30 ניס ן ת ש פ ״ ג MARCH2023 בְ כָ ל דוֹר וָ דוֹר חַ יָּ ב אָ דָ ם לְ הַ רְ אוֹת אֶ ת-עַ צְ מוֹ כְּ אִ לּ וּ הוּ א יָ צָ א מִ מִּ צְ רַ יִ ם, שֶ ׁנֶּ אֱ מַ ר; וְ הִ גַּ דְ תָּ לְ בִ נְ ךָ בַּ יּ וֹם הַ הוּ א לֵ אמֹר, בַּ עֲ בוּ ר זֶ ה עָ שָ ׂה ה' לִ י בְּ צֵ אתִ י מִ מִּ צְ רָ יִ ם: שֶ ׁלֹּ א אֶ ת-אֲ בוֹתֵ ינוּ בִּ לְ בַ ד גָּ אַ ל הַ קָּ דוֹשׁ בָּ רוּ ךְ -הוּ א, אֶ לָּ א אַ ף אוֹתָ נוּ גָּ אַ ל עִ מָּ הֶ ם, שֶ ׁנֶּ אֱ מַ ר; וְ אוֹתָ נוּ הוֹצִ יא מִ שָּ ׁם, לְ מַ עַ ן הָ בִ יא אֹתָ נוּ לָ תֶ ת לָ נוּ אֶ ת-הָ אָ רֶ ץ אֲ שֶ ׁר נִ שְ ׁבַּ ע לַ אֲ בֹתֵ ינוּ : לְ פִ יכָ ךְ אֲ נַ חְ נוּ חַ יָּ בִ ים לְ הוֹדוֹת, לְ הַ לֵּ ל, לְ שַ ׁבֵּ חַ , לְ פָ אֵ ר, לְ רוֹמֵ ם, לְ הַ דֵּ ר וּ לְ קַ לֵּ ס, לְ מִ י שֶ ׁעָ שָ ׂה לַ אֲ בוֹתֵ ינוּ וְ לָ נוּ אֶ ת-כָּ ל- הַ נִּ סִּ ים הָ אֵ לּ וּ הוֹצִ יאָ נוּ מֵ עַ בְ דוּ ת לְ חֵ רוּ ת, וּ מִ שִּ ׁעְ בּ וּ ד לִ גְ אֻ לָּ ה, וּ מִ יָּ גוֹן לְ שִ ׂמְ חָ ה, וּ מֵ אֵ בֶ ל לְ יוֹם טוֹב, וּ מֵ אֲ פֵ לָ ה לְ אוֹר גָּ דוֹל. וְ נֹאמַ ר לְ פָ נָ יו הַ לְ לוּ יָ הּ .
המרכז הבינלאומי שם עולם | כפר הרואה על יד חדרה 38955 | טל: 6301637-04 ,פקס: 6365929-04 il.org.shemolam@shemolam il.org.shemolam.www 8 18 4 עורכת: אורית חרמון מערכת: הרב אברהם קריגר, אורית חרמון עריכה לשונית: לאה מוריה עיצוב גרפי: סטודיו בת-עמי צוות בכיר של המרכז: הרב אברהם קריגר ראש המכון, הרב משה חבה אגף חינוך, אורית חרמון יועצת פדגוגית מתודית. צוות המרכז: צוות חוקרים, צוות אגף חינוך, צוות ארכיון, צוות כללי. מר יהורם גאון ראש אגודת הידידים הישראלית הרב צבי ויינרב נשיא אגודת הידידים ארה"ב מר מאיר בליסקא ראש אגודת הידידים .Y.N מר בובי רכניץ ראש אגודת הידידים .A.L ראשי אגודות ידידי שם עולם: דור שני קולות מהשטח יהודית אדליס מאמר יאסנובאץ,המחנה ומשמעותו ההיסטורית והמוסרית פרופ' גדעון גרייף 10 עולם הספר הצצה לארכיון מסע עם האויב הרב משה חבה ארון קודש מיניאטורי חדשות שם עולם דיווחים מהשטח 19 בשער: ׳דור לדור׳ ציירה: פרידה ריין, ביתר עילית צילם: יצחק יוסף
דבר העורכת המערכת דבר ראש המכון הרב אברהם קריגר ראש המרכז אורית חרמון עורכת ּכָ ל הַ ּדֹורֹות ׁשֶ ּלְ פָ נַ י ּתָ רְ מּו אֹותִ י קִ מְ עָ ה קִ מְ עָ ה ּכְ דֵ י ׁשֶ אּוקַ ם ּכָ אן ּבִ ירּוׁשָ לַ יִ ם ּבְ בַ ת אַ חַ ת, ּכְ מֹו ּבֵ ית ּתְ פִ ּלָ ה אֹו מֹוסַ ד צְ דָ קָ ה. זֶ ה מְ חַ ּיֵ ב. ׁשְ מִ י הּוא ׁשֵ ם ּתֹורְ מַ י. זֶ ה מְ חַ ּיֵ ב. אֲ נִ י מִ תְ קָ רֵ ב לְ גִ יל מֹות אָ בִ י. צַ ּוָ אָ תִ י מֻ טְ לֵ את ּבְ הַ רְ ּבֵ ה טְ לָ אִ ים, אֲ נִ י צָ רִ יְך לְ ׁשַ ּנֹות אֶ ת חַ ּיַ י וְ אֶ ת מֹותִ י יֹום יֹום ּכְ דֵ י לְ קַ ּיֵ ם אֶ ת ּכָ ל הַ ּנְ בּואֹות ׁשֶ ּנְ ּבְ אּו אֹותִ י. ׁשֶ ֹּלא יִ הְ יּו ׁשֶ קֶ ר. זֶ ה מְ חַ ּיֵ ב... "והיא שעמדה לאבותינו ולנו"... אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". ניצבים אנו בימי הפסח והחירות, ימים מרוממים של עם המחפש דרכו, שהרי זה עתה יצא מבית עבדים לכיוון הארץ המובטחת. האם ישמור על ייחודו וסגולתו או ינסה להיות עם נוסף במשפחת העמים? קטע זה מן ההגדה נתפס כסיפור יהודי טראגי על הניסיונות לכלות את עמנו בכל דור, אך בכל זאת ה-"היא" )מושג שאינו ברור( מצילה אותנו לבסוף. האדמו"ר מסוכטשוב, ה"שם משמואל", מבאר את הכתוב במובן שונה. העובדה שבכל דור ודור עומדים לכלותינו היא "ההיא שעמדה". היא זו שהזכירה והחזירה את עם ישראל לנתיב שליחותו, שחלק ממנה מתבטא בבידול מהעמים. כמו מנהיג המחויב בהתבדלות מהמון העם, כך נועדו ישראל לשרת את כל העולם בהצבת האדם כנזר הבריאה. עם ישראל מבשר שהרוח היא המובילה, אלא שאנו זקוקים לעיתים לתזכורות כואבות שנועדו להשאיר אותנו בנתיב הנכון. זהו נתיב מורכב שבו הוביל אותנו משה רבינו בדור שראה ושמע את אלוקיו. בערב הכניסה לארץ מתפנה הדרך למנהיג ולדור אחר, שכן לארץ ישראל ולמטרותיה יש צורך בנתונים שונים. את השינוי הגדול הזה עושה העם בכאב אך מתוך קבלה. האם גם זו מציאות של "בכל דור ודור"? על כך ייתן כל אחד תשובה לעצמו. אנו בשם עולם מתאמצים לשמר מול סערה חיצונית ופנימית את יראת ההוד שלנו כלפי דור השואה. נשמור מכל משמר את סיפור השואה כסיפור יהודי מלא טוהר, בימי אפילה ומשטמה וננסה להבין כיצד הוא מחייב אותנו ואת צאצאינו לדורות הבאים. לצורך כך הכשרנו במהלך השנים את "שליחי הזיכרון בני הדור השני" אשר פועלים ללא לאות מתוך משימתיות ושליחות, הן בתוך שם עולם ובעיקר בכל שדרות החברה הישראלית. הם אינם רק מעבירי הלפיד, הם מדליקים אותו מחדש, בשלל גוונים חדשים, ולכן נמשיך אי"ה להכשיר עוד שליחים רבים בעתיד. גם בוגרינו, מדריכי פולין, שבימים אלו חוזרים למשימתם, הינם שליחי הדור שלא יכול היה או שלצערנו כבר מתקשה מאוד לספר. גם הם שליחים נאמנים לשימור הנרטיב היהודי של השואה, דווקא בזמן שאומות שונות מנסות לשלב בתוכו מרכיבים זרים. אנו יוצאים במרץ ביחד עם בוגרינו אלו, שאנו כה גאים ומתהדרים בהם, לפעילות חדשה ועניפה של בית שם עולם המיועדת לציבור הרחב. הנכם מוזמנים להגיע בחול המועד פסח עם משפחותיכם לפעילות הזיכרון שהיא חוויה ולפעילות של אחווה משפחתית הנצרבת בתודעה. ברכה ושלום, מידעון זה, היוצא לקראת חג הפסח, פותח בשיר "כל הדורות שלפניי" בתוספת ההצהרה "זה מחייב" המרמזת לאגדת פסח בה כתוב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ארמז זה מטעין את השיר במחויבות היהודית-תרבותית לזכירת העבר ולהכרה בכך שקיומו החופשי של העם היהודי אינו דבר מובן מאליו. שימור המורשת מחייב, כי הוא מהווה תנאי להמשך קיומו של עמנו גם בעתיד. השיר מעלה הרהור פנימי אודות מקומנו ותפקידנו בשרשרת הדורות של עם ישראל. המאמר 'יאסנובאץ, המחנה ומשמעותו ההיסטורית והמוסרית', המתפרסם במידעון זה, נכתב על ידי פרופ' גדעון גרייף , היסטוריון ישראלי העוסק בתחום חקר השואה. המאמר פורש תובנות של הכותב באשר למשמעות ההיסטורית והמוסרית של מחנה יאסנובאץ, ומשווה בינו לבין מחנה ההשמדה אושוויץ תוך סקירת מאפייני שני המשטרים כמו גם האידיאולוגיות – זו הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית וזו הקרואטית-אוסאטשית. מניתוח ההבדלים וקווי הדמיון בין שני המחנות, מצטיירת תמונה ברורה יותר של המשמעות ההיסטורית הטבועה במהות קיומו של יאסנובאץ ובמשמעותו עבורנו כיום. שלא במקרה, ובהמשך למאמר, במדור 'עולם הספר' מופיעה ביקורת ספרותית על הספר 'מסע עם האוייב' – השתתפותם של ליטאים בפשעי השואה. הספר מתאר את מסעם המשותף של שני מחבריו: ד"ר אפרים זורוף, צייד נאצים יהודי המתגורר בישראל, ורוטה ונאגייטה, סופרת ליטאית מצליחה. זהו מסע של גילוי, של כאב, של תהייה והתפכחות. הקורא מתוודע לנרטיב הזיכרון של הליטאים – המעלים ומסתיר כל זכר לאשר עוללו ליהודי ארצם. מידעון זה הינו הגיליון ה-30 המכובד והחגיגי מבית שם עולם, היוצא אליכם, קוראים אהובים, לקראת חג הפסח. מאחלת אני לכולכם חג של חרות בו נדע ונפנים עד כמה מקומנו משמעותי, שליחותי ומחייב בנשיאת מורשתנו היהודית-תרבותית מדור לדור. בברכת חג פסח כשר ושמח אורית חרמון חג פסח כשר ושמח בידידות רבה, הרב אברהם קריגר )כל הדורות שלפני / יהודה עמיחי( 3
חדשות שםעולם 1. ראשי רשת צביה הגיעו ליום עיון במרכז הבינלאומי שם עולם. במהלך היום נערך שיח לגבי מיזם משותף שיכלול את בתי הספר העל-תיכוניים שיהפכו לפעילים בזיכרון השואה בבתי הספר היסודיים. מיזם זה יחל לפעול כבר השנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. 2. הרחבנו את הפעילות עם המכינות הקדם צבאיות. במהלך חודשי החורף ביקרו במרכז שם עולם קבוצות של תלמידי מכינות חצי שנתיות שעברו סדנאות מנהיגות והעצמה לקראת גיוסם. אנו נערכים לביקורים נוספים בחודשי הקיץ. 5. בנות המחזור השמיני של קורס הכשרת מדריכי מסעות לפולין, יצאו למסע יישומי בן שבוע וחצי ברחבי פולין. הפעם היתה זו קבוצה ייחודית של מדריכות חרדיות. את המסע ליווה צוות הקורס בראשותם של הרב אברהם קריגר, הרב משה חבה והגב' אורית חרמון. במהלך המסע הדריכו משתתפות הקורס באתרים שונים ברחבי פולין ונחשפו למספר אתרים ייחודיים למגזר החרדי, ביניהם: העיירה סטריקוב והציון של רבי פישל מסטריקוב, העיירה גור ובה בית המדרש והאוהל של בעל חידושי הרי"ם וה'שפת אמת', מקום שבשנים האחרונות היה סגור. הן צעדו בעקבות סיפורה של המחנכת שרה שנירר וסיפורו של אלתר קורצמן, המכונה "יאנוש קורצ'אק החרדי". מספר חודשים לאחר המסע התקיים ערב עם משפחות המדריכות לציון סוף הקורס. 4 3. יו"ר הקרן הקיימת לישראל, אברהם דובדבני, סייר בשם עולם עם עוזריו משה פריזלר, צביקי בר חי ושוקי זוהר. את הסיור ערך ראש המכון ומייסדו, הרב אברהם קריגר שהפתיע את מר דובדבני במידע אודות אביו. 4. הרצאה בנושא: ׳המעמד האישי - נישואים, עגינות, ייבום וחליצה בשואה ולאחריה׳ הועברה ע״י הרב אברהם קריגר במסגרת פעילות תרבות תורנית בבית הכנסת ׳אחדות׳ בהרצליה. 2 5 3 4
7 6 8 6. מסע ייחודי משפחתי מרתק עבור משפחה המקורבת למרכז שם עולם יצאה לפולין ורומניה. את המסע הוביל הרב קריגר ומטבע הדברים, בנוסף לאתרים הבסיסיים היה זה מסע שנע סביב שורשיה של אותה משפחה. במסגרתו הועמקה ההבנה בדבר הגורל המשותף לקהילות ישראל השונות, שגורלן נחתם באושוויץ. 7. ערב סיום של בוגרי המחזור השביעי של קורס מדריכי פולין התקיים במרכז. בשל מגיפת הקורונה התארך וכמעט הוכפל זמן ההכשרה של מדריכי מחזור זה. הדבר בא לידי ביטוי לא רק באורך הקורס אלא גם לעיתים באילוצים לקיים חלק מההרצאות בזום ויציאה למסע היישומי לפולין בתקופת הקורונה. בוגרי הקורס נמצאים כעת בשלבי סיום הגשת תיק המסע וחלקם אף מתחילים לצאת להדריך בפולין כחלק מההכשרה המעשית הנדרשת. 8. אות עולם – פרויקט ספר תורה – 80 שנה לשילוחם של כ – 20000 ילדי גטו לודז' למותם. בחודש ספטמבר 1942 גורשו כ -20000 ילדים מגטו לודז' למותם במחנה ההשמדה חלמנו. 'אקציית הילדים' היתה אחד מהמעשים האכזריים בשואה. המרכז הבינלאומי שם עולם שם לו למטרה להנציח את הילדים על ידי כתיבת ספר תורה ייחודי אשר יהווה אות ושם עולם לנשמות ילדי גטו לודז' וכלל הילדים שנספו בשואה. ספר תורה זה ישמש את משלחות הזיכרון בנסיעותיהם לאתרי השואה באירופה. בנוסף, יזמנו נסיעה משותפת ללודז' עם הגברת אסתר אורנבוך, שאחיה שולחו באותה אקציה לחלמנו. אסתר התוודעה לנישואי אביה ולקיומם של אחיה והרצחם רק בהמשך חייה. היא פסעה בתחנות שונות הקשורות למשפחתה בגטו לודז' והסיור המרגש תועד. בשטח מחנה חלמנו נכתבו מספר אותיות בספר התורה, במקום קבורתם של עשרות אלפי ילדים. מרכז שם עולם נמצא כעת בשלבי סיום הפרויקט המשמעותי, אות עולם, ונשמח להצטרפותכם בנטילת חלק בכתיבת הפסוקים והמילים האחרונות שנותרו להשלמת ספר התורה. לפרטים ותרומות: 4700906-052 9. מסע מעגלים בארץ המיועד לסטודנטים נערך לראשונה מטעם המרכז. המשתתפים הגיעו מפקולטות שונות וחברו למסע עוצמתי, מחבר ומרגש. במהלך המסע הם השתתפו בסדנאות שהתקיימו במרכז שם עולם וביקרו באתרים שונים בארץ. 10. קורס שליחי זיכרון בהנחלת השואה לבני הדור השני, מחזור תשיעי, נפתח השנה במרכז. מטרת הקורס היא להכשיר את בני הדור השני לספר את סיפור הניצולים בהעדרם, כנושאי זיכרון השואה לדורות הבאים. בעתיד ישולבו בוגרי הקורס במסגרות שונות בהן יוכלו להביא את סיפורם לתודעה הציבורית. 9 10 5
11. סמינר דו-יומי מטעם פורום מכוני השואה בישראל 2022 התקיים באכסניית אנ"א פוריה. בסמינר השתתפו כל צוותי החינוך במכוני השואה בארץ. הסמינר יצא לפועל בזכות מושיק כהן, רכז פורום מכוני השואה, ונפתח בסדנת היכרות וגיבוש בין כל נציגי המכונים. המושב הראשון עסק בגבולות אתיים של שימוש בכלים טכנולוגיים באתגרי עיצוב זיכרון השואה. המושב הבא עסק בזוויות שונות לרגל ציון 80 שנה למרד גטו ורשה וחיסול הגטו. במושב הרביעי עסקו בעיצוב נרטיבים של זיכרון השואה בעולם ובו השתתפו: ד״ר אפרים זורוף, יוסי גביר ממוזיאון יד ושם ורותי דאר ממשרד החוץ. הסמינר הסתיים במעגלי שיח סביב נושאים ואתגרים משותפים ובמקביל התנהלה קבוצת דיון של פורום מנכ"לי מכוני השואה. בערב נערך סיור של צוות שם עולם בבית הקברות בטבריה במקביל למפגש הכללי בקיבוץ דגניה א'. היו אלה יומיים מעניינים ופוריים שפתחו שיח מקצועי ושיתופי פעולה בין כלל מכוני השואה. 12. יום גיבוש צוותי שכלל סיור בחצרות חסידים בירושלים נערך כמידי שנה בהובלת הרב קריגר. הסיור עסק בראשית ההתיישבות החסידית בירושלים שמחוץ לחומה תוך הצגת מאפייניהן השונים של החצרות החסידיות באותה תקופה ועד ימינו. הרב ניתח והדגים את המונח 'ציונות' כפי שנתפס באותן חצרות חסידיות. המפגש המגבש הסתיים בארוחת ערב במסעדה ובדברי רוח המסכמים שנת פעילות נוספת של המרכז. 13. פעילויות רבות התקיימו במרכז סביב עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. חברי הצוות העבירו הרצאות ברחבי הארץ ולפעילויות במרכז ומחוצה לו הגיעו אנשים רבים וביניהם קבוצות גמלאים. בוגרי קורס דור שני, שליחי הזיכרון בחזית הנחלת השואה, העבירו אף הם שיחות במסגרות שונות ברחבי הארץ. בנוסף, פעילות מיוחדת התקיימה בבית הדיור המוגן ברמת תמיד, בה השתתפו יהורם גאון, ראש אגודת הידידים הישראלית של שם עולם, מר הלל לייבוביץ, חבר אגודת הידידים וכן חמישה- עשר שורדי שואה. 14. הענקת עיטור כבוד והערכה למלך מרוקו על פעילותו כנגד הכחשת השואה והענקת אות עיטור והכרה דתית כחסיד אומות עולם למלך מוחמד השישי דרך שגריר מרוקו, מר עבד- אלרחים ביוד וד"ר מר עבד אלוהב עלאלי, שר בכיר בשגרירות מרוקו. המרכז לחקר יהדות מרוקו בראשות הרב שלמה מיארה ומרכז שם עולם ארגן את האירוע בו נכחו גדולי רבני מרוקו בארץ וביניהם: הרב אליהו אברג'יל, ראב"ד ירושלים, הרב יצחק פרץ מרעננה והרב אבוחצירא מיבנה. רבנים אלו ייצגו את ההכרה הרבנית בהענקת העיטור כמו גם אישי ציבור מרכזיים, דוגמאת: השר לשעבר, עמיר פרץ, השר לשעבר מאיר שטרית ועו"ד ציון אמיר. האירוע התקיים 11 12 13 13 14 6
15 בהשתתפות שורדי שואה שחתמו על עיטור ההערכה וההוקרה. רבים מהדוברים בכינוס הביעו את תסכולם על כך ששנים לא עלה בידם להביא להכרה והערכה פועלם של מלכי מרוקו בימי השואה. הם זכו שהדבר התאפשר לבסוף. מלך מרוקו הנוכחי, מוחמד השישי, זכה בעיטור על פועלו בשנים האחרונות בהנחלת זיכרון השואה והמלחמה באנטישמיות בקרב האוכלוסיה במרוקו. 16. המרכז הבינלאומי שם עולם יוצא במיזם חדש להכנת נערים לקראת בר המצווה שלהם. את המיזם יובילו חונכים שהוכשרו בשם עולם ואשר ילוו נערי בר מצוה ממשפחות חילוניות ומסורתיות מרחבי הארץ בתוכנית המשלבת לימוד קריאת התורה, לימוד משפחתי והכנה מעשית לטקס בר המצווה תוך שילוב תכנים ייחודיים ובנוסף, יום ביקור חווייתי בשם עולם. מטרת המיזם לחבר ולהעמיק את זהותם של נערי בר המצווה אל עצמם ואל עמם דרך חשיפה לתעצומות הנפש של העם היהודי בתקופות שונות. בחג החנוכה התקיים במרכז יום עיון לחונכים בוגרי ישיבות הסדר הנמצאים במסלול של לימודים אקדמאיים. הבוגרים נחשפו לתכני המרכז וליחידות תוכן שישולבו במהלך המפגשים עם בני המצווה. 18. ערב השקה לספרו של ישעיהו פוייר "אני שיע'ק. פרטיזן?" התקיים לאחרונה במרכז בהשתתפות עם ציבור נרחב ובמהלכו ציין שייעק את יום הולדתו ה-90 .ספרו הכתוב בסגנון צעיר ועכשווי ואשר מיועד לבני הנעורים, מתאר ילד שהפך לפרטיזן. במהלך הערב נשאו דברים הסופר ובני משפחתו. הרב קריגר העביר הרצאה בנושא: "מה בין קבוצת פרטיזנים לוחמים לקבוצות פרטיזניות של משפחות". הערב הסתיים בדבריה של מחברת הספר, הגב' נעמי מורגנשטרן, שהאירה היבטים נוספים שלא נכללו בספר על תופעה ייחודית זו. 19. מחזור תשיעי של קורס שליחי זיכרון בחזית הנחלת השואה - דור שני הסתיים לאחרונה ובוגריו הצטרפו למאגר בוגרי הקורסים הקודמים של המרכז. חלקם כבר מתנדבים בפעילות שם עולם על ענפיו השונים מתוך תחושת שליחות ורצון לפתח מעורבות ציבורית בנושאים שונים הקשורים בשואה. 20. ביקור הנהלת רשת 'אורט' התקיים במרכז. הביקור היה בראשותו של מנהל הרשת, מר צביקה פלד, וביוזמתו של חבר הנהלת שם עולם, הרב יחיאל וסרמן. הסיור כלל היכרות מעמיקה עם עולם התוכן והעשייה של שם עולם ופגישת עבודה שמטרתה פיתוח פעילות משותפת ופיתוח תכנית חינוכית המותאמת למוסדות הרשת. 15. כנס פעילים מתנדבים מאזור מועצת עמק חפר התקיים במרכז שם עולם. במהלך הכנס נחשפו משתתפיו למודל הכשרה של קורס שליחי זיכרון לדור השני ולאפשרות להיעזר בו בפעילויות השונות במסגרת יום השואה הקהילתי, כגון: זיכרון בסלון. כמו כן, הם התוודעו לתפקידו של המנחה במפגשים קהילתיים מצומצמים, מעבר לתפקיד איש העדות. 16 18 17 19 17. המרכז הבינלאומי שם עולם מרחיב את שורותיו לאוכלוסייה המבוגרת ומציע יום עיון וסיור בשם "גחלים לוחשות". במהלך יום העיון מגיעות קבוצות למכון ונחשפות לחזונו ולייחודיותו בתחום הנחלת זיכרון השואה. יום העיון נפתח בסיור מוזאלי באולם "שורשים מרחב התבוננות" ונמשך בבית יד לבנים בנתניה ובבית העלמין של נתניה, שם יפגשו עם דמויות שגילו תעצומות נפש בתקופת השואה. לאחרונה זכינו לארח קבוצות נשים מתנועת 'אמונה' בעפולה ובקעת הירדן. 7
בעשרה בטבת, החלטתי לתלות בכניסה לביתי עבודות יצירה של אמי, רבקה מרכוס-ימניק, ששרדה את השואה הנוראה. כל מי שעובר ליד הבית ברחוב שוהם 17 ,אינו יכול להתעלם מהחידוש בכניסה למחסן השומם. עבודות יצירה מיניאטוריות צבעוניות, שמחות וילדותיות תלויות בצפיפות על הקירות ומאחוריהן סיפור משפחתי מרגש וכואב. זהו סיפורו של עם ישראל על שברון השואה והתקומה ממנה. עשרה בטבת היה המניע שלי להנצחת אמי הגיבורה. רוב בני המשפחה של הורי נרצחו בשואה ואיננו יודעים את תאריכי הפטירה שלהם. לכן, יום הקדיש הכללי הוא חלק מהדרך שלנו לזכור ולהזכיר אותם. הרגשתי שיום זה עוד יותר משמעותי עבורי. אבא שלי היה המשענת של אמא לאורך כל השנים. כשנפטר, החלטתי בתור הבת הבכורה לקחת על עצמי את האחריות על אמא. הבאנו מטפלת והשארנו את אמא בבית, בליווי רפואי נפשי ופיזי תומך. באותה תקופה למדתי תרפיה באומנות בבית ברל בהמשך לעבודתי כגננת בגן חינוך מיוחד. אמא היתה עצובה ופאסיבית, לשאלותיי ענתה: "את לא יודעת איזה זיכרונות קשים יש לי". הבנתי שאנחותיה נובעות משעמום, בדידות והתמודדות עם זיכרונות קשים שמטריפים את דעתה, וחייבים למצוא עבורה עיסוק שיקל עליה את המועקה ויוציא אותה מהדכדוך. עלה בדעתי להביא לה עבודות יצירה של קלקרים עם סיכות צבעוניות ומאז חייה השתנו. העבודות שיפרו את מצב רוחה והדיכאון שלה נעלם. הנכדים והנינים אהבו לבוא אליה ועבדו אתה בכיף. אמי גדלה בקהילת סמורגון הליטאית והעשירה שבפולין ושרדה את השואה. אחרי השואה הצטרפה לקיבוץ בלודז' שאסף יתומות ויתומים ופגשה שם את אבא שלי, משה ימניק. הם התחתנו בלודז' ועלו לארץ לפני קום המדינה תודות לסרטיפיקטים מזויפים. בארץ הקימו משפחה: אני, הבת הבכורה, ויש לי אח ואחות צעירים. אמא סבלה מפוסט טראומה, מונח מודרני שפירושו באותה תקופה היה "משוגעת". הורי ביקשו שלא אספר שיש לי אם משוגעת כי לא יתחתנו איתי. אבא הקדיש את כל חייו להגן ולשמור על אמא. מידי פעם כשנזכרה בימים הנוראים והקשים שחוותה והרגשות והתחושות הציפו אותה, היא נאלצה להתאשפז ולקבל עזרה. בתור ילדה אני זוכרת שלאמא היו התנהגויות תמוהות. היא פחדה מאוד מכלבים ואם כלב הסתובב ברחוב, היא לא יצאה מהבית. כשחגגו עשור למדינה, אמא הסתגרה בבית, הגיפה את התריסים ולא יצאה כמו כולם לשמוח ברחובות. אבא הסביר לנו שקשה לה להיות בצפיפות עם המון בני אדם, ורעש הזיקוקים מזכיר לה קולות של יריות שגורמים לה לחרדה גדולה. דור שני קולות מהשטח המגפיים האדומים | יהודית אדליס | 8
בת ארבע עשרה היתה כשנלקחה עם אמה, אחותה ואחיה הקטן, נתן, בן החמש, לגטו. את אביה רצחו מיד בהתחלה. כשסבתי, אמי ודודתי יצאו לעבודה, נתן הקטן התחבא במשך שעות לבדו ובכל יום הן ציפו לפגישתם המשותפת עמו לאחר העבודה. יום אחד נתן לא רץ לקראתם. השכנים סיפרו שהנאצים הגיעו לגטו עם כלבים שגילו את הילדים הקטנים, הוציאו אותם ממחבואם ורצחו אותם. הבנתי למה אמא פחדה מכלבים. אמא לא דיברה ולא סיפרה לנו על חייה בשואה. את עדותה כתבה ביידיש לאחר השואה בספר זיכרון שהוציאה קהילת סמורגון. מכיוון שלא ידעתי אידיש, היה לי תירוץ לא לקרוא. בשנים האחרונות העדות תורגמה לעברית ועדיין לא העזתי לקרוא. רק לאחר שלמדתי במרכז ללימודי השואה, שם עולם, קיבלתי כוחות לקרוא אותה. כנערה קניתי לי מגפיים אדומים אופנתיים ואמא הסתכלה עליהם ואמרה: "היו לי מגפיים אדומים", ואני לא שאלתי ולא האמנתי. כשקראתי את עדותה הבנתי שאספו את כל יהודי סמורגון לחצר בית הכנסת והודיעו להם שמוקדם בבוקר יסיעו אותם ברכבת למחנה עבודה. היו אלו ימי חורף קרים וקפואים. סבתי התגנבה לסנדלר המקומי וקנתה שלושה זוגות מגפיים לילדיה. המגפיים של אמא היו בצבע אדום. מכיוון שאימה חששה שהמגפיים ימשכו תשומת לב, היא מצאה גחלים ומרחה אותם בשחור. הם עלו לרכבת ונסעו במשך שלוש יממות בצפיפות נוראה, בלי אוכל ובלי מים. כשהגיעו למחנה העבודה, המשגיח הוריד לאמא את המגפיים ולקח אותם לעצמו. כשקראתי את הדברים לא יכולתי להפסיק לבכות. בשנת 1944 היה חורף קפוא, והיהודים ששרדו, אולצו לצאת לצעדת המוות. גם אמא שלי צעדה יחד עם אמא שלה ואחותה. כל מי שהלך לאט או נעצר ירו בו. כעבור כמה שעות אמא החליטה שאין לה יותר כוח והודיעה לאמה ואחותה שהיא נפרדת מהן ולא ממשיכה ללכת. הן בכו והתחננו שתמשיך, אבל היא התעקשה ונעצרה. החייל הגרמני ניגש אליה ואמא אמרה לו באומץ: "תירה בי, אין לי כוח יותר לסבול". הגרמני הסתכל עליה בהלם, פתח את התיק שלו והוציא משם חתיכת עוגה, נתן לה ואמר: "תמשיכי ללכת". היא לקחה את חתיכת העוגה ורצה בשמחה קדימה, חברה אל אמה ואחותה ויחד אכלו את חתיכת העוגה. אמא כתבה בעדותה שזה היה נס. היא קיבלה כוחות וראתה בכך סימן שהן ינצלו מהנאצים ויזכו לחיים טובים. ובאמת אמא כותבת שבהמשך הצעדה החיילים הגרמנים ברחו בעקבות תקיפת הצבא הרוסי והמלחמה הסתיימה. המסר שלי הוא שחשוב לדעת מהיכן באנו וחשוב להעביר את הסיפור המשפחתי לדורות הבאים 9
פרופ' גדעון גרייף מבוא למשטרים רודניים יש מכנים משותפים, מדהימים בדמיונם, זהים בתכניהם ובבסיסם הרעיוני- אידיאולוגי. כך גם הרודנים עצמם מקרינים את אותו מבנה אישיות, אותן תכונות, אותה תאוות כוח ושליטה. אי לכך אל נתפלא, שכה מרובים הם קווי הדמיון בין המשטר הגרמני-נאצי, שעלה לשלטון בגרמניה ב-30 בינואר 1933 ,לבין המשטר הקרואטי-האוסטאשי, שזכה במתנה ידידותית מבעלת בריתו, גרמניה הנאצית, והקים ממשלת בובות פלילית ורצחנית ב-10 באפריל 1941 . למעשה, העקרונות האידיאולוגיים-רעיוניים של שני המשטרים זהים כמעט לחלוטין והדבר בא לידי ביטוי בנוסח החוקים והתקנות שלהם. עקרונות משותפים ל"נאציזם" ול"אוסטאשיזם" על הנאציזם אנחנו יודעים הרבה, ובפרוטרוט. לעומת זאת על האוסטאשה, המשטר התאום שלו, פחות. להלן כמה מעקרונותיו: כמו אחיו התאום, גם האוסטאשיזם מכיר בשיטת המנהיג העליון, ה"פיהרר", שנקרא בקרואטית "פוגלבניק", ועל שלטונו אין עוררין. הוא אב האומה הנישא ומורם 1 גרייף. יאסנובאץ. עמודים 47 – 50 .124 – 156 .שלח, תולדות השואה, יוגוסלביה , עמודים 154 - 178 . 2 גרייף. יאסנובאץ. עמודים 97 - 103 .שלח. תולדות השואה יוגוסלביה, עמודים 85 - 90. 3 שם. מעם, המנהיג הבלתי מעורער. אדולף היטלר ואנטה פאבליץ' נהנו מאותה הערצה עיוורת של נתיניהם, שעבורם היו מנהיגים אלה במעמד של אלים. דומה לכך היה הסטטוס השלטוני של מוסוליני באיטליה. עקרון נוסף הוא "תורת הגזע", טוהר הדם הקרואטי. מוסדות המדינה אמורים לקדש בקנאות את טוהר הדם ולמנוע כל חדירה של דם זר או פגום ולמנוע בכל מחיר חילול של עקרון זה. חוקי הגזע של "מדינת קרואטיה העצמאית" זהים בניסוחם כמעט לגמרי לניסוחיה של גרמניה 1 הנאצית. עקרון נוסף היה המאבק הבלתי מתפשר באויבי האומה, ואלה סומנו כאלמנטים נחותים שיש להילחם בהם מלחמת חורמה. זאת ברוח עקרון נוסף הזהה לשתי הרודנויות והוא עקרון ה"ההאחדה" )Gleichaltung .) במקרה של שלטונות האוסטאשה היו אלה בראש ובראשונה הסרבים שאמורים היו או להמיר את דתם באופן קולקטיבי ולהשתלב בעם הקרואטי, או להגר - או להירצח. הסרבים נחשבו בידי הקרואטים האוסטאשים ובעלי בריתם לאויבים מרים ומסוכנים, שיש להכריתם ולדכאם בכל דרך אפשרית. המדיניות האנטי-יהודית השיטתית והקטלנית שאימץ ממשל האוסטאשה, ואשר גרמה לרציחתם של כ-32 אלף מיהודי קרואטיה, הייתה בעיקר פועל יוצא של רצונם להחניף לגרמנים ולשאת חן בעיניהם, כדי שגרמניה הנאצית תמשיך לתמוך 2 במדינת הבובות המלאכותית שלהם. עקרון חשוב בפעילותם הפוליטית של ראשי משטר האוסטאשה היה אימוץ שיטות הטרור והרצח הפוליטי. שני המשטרים בזו לעקרונות הליברליזם ודגלו בטרור פוליטי וחברתי למטרת הכנעת אויביהם האמיתיים או המדומים. מושגים כמו: זכויות אדם, חמלה או ערכי הציוויליזציה נחשבו מתועבים ומיותרים. נזכיר עוד את עקרון עליונות המדינה והעדפת האינטרסים שלה וטובתה על פני טובת הפרט, 3 האינדיבידואל. הדמיון גדול איפה וניכר בכל אחד מתחומי החיים של שני המשטרים הנפשעים הללו. כשם שהקמת מחנות הריכוז היו בבחינת היבט בלתי נפרד ומובנה לחלוטין בתוככי המירקם הגנטי של גרמניה הנאצית, כך היו גם מחנות הריכוז וההשמדה מעוגנים בתוך המירקם הגנטי של המשטר הקרואטי-אוסטאשי. יאסנובאץ, המחנה ומשמעותו ההיסטורית והמוסרית 10
קורות מחנה הריכוז וההשמדה יאסנובאץ הגדול והחשוב במחנות הקרואטיים-אוסטאשיים היה יאסנובאץ, שהתפתח, בדיוק כמו במקרה של אושוויץ, לרשת של מחנות זוועה שהשתרעו על פני שטח של 240 קילומטר רבועים. שטח זה עלה פי שישה על שטחו של מחנה אושוויץ, שהגיע בשיאו לשטח של 40 קמ"ר בלבד. "מחנה יאסנובאץ היה התגלמותה של הרמה הנמוכה ביותר שאליה יכלה האנושות להידרדר", אמר ניצול המחנה ג'ורג'ה מילישה, והצדק עמו. האכזריות ששררה ברשת מחנות יאסנובאץ מזכירה תמונות קורעות לב המשתייכות לגיהנום 4 עלי אדמות. יחיאל דינור, הידוע בשמו הספרותי ק.צטניק, אמר על גיהנום עלי אדמות אחר, הלא הוא מתחם מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כי מדובר ב"כוכב לכת אחר", שבו ערכים אנושיים נורמליים התהפכו על פיהם. ניתן לומר זאת על מחנה יאסנובאץ, גם אם המציאות שלו שונה בכמה נקודות מרכזיות מזו של רשת מחנות אושוויץ. 4 גרייף. יאסנובאץ. עמודים 202 – 209 .האנציקלופדיה של השואה, הערך "יאסנובאץ". 5 שלח, תולדות השואה יוגוסלביה. עמודים 315 - 336 .גרייף, יאסנובאץ, עמודים 111 – 124 . 6 ליטוטצי, עמודים 36 - 46. 7 שלח, תולדות השואה יוגוסלביה, עמודים 347 – 370 .גרייף, יאסנובאץ, עמודים 154 – 185 .346 – 377 .שלח ב"פעמים" עמודים 44 - 54 . במאמר זה אצביע על כמה תובנות באשר למשמעות ההיסטורית והמוסרית של מחנה יאסנובאץ, תוך עריכת השוואה מפורטת בינו לבין מחנה אושוויץ מתוך התייחסות להשוואה בין שני המשטרים ובין שתי האידיאולוגיות – זו הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית וזו הקרואטית-האוסטאשית. על ידי ניתוח ההבדלים וקווי הדמיון בין שני המחנות, נוכל לצייר תמונה ברורה יותר של המשמעות ההיסטורית הטבועה במהות קיומו של יאסנובאץ ובמשמעותו עבורנו כיום. כל מילה שנכתוב על אושוויץ או יאסנובאץ, לא תוכל לגרום לנו להבין את המציאות האמיתית של מחנות אלו, את סבל האסירים ואת ייסורי הנרצחים, ועדיין חשוב להתמודד עם כל העובדות ההיסטוריות הקיימות אודות מחנות אלו, רקעם וההיסטוריה של הקמתם, תפקודם וסופם. הקמת מחנות הריכוז בשטחי "מדינת קרואטיה העצמאית" הייתה קשורה קשר הדוק להתפשטות הטרור המוגברת של שלטון האוסטאשה. כתוצאה מהמעצרים ההמוניים של סרבים, יהודים, רומא )מיעוט צועני( וקרואטים "לא רצויים", גדל באורח 5 משמעותי הצורך ליצירת מחנות ריכוז. המחנות הפכו במהירות למקומות הכליאה והמעצר של כל אלה שסומנו כ"אויבי משטר האוסטאשה". בזמן ההתחלתי של הקמת המחנות, הוטל הפיקוח עליהם על סוכנות הפיקוח של האוסטשה )UNS, služba nadzorna Ustaška ,) בראשות Kvaternik Eugen ,.המינהלת לסדר וביטחון ציבורי )in red javni za Ravnateljstvo RAVSIGUR, sigurnost ,)שהוקמה בתחילת מאי 1941 ,כמחלקה מיוחדת של משרד הפנים. ה-UNS וה-RAVSIGUR קיבלו את הסמכות להקים מחנות ולשלוח אליהם אסירים. בתחילת 1943 נותרה סוכנות ה-RAVSIGUR הסוכנות היחידה עם סמכויות מעין אלה. לאוג'ן קווטרניק ניתנה סמכות שיפוט על "כל סוכנויות המשטרה, כלי הנשק, הפיקודים המקומיים וכל גופי הממשל העצמי של המדינה". ההיסטוריון ג'וזו טומשביץ' אומר כי "מעולם בהיסטוריה הקרואטית לא נחשפו בני אדם לאכזריות והתעללות מינהלית, משטרתית 6 ומשפטית כמו בתקופת משטר האוסטאשה". הקמת המחנות התבצעה בכמה שלבים. השלב הראשון היה הקמת אתרי איסוף )”sabirališta )” או מחנות איסוף ולצידם מחנות גירוש בהם הוחזקו העצורים, רובם סרבים, באופן זמני. לאחר מכן הם גורשו למחנות אחרים. אתרי איסוף אלה היו ממוקמים בכל רחבי "מדינת קרואטיה העצמאית". המפורסמים והגדולים ביותר היו אלה בקפראג ליד סיסאק, בילובר וסלבונסקה פוז'גה. השלב השני, שהתנהל במקביל לראשון, כלל בניית מחנות ריכוז, "מחנות המוות" הידועים. המחנה הראשון מסוג זה היה דניצה ליד קופריבניצה. אחריו נוסדו יאדובנו ו-סטארב גרדישקה, סלאנה, 7 דז'אקובו, יאסרבארסקו, פאג ורבים אחרים. השוואה יסודית בין שרשרת המחנות של אושוויץ לשרשרת המחנות ביאסנובאץ חושפת היבטים זהים רבים ביחס להתפתחות המחנות, לטכניקת ההרג ויחסם של העבריינים לאסירים. 11 הארכיבישוף המקומי של איזור יאסנובאץ, הרב קריגר, פרופ' גרייף וחוקר היסטורי מקומי.
שני גיהנומים - השוואה למרות השתייכותם למרחבים גיאוגרפיים שונים, שני המחנות, אושוויץ ויאסנובאץ, הם שמות נרדפים וסמלים של המשטרים האכזריים ביותר שהם ייצגו: אושוויץ הפכה לשם נרדף לכל השואה ויאסנובאץ הפכה לשם נרדף למשטר הפשע של אוסטאשה. שני המחנות, יאסנובאץ ואושוויץ, מגלמים את העקרונות הלא אנושיים של שני המשטרים ואת יחסם הרצחני כלפי כל מי שנחשב בעיניהם לאויב, לאדם בלתי רצוי או נחות, או למי שלא תמך במשטר בהתלהבות. השוואה יסודית בין שרשרת המחנות של אושוויץ לשרשרת המחנות יאסנובאץ חושפת היבטים זהים רבים ביחס להתפתחות המחנות, לטכניקת ההרג ויחסם של העבריינים לאסירים. מטבע הדברים, היו גם הבדלים משמעותיים בין יאסנובאץ לאושוויץ, בשל מוצאם והמנטליות של הפושעים ובשל שיטות הפעולה הפסיכולוגיות שלהם. במשך הדורות, החברה האנושית פיתחה קוד של ערכי מוסר על מנת להגן על הישגיה התרבותיים ולשפר את הקודים המוסריים של הציביליזציה. מערכת קודים מוסריים זו הושמדה לחלוטין באושוויץ כמו גם ביאסנובאץ. שלושת אלפים שנות ציוויליזציה נהרסו בבת אחת והוחלפו במערך ערכים הרסני, רצחני, אנטי-אנושי. החושך הסתיר את האנושות ומיליוני אנשים נאלצו לחיות תחת שלטון הטרור האכזרי. אושוויץ ויאסנובאץ היו שניהם אתרים שראויים לתואר "גיהנום עלי אדמות". הבה נשווה ביניהם: גם המשטר הנאצי וגם משטר האוסטאשה הונעו על ידי תורת הגזע, שהכתיבה את מדיניותם והתנהגותם. תורת הגזע הנאציונל- סוציאליסטית הייתה מרכזית בכל תחומי החיים 8 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 430 – 446 .פנקס הקהילות, עמודים 568 - 677. 9 שלח, תולדות השואה עמודים 277 – 289 . 10 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 433 – 456 .גרייף. "הפתרון הסופי שלפני הפתרון הסופי", עמודים 45 – 58 .77 – 88. הציבוריים הגרמניים החל מה-30 בינואר 1933 ואילך. כשהמשטר החדש עלה לשלטון, כל העם שקל באובססיביות את שאלת טוהר הדם וטוהר הגזע. תוצאות החקירות על מוצא גזעי היו קריטיות לקריירה ואפילו לחיים של כל אדם. רופאים וגנטיקאים גרמנים שיתפו פעולה עם המשטר ועזרו להחליט מי יילקח לתוכנית המיוחדת ל"המתת חסד", רצח של מה שנקרא "חיים שאינם ראויים לחיות . "חקיקה אנטי-יהודית התבססה על עקרונות גזעיים והובילה לאפליה ושנאה המונית שהופנתה כלפי היהודים בגרמניה ומאוחר יותר 8 כלפי כל מדינה שתחת הכיבוש הגרמני. משטר האוסטאשה הושפע מאוד מתורת הגזע הגרמנית. מהיום הראשון לקיומה של מדינת קרואטיה העצמאית, הממשלה הטמיעה חוקי גזע נגד היהודים, הסרבים והצוענים תוך שימוש בשיטות האפליה המדויקות שכבר היו נהוגות בגרמניה. לחוקי הגזע הייתה השפעה חזקה על חיי היומיום של יהודים, סרבים ורומא, שאיבדו את תפקידם בחוקים ובזכויות האזרח ואף איבדו את רכושם. לבסוף, החוקים אפשרו לשלטונות לגרש אותם למחנות ריכוז. כל חוקי הגזע הללו סללו את הדרך למדיניות ההשמדה. כתוצאה מחקיקה גזעית ומדיניות האפליה נגד גורמים שהוגדרו כעוינים לרוח האומה הקרואטית, נאלצו סרבים ויהודים לענוד סימני זיהוי שמטרתם להשפיל אותם בפומבי. עבור היהודים זו הייתה האות "Ž " עבור "ז'ידובי", או שיהודים וסרבים נאלצו לענוד את האות,"pravoslavci" ,"P "כלומר "נוצרים 9 אורתודוקסים." קורות מחנה אושוויץ אושוויץ ידוע כ"מפעל המוות" הגדול ביותר מבין המחנות שהקימה גרמניה הנאצית על מנת ליישם את הפתרון הסופי של שאלת היהודים. אולם בתחילת קיומה אושוויץ לא היה מחנה השמדה. הכוונה המקורית של השלטונות הנאציונל- סוציאליסטים הייתה לבנות אותו כבית סוהר לאוכלוסייה הפולנית המקומית, שנחשדה כעוינת ומסוכנת לצבא הגרמני או שנמצאה אשמה בפעולות התנגדות. הפיכתו של אושוויץ למפעל מוות הייתה תוצאה של ניסיון קודם, המבוסס על שיטות ההרג ההמוני הגרמני שיושמו במהלך מבצע ברברוסה, שהחל ב-22 ביוני 1941 ,במסגרתו נרצחו כ-6.1 מיליון יהודים על ידי ה"איינזאצגרופן", רובם ביריות וחלקם במשאיות גז. מערכת זו של רצח המוני הייתה בעייתית עבור הרוצחים מכמה סיבות: היא היתה איטי מדי, יקרה מדי ובעייתית מבחינה פסיכולוגית עבור הרוצחים, שנאלצו להביט ישירות בעיני קורבנותיהם. במהלך החודשים הספורים של הרג המוני שכזה, כפי שנערך ב"באבי-יאר" שבאוקראינה, החליטו המפקדים הגרמנים, האחראים לפתרון הסופי, לשנות את השיטה לחלוטין ובמקום לירות הכניסו מרכזי הרג קבועים, שבהם לא היו אמורים להשתמש באקדחים אלא בגז רעיל. המערכת החדשה היתה זולה יותר, מהירה יותר, והרוצחים לא היו צריכים להסתכל בעיני הקורבנות שלהם. הקשר היחיד עם הנרצחים היה הצרחות שעלו מתא הגזים ואשר נשמעו באזור. תהליך ההרג ההמוני באושוויץ היה בלתי אישי לחלוטין.10 כפי שנראה בהמשך, אצל יאסנובאץ המערכת הייתה שונה. הרצח היה אישי, ישיר, ידני - רצח קרוב, אינטימי, נלהב. על בסיס האידיאולוגיה הפלילית והמעוותת מבחינה פתולוגית של הנאציונל-סוציאליסטים והאוסטאשה, קל להבחין בדמיון בין שני המחנות. משטר האוסטאשה הושפע במידה רבה מאוד מגרמניה הנאצית והאידיאולוגיה שלה ורצה להפגין את הקשר הקרוב הזה לנאציונל-סוציאליזם בכל האמצעים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא העובדה שהפתרון הסופי של שאלת היהודים ביוגוסלביה הוצג על ידי האוסטאשה עוד לפני שהוצג על ידי הגרמנים. כשהאוסטאשה החל ליישם צעדים אנטי-יהודיים באפריל 1941 ,טרם הוחלט על הפתרון הסופי על ידי השלטונות הגרמניים-הנאציים. רוצחי אוסטאשה פעלו על פי קווי התנהגות ברבריים אף יותר מהגרמנים 12 ביתן בכפר צמוד ליאסנובאץ בו היה חדר לרופאים היהודים.
תהליך ההרג באושוויץ היה סטרילי ונקי יותר, עם מרחק מסוים בין הרוצחים לקורבנותיהם, בעוד שתהליך ההרג ביאסנובאץ היה ישיר יותר, והרוצחים נהנו להסתכל על קורבנותיהם נרצחים ומעונים ולא נזקקו למרחק פיזי כלשהו במהלך ביצוע פשעיהם. נקודה זו מדגימה כי רוצחי אוסטאשה פעלו על פי קווי התנהגות ברבריים אף יותר מהגרמנים, עובדה שאפילו מבקרים גרמנים ביאסנובאץ מזכירים בדיווחיהם, כגון הדו"ח של הגנרל גלייס פון הורסטנאו, השליח הצבאי הגרמני לזאגרב. עבור הקצינים הגרמנים, שיטות ההרג של אוסטאשה היו פרועות מדי וברבריות מדי בהשוואה לשיטה שנחקקה במפעלי המוות )אושוויץ בירקנאו, חלמנו, בלז'ץ, טרבלינקה, מיידנק, סוביבור, מלי טרוסטינץ(. למרות פשעיהם הנוראים, הגרמנים עדיין רצו להיחשב תרבותיים. תמונות שקיימות מראות לנו את השעשוע והכיף של רוצחי האוסטאשה בזמן ביצוע פשעיהם. לא היו להם בעיות פסיכולוגיות בזמן מעשיהם האכזריים והם גם לא הרגישו שום צביטה של מצפון. ההבדל הזה מאפשר לנו לקבוע שתהליך ההרג ביאסנובאץ היה הרבה יותר ברברי, אכזרי ופרימיטיבי. על מנת ליישם את מערכת ההרג החדשה 11 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 166 – 197 .200 - 208. 12 שם. 13 גרייף, "הפתרון הסופי", עמודים 27 – 44 .שלח, תולדות השואה יוגוסלביה, עמודים 366 – 378 .שלח, ב"פעמים" עמודים 38 - 43 . באושוויץ, פותח תהליך רצח המוני חדש, המבוסס על שימוש בגז רעיל. בתחילת 1942 הוכשרו שני אתרי רצח המוני בבירקנאו, תת-מחנה של אושוויץ, אליו הועברה פעילות ההרג מהמחנה הראשי. הרצח בוצע בשני מבנים: מה שנקרא "הבית האדום" או "בונקר 1 ,"ומה שנקרא "הבית הלבן", או "בונקר 2״.11 השילוחים הראשונים של יהודים, שגורשו אל מותם על ידי ה-RSHA( erheitshauptamt Reichssich ,) הגיעו למתקני ההרג החדשים בבירקנאו בפברואר 1942 .עקב תהליך המודרניזציה הנוספת, ננטשו שני הבונקרים זמנית, וארבעה מבנים מודרניים חדשים הופיעו באביב 1942 :תא גזים ומשרפות 5-2 .הנטייה המתמדת הזו של המודרניזציה של ההרג ההמוני התעשייתי שונה מאוד מההרג ההמוני ביאסנובאץ, שם ניתן להגדיר את תהליך ההרג כפרימיטיבי מאוד מתחילתו ועד סופו. אין זה אומר שלפרימיטיביות הייתה השפעה כלשהי על מספר הקורבנות, אבל עובדה זו מראה את צורת החשיבה הפרימיטיבית של פושעי האוסטאשה הקרואטים, שהיו מרוצים מדרכי ההרג החייתיות הקיימות שלהם ולא חיפשו דרכים למודרניזציה. השיטה הגרמנית דמתה לתהליך תעשייתי טיפוסי, כלומר, המטרה הייתה להשיג את התוצאות הגדולות ביותר )במקרה זה, רצח המספר הגבוה ביותר של אנשים חפים מפשע( בעלות הנמוכה ביותר. אף על פי כן, לצוותים במחנות הללו, לגרמנים הנאצים וגם לקרואטים - האוסטאשה, היה מכנה משותף חשוב מאוד. הם הוכשרו שלא להראות שמץ של רגש רחמים, אהדה או אמפתיה כלפי קורבנותיהם. להיפך, הם נהנו מהתנהגותם האכזרית והתוקפנית, וחיפשו שיטות עינויים חדשות, דרך להאריך את מותם של האסירים והתחרו מי יכול לגרום לעינויים, השפלה ומוות קיצוניים ביותר.12 המנטאליות של רוצחי ה"אוסטאשה" אולם האוסטאשה שמחו מאוד ללכלך את ידיהם וככל שידיהם היו יותר מדממות, כך הם היו מאושרים יותר. בתוך מתקני ההרג הגרמניים הוכנס העיקרון של הישארות נקייה על ידי שימוש בעבדים יהודים במגוון פעילויות, שאפשרו לרוצחים הגרמנים לשמור על ידיהם נקיות. מאות יהודים גויסו לחולייה המיוחדת, ה"זונדרקומנדו", אשר נאלצו לבצע את העבודה המשפילה ביותר בתהליך ההרג, למרות שההרג עצמו בוצע אך ורק על ידי האס-אס הגרמני. העבדים נאלצו לשאת את גופות היהודים הנרצחים למשרפות, להסיר את חפצי הערך שלהם, את שיני הזהב ולחתוך את שיער הנשים, להשליך את הגופות לתנורי המשרפות ולבסוף להשליך את האפר לנהר שמסביב. באופן זה היה על העבריינים רק לתת את הפקודות ולא לבצע את העבודה עצמה במו ידיהם.13 שיטת ההרג הבלתי-אישית באושוויץ התבססה בעיקרה על נאומו המפורסם שנשא ראש האס- אס, היינריך הימלר, בו הדגיש את הדברים הבאים: "לעולם לא ללכלך את הידיים, נישאר נקיים". ההכרח להישאר נקי הכתיב את דפוסי ההתנהגות של הצוות הגרמני של המחנות. ביאסנובאץ רעיון בשני המחנות התקיים היפוך ערכים. באושוויץ וגם ביאסנובאץ אומץ סולם ערכים שונה, המנוגד לערכים הרגילים של העולם לפני מלחמת העולם השנייה. במילים אחרות, עשרת הדיברות התהפכו. לדוגמה: "לא תרצח" הפך ל: "רצח". 13 אחת הרכבות בהן הובלו יהודים וסרבים ליאסנובאץ.
ניקיון כזה לא היה קיים. התקנות באושוויץ היו ברורות וקבועות: היה הבדל משמעותי בין אלו שנשלחו מיד אל מותם לאחר שנבחרו על הרמפה על ידי רופא, לבין אלו שיכלו להישאר בחיים באופן זמני ולהיות עבדים. אלו שנידונו למוות, 75 עד 90 אחוז מהאסירים החדשים שהגיעו, בדרך כלל לא חיו יותר מ-4 שעות לאחר הגעתם. האחרים, 5 עד 15 אחוזים, נבחרו לשמש כעבדים. עבור אלה שהפכו לאסירים, האתגר הגדול ביותר היה לשרוד בתנאים הבלתי אנושיים ששררו במחנה. היה חשוב במיוחד לשמור על הרצון לחיות שכן רצון זה היה חיוני להמשך.14 ניצולי יאסנובאץ מדווחים על אותו עיקרון פסיכולוגי. כל עוד לא איבדו את הרצון או התשוקה לחיות, היה להם סיכוי לשרוד. עם זאת, חיי האסירים היו כאוטיים יותר, לא הייתה אותה כמות כללים קבועה וברורה שאסירים יכולים להסתגל אליהם כדי לשפר את סיכויי הישרדותם. שני המחנות עברו תהליך ארוך של התפתחות דינמית. העובדה שעד סוף 1941 אושוויץ עדיין לא היה מפעל מוות, לא אומרת שהאסירים לא טופלו באכזריות ובשיטות סדיסטיות או שהם לא נרצחו. אסירים רבים מתו או נרצחו מהיום הראשון לקיומה של אושוויץ, בגלל התנאים הקשים, אכזריותם של השומרים והמדיניות הבסיסית של התעללות, דה-הומניזציה והרעבה. יאסנובאץ היה מקום מוות מהיום הראשון וההרג ההמוני שם לא הצריך שום החלטה רשמית, כמו ההחלטה של הפתרון הסופי. אף על פי כן, אפילו יאסנובאץ עבר כמה שינויים שנגרמו על ידי התפתחויות המלחמה, או על ידי שינויים פוליטיים באזור, והוא היה תלוי בהצלחות ובתבוסות של גרמניה הנאצית. שיטות ההרג ביאסנובאץ התפתחו עם הזמן והפכו לקיצוניות ואכזריות יותר, והן התבססו על אותם עקרונות של אי-אנושיות וחוסר רחמים, 14 שם. 15 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 410 - 446 .שלח, תולדות השואה יוגוסלביה, עמודים 366 – 378. 16 גרייף, יאסנובאץ, שם. גרייף, ”הפתרון הסופי“ שם. 17 גרייף, "הפתרון הסופי" עמודים 166 - 195 . בניסיון לגרום לאסירים את הסבל הגדול ביותר. הבדל נוסף מתייחס למדיניות הסודיות: הגרמנים ניסו להסתיר את המציאות מקורבנותיהם על ידי הפצת שקרים ומידע מזויף על מה שמצפה להם, תוך הסוואת אתרי ההרג כמקלחות או מרחצאות ציבוריים.15 הרוצחים של יאסנובאץ היו ישירים יותר וחשבו שאין להם מה להסתיר, והם בצעו את פשעיהם בשמים פתוחים. נקודת דמיון ברורה מאוד היא תאוות הבצע של הגרמנים ושל האוסטאשה כאחד. הקורבנות, שנרצחו או נכלאו, נאלצו למסור את כל רכושם שהביאו למחנה, והמבצעים היו כעת הבעלים החדשים של רכושם. דירות, חשבונות בנק, תכשיטים וחפצי ערך כבר הוחרמו לפני ההגעה למחנה. הגרמנים היו ללא ספק הרוצחים הגדולים בהיסטוריה אך גם השודדים הגדולים ביותר. האוסטאשים פעלו בקווים דומים והחלו בהחרמת רכושם של יהודים וסרבים עד אפריל 1941 . שלטונות אוסטאשה, בהנהגתו של ה"פוגלאבניק" אנטה פאבליץ', ניסו לחקות את גרמניה, והפכו לקיצוניות עוד יותר. התלמיד ביקש להיות קיצוני יותר מהמורה.16 נקודות נוספות להשוואה בין המחנות נקודת דמיון נוספת היא העובדה שהמחנות היו מדינה בתוך מדינה. שום משרד, שום בית משפט, שום פוליטיקאי, לא יכלו להתערב במציאות של תקנות המחנות. האס-אס והאוסטאשה ראו במחנות את הממלכה שלהם והרגישו שיש ביכולתם לעשות הכל מבלי שיקבלו ביקורת, בדיקה או עונש. הם חשו שהם יכולים להמשיך בפשעיהם הברבריים לנצח. ואכן, אושוויץ ויאסנובאץ היו ממחנות הריכוז וההשמדה שפעלו במשך תקופה ארוכה ביותר כמעט עד סוף המלחמה - עד ינואר 1945 ואפריל 1945 , בהתאמה. עד הרגע האחרון אנשי המחנה היו בטוחים שיוכלו להמשיך במעשיהם הנפשעים ללא הפרעה לנצח, בלי להבין שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב מאוד. עבור גרמניה הנאצית בשנים 1943 ו-1944 ,הפתרון הסופי וקיומו של אושוויץ היו חשובים יותר מכל אינטרס לאומי אחר, ואף הפכו לאינטרס הלאומי החשוב ביותר. לאור התבוסה הממשמשת ובאה במלחמה, נחשבה השמדת העם היהודי למטרה החשובה ביותר. האוסטאשה הגיעו לאותה מסקנה וראו בהמשכו של יאסנובאץ את האינטרס החשוב ביותר של "מדינת קרואטיה העצמאית".17 נקודת דמיון נוספת היא שבשני המחנות היה אובדן מוחלט של קדושת החיים. לחייהם של הקורבנות לא היה כל ערך ואילו למוות סגדו. בשני המקומות התפתח המוות לכדי אמנות ואידיאולוגיה. נראה שחברי האס-אס והאוסטאשה התחרו ביניהם מי יהפוך לאכזרי יותר, ברברי יותר ויותר סדיסט. בשני המקומות שררה מדיניות היחס הלא אנושי, שגזלה מהאסירים את כבוד האדם המזערי, תנאי חיים ותנאים סניטריים מינימליים, בניסיון להרוס את רוחם הפנימית ואת נפשם, תוך ניצול כוחם הגופני ולבסוף הריגתם במגוון שיטות: בגז רעיל, שריפה בחיים, חיתוך גופות לחתיכות, הרעבה, הכאה, תלייה וכו'. בשני המחנות התקיים היפוך ערכים. באושוויץ וגם ביאסנובאץ אומץ סולם ערכים שונה, המנוגד לערכים הרגילים של העולם לפני מלחמת העולם השנייה. במילים אחרות, עשרת הדיברות התהפכו. לדוגמה: "לא תרצח" הפך ל: "רצח". למרות תחושת הביטחון שהפושעים לא ייענשו לעולם על פשעיהם המחרידים, היו בשני המחנות אמצעי אבטחה חמורים כדי למנוע מהעולם החיצון 14
לקבל מידע על המתרחש במחנות. בהתאם לכך, נעשה כל מאמץ שלא לאפשר לאסירים להימלט. כל ניסיון בריחה נחשב לפשע הגרוע ביותר.18 בהשוואה לאושוויץ, חלק מהמחנות שהוצמדו ליאסנובאץ הוקדשו לאסירות או לילדות בלבד. במחנות המשנה של אושוויץ לא היו מקומות כאלה ונשים וגברים נשארו יחד, אם כי תמיד היו נפרדים. שני המחנות ניסו לנצל את הכוח הפיזי והאנרגיה של האסירים לטובתם, על ידי הקמת מפעלים או בתי מלאכה, שכן האפשרות להחליף את הפועלים בעבדים חדשים הייתה כל כך קלה. עם זאת, המדיניות הדומה של אספקת מזון דלה ביותר או תנאי עבודה הולמים, גרמה למותם המהיר של פועלי עבדים בשני המקומות והתעשייה או התעשייה למחצה. שני המחנות שללו מהאסירים את הצרכים הטבעיים ביותר של בני האדם, בין יתר ההיבטים חשוב להדגיש את היעדר טיפול רפואי מתאים. אסירים חולים או מותשים לא יכלו לקבל עזרה ומתו מכאבים, כמעט ללא תרופות. בשני המקומות היה ברור לאסירים שתלונה על בריאותם רק תקרב אותם למותם. בשני המקומות הצוות הרפואי היה מעורב בפלילים. בהשוואה לאושוויץ ויאסנובאץ, הראשון עשוי להיחשב כשייך למאה ה-20 ,בעוד יאסנובאץ מזכיר לנו יותר את האינקוויזיציה של המאה ה-16 ,שהשתמשה בשיטות פרימיטיביות של עינויים והרג. לרוע המזל, השיטות הפרימיטיביות הללו לא היו פחות יעילות מאלו הגרמניות. ניתן לראות את דמותו ה"מודרנית" של אושוויץ ואת דמותו הפרימיטיבית של יאסנובאץ גם במקרה של הממשל האדמיניסטרטיבי.19 לאושוויץ הייתה מערכת ניהול מודרנית מאוד שכללה כמה מחלקות, מזכירים, מתרגמים, אדיוטאנטים )גנרלים(, צוות טכני וכו', שהיו קשורים לממשלת גרמניה. היה כמובן פער גדול בהתכתבויות הרגילות בין המשרדים, אבל אסור לשכוח שהתכתבות זו ניסתה להסתיר את הפשע העצום. מצד שני, ליאסנובאץ לא היו משרדים, לא התכתבות רגילה ולא מזכירים יהודים אינטליגנטים. זו הייתה מציאות פרימיטיבית ללא צורך בממשל רשמי. בהשוואה לאושוויץ, יאסנובאץ לא הוציא יומנים או דיווחים סודיים. המסמכים החשובים ביותר של אושוויץ נקראים "מגילות אושוויץ", המתארות את חייהם האומללים של היהודים המשתייכים ל"חוליה המיוחדת״. 18 גרייף, יאסנובאץ. שם. גרייף, "הפתרון הסופי" שם. 19 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 233 – 245 .גרייף, "הפתרון הסופי" עמודים 228 – 244 . 20 גרייף, יאסובאץ, שם. גרייף, "המר דתך או מות" עמודים 47 – 57 . 21 גרייף, ”הפתרון הסופי“ עמודים 77 – 88. בשני המקומות, אסירים מעולם לא ויתרו על תקוותם להשתחרר וכתוצאה מכך היו ניסיונות בריחה. באושוויץ, יחסית, היה קל יותר ומאות אסירים ניסו להימלט. רובם לא הצליחו, כמו במקרה של יאסנובאץ, שם ניסו, למרות שזה היה יותר מסובך ומסוכן, ורק לקראת הסוף השבויים הצליחו לפרוץ מהמחנה. ניסיונות הבריחה מוכיחים שרוח האסירים לא נהרסה. הבדל משמעותי נוסף הוא שבאושוויץ הייתה תנועת מחתרת, מאורגנת היטב ואילו ביאסנובאץ לא היו תנאים ליצירת תנועה כזו.20 הדמיון בין שתי מערכות המחנה נובע בעיקר מהעובדה שהנאציונל-סוציאליזם היה דומה לאוסטאשיזם. שתיהן אידיאולוגיות קיצוניות והרסניות שתכננו והוציאו לפועל תוכניות רצח שהביאו להשמדתם של מיליוני אנשים חפים מפשע. על ידי הבנה שהאוסטאשיזם אינו שונה מהנאציזם, אנו עשויים להבין טוב יותר את המעשים הפליליים של ממשלת ה - ISC . "הפתרון הסופי" האוסטאשי שקדם ל"פתרון הסופי" הנאצי משמעותית ביותר היא העובדה שהאוסטאשה הציגו את הפתרון הסופי, עוד לפני שהגרמנים עשו זאת. רדיפת היהודים, גירושם למחנות יאסנובאץ, החרמת רכושם וכל הצעדים האנטי- יהודיים, הוכנסו מוקדם יותר מאשר בגרמניה, שם החל הפתרון הסופי רק ב-1941 .יאסנובאץ הפכה לבית המטבחיים של יהודי יוגוסלביה למרות שבאותה תקופה באושוויץ עדיין לא היה מחנה ריכוז. המסקנה היא שהאוסטאשה היו מהירים יותר מהגרמנים בפתרון הסופי שלהם או לחילופין שפשעי האוסטאשה היו הפתרון הסופי לפני הפתרון הסופי. מדיניות הרדיפה על ידי ממשלת קרואטיה הייתה מהירה בהרבה ממהירותה של ממשלת גרמניה. התלמיד הקרואטי היה מהיר יותר מהמורה שלו לגרמנית. אושוויץ ויאסנובאץ מסמלים את המדיניות הקיצונית של הדה-הומניזציה של הגוף, כמו טרור והשפלה. קדושת בני האדם לא הייתה קיימת – בני האדם היחידים היו הרוצחים עצמם, שקיבלו את התנאים והמזון הטובים ביותר ונהנו מרכושם של קורבנותיהם. דה-ההומניזציה בוצעה כלפי כל האסירים בשני המחנות, בעיקר לסרבים, יהודים ורומא, ולכל השאר שנחשבו מסוכנים או בלתי רצויים או נחותים. במקרים מסוימים, כאשר האסירים היו מוכנים לשתף פעולה, הם קיבלו תנאים טובים יותר, אך ללא ערובה שזה יימשך לנצח. בשני המחנות היו רק שני סוגים של אנשים: הקבוצה שהיה לה הכל והקבוצה שלא היה לה כלום. בשני המחנות נעשה שימוש בגישה של סבל מיותר, על מנת לשעשע את הגורמים לסבל. רצח או הריגת אסיר מבלי לגרום סבל, לא הספיקו לעבריינים, אלא אם כן האסיר עונה והושפל. מותו לא הספיק.21 במסגרת הטרור ניסו שלטונות המחנה בשני המקומות ליישם מדיניות קיצונית של ענישה על פשעים אמיתיים ומדומים. על כל צורה של אי ציות, האסירים נענשו בחומרה, ולעתים קרובות מאוד העונש היה מוות. מאחר שגרימת הכאב והסבל האינסופי הייתה חשובה עבור העבריינים באושוויץ וביאסנובאץ, פותחו כלי עינויים חדשים ביוזמה אישית של השומרים. עינויים של האסירים היו תופעה יומיומית והשמיים היו הגבול בגרימת כאב לאסיר שהיה צריך להיענש. בדיוק אותו הדבר התרחש ניתן לראות את דמותו ה"מודרנית" של אושוויץ ואת דמותו הפרימיטיבית של יאסנובאץ גם במקרה של הממשל האדמיניסראטיבי. 15
ב-Jasenovac .מקומות כמו אושוויץ ויאסנובאץ אפשרו לאנשים עם נטיות סדיסטיות לבטא את עצמם בצורה מושלמת. ההשפלה הייתה חשובה ביותר עבור הנאצים. השפלות הופעלו נגד היהודים אך גם נגד לא-יהודים. צורת ההשפלה האהובה ביותר הייתה השפלה פומבית בהשתתפות קהל. בנוגע ליהודים, מדיניות ההשפלה לא פסקה כאשר המדיניות הגרמנית השתנתה בשנת 1941 . מהגירוש ועד הפתרון הסופי, היה צריך להשפיל את היהודים שנאלצו להתפשט רגע לפני הכנסתם לתאי הגזים.22 עוד לפני כן, במהלך ההרג ההמוני של ה"איינזאצגרופן" נאלצו היהודים להתפשט לפני שנורו למוות. ביאסנובאץ הונהגה אותה מדיניות השפלה לשעשועיהם של הרוצחים. שני המקומות, אושוויץ וגם יאסנובאץ, התחילו בצניעות רבה. בהתחלה, אושוויץ היה לא יותר ממחנה ריכוז קטן אחד ובו 28 בניינים בלבד, שנקרא המחנה הראשי או "שטאמלאגר". בהמשך נוספו מחנות משנה חדשים. החשוב והגדול שבהם היה בירקנאו שנפתח באוקטובר 1941 .מאוחר יותר 43 מחנות משנה נוספים הפכו לחלק ממתחם מחנה אושוויץ ומה שנקרא "Interessengebiet ." אושוויץ חולק אז לשלושה חלקים: "שטמלגר", "בירקנאו" ו"מונוביץ". תחושת ביטחון עצמי וכוח גרמו לשני המקומות לגדול ולצמוח בהתמדה. ב-1943 הפכה אושוויץ לאימפריה. היו בה 44 מחנות משנה או סניפים הפרוסים על פני שטח של 40 קמ"ר. אותו הדבר קרה עם יאסנובאץ, שצמח ופיתח מחנות משנה רבים בשטח של 240 קמ"ר, שבהם נכלאו אלפי אנשים. לכן, ניתן לכנות את אושוויץ ויאסנובאץ ממלכות של סבל, דה-הומניזציה ומוות. ההתרחבות המהירה של שני המחנות מסמלת את תשוקת הכוח של האס-אס ואוסטאשה, ומראה לנו בו זמנית כיצד אידיאולוגיית המוות הפכה למשמעותית ואף פופולרית.23 לשני משטרים אכזריים אלה היה רצון לחוקק את מדיניות המוות שלהם וכדי ליישמה, הם נזקקו למרחב רב, ולא היססו להשתמש באלפי סוהרים ולמנוע מכל אסיר להימלט.24 העיסוק האובססיבי והאינטנסיבי במספר הקורבנות מסית את תשומת הלב מהנושא העיקרי שהוא סבלם הבלתי נתפס והנורא של אסירי אושוויץ מצד אחד ואסירי יאסנובאץ מצד שני. אחרי המלחמה היו ניסיונות לצמצם את מספר 22 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 455 – 477 .גרייף, "הפתרון הסופי", עמודים 66 – 79 . 23 גרייף, יאסנובאץ, עמודים 132 - 146 . 24 גרייף, ”הפתרון הסופי“, עמודם 433 – 465. 25 שאלת מספר הקורבנות ביאסנובאץ נידונה במקורות שונים. נאמנים עלינו הנתונים המובאים ב: שלח, תולדות השואה יוגוסלביה, פנקס הקהילות יוגוסלביה, האנציקלופדיה של השואה. גרייף, יאסנובאץ. גרייף, "הפתרון הסופי". הקורבנות ולאפיין את שני המחנות כמחנות עבודה של עבדים ולא כמחנות מוות. נטייה זו, בהקשר לאושוויץ, נקראת הכחשת שואה, אך אנו עשויים להשתמש באותו מונח לגבי יאסנובאץ. ישנה הכחשה של פשעי יאסנובאץ ושל אוסטאשה מצד הדורות הצעירים, ולמרבה הצער שניהם ממשיכים כך גם היום. מבחינה מוסרית, ניתן לראות בתופעה זו רצח שני של הקורבנות, שכן ההכחשה רוצחת את הקורבנות בפעם השנייה, תוך התעלמות מקיומם ומחללת את כבודם האנושי. מנגנון ההכחשה מכיוון שמותו של אדם אחד הוא טרגדיה בפני עצמה, עבור האדם המעונה והנרצח אין חשיבות לשאלה כמה אחרים נרצחו. הכחשת השואה החלה מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בניסיונות לדכא את אזכור הפשעים של הנאציונל- סוציאליסטים הגרמנים, לעצב מחדש את אופיים או להכחיש לחלוטין את קיומם של הפשעים. רוב המכחישים אינם היסטוריונים מקצועיים, למעט מעטים, והם מבססים את טיעוניהם על מידע כוזב ועל עובדות מעוותות. בין ההיסטוריונים המקצועיים המשתייכים למכחישים היה דיוויד אירווינג, שהפסיד במשפט מול פרופסור דבורה ליפשטדט בבריטניה, תבוסה שהייתה מכה קשה לתעשיית זיוף השואה. מכונות ההרג הושמדו על ידי הגרמנים לפני יציאתם מהמחנות, מה שעוזר למכחישים לעוות את ההיסטוריה. במקרה של יאסנובאץ, הטקטיקה כמעט זהה, מנסה למזער את הפשע או מנסה לשנות את המשמעות של המחנה, מה שהופך אותו למחנה עבודה לעבדים ולא מחנה מוות, כאילו המוות היה תוצאה של תנאי חיים ולא רצח. מאחורי נטיית ההכחשה עומד הקושי של דורות החיים לאחר האירוע לקבל את האשמה, לחיות איתה ולבקש סליחה מהקורבנות וילדיהם. על ידי צמצום ההיקף והימנעות מאזכור הפשעים, הדורות לאחר המלחמה מקווים לנקות את מצפונם. יש להדגיש כי הדור השני והשלישי אינם נושאים בכל אשמה. הם נושאים רק באחריות המוסרית הקולקטיבית, הכוללת בעיקר קבלת העובדות, וניסיון למנוע פשע כזה בעתיד. מניפולציה עם מספר הקורבנות היא נשק מסוכן ביותר, וחובתנו המוסרית למנוע כל עיוות של מספר הקורבנות. לשאלת הסטטיסטיקה רוב ההיסטוריונים מסכימים, שבאושוויץ המספר הכולל של הקורבנות היה כ-5.1 מיליון, %90 מהם קורבנות יהודים. מקורות אחרים משתמשים במספרים נמוכים יותר, כמו למשל 1.1 מיליון. אתר ההנצחה הרב לאומי בקצה הרמפה של בירקנאו מזכיר את המספר של 5.1 מיליון.25 ההבדל במספרים נובע מכך שהרשויות הגרמניות של אושוויץ לא רשמו את אלו שנבחרו למוות מיידי, אלא רק את אלו שהיו אמורים להיות עבדים, ואלה היו רק בסביבות %15-5 מאלה שגורשו למחנה. אחוז הנידונים למוות מיידי עמד על %90-75 בממוצע. ההיסטוריון המהימן ביותר, שניסה לברר את מספר הקורבנות על ידי האוסטאשה ביאסנובאץ, היה ההיסטוריון מנחם שלח ז"ל, שפרסם את ספרו "תולדות השואה - יוגוסלביה" בהוצאת יד ושם. שלח נחשב למומחה הבולט ביותר לתולדות השואה ביוגוסלביה והיה הראשון לפרסם את ההיסטוריה השלמה של השואה היהודית ביוגוסלביה. הוא מתייחס למספרי הקורבנות המשתמשים בניסוח זה: "הקרואטים רצחו ביאסנובאץ מאות רבות של אלפי סרבים", בשימוש בניסוח שכזה פירושו שמספר הנספים הוא לפחות 500 אלף סרבים. אחרי שסיים את כתיבת ספרו הוא אמר לי שהוא בטוח שהמספר הרבה יותר גדול ושהוא קרוב יותר למיליון. בהתייחסות לאתר יאסנובאץ, יד ושם מזכיר כ-600 אלף סרבים שנרצחו במקום. המשמעות היא שחוקרים ישראלים מקבלים את החישובים הסרביים במלואם. במרכז שם עולם מזכירים שהיו לפחות 750 אלף קורבנות סרבים. המספר הגדול ביותר של רציחות ב- ISC בוצע ביאסנובאץ. עם זאת, המספר האמיתי עדיין נתון לוויכוח. על פי נתוני ועדת הקרקעות של קרואטיה לביסוס פשעי הכובשים ומשתפי הפעולה שלהם, מספר הקורבנות נע בין 000,500 ל-000,600 . ההיסטוריון טומיסלב דוליץ' אומר שהיו 000,700 נרצחים ביאסנובאץ ומוסיף, שעל פי מספר הנרצחים, המקום יכול להיחשב בוודאות לאחד ממחנות הריכוז הגדולים ביותר באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. לדברי הרמן נויבאכר, השליח המיוחד של משרד החוץ של הרייך השלישי ליוגוסלביה, ביאסנובאץ נהרגו באכזריות יותר מ-000,750 בני אדם, בעוד שבולאג'יץ' קובע כי מספר הקורבנות היה למעלה מ-000,700 .ההיסטוריון ולדימיר דדייר מצטט 16
מילר, ארוין: גיהנום ושמו יאסנובאץ. ירושלים, 2014. תולדות השואה - יוגוסלאוויה. בעריכת פרופ' מנחם שלח. יד ושם, ירושלם, 1990. פנקס הקהילות. יוגוסלוויה". בעריכת צבי לוקר. יד ושם, ירושלים, 1988. האנציקלופדיה של השואה. העורך הראשי: פרופ' ישראל גוטמן. יד ושם וספריית הפועלים, ירושלים - תל אביב 1990 .הערכים "יסנובאץ", "אוסטאשה". שלח מנחם, "שואת יהודי יוגוסלאביה. הקהילות בסרביה ובקרואטיה", בתוך: פעמים. רבעון בין תחומי לחקר קהילות ישראל במזרח, מספר 27, ירושלים תשמ"ו - 1986 ,עמודים 31-61. שלח, מנחם: חשבון דמים. הצלת יהודי קרואטיה על ידי האיטלקים, 1941 - 1943 ,תל אביב 1986 . בראונינג, כריסטופר, " הפתרון הסופי בסרביה. המחנה היהודי בזמלין", בתוך: יד ושם. קובץ מחקרים. ירושלים תשמ"ד, עמודים 43 - 72. in Jews of Rescue The: “ Daniel, Carpi ,“Croatia occupied of Zone Italian the International Vashem Yad Second of : in .1977 Jerusalem”, Conference ‘Ustashas, Stepinac Alojzije, Gideon, Greif why reason 101 : die or convert : vicar ,komerc Knjiga. saint a be not can he .2020 Belgrade solution final Ustasha, Gideon, Greif ,komerc Knjiga. solution final Nazi before .2020 Belgrade of Auschwitz - Jasenovac, Gideon, Greif Belgrade, komerc Knjiga. Balkans the .2018 .2017. Genocide Unspoken, David, Sladek the and Jasenovac, Barry, Lituchy and Analyses. Yugoslavia in Holocaust .2013 Ajalvir. Testimonies Survivor ,Ustase, II War World, Vjekoslav, Luburic ,Ljubuski, Camp Concentration Jasenovac Independent, Herzegovina and Bosnia Einbeck. Pavelic Ante, Croatia of State .2006 רשימה ביבליוגרפית: את מכתבו של ארנסט פיק, אלוף רס"ן של כוחות האס-אס הגרמניים, שנשלח להימלר ב-16 במרץ 1944 .במכתבו מציין פיק שהאוסטאשים רצחו בין 000,600 ל-000,700 בני אדם ביאסנובאץ. על פי הנתונים העדכניים יותר של הנציבות הבינלאומית, יותר מ-000,800 קורבנות חפים מפשע נשלחו למותם ב- -Jasenovac וב-Donja Gradina ,אך ורק בגלל היותם סרבים, יהודים, רומאים או אנטי-פשיסטים. קשה לקבוע את מספר הקורבנות מכמה סיבות: הראשונה היא שהאנשים שהובאו למחנות נרשמו רק אם היה להם זיהוי אישי או מסמך דומה אחר. לסרבים שהתאספו מהשדות, ולרומא בפרט, לרוב לא היו מסמכים כאלה. הם נרשמו כמורשעים, אך מסמכי המחנה הללו הושמדו בקפידה בשתי הזדמנויות: על מנת להסתיר את פשעיהם, הורו האו"ם ולובריץ' באופן אישי להשמיד את מסמכי המחנה בדצמבר 1942 ובינואר 1943 ,לפני פירוק האו"ם בצו משפטי. חיסול המחנה באפריל 1945 כלל השמדת כל התיעוד. היו ניסיונות נוספים להסתיר ראיות לפשעים: רצח האסירים הנותרים, חפירת ושריפת גופות, כרייה ושריפת המבנים במחנה וביאסנובאץ. כמו כן, רבים לא רק שלא נרשמו, אלא אף לא עברו בשערי 26 שלח, תולדות השואה יוגוסלביה, עמודים 189 – 197 .גרייף, יאסנובאץ, עמודים 355 – 378 . המחנה, אלא נלקחו ישירות לרצח. בנוסף, מספר הילדים הנעדרים אינו ידוע מכיוון שמספר רב של ילדים סרבים הוסבו בכוח לקתוליות ונלקחו לבתי יתומים או משפחות. מסיבה זו, אי אפשר להעריך כמה נרצחו וכמה נלקחו.26 לסיכום שיאם של פשעי האוסטאשה נגד האנושות, היה ללא ספק הקמת מחנה ריכוז והשמדה מיוחד המיועד לילדים. היו קיימים שלושה מחנות ריכוז והשמדה: סיסאק, יאסטרברסקו ויאסנובאץ. למחנות כאלה אין תקדים בהיסטוריה של האנושות ואפילו גרמניה הנאצית לא הקימה מחנות במיוחד לילדים. הרקע האידיאולוגי לפשעים נגד ילדים מטעם גרמניה הנאצית ומטעם האוסטאשה זהים. ילדים שהשתייכו לגזעים הבלתי רצויים צריכים להיחשב ל"עתיד הביולוגי" של אותו גזע ולכן יש לחסל אותם לחלוטין. תינוקות יהודים, כמו גם תינוקות סרבים, יגדלו יום אחד ועשויים לנקום בגרמנים או בקרואטים, מצב אותו יש למנוע בכל האמצעים. מחנות יאסנובאץ שוחררו רק במבצעים האחרונים לשחרור המדינה. לאחר הפצצת המחנה של בעלות הברית במרץ ובאפריל 1945 ,נהרסו מבנים רבים בתוך המחנה, אך עדיין התקיימו חפירות נרחבות והשמדת גופות הקורבנות. כפי שניתן לראות, שאלת מספרי הקורבנות עדיין פתוחה לוויכוח והיסטוריונים ברחבי העולם מבקשים להגיע למספרים מדויקים יותר. אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמספרים האחרונים מתקרבים יותר ויותר למציאות. עלינו לזכור, ששאלת המספרים המדויקים היא אמנם משימה חשובה להיסטוריונים, אך המספרים לא יחשפו בפנינו את המציאות של המחנות באושוויץ כמו גם ביאסנובאץ. כדי להבין את המשמעות האמיתית של המחנה ומציאותו, נדרשת תובנה לגבי תנאי המחיה של אסירי המחנה - ובמקרה של יאסנובאץ - שיטות ההרג האכזריות במיוחד שהונהגו בו. רק אם ננסה להבין את מציאות החיים האכזרית שהונהגה ביאסנובאץ, נוכל להבין אותה כעובדה היסטורית שתאפשר לנו להסיק את המסקנות הנכונות להווה ולעתיד שלנו. מכיוון שמותו של אדם אחד הוא טרגדיה בפני עצמה, עבור האדם המעונה והנרצח אין חשיבות לשאלה כמה אחרים נרצחו. חלק ממתקני השריפה ביאסנובאץ. 17
הספר "מסע עם האויב" מתאר את מסעם המשותף של שני מחבריו: ד"ר אפרים זורוף, צייד נאצים יהודי המתגורר בישראל, ורוטה ונאגייטה, סופרת ליטאית מצליחה. זהו מסע של גילוי, כאב, תהייה והתפכחות במהלכו מתוודע הקורא לנרטיב הזיכרון של הליטאים המעלים ומסתיר כל זכר לאשר עשו ליהודי ארצם. כפי שכותבת רוטה: "אנחנו עומדים ליד האנדרטה שהוקמה לכבוד התליין ואני מתביישת להביט לזורוף בעיניים. גם הוא לא מסתכל עלי, הוא מישיר מבט אל התבליט העמוק, אל הפנים היפות של התליין מגולפות באבן, ומקלל" )עמ' 114.) זוהי ליטא של שנת 2015 ,שנת עלילת הספר, מדינה המציבה את אחד מגדולי הרוצחים באנדרטת ניצחון לאומית. הקורא מתקדם עם רוטה צעד צעד במסעה להכרת עברה המשפחתי ועברם של בני עמה ומולדתה. המפגש בינה ובין אפרים טעון מאוד בראשיתו. "אתה אוהב את עמך, אני אוהבת את עמי", אומרת לו רוטה. "אוקיי, העם שלך נרצח בידי העם שלי, בידי ליטאים. אז אני מבינה שבני העם שלי... הם לא בני אדם בעיניך. אנחנו בשבילך אויב, וזה בלתי- נמנע. אתה מייצג את הקורבנות, ואני, מבחינתך מייצגת את הרוצחים" )עמ' 70.) רוטה לא מאמינה ולא רוצה להאמין שלבני עמה היה חלק ניכר ומשמעותי ברציחתם של יהודים בלהט וברצון, כמעט ללא התערבות גרמנית, ושהרוצחים שהיו אזרחים לא אולצו לעשות זאת משום תפקידם, ושהם, ללא מדים, רצחו את שכניהם היהודים. עם התקדמות המסע, את מקומה של ההתנגדות המוחלטת לטענותיו של אפרים תופס ניסיון למצוא חמלה והיגיון. "הם בני אדם שאולי עשו טעות", היא אומרת, אך לבסוף מבינה, מכה על חטא עמה ומבקשת למצוא דרך כלשהי לכפר, ולו במעט: ״צץ לי רעיון אני אלמד את הילדים האלה פסוקי תהילים ואקח אותם למקום הכי מוזנח ונשכח בליטא שבו נהרגו יהודים, ונכבד את זכרם... מה שמטריף אותי הוא לא רק העובדה שיהודים נרצחו, אלא שהם נשכחו לגמרי ושזכרם נמחק. הם קבורים ביער נידח. לא ידעתי את זה לפני המסע שלנו. אנחנו, הליטאים, מכבדים את המוות. אנחנו מכבדים את זכר מתינו... מה קרה לנו? למה איננו מכבדים את מותם של הליטאים היהודים שנרצחו בשואה? כי הקורבנות האלה אינם בני עמנו? מפני שאנשים משלנו הרגו אותם ואנחנו לא רוצים לזכור. תחשוב רגע, 200 ילדים ילכו אל המקומות הכי מוזנחים, ואנחנו נרעיד פה אנשים מבושה״ )עמ' 116.) ״למדתי שני דברים חשובים אחרים: ראשית, שאחרי 74 שנים אנשים עדין פוחדים לדבר על זה, והדבר השני הוא האדישות המוחלטת. גופות של בני אדם, עצמות, גולגולות מכוסות לא רק בעשב אלא בצמחיית בר סבוכה, ולאף אחד אין בעיה עם זה. לנו, הליטאים, יש אובססיה למוות, אצלנו הפרחים על הקברים יהיו תמיד רעננים, אנחנו משלמים לעובדי בית הקברות שישקו את הפרחים ויעשבו את הערוגות, ואנחנו נוסעים מאות רבות של קילומטרים ביום כל הקדושים לבקר בכל קבר של קרובי המשפחה שלנו. אנחנו אפילו מדליקים נרות על הקברים שאיש אינו מבקר. קבר מוזנח ומי שמזניח אותו הם נושא לשיחה ולביקורת קשה של קרובי משפחה ושכנים. אז כל זה אמור להיות הטבע שלנו – כבוד, זיכרון וזיכרונות מהמתים״ )עמ' 117.) הקורא מלווה גם את אפרים במסעו האישי הקשה בעקבות משפחתו ובעקבות קרובו שעל שמו הוא קרוי ואשר נרצח על אדמה זו. "אני חייב להודות בדבר אחד: למרות כל מאמצי להימנע מנגיעה אישית בדבר, העובדה היא שככל שאני מזדקן אני מרבה לחשוב על אפרים, דודה של אמי, ועל בני משפחתו שנרצחו כאן, בארצכם, וקרוב לוודאי שגם בידי בני עמך" )עמ' 70.) ייחודו של הספר וחשיבותו הוא בעצם מסע הגילוי הנדיר כל כך המשותף לשני צידי המתרס: בן העם הנרצח ובת העם הרוצח, הישראלי המקדיש חייו להעמדת רוצחי היהודים לדין והסופרת, אשת הרוח הליטאית, הגאה בעמה ואוהבת את ארצה, וכן בעדויות הרבות מספור על הנעשה בליטא בתקופת השואה. הספר מציין בפירוט שמות של ליטאים רבים שהשתתפו ברצח ומקומות בהם נרצחו יהודים ומביא עדויות מטלטלות על גורל יהודי ליטא ועל חלקם של הליטאים בשואת העם היהודי. חשיבותו של מידע זה אינה רק למען יראה העולם וידע, אלא, למרבה כאבו של אפרים, גם למען ידע העם היהודי עצמו, ובעיקר הממסד במדינת ישראל, שהעדיף להתעלם ממעשיו של העם הליטאי משום רצונו העז לנרמול יחסיו עמו לאחר נפילת ברית המועצות, כפי שחווה אפרים עצמו: "תחושת ייאוש זו התעצמה מאוד בפגישה שקיימתי ב-13 במרץ 2015 עם שגריר ישראל בליטא, יום אחד לאחר שחנך את השגרירות שלנו בקבלת פנים מפוארת שלא במקרה לא הוזמנתי להשתתף בה... לפני תחילת כהונתו ביקש השגריר להתייעץ איתי והבטיח שיעסוק בבעיות שמניתי בקשר לשואה, אבל התברר כי שבועות אחדים בווילנה שינו את עמדתו... מדוע אינך מפסיק כבר? שאל אותי, מתוך הנחה שהפעילות שלי בשמן של מטרות יהודיות מפריעות לקידום האינטרסים של ישראל בליטא" )עמ' 46.) "מסע עם האויב" הינו ספר עדות יוצא דופן בעוצמתו, בסגנונו ובתהליך בו הוא מוליך את הקוראים. הוצאת ידיעות ספרים, 2018 ,מאנגלית צילה אלעזר, 207 עמודים עולם האויב הספר מסע עם אפרים זורוף ורוטה ונאגייטה כתב: הרב משה חבה 18
גלגולו הצצה לארכיון של חפץ ערב אחד לפני יום כיפור ישבתי עם חמי, אריה )אוטו( עמית )פרוינד( יליד פראג-צ'כיה 1922 ,ושוחחנו על נושא דת ומדינה. אני בא מבית דתי מסורתי ואריה, אתיאיסט מושלם. שאלתי אותו מדוע התרחק מהדת וכלל אינו מגיע לבית הכנסת, לפחות בערב יום כיפור לשמיעת תפילת "כל נדרי". אריה הצביע באצבעו על מגירה מסוימת בשידה שעמדה בפינת החדר וביקש להביא לו קופסה, בתוכה נמצא ארון קודש קטן מיניאטורי 5×5×2 ס"מ גודלו. הארון עשוי מקרטון ומצופה בבד קטיפה כחול בעל שתי דלתות נפתחות, בחזיתם רקומים בצבע זהב, עשר אותיות רומיות I-X המסמלות את עשרת הדברות. הקופסה נבנתה בתפירה עדינה בחוט ומחט, בתוך הארון שקית בד קטנה מקטיפה כחולה ובחזיתה רקומה המילה "שדי" ובה ספר תורה העשוי ממגילת קלף המגולגל בין שני קיסמי שיניים. במגילה נכתבה פרשה מהתורה, בכתב יד זעיר כ- 7 ס"מ אורכה. כשהחלו רוחות מלחמה באירופה בשנת 1939 ,נשלח אריה על ידי הוריו לארץ כספורטאי במסגרת "מכבי הצעיר", בעוד אחותו אלה נשארה בפראג. חברת ילדות נתנה לו כמתנת פרידה את ארון הקודש הזה, שעשתה במו ידיה במלאכת מחשבת. אריה מספר: "הגעתי לקבוצת הנוער גניגר, ילד בן 17 , ערירי וגלמוד, ללא הורים ומשפחה תומכת. לאחר כשנה, עם הגעת השמועות על השמדת היהודים באירופה, החלטתי להתגייס לצבא הבריטי ונלחמתי כמכונאי במסגרת הבריגדה היהודית. בסיום המלחמה הוקם על ידי הבריטים צוות קטן בראשות שלמה רבינוביץ )שמיר(, לימים מפקדה השלישי של חיל האוויר הישראלי, שתפקידו היה לחפש חיילים נעדרים של הצבא הבריטי. נמניתי על אותם אנשי צוות שידעו לדבר גרמנית, צ'כית ופולנית. במקביל, המוסד לעלייה ב', הטיל עלינו בסתר משימה - לגלות ריכוזים של עקורים ופליטי שואה ולכוונם לנקודת מפגש לקראת עלייתם ארצה. בנוסף, הוטל עלינו לגלות את עקבותיו של הצנחן הישראלי הנעדר, אנצ'ו סירני, שנתפס על ידי הגרמנים ועקבותיו לא נודעו. קיבלנו תעודת מעבר וג'יפ ובדרך לא דרך והעלמת עין של קצין רוסי, ככל הנראה יהודי, הצלחנו לעבור את הקווים בשליטה הרוסית ולהיכנס לצ'כיה. הגעתי לביתי בפראג ומצאתי את אחותי אלה, ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ, והיתה היחידה שניצלה מכל משפחתי. קיוויתי למצוא גם את החברה שהעניקה לי את ארון הקודש, אך לאכזבתי לא מצאתיה". בשלב זה עוצר אריה את סיפורו ואומר: "תראה כמה סבל עבר עמנו בשואה. שישה מיליון יהודים הושמדו והיכן היה אלוהים? ברגע זה החלטתי להיות אתיאיסט". למחרת, ערב יום הכיפורים, יצאתי מבית הכנסת בתום התפילה וראיתי את אריה יושב על הספסל, ללא כיפה. הוא לחץ את ידי וברך, "גמר חתימה טובה לך, יוחנן" ודמעה נצנצה מבעד לעיניו. ארוןקודש מיניאטורי נערך על פי עדותו של יוחנן חייט, חתנו של אריה עמית. 19
פסח גלות וגאולה הגדה שורשים פעילות חוויתית וערכית בחוה"מ פסח תשפ״ג 6301637-04 | 4700906-052 il.org.shemolam@shemolam להגעה ב-waze :שם עולם המרכז הבינלאומי שם עולם, כפר הרא״ה il.org.shemolam.www לתיאום והזמנות: ראשון-שני, י״ח-י״ט בניסן | 4.10-9 במרכז הבנלאומי שם עולם | כפר הרא"ה סדנת הגדות סדנא מרתקת ומרהיבה הנותנת נופך נוסף להגדה ומספרת רזי תקופות קודמות ומקומות שונים. סיור באולם המוזאלי "שורשים - מרחב התבוננות". כתבי חידה ומשימות שטח תחרותיות פעילות חוויתית ומאתגרת לכל המשפחה הכורכת את ימי השואה עם ימינו אנו. ילדים ומשפחות נוער ובוגרים הפעילות לקבוצות מאורגנות בהרשמה מראש לפרטים והזמנות: מכון שם עולם כפר הרואה ע״י חדרה 38955 טל: 6301637-04 ,פקס: 6365929-04 • il.org.shemolam@shemolam • il.org.shemolam.www חודש הספר בשם עולם ספרי ילדים ונוער ספרי עדות חדש 70₪ 50₪ חייתני פרקי חיים ואור בצל המוות יעקב קריגר המה ינחמוני סיפורו של הרב מנחם אופן שני חיי שרה סיפורה של שרה טסלר חלקי בארץ החיים סיפורו של אברהם כרמי אחיה ואספר קורותייה של אורה חיה גולדשטיין חלום אחד באושוויץ סיפורו של יצחק כהן עולמות בין סיפורו של דב לנדאו בעל הסוד מחנה האסג - צנסטחוב ספסל בקצה הגן סיפורו של רפי אבט ציפי של הבובה סיפורה של ציפי כהן אני שיע׳ק פרטיזן סיפורו של ישעיהו פוייר סדרת 5 יחידות לימוד: מנהיגות רבנית בתקופת השואה 160 | ₪יחידה אחת 40 ₪המחירים לא כוללים משלוח 40₪