תשרי תשפ״ד 2023 SEPTEMBER 31
דבר העורכת המערכת דבר ראש המכון הרב אברהם קריגר ראש המרכז אורית חרמון עורכת ּובְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר ּבֹוקַ עַ ת הַ תְ חָ לָ ה חֲ דָ ׁשָ ה, רַ עֲ נַ ּנָ ה, מְ לֵ אַ ת חַ ּיִ ים לְ עִ ּתִ ים ּבְ דֶ רֶ ְך רְ גִ ילָ ה, מֻ ּכֶ רֶ ת ּבִ תְ נָ אִ ים נֹוחִ ים, ּבְ מַ רְ אֹות נָ אִ ים לְ עִ ּתִ ים ּבְ דֶ רֶ ְך ּפְ תַ לְ ּתַ ּלָ ה, נִ סְ ּתֶ רֶ ת נֹוטֶ פֶ ת צַ עַ ר וְ זֹולֶ גֶ ת ּכְ אֵ ב מִ יׁשֶ הּו מֹוׁשֵ ְך ּבַ חּוטִ ים אַ חֶ רֶ ת ּומַ רְ חִ יב לָ נּו אֶ ת יְ כֹולֹות הַ ּלֵ ב עלון זה היוצא בחגי תשרי עומד בסימן של פתיחת שנה הכוללת כמובן ציפייה לשנה טובה יותר, בה נצליח להגשים את החזון, התקוות והעשייה שנעצרו בשנים האחרונות עקב הקורונה ומציאות תקציבית קשה. כל אלו השפיעו על היקף הפעילות וגרמו לעצירת בניית הקמפוס החדש ולעיכוב יוזמות נוספות אשר תובעות השקעה כלכלית רבה. באותה נשימה נציין ואף נדגיש שדווקא ימים אלו יצרו רעיונות חדשים ופתחו אותנו לערוצי עשייה שהתחלנו כבר לעבד ויש בהם חידוש חשוב ומרענן. בצוות שם עולם חלו שינויים אך ב"ה חדשים גם ותיקים, חשים חלק ממשפחת שם עולם, קשורים לפעילותינו וממשיכים את זיקתם למקום. אנו פותחים אגף חדש אשר יתמקד בקהילות ישראל שנספו בשואה אך גם בקהילות שחדלו להתקיים עקב עזיבת היהודים לשם עלייה לארץ ישראל. הקהילתיות, חיי החברה, המנהגים, המסורות והאומנות נעלמו כמעט לחלוטין ובשל כך החלטנו לפעול במספר ערוצים על מנת להנכיח אותם מחדש בתוך הוויית חיינו. נעשה זאת באמצעות ערוצי לימוד וזיכרון, סרטונים וחשיפה לאומנות שבאה לידי ביטוי בחפצי קודש ובתי מקדש מעט. באגף זה יצרנו חשיפה לעולם התורני הקהילתי שכלל מנהגים ומסורות בשיר ובזמר, מנהגים, נוסחי תפילה ומסורות חגים, חפצים, תעודות ייחודיות וכדומה. אנו פתוחים לרעיונות ולשיתוף שלכם הקוראים במידע, בחפצים, בתעודות או בתצלומים אשר יוכלו להציב זיכרון ושם עולם לאותן קהילות. אנו מתכוונים לחזור ביתר עוז לקידום המפעל הגדול של הקמת קמפוס שם עולם שיהיו בו הזדמנויות רבות למימוש רעיונותיכם וליוזמות הנצחה וזיכרון לקדושים שנספו בשואה ולקהילות מהן באו. שלום רב לכם ידידי שם עולם היקרים וציבור חביב ומגוון של צמאי דעת ועניין, מידעון זה היוצא במהלך חגי תשרי פותח בשיר "מעגלי החיים" העוסק בהתחלות חדשות שבוקעות מתוכנו בדרכים קלות ובדרכים פתלתלות, בגלוי ובסתר, בשמחה ובכאב, בבחירה ובחוסר שליטה ולנו לא נותר אלא לומר תודה על כל התחלה חדשה שמביא עמה המחר. מאמרו של הרב אברהם קריגר "זמירות בניגונים עצובים - קיום חיים דתיים וההנהגה הרבנית בגטו לודז'" עוסק בסוגיות של קיום חיים דתיים בימי השואה כמרכיב משמעותי במארג החיים וההתמודדות היהודית באותה תקופה. תופעה זאת מבטאת מאבק נחוש לשמירת צלם אנוש וזהות יהודית בתוך מערכת של מאבק לשרידּות פיזית. המאמר מתאר התמודדויות בעלות אופי ערכי, רוחני ותרבותי, המבטאות מאבק של גבורה הכרוך בהתעלות ושימור חוסנם הנפשי של הפרט והכלל בנסיבות בלתי אפשרויות. במדור "ראיון בשניים" מראיינת רבקה בלום את ניצולת השואה שוש טריסטר. בסוף הריאיון משתפת אותנו שוש בציור שציירה ובו אגרטל ופרחים דרכו היא מעבירה לקוראים מסר: "רציתי להראות עד כמה הרצון שלנו לחיות היה חזק וביטאתי זאת באמצעות הצמח הקוצני שבתוך הכד ששורשיו מתפרצים ממנו בכל הכוח. כמו הצמח כך גם אני בכל כוחותיי שאפתי לחיים שיש להם עתיד. בתוך הכד ציירתי פרחים לבנים כסימן לעתיד בהיר, שלא כמו השורשים באדמה בה עברה עלי ילדותי". בפתח השנה החדשה ברצוני לברך אתכם בברכת תהא שנת פריצת דרך, הן בפן הלאומי במדינת ישראל והן בפן הקהילתי אצלנו בבניית בית קבע למרכז שם עולם. אורית חרמון שנה של בריאות, שמחה, נחת ואחווה, הרב אברהם קריגר וַ אֲ נַ חְ נּו מְ ׂשַ חֲ קִ ים ּבְ מַ חֲ זֵ ה חַ ּיֵ ינּו ּבְ לִ י ּגְ רַ ם אֶ חָ ד ׁשֶ ל ׁשְ לִ יטָ ה ּתָ מִ יד אָ נּו ּבֹוחֲ רִ ים עֲ בּורֵ נּו אֲ בָ ל ֹלא ּבֶ אֱ מֶ ת ּבְ יָ דֵ ינּו הַ הַ חְ לָ טָ ה וְ כָ ל ׁשֶ ּנֹותַ ר זֶ ה לֹומַ ר ּתֹודָ ה עַ ל הַ ּיֵ ׁש הַ ּגָ לּוי וְ עַ ל הָ אֵ ין הַ ּנִ סְ ּתָ ר ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר, ּבְ רֶ גַ ע הַ ּפְ רִ ידָ ה ּבֹוקַ עַ ת הַ תְ חָ לָ ה ּופֹועֵ ם הַ ּמָ חָ ר. )מעגלי החיים / נירית יעקב כהן( 3
המרכז הבינלאומי שם עולם | כפר הרואה על יד חדרה 38955 | טל: 6301637-04 ,פקס: 6365929-04 il.org.shemolam@shemolam il.org.shemolam.www 8 18 4 עורכת: אורית חרמון מערכת: הרב אברהם קריגר, אורית חרמון עריכה לשונית: לאה מוריה עיצוב גרפי: סטודיו בת-עמי צוות בכיר של המרכז: הרב אברהם קריגר ראש המכון, הרב משה חבה אגף חינוך, אורית חרמון יועצת פדגוגית מתודית. צוות המרכז: צוות חוקרים, צוות אגף חינוך, צוות ארכיון, צוות כללי. מר יהורם גאון ראש אגודת הידידים הישראלית הרב צבי ויינרב נשיא אגודת הידידים ארה"ב מר מאיר בליסקא ראש אגודת הידידים .Y.N מר בובי רכניץ ראש אגודת הידידים .A.L ראשי אגודות ידידי שם עולם: ראיון בשניים רבקה באום משוחחת עם שורדת השואה שוש טריסטר מאמר זמירות בניגונים עצובים קיום חיים דתיים וההנהגה הרבנית בגטו לודז' הרב אברהם קריגר עולם הספר 15 דור שני בין עולמות אורית חרמון התקווה שנגוזה אשר זיס חדשות שם עולם דיווחים מהשטח 19 בשער: גלופת דפוס עם קטע מתוך מחזור יום כיפור של תפילת כהן גדול. גלופה זו ועוד גלופות נוספות נמצאו לאחרונה באדמה באזור צנסטוכוב בפולין, במקום בו היה בית דפוס יהודי שנחרב בשואה. גלופות אלו היו כנראה על שולחן סדר הדפוס בעת חורבן המקום. הגלופות נמצאות בארכיון שם עולם. צילם ועיבד: יצחק יוסף
4. הנהלת בית החולים רמב״ם חיפה בהובלת מנהל בית החולים, פרופ‘ מיקי הלברטל, הוציאה משלחת בכירה למסע לפולין בהובלתו של הרב קריגר. 48 משתתפים וביניהם ראשי מחלקות ונציגי הנהלת בית החולים נטלו חלק במסע. לקראת המסע נערכה הכנה יסודית באמצעות העברת ימי השתלמות. משתתפי המסע ייצגו קשת רחבה של החברה הישראלית – יהודים וערבים, דתיים וחילונים ואין ספק כי התמהיל הייחודי יצר אתגר משמעותי בפן הרגשי והתוכני. החיבור לעולמם של הרופאים הבכירים ניכר לאורך המסע בעיסוק בסוגיות רפואיות שהתעוררו בזמן השואה ובשאלת האחריות, ההקרבה ועוד. בין חברי המשלחת נוצר קשר מיוחד שנשמר גם בשובם ארצה, הן בהזמנתו של הרב קריגר כאורח הכבוד באירועי 85 שנה לבית החולים רמב”ם, והן במפגש מרגש של חברי המשלחת בביתו. 5. יום עיון וטקס יום השואה של מטה הרבנות הצבאית ובראשם הרב הצבאי הראשי, תא"ל אייל קרים. כמידי שנה לקראת יום השואה, בחרו במטה הרבנות הצבאית לקיים בכ"ו ניסן את יום העיון במרכז שם עולם. ביום זה נחשפו המשתתפים לדילמות שונות שעמדו בפני רבנים בשעת משבר. הם עסקו בנושא הזהות יהודית בשעת מבחן ושמעו שיחה מפי יהודה דויטשר, שברח מגרמניה בילדותו ופעל רבות לתקומת המדינה. יום העיון הסתיים בטקס מרגש שנערך באולם "שורשים". 6. ועדת הכנסת, בראשות חברת הכנסת מירב כהן, קיימה פגישה בנושא ההסכם החדש וחידוש המשלחות של בני הנוער לפולין. בישיבה השתתף הרב קריגר ומחה על שני חלקי ההסכם - על חלקו הראשון הבעייתי החוזר ומשווה בין סיפור השואה היהודי לבין ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ופשעים אחרים, כלשון ההסכם. הרב מחה גם על האנלוגיה הבלתי נתפשת של השוואת סיפור השואה לפשעים ואסונות של לאומים אחרונים, לאור העובדה שבמשך עשורים שלמים טרחו היסטוריונים והעם היהודי בכללותו לבדל ולייחד את השואה ביחס לסיפורים אחרים. חלקו השני של ההסכם כולל רשימת אתרים שנמסרה על ידי הפולנים ואשר חובה על הקבוצות מישראל לסייר באתר אחד או שניים מתוכם. על חלק זה שנתקל בביקורת קשה מצד יו“ר הועדה וחברים נוספים, הוסיף הרב קריגר וטען שהנרטיב המופיע בחלק מהמקומות הוא שקרי ובמקומות אחרים הוא מוטה באופן קיצוני. ראשת הועדה, מירב כהן, דרשה הבהרות ממשרד החינוך, ממשרד החוץ וממוזיאון יד ושם שהיו מעורבים בגיבוש ההסכם ודרשה לקבל לידיה רשימה מפורטת על כל אחד מהאתרים ברשימה. 5 6 4 5
חדשות שםעולם 3. בשבוע בו חל יום השואה התקיימו שיחות מפי בוגרי קורסי ”שליחי זיכרון“ מבית שם עולם, בני הדור השני. השיחות נערכו במאות מוקדים ברחבי הארץ - בבתי ספר, מחנות צה“ל, מקומות עבודה ואף באמצעות מיזם זיכרון בסלון. כמו כן התקיימה פעילות רבה בסניפי תנועת עוז ברחבי הארץ ואף הועברו הרצאות מטעם מסגרות שונות. כל זאת בנוסף למאות המבקרים שפקדו את המרכז במהלך שבוע זה. 1. בשנים האחרונות מרכז שם עולם מוציא משלחות מקהילות ישראל בתפוצות למסע שייכות וזהות יהודית בפולין. חלק מן המסעות מסתיימים בארץ כדי לחבר את המשתתפים להוויה הישראלית. קבוצה של בני חו“ל, שהגיעו ארצה לשנה ואשר לומדים בישיבת שעלבים, יצאה לפני חג הפסח למסע לפולין בהובלת הרב קריגר. 2. כמידי שנה בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות מתקיימות במרכז פעילויות חינוכיות וחווייתיות המיועדות למשפחות שם עולם. הפעילויות מותאמות לגילאים השונים של המשתתפים והן כוללות משימות, כתבי חידה ועוד. השנה נטלו חלק בפעילות זו גם משפחות רבות מהמגזר החרדי. הפעילות המרתקת הותירה בקרב המשתתפים טעם של עוד. 1 2 3 4
11. הרב עמיחי אליהו, הממונה על תחום המורשת מטעם הממשלה, הגיע לסיור קצר עם צוותו בשם עולם. מספר ימים לאחר מכן התקיימה בלשכת השר ישיבה שעסקה בהצבת שם עולם כאתר מורשת וכן בשיתופי פעולה הנגזרים מעצם העיסוק של שם עולם בתחומי ההיסטוריה והמורשת של העולם היהודי שקדם לשואה ובמהלכה. היום נפתח בארוחת בוקר בחורבת חרמש, ומשם המשכנו לגלריה בותנייה, גלריה להנצחת השואה בדאלית אל- כרמל. הגלריה מביאה את סיפורה של בותניינה חלבי, אמנית דרוזית המקדישה את חייה להנצחת השואה. משם ביקרנו במוזיאון האתנוגרפי ”יענקל‘ס שטעטל“ בכפר חסידים, מוזיאון יהודי קטן המשחזר את העיירה היהודית שהיתה ואיננה. מייסד המוזיאון, גדי יעקב, אירח אותנו בלבביות רבה ושיתף אותנו בפריטים הרבים שרכש במזרח אירופה ואשר היו שייכים ליהודי העיירות והשטעטלים. היום הסתיים בסיכום שנתי ובברכות לצוות במסעדה בחריש. 14. עם חידוש מסעות בני הנוער לפולין יצאו במהלך חודש אוגוסט שתי משלחות מטעם שם עולם. משלחות אלו נסעו באמצעות המסגרת ההוליסטית של שם עולם הנותנת מענה לבתי ספר קטנים כגדולים, החל משלב הרישום וההכנה למסע ובניית המסלול בהדרכתם של מדריכים בוגרי המרכז. כל משתתף/ת קיבל יומן מסע המכיל תכנים ייחודיים לכל אתר אליו הגיעו במהלך המסע. 12. ביקורו של הרב יורם טרנר מארגון ”פנים אל פנים“ בנושא יצירת שיתופי פעולה אפשריים ועבודה מול סטודנטים. הביקור התקיים כחלק מפעילות שם עולם מול המגזר הסטודנטיאלי ובמהלכו הועלו הצעות לסיורים ולסופי שבוע מאורגנים בהובלת מדריכי המרכז. 13. לקראת סיום שנת עשייה נוספת ומבורכת בשם עולם יצא הצוות החינוכי ליום גיבוש ולימוד. 14 11 13 7
7. משלחת גדולה של חסידים מחסידות פרימשלאן בראשות רבי מאיר רוזנבוים יצאה למסע בפולין בהדרכת מרכז שם עולם. שיא המסע היה בליל ל”ג בעומר בביקור בציונו של הרמ“א ביום פטירתו. 8. נשות ”אמונה“ – תנועת האשה הדתית הלאומית, הגיעו בחודשים האחרונים לביקור במרכז שם עולם ולסיור. תכנית היום נבנתה בקפידה והושקעה בה מחשבה רבה. חלקו הראשון של היום התקיים במרכז ובחציו השני יצאו הנשים לסיור ”גחלים לוחשות“ באזור נתניה. נשות ”אמונה“, שחלקן בנות הדור השני, נחשפו במהלך היום לשורשיהן היהודיים ולמשמעות העמוקה של זהותן היהודית. 9. סגן שר התרבות, יעקב טסלר, וצוותו הגיעו לביקור בשם עולם. סגן השר התרשם מהתערוכות השונות במקום והתרגש מהצבת הגישה הרואה את העם היהודי בתקופת השואה במציאות של התמודדות ומאבק על דמותו הערכית, מוסרית, רוחנית ותרבותית. במהלך הביקור הועלתה אפשרות לשיתוף פעולה במספר נושאים, כגון: פעילות לנוער חרדי בתקופת הקיץ ועוד. 10. במסגרת מעורבותם והתנדבותם של אנשי הדור השני, בוגרי קורס "שליחי זיכרון בחזית הנחלת השואה", בפעילויות שם עולם, הוחלט להוקיר להם תודה ולהוציא אותם לסיור ביער הקדושים באזור מערת בני ברית. הסיור עסק בהתמודדות הייחודית של ילדים בתקופת השואה - ילדים ששהו במסתור פיזי וילדים שהסתתרו במנזרים ובכנסיות תחת מסתור דתי. לאחר מכן המשיכו המשתתפים לסיור בהר הרצל באנדרטאות הקשורות לשואה ולמלחמת העולם השנייה. 9 8 7 10 10 6
יותר. בסוף התקופה מגורשים כמעט כל השורדים לאושוויץ. החלוקה שונה בקרב ההנהגה הרבנית והרוחנית, שכן בחודשים האחרונים של 1942 רוב שדרת ההנהגה נשלחה אל מותה. לכן זו החלוקה בקרב הנהגה זו: שנת 1940 עד אמצע 1941 – קיימת הנהגה רבנית רשמית ולצידה הנהגה לא-רשמית, כאשר שתיהן מרוכזות בניסיון לשמר את החיים הדתיים ללא פעילות בולטת. אמצע 1941 עד לחודשים האחרונים של 1942 – ההנהגה הרשמית ובעיקר הלא-רשמית הופכות להיות פעילות במיוחד עד לכדי עימותים עם נשיא היודנראט, מרדכי חיים רומקובסקי. שנת 1943 – מעטים מאנשי ההנהגה נותרו בחיים והמנהיגות הבלתי-רשמית פועלת במסגרות קטנות. מאמר זה, שהוא אולי הראשון השופך אור על מציאות החיים הדתית בגטו לודז', מעובד מעבודת הדוקטורט שלי על ההנהגה הרבנית בלודז' מעת היווסדה במאה ה-19 .המאמר צומצם להתנהלות הציבור, וגם בכך נערך צמצום בתוך צמצום, שכן הוא שוטח רק את שתי תקופות החיים הראשונות שצוינו. לא מופיעים בו מקורות נוספים, המרחיבים את היריעה ומאפשרים הצצה לתחומים של פעילות קבוצות ואישים מקרב הציבור, כמו: מקוואות, בריתות, נישואין, כשרות והתעוררות לדת. אלו מציבים קטגוריה עצמאית, באשר הם באים לידי ביטוי בפעילות משותפת של ההנהגה הרבנית והציבור. בתקופה הראשונה והשנייה, הכוללות כאמור את השנים 1940-1941 ,נחלק הציבור הדתי בגטו )לא כולל ההנהגה( לשתי קבוצות, שתיהן מקרב 1 יעקב קריגר, חייתני, שם עולם, תשס"א, עמ' 51. הציבור שהגדיר עצמו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כדתי, חרדי ומסורתי. הקבוצה הראשונה היא ציבור נרחב במיוחד, אשר איבד קשר לפלגים חסידיים או לקבוצות קהילתיות ופוליטיות אליהם השתייך בעבר. במקביל התבטא הדבר באובדן הקשר הפרטי שלו למנהיגות הרוחנית עצמה. עם כל זאת, הוא מנסה לשמר את אורחותיו הדתיים או חלקם, ברמת הפרט או המשפחה. ניתן לראות זאת בסיפורו של אבי עליו השלום, יעקב קריגר, שהוא ומשפחתו חיו בגטו: יום שלישי למלחמה... אחי הגדול בעל משפחה הגיע בריצה מבוהל ונפחד: מה עושים... צאו החוצה וראו מה מתרחש... ]הרחובות[ היו מלאים באזרחים... הם נראו כמתכוננים לברוח, אך לאן – איש טרם החליט... אחי פנה בשאלה כשואל עצמו: מה עושים, יעקב?... מבטי נמשך לעבר השני של הרחוב, ראיתי לפני יהודי בעל הדרת פנים, כנראה אדמו"ר לא מוכר לי, עם משמשו נחפזים ונדחקים... שטחתי בפניו את בעייתו של אחי הגדול... האדמו"ר הרים עיניו כלפי שמיא ואמר "אנה מפניך אברח" והמשיך בדרכו. את המילים של האדמו"ר העברתי לאחי והוא החליט להישאר 1 בלודז'. בתיאור זה משתקפת המציאות המוכרת הטרום- שואתית: במצב של ספק ותהייה, פונה האדם המאמין לרב, לרבי, לדמות רוחנית להנחיה ועצה. כך נהג אבי בימים הראשונים, כאשר גם אחיו אימץ את הרמז של אותו האדמו"ר. אולם בהמשך תיאוריו המפורטים לתקופות היותו בגטו לודז', אבי אינו מעלה ולו פעם אחת נוספת תופעה דומה. בוודאי שאין זו מקריות, אלא שיקוף אגבי של המציאות הפרטית שלו, שלדעתי היא שיקוף מציאות של רבים מאוד. תיאור מרתק להוויה זו מביא בפנינו יוסף זלקוביץ ברשימותיו, כאשר הוא כותב על אדמו"ר כנראה ְ דמיוני – הרבי מגלַ נְ דְ זין, דמות ספרותית המשקפת את המציאות והעובדות: "תחילה היה עדיין מסוגל להתעמק בתורה ]ברעיון[ של הקדושת לוי ]חידושיו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב[. את רעבונו הגשמי השביע במעט מצרכי מזון אשר חבריו היו שולחים לו משטחי הממשל הכללי ומשארית המלאי שהוגשו לו על ידי חסידיו". הוא ממשיך ומתאר בסמלים את הירידה: כנהוג המשיכה הרבנית להדליק נרות שבת, כבר לא אותם נרות גדולים... אלא נרות חלב דקיקים... לא חלות גדולים ל"המוציא"... והחסידים הגיעו לשולחנו של הרבי. אמנם לא אלה שבעבר, העשירים והשבעים... אלא בעלי מרה שחורה שפניהם מיואשות... גם זמירות נהגו לשיר, אמנם בעלות ניגונים עצובים... כך זה היה בהתחלה כאשר החיים בגטו לא היו כה קשים. תחילה עדיין מנסים לשמר את המסגרת. אמנם החלק החשוב שבין החסידים כבר פחות שמרו על קשר, אם בכלל )אולי גם מחמת הבושה שכעת אין בידם לסייע כבעבר(, אך עדיין התקיים ה"טיש" החסידי. אך בהמשך התנתקו מן המסגרת אפילו אלו שנותרו, וחייו של הרבי הופכים לעלובים – הן גשמית והן רוחנית: מאוחר יותר כאשר החיים הפכו קשים וקשוחים יותר והנשמה קפאה והצטמקה בתוך הגוף, שכחו החסידים את רבם... הרבי עורך את השבתות לבדו. זמירותיו אינם שירה אלא בכי... כאשר הגלדזינאי מסיים את התפילה הוא מפנה את מבטו לשולחן הדל... וביניהן ימצא אולי לחם משנה... כאשר בשר ודגים לא יהיו... היא הרבנית עוברת מבית לבית בין חסידיו לשעבר בין נשותיהם ומקבצת אצלם פירורים וגרגרי מזון... מהם היא מכינה את ארוחות העוני של השבת... הרבי יושב עטוף ומכורבל בטליתו החמה ובתפילין, שקוע בעבודת הבורא האדמו"ר הרים עיניו כלפי שמיא ואמר "אנה מפניך אברח" והמשיך בדרכו. את המילים של האדמו"ר העברתי לאחי והוא החליט להישאר בלודז'. 9
הרב אברהם קריגר יום חיים דתיים בימי השואה היה מרכיב ק משמעותי במארג החיים וההתמודדות היהודית. עצם הרצון לשמרם וקיומם, מבטא נחישות ומאבק על שמירת הצלם היהודי בפרט והצלם האנושי בכלל, בתוך מערכת של שרידּות פיזית. מערכת זו יוצרת בהכרח "צנטריפוגה נפשית ורוחנית", השואבת את רוח האדם אל תחתיות עולם הנשייה. מציאות צנטריפוגלית זו נוטלת מהאדם את שאר הרוח וכוחות הנפש שבו, ומותירה אותו באובדן יוזמה ואנרגיות חיים. כל התמודדות בעלת אופי ערכי, רוחני ותרבותי, מבטאת ממילא מאבק של גבורה הכרוך בהתעלות ושימור חוסנם הנפשי של הציבור ויחידיו בנסיבות בלתי אפשרויות. בוודאי ובוודאי שעיקרון זה נכון לגבי קיומם של חיים דתיים, שכן אלו הצריכו בו-זמנית התמודדות פנימית בשאלות אמונה, תקווה ופילוסופיה, כשלצידם מציאות של עולם המעשה היום- יומי השגרתי שאבד, והצריך כעת גיבוש דפוסים חדשים וחלופות מתאימות. ראוי להדגיש, שמיעוט הנוכחות והביטוי של עולם זה בספרות ובתיעוד השורדים והנספים, הוביל לטעות קשה שפירשה זאת כהעדר קיומם של חיים שכאלו. בפועל מה שהשתנה היה סרגל המדידה. אם בימים כתיקונם ניתן למצוא מספר סרגלים אפשריים להגדרת "אדם דתי" )למשל: שמירת שבת, כיסוי ראש, תפילה ושמירת מצוות(, הרי שבימי השואה סרגלים אלו כלל לא היו רלוונטיים. אצל חלק גדול מאלו שהמשיכו להגדיר עצמם כאנשים דתיים-אמוניים, סמלים חיצוניים ופעילויות דתיות/פולחניות, כמו גם שמירת כללים של כשרות, שבת, ציצית ועוד, הפכו מרגע לרגע בלתי אפשריים בעליל. ראיות לכך מצויות באין-ספור עדויות וזכרונות של ניצולים. עם כל זאת, חלק מהציבור הצליח ושמר מצוות רבות, אך בעיקר בצנעה ברשות הפרט ובאופן שקשה היה לזהותו. היו אשר דבקו בשמירה ובקיום מצומצם ביותר של מצוות, כגון תפילה, הנחת תפילין וכדומה. רבים יותר נצמדו למצווה ספציפית או אף לקיום סמלי של המצווה, אותו ניסה לשמור בנסיבות המשתנות, כמו קיום חלקי או סמלי של שבת, כשרות וחג הפסח. קיים גם תת-רובד נרחב שחש את אמונתו ודבקותו בנפשו פנימה. הביטוי החיצוני לכך פרץ ללא סדר ודפוסים קבועים, אלא בנסיבות מזדמנות כמו חגים, התכנסויות ועוד. מדרג הנסיבות והתנאים בהם היו שרויים אותם יהודים, מצא ביטוי מקביל בפעולות ובמעשים של קיום מצוות בהיקפים בעלי מגוון רחב. בעמודים הבאים נציג מנעד זה באמצעות מזער דוגמאות מגטו לודז' – הגטו השני בגודלו בפולין ואשר שרד את הזמן הממושך ביותר. ארבע תקופות ושתי קבוצות בדומה למכלול החיים בגטו, ניתן לחלק את מציאות החיים הדתיים לארבע תקופות עיקריות בקרב הציבור: שנת 1940 – הסתגלות והבנת המציאות אל מול הוראות מגבילות ביותר. שנת 1941 עד תחילת 1942 - שנה של התדרדרות קשה בתנאי המחיה )רעב ומחלות(, מאבק קיומי, התדרדרות נפשית כוללת. שנת 1942 עד תחילת 1943 - גזירות ושילוחים, תחושת חוסר ביטחון בולט לגבי היום הבא, רעב, גזירות והוראות של היודנראט הנוכחות בכל תחומי החיים. שנת 1943 עד לחיסול הגטו ביוני-אוגוסט 1944 – הקלה מסוימת בתנאי הקיום, תחושות אובדן ונתק, כאשר רוב יושבי הגטו צעירים וההנהגה הרבנית בגטו לודז' קיום חיים דתיים זמירות בניגונים עצובים 8
7 קבוצה זו ראתה את עצמה כהמשך השנה הקרב. של מפלגת המזרחי ותנועת תורה ועבודה בלודז'. לאורך התקופה הראשונה היא שמרה על עצמה מבחינה חברתית כמוקד של עשייה דתית; אין בידינו עדויות לגבי קיומה בהמשך. התפילה הרשמית שנערכה בראש השנה תש"א הובילה לקיומן של תפילות ציבוריות נוספות בימים הנוראים של אותה שנה. בארכיון שם עולם מצויות מספר כרזות ומודעות על תפילות כאלו, כגון תפילה מרכזית על ידי החזן לייב ראסקין ומקהלתו ברחוב פרנצישקנסקה 31 ,כאשר ההשתתפות היתה כרוכה בהזמנת 8 כבר ב-13 בספטמבר 1940 מקומות ותשלום. הודיע רומקובסקי, כי ניתן יהיה לפתוח "בתי תפילה", בתנאי של הרשמה מוקדמת ומסירת כתובת מדויקת ובלבד שהמקום יעמוד בדרישות 9 הודעה זו לא נענתה מיידית בידי סניטריות. קהלים שונים, אשר חששו ממשמעותה של ההרשמה. ישעיהו טרונק מצטט את שלמה פרנקל, המספר על פעילות קבועה ומאורגנת של בחורים אשר "יומם ולילה המשיכו להתמסר ללימוד הש"ס בבנין שבדירה בקומה השלישית ברחוב קעלמע 42 ,כאשר השעות היותר פעילות היו בלילות על מנת שלא יופרעו מלימודם". הוא גם מזכיר שבאזור מארישין שבו השתכנו הקולוניות הדתיות, היה בית כנסת שפתוח היה לכולם ובו הנוער היה מתכנס ללימוד גמרא ודף יומי.10 קבוצות מאורגנות אלו ודומותיהן המשיכו, דרך ההיכרות המוקדמת של חבריהן, לקיים מסגרות של לימוד תורה. מן האנציקלופדיה של גטו לודז', שנכתבה בגטו עצמו בידי מספר רב של משתתפים ונחתמה בשנת 1944 ,למדים אנו על התארגנויות ציבוריות שהתקיימו כבר בשלב הראשון, כאשר חלקן היוו המשך ישיר לגוף או התארגנויות שפעלו לפני ימי השואה. כך למשל, ארגון "בני חורב", אשר הוקם בידי שלמה דן סיוואש, היה המשך לאגודה 7 ארכיון שם עולם, תיק מקור C4/LO ,מסמך 1467. 8 ארכיון שם עולם, מדור כרזות והודעות, תיק LO/G ,מסמך 1130. 9 שם, מסמך 956. 10 טרונק, עמ' 405. 11 נחמן בלומנטל, "תעודה רבת ערך – בעשור לחיסול גיטו לודז' – אנציקלופדיה של גיטו לודז'", ידיעות בית לוחמי הגטאות, חוברת 7( נובמבר 1954 ,)עמ' 15. 12 שם, חוברת 14-15( אפריל 1958 ,)עמ' 64. הדתית-רוחנית "חורב" שפעלה בלודז' עד המלחמה. ארגון זה פעל עד שלהי קיומו של הגטו ומנה עשרות חברים. הם פתחו תלמוד תורה תוך ניהול פעילות תעמולה ערה לשמירת שבת בין הפועלים הדתיים... או כשהציקו למישהו בגלל שמירת שבת... היא פעלה ללמד ילדים יתומים "קדיש". היא הובילה אותם למניינים והשגיחה שיאמרו קדיש לזכר הוריהם... משנסגרו החדרים ]תלמודי התורה[ רשמית, הלכו חברי "בני חורב" לבתים ולמדו את הילדים בבתיהם... בכל ליל שבת מארגנים סעודות משותפות ]במקור: טישים[ בה שרים ילדים זמירות... ומשמיעים מענייני דיומא.11 גוף נוסף שהוקם בגטו התחיל מאדם אחד, רבי אברהם משינגיסר, ונקרא "שם" – שומרי מזוזות: "מכיוון שבגטו חיים רק יהודים, יש על כן לשים מזוזות על כל פתחי הבתים, הדירות והשערים". גוף זה פעל בתנאים לא פשוטים, שכן סוכני הגסטפו והמשטרה היהודית התנכלו להם והערימו קשיים על עבודתם. הפעילים בו לא נכנעו, אלא להיפך – הרחיבו את פעילותם וניהלו "תעמולה" ערה במניינים וברחובות. הם קשרו בין אי שמירת מצוות המזוזה והציצית לבין החובה שהטילו הגרמנים לשאת טלאי צהוב על הבגדים. לדעתם, הטלאי הצהוב שנועד לבזות ולהשפיל את היהודים, היה עונש על ההימנעות וההסתרה של הזהות היהודית הגאה שביטוייה במזוזה שבפתח הבית ולבישת הציצית. גוף זה פעל מראשית ימי הגטו ועד המחצית השנייה של 1942 ,אז נפטר מייסדו. ככל הנראה היו בו סופרי סת"ם מתנדבים שכתבו את המזוזות. בנוסף להם הוא הפעיל עשרות פעילים, שהפיצו את רעיון הצורך לקבוע מזוזות בשערי הבתים והדירות.12 אגודה דתית ששמה "ואהבת לרעך כמוך", אשר מקורה בעיירה וישְ נֶ בָ ה-גֹורָ ה, החלה לפעול בגטו לודז' לאחר שמייסדה, רבי ברוך גלברט, הגיע אליו בסמוך להקמתו. הלה "ריכז סביבו מספר גדול של חברים שהכניסו תרומות חודשיות", בנוסף לכסף שנאסף במכירת לחם כאשר זו עדיין היתה חופשית )עד סוף 1940 .) הם היו קונים לחם ומארגנים חדר לפת שחרית... לחדר זה היה רשאי להיכנס כל תושב הגטו ולקבל לחם וקפה לארוחת בוקר. מי שהיה ביכולתו שילם, ומי שידו לא השיגה – קיבל בחינם. האגודה 11
2 כמו יהודי פשוט וקורא תהילים כחייט פשוט. המציאות שמתאר זלקוביץ היא דו-סטרית: לא רק שהציבור מתנתק ממנהיגיו, אלא אף הרבי משיל מעליו את מנהיגותו והרי הוא כאחד מחסידיו, יהודי פשוט הקורא תהילים כמו חייט. כלפי ציבור זה הסתיימה ההוויה הקבוצתית ועברה למעשים של פרטים, שהם בסיסיים ביותר. שהרי אם הרבי ירד לאמירת תהילים של חייט, מה מצבם הרוחני של חסידיו לשעבר? במה עוד יש להם להיאחז? אך ברור לו לזלקוביץ שרבים מהם ממשיכים לאחוז במשהו. הוא מתאר זאת בסיפור של דירה )בחלק זה של רשימותיו מתאר זלקוביץ את התוודעותו לחיים בדירות שונות בגטו(, בדמותו של יצחק החולה השומר של עדינות נפשו אף במחלתו: "הוא קם כרגיל כמדי יום ביומו, יש מה לנגוס או אין... קודם כל התעטף יצחק בטלית, הניח תפילין והתפלל... קשה היתה לו התפילה. הוא נאלץ להתפלל 3 יצחק מצליח, בישיבה, הרגליים סירבו לציית לו". על אף מצבו, לשמר את התפילה בסדר יומו. בתיאור דמותו של יעקב אליהו נמצא שמירה אחרת. הוא "הכריז אחת ולתמיד: לא אטול אוכל מהמטבח הציבורי, אינני יודע איך נראה שם עניין הכשרות. הוא אכן לא לקח ולא אכל... הוא נאלץ להסכים בדיעבד שהנשים יקחו לעצמן בתוך 4 יעקב אליהו הכלים שלהן את המרק במטבח". משלב בין הקפדתו האישית המוחלטת, שבה הוא רואה מעין חיץ מפני אובדן כל רוחו וישותו, לבין המעשיּות בראייה המפוכחת של המצב. שאר בני הבית חייבים לאכול מזון שכנראה אינו כשר, משום פיקוח נפש; הם יסתפקו ביעקב אליהו ובמעשיו כסמל וזכר לאמונתם והרגשתם הפנימית, שנשארו בעינם. פנחס וינדרבוים מעיד, כי במשך כחצי שנה לאחר 2 יוסף זלקוביץ, בימים הנוראים ההם, יד ושם, תשנ"ה, עמ' 70-77. 3 שם, עמ' 94. 4 שם, עמ' 136. 5 עדות פנחס וינדרבוים, יד ושם, חטיבה 33.O. 6 ישעיהו טרונק, לאדזשער גאטא, 1962 ,עמ' 404. הכניסה לגטו נשארו הוא ובני משפחתו בביתם ובו התפללו. כל קשר בין אביו לקבוצה החסידית אליה השתייך פסק. רק כאשר בראש השנה תש"א הותרו התפילות, דרך התפילה הראוותנית שערכו הגרמנים בשיתוף עם היודנראט ורומקובסקי בקולנוע ביגה, החלו שוב להתכנס חבורות 5 מסוימות. ישעיהו טרונק מציין שבתקופה הראשונה, בה נאסרו תפילה והתכנסות ציבורית, נמצאו רבים, בעיקר בחגים ובשבתות, שעמדו עטופים בטליתותיהם ליד המכונות במפעלים שבגטו. אחרים התפללו ביחידות בבתיהם, והיו מי שהתכנסו בקבוצות מצומצמות בדירות מסוימות וקיימו את התפילה מאחורי דלתות נעולות או בעליות הגג. מובן שקבוצות קטנות אלו פעלו בצורה ספונטנית, אך חבריהן התארגנו לסייע לאלו מביניהם שהיו במצוקה מחפירה וניסו 6 לציידם במעט תפוחי אדמה או ירקות. מזוזות, לחם ודף גמרא הקבוצה השנייה ניסתה להמשיך ולהתכנס ולשמור על אופיה כחברה דתית וכציבור, על אף הנטייה הרחבה של הציבור להימנות בפועל על הקבוצה הראשונה. הסממן המרכזי של הקבוצה השנייה היה כינוס במקום תפילה מוגדר ושמירת הקהילתיות בו כבעבר, תוך יצירת מסגרות חדשות שנבעו מהמציאות ועל אף הסכנות שהיו כרוכות בדבר. נפתח בדוגמא מאלפת: המשך קיומה של חבורת חסידיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק )קבוצה שפעלה בפולין של שנות ה-1930 ולא התפרקה עם פטירתו בשנת 1935 )שהיתה מאורגנת ב"בית תפילה - בית אברהם", ברחוב זגירסקא 38 . ארבעה חודשים לאחר הכניסה לגטו הם הזמינו את רומקובסקי לביקור בקהילתם לקראת ראש כנהוג המשיכה הרבנית להדליק נרות שבת, כבר לא אותם נרות גדולים... אלא נרות חלב דקיקים... לא חלות גדולים ל"המוציא"... והחסידים הגיעו לשולחנו של הרבי. אמנם לא אלה שבעבר, העשירים והשבעים... אלא בעלי מרה שחורה שפניהם מיואשות... גם זמירות נהגו לשיר, אמנם בעלות ניגונים עצובים... כך זה היה בהתחלה כאשר החיים בגטו לא היו כה קשים. 10
הלוואה חוזרת המתגלגלת בין החברים.15 מכיוון שזה השטיבל הפעיל היחיד של חסידי גור, ניתן להבין שאלו סדרי הגודל של המשפחות הפעילות במסגרת זו. מודל נוסף ודומה קיים בקרב חסידי חב"ד, שהפעילו בית חסידים ברחוב מלינסקא 11 .בבית זה התקיימו תפילות וללימוד תורה משותפים, והוא היווה מקום כינוס לפעילים שבין החסידים לדיונים והחלטות בנושאים שונים שעמדו על הפרק מול רומקובסקי )שהיתה לו חיבה מיוחדת לקבוצה חסידית זו(. עובדה זו משתקפת במספר מסמכים, אך בעיקר בפרוטוקול של ישיבה שהתקיימה במקום ודנה בנושאים ציבוריים שונים וביחסם אל רומקובסקי.16 כמו כן המשיכו חסידי חב"ד לקיים בגטו ישיבה בשם "תומכי תמימים", לה היה ועד שדאג לצורכי התלמידים, בעיקר ארוחות ותנאי המבנה.17 בגטו פעלו גם חסידי אלכסנדר בהנהגתו של הרב שמחה אוברבאום )חבר ועד הרבנים(, שלמרות גילו המופלג קיים מסגרת פעילּות ונטל יוזמה בנושאים שונים, כמו בענייני בשר לא- כשר והפעלת מקוואות בגטו. הוא פעל בבניין ששימש בעבר כישיבה של חסידי אלכסנדר, ברחוב יעקובא 12 .במניין זה התפללו אלו מקרב חסידי אלכסנדר )והם לא היו רבים( ששמרו על קשר, והרב אוברבאום היה נושא בו מדי פעם דרשות ודברי חיזוק )שהרי הרבי ומשפחתו עברו לוורשה(.18 גם בקרב חסידות רדומסק התקיימה פעילות, אם כי מצומצמת יותר, בשטיבל ובישיבה הקטנה אותם ריכז הרב משה וייס, שהיה מחברי ועד הרבנים בגטו. גם חסידויות אחרות קיימו במשך זמן שטיבלים משל עצמן, עם מספר מצומצם של חברים בכל אחד. כל אלו הם נסיונות לשמר במידה כלשהי את המסגרות הדתיות והחברתיות 15 ארכיון שם עולם, חטיבה M1-LO ,מסמך 78 . 16 שם, חטיבה C2-LO ,מסמך 407. 17 שם, מסמך 137 – פרסום של ישיבת "תומכי תמימים" מ-9 באוקטובר 1940. 18 עדות אברהם מכירובסקי, ארכיון שם עולם, חטיבת עדויות )014 ,)תיק 8. 19 שרה זלוור-אורבך, תנועת בני עקיבא בגטו לודז' בשנות ההשמדה והכיליון, מורשת, 1999 ,עמ' 38. 20 שם, עמ' 49. 21 שם, עמ' 60-61. שהלכו והתמעטו. היו גם התארגנויות אד-הוק, כמו פנייתם של מספר רבנים, אשר באלול ת"ש ביקשו מהיודנראט לקבל לתפילה את הכיתות בבית הספר. גם זה ניסיון לשמר מבחינה ציבורית במשהו את מציאות העבר. שמירה על התארגנות העבר ניתן גם למצוא בקרב קבוצות אשר השתכנו באיזור מארישין, ובהן תנועות הנוער הדתיות: החלוץ המזרחי, השומר הדתי ובני עקיבא. במשך כחצי שנה מיד לאחר הכיבוש )סוף 1939 ותחילת 1940 )לא היתה פעילות מאורגנת כלשהי בקרב תנועות אלו, אלא רק שמירה על קשר אישי בין יחידים.19 הדבר כנראה נובע מכך ששכבת המנהיגים הבוגרים של כל התנועות הפוליטיות עזבו את לודז', וזאת לצד ההלם של ההתארגנות בתוך התא המשפחתי מול ההתנכלויות של הגרמנים, המחסור ואובדן חיים נורמטיביים. אולם, ערב הכניסה לגטו החלו ניצנים ראשונים, כאשר דמויות בולטות בתנועות אלו נפגשו וסיכמו על התאחדות לקבוצה אחת, כדברי שלום קופר.20 בסמוך להקמת הגטו התארגן ועד קיבוצים, שקיבל מהיודנראט רשות להתמקם באיזור מארישין ולפעול כקומונות חלוציות. שלוש הקבוצות הדתיות נכנסו למסגרת זו עם 30-40 פעילים בחלוץ המזרחי ו-70-100 פעילים בשומר הדתי ובני עקיבא.21 ההתארגנות הדתית בלטה מאוד בקרב קבוצות אלו. זהבה צוקר מספרת שחדר האוכל שימש גם כבית כנסת, היו בו ארון קודש וארון לסידורים, חומשים ותשמישי קדושה, והתקיימה בו תפילה בציבור מדי יום. היא מעידה על הקפדה על נטילת ידיים לסעודה וברכת המזון, ובכלל היא מציינת את אווירת ההקפדה במצוות. סבה של קופר היה חסיד אדוק והתנגד להצטרפותה למסגרת זו של בנים ובנות, עד אשר בוקר אחד למרות מגבלות גילו הגיע הסב... אל קיבוץ בני עקיבא במארישין להיווכח כיצד חיה בוקר אחד למרות מגבלות גילו הגיע הסב... אל קיבוץ בני עקיבא במארישין להיווכח כיצד חיה נכדתו... הוא נכנס והסתכל בעין רגוזה סביבו. אך כאשר ראה את ספר התורה ואת הסידורים ואת הבנים מסירים את רצועות התפילין, נשתנתה הבעת פניו ונראה כי נתרצה. 13
הנ"ל ראתה כיעד לא רק את הצורך והחשיבות לדאוג למזון למי שאין לו ולשם כך לגייס כספים מנדבנים, אלא גם הנהיגו כעיקרון נטילת ידיים שלפני האוכל וברכת המזון לאחריו. גלברט ריכז במקום ילדים רעבים, גם לאחר שלא היה ניתן להשיג לחם במכירה חופשית. באותה העת המשיך גוף זה לפעול בגיוס מזון מרשויות הגטו למי שלא קיבל מזון משום מקום אחר. הם דאגו גם למקומות לינה ומגורים ליהודים מערי השדה שהגיעו לגטו. בסוף שנת 1941 החלו באגודה זו לפעול להפצת תורה. הם ייסדו שורת קבוצות שנקראו "מתמידי דף יומי", כאשר חצרות הבתים שימשו כמקום הלימוד.13 מקור זה חושף בפנינו מידע רב על גוף הפועל בגטו במספר תחומים ברמה של גוף ציבורי, ללא כל זיקה וקשר ליודנראט. זהו מצב בלתי מצוי בלודז', עקב התנהלותו של רומקובסקי, אשר חשש מכל התארגנות אשר ביום מן הימים עלולה לחתור תחתיו. קבוצת אנשים זו שינתה את משימותיה לפי המציאות שהתחלפה ולפי הצורך שנוצר. היא משקפת פלח ציבורי המאוגד ומאורגן במשימות דתיות החל משלבי הראשית של הגטו ובמשך כשלוש שנים. קבוצה זו מפעימה במיוחד, שכן אנו רואים אופי פעילות שאינו במישור של "שימור" פנימי ושמירת מסגרת של העבר, אלא פעילות יצירת הזמן לציבור הרחב, אשר הנהנים משירותיה הם לעיתים מי שאין להם כל זיקה אליה. 13 שם, עמ' 68. 14 ארכיון שם עולם, חטיבה M1-LO ,מסמך 77. חסידים ותנועות נוער במקביל פעלו קבוצות חסידיות וקבוצות של חברי תנועת נוער, שפעלו גם בעבר והמשיכו את פעילותן בתקופת החיים הראשונה של הגטו. אלו פעלו תוך שינויים מתבקשים ואף הפכו ללוחמניות בנושאים שמצאו לנכון. הקבוצה המוגדרת הגדולה ביותר בלודז' שלפני המלחמה היתה של חסידי גור, לה היו עשרות "שטיבלים" ברחבי העיר. קבוצה זו הצטמצמה בתקופת הגטו לפעילות בשטיבל מרכזי אחד ברחוב מארינארסקא 15 ובגוף מייצג בשם "ועד חסידי גור בגטו לודז'". קיומו של הוועד נחשף במספר מסמכים, שהעיקרי בהם הוא מכתב לרומקובסקי, בתחילתו הם מודים לו על הסיוע בהשגת ארבעת המינים לסוכות תש"א )אוקטובר 1940 .)המסמך משקף פעילות דתית אשר הוועד לקח על עצמו, וכותביו מציינים את הנושאים שהם מציבים בראש מעייניהם, וביניהם אפשרות לאנשיהם להתנהל באופן כללי על פי חוקי הדת ובעיקר בנושאי חינוך, שמירת שבת וכשרות. הם רואים עצמם כאחראים הן כלפי פנים, למשפחות החסידיות השומרות על קשר ומתכנסות תחת כנפי הוועד, והן כלפי חוץ בעבודה מול היודנראט או איתו בנושאים שונים, אם יתאפשר להם הדבר.14 רק מעטים מבין חסידי גור בעבר עמדו בקשר עם ועד זה. עובדה זו משתקפת במסמכים נוספים המצויים בארכיון שם עולם. אחד החשובים שבהם הוא הזמנה מינואר 1942 ,תקופה בה הרעב והמחלות עשו שמות בגטו אך לפני הגירושים העיקריים ממנו – עדות לכך שבתקופה זו עדיין מתקיימת פעילות קבוצתית וארגונית. במסמך זה הם מזמינים את רומקובסקי לפקוד את השטיבל של גור בשבת שלפני יום השנה לפטירת ה"שפת אמת" לרגל אירוע שיערכו בו. במסמך זה הם מזכירים שרומקובסקי ביקר באותו שטיבל ביום כיפור שחלף )אוקטובר 1941 ,)ושעל ידי תרומתו באותו מועד, הם מסייעים למאות משפחות דרך הם קשרו בין אי שמירת מצוות המזוזה והציצית לבין החובה שהטילו הגרמנים לשאת טלאי צהוב על הבגדים. לדעתם, הטלאי הצהוב שנועד לבזות ולהשפיל את היהודים, היה עונש על ההימנעות וההסתרה של הזהות היהודית הגאה שביטוייה במזוזה שבפתח הבית ולבישת הציצית. 12
ראיון בשניים הגעתי אל ביתה של שוש יחד עם בעלי ואת פנינו קיבלה אישה נמרצת בעלת מאור פנים ושובת לב. קירות ביתה עטורים בציורים רבים אותם ציירה ועל השולחן היו מונחות תעודות הוקרה רבות שקיבלה לאורך השנים. ספרי בבקשה על הבית בו גדלת. "נולדתי בפולין בחודרוב שליד לבוב בשנת 1936 ,להורי יהודה ורבקה קניידל, בת בכורה מבין שלושה ילדים. כל בני המשפחה מצד הוריי חיו בחודורוב ואף אחד מהם לא שרד את השואה. לאחר נישואיהם, אמא למדה רוקחות בלבוב וכעבור שנה וחצי נזרקה מהלימודים בשל יהדותה. לאבא היו שתי חנויות ספרים משני צידי הרחוב. מצדו האחד חנות ספרי קודש ליהודים ומצדו השני חנות ספרים לגויים. הייתי ילדה מפונקת והיו לי שתי מטפלות". כיצד חוויתם את הכיבוש? "בשנת 1941 החרימו הנאצים את חנויות היהודים ובתוכן גם את החנויות של משפחתנו. נאלצנו להיכנס אל הגטו ואבי נלקח לעבודות כפיה. אחת הגזירות הקשות שאני זוכרת היא שהעמידו אנשים וציוו עליהם להוציא אחד לשני את השיניים בפטישים, מקלות ומסמרים. באחד הימים נערכה האקציה הראשונה אשר לוותה ביריות וצפירות. המשפחה שלי עדיין לא ידעה בזמנו מה זו אקציה. אמי העלתה אותי ואת אחי הצעיר ממני בשנה וחצי לעליית הגג בה אוחסנו כלי הפסח. אמא הכניסה אותי ואת אחי לארגז וכיסתה אותנו בנסורת, כשהיא מצווה עלינו להישאר במקום ולא לזוז. את פתח עליית הגג חסמה בעזרת ארון. אחי ואני חיבקנו זה את זו והרגשנו כמו חתולים עזובים. כשהנאצים הגיעו לביתנו, הם דקרו את הארון אך לא הזיזו אותו ממקומו. עליתי על גבו של אחי ובין המרווחים ראיתי איך הנאצים לוקחים תינוק ומושכים אותו עד שנגזר לשניים בעוד הם עומדים וצוחקים. נכנסתי להלם וכתוצאה מכך לא דיברתי במשך מספר חודשים. באותה אקציה אחי התינוק הוחבא בתנור. בזמן שהותנו בגטו הוא הפסיק לנשום ומת בזרועותיה של אמא. היא הסבירה לי שהיה לו קר ולא היה לה מספיק אוכל לתת לו". אילו חוויות נוספות זכורות לך? "באחת האקציות הנוספות ריכזו את היהודים בכיכר העיר ואילצו אותם לעמוד בקור ובגשם זלעפות, כאשר הם לבושים בסמרטוטים, לאחר שמעילי הפרווה והמגפיים נלקחו מהם קודם לכן. מסביבם עמדו האוקראינים שהיו אף יותר אכזריים מהגרמנים. רבקה באום משוחחת עם שורדת השואה שוש טריסטר 15
ספרים: אנציקלופדיה של גטו לודג' בתוך: "ידיעות", בית לוחמי הגטאות, חוברת 7 ,1954. אנציקלופדיה של גטו לודג' בתוך: "ידיעות", בית לוחמי הגטאות, חוברות 14-15 ,1958. זלוור אורבך שרה, "תנועת בני עקיבא בגטו לודג'", הוצאת מורשת, 1999 . זליקוביץ יוסף, "בימים הנוראים ההם", הוצאת יד ושם, תשנ"ה. טרונק ישעיהו, "לאדזשער געטא", הוצאה פרטית, ניו-יורק, 1962. קריגר יעקב, "חייתני", הוצאת שם עולם, כפר הרואה, תשס"א. מסמכים: מכירובסקי אברהם, חטיבת עדויות 08-014 ,ארכיון מסמכים שם עולם, חטיבת מסמכים LO ,תיקים c4 c2, m1. רשימה ביבליוגרפית: נכדתו... הוא נכנס והסתכל בעין רגוזה סביבו. אך כאשר ראה את ספר התורה ואת הסידורים ואת הבנים מסירים את רצועות התפילין, נשתנתה הבעת פניו ונראה כי נתרצה.22 לאורח חיים זה של הקבוצה הצטרפו האווירה הכללית ושמירת שבת וחגים, החל מהדלקת הנרות שהשרתה רוח חגיגית על הכל, דרך התפילה ועד הסעודה המשותפת וזמירות השבת. מציאות זו – שהיתה שגרתית בלודז' שלפני המלחמה, אך הפכה כעת לנדירה מאוד – אף יצרה קנאה בקיבוצים השכנים.23 מלה הכהן-וינברג סיפרה בעדותה גם על קביעת עיתים לתורה בקבוצה של בני עקיבא ועל ודרשות ושיעורים שארגן יצחק זכאריש, אשר נחרתו בזכרונה שנים רבות.24 לאחר פירוק הקבוצות בינואר 1941 והקמת חוות הילדים במארישין, הפכו רוב פעילי התנועה למדריכים ועובדים בתפקידים אחרים במסגרת החדשה. הם המשיכו לשמור אורחות חיים דתיים בבית הילדים וחינכו לשמירת שבת וחג שהיו מאבני היסוד של התנועה. הם התפללו, קיימו שולחן שבת עם קידוש ובציעת הפת, ואת הכינוס ל"עונג שבת" ציינו בעיקר בשירה ובסיפורי ארץ ישראל.25 הבוגרים שלא השתלבו בבתי הילדים שמרו אמנם על קשר, אך לא הצליחו לשמר את אותם סמלים ומצוות ברמה הקולקטיבית. לפנינו, אם כן, קבוצה נוספת המאורגנת סביב המימד הדתי והציוני, בזמן שבגטו מציאות זו כבר היתה מצומצמת ביותר. זה המקום לציין שלקבוצה זו היתה מקבילה של פועלי אגודת ישראל, שגם הם פעלו במארישין אך במספר חניכים קטן מאוד. סיכום היריעה שנפרסה במאמר זה היא כאמור פלח בלבד מתקופת גטו לודז', אך יש בה מורכבות הדורשת הבחנות המובילות להבנת המציאות יוצאת הדופן, מציאות הנעה בו-זמנית בין שני קטבים. מחד זו מציאות של הלם ובלבול הנובעים מהשינוי המשמעותי כל כך, אשר התבטא באובדן כל עוגני האחיזה של החיים הנורמטיביים מהימים שלפני, הן במישור הקיומי והן במישור הנפשי-רוחני. במישור הקיומי מדובר באובדן מוחלט של מקורות ההכנסה, כאשר רבים התדרדרו במהירות לפת לחם ואף לגוויעה ברעב. במישור הנפשי-קיומי, זו מציאות חדשה של ניתוק משפחתי וחברתי. 22 שם, עמ' 71-73. 23 שם, עמ' 76-77. 24 שם, עמ' 79. 25 שם, עמ' 87. 26 זלוור-אורבך, עמ' 103. 27 המאמר פורסם לאחרונה בתוך הספר "שאלי שרופה באש" – השואה וזיכרונה במבט דתי-לאומי, בעריכת איתמר לוין. המעבר לדירות קטנטנות וחדרים מאולתרים היווה דרדור נוסף בהוויה המנטלית של יושבי הגטו, שכן התחושה היתה של חיים בכלוב. על כל אלו ניצח הפחד מההווה ומהמחר. פחד במשמעות של חרדה לצאת אל המרחב הציבורי המזמן סכנות, כאשר מנגד אין יכולת לחיות בבית הצר מאוד. הפחד המשתק מהעתיד, שמא הגזירות יטרפו אפילו את המעמד המזערי שנוצר או הקשרים והיכולת הקלושים בכל מקרה. מאידך ראינו, שדווקא בזמן זה החלו אנשים לבנות את עולמם הנפשי, הרוחני והדתי שהופך לחלופי. חלקו נבנה לא על בסיס חשיבה מעמיקה, אלא כסוג של התפרצות ותיעול של הכוחות הפנימיים אשר רחשו בנפשם. השיקוף והיכולת להתבונן בשלבי הבנייה בקטגוריה הראשונה, המאוד- פרטית, מאפשרים לנו להבחין בהימצאותם של רסיסים אמוניים ודתיים אצל חלק מיושבי הגטו. הקטיגוריה השנייה היא של פעילות ציבורית חדשה בנסיבות ובאפשרויות השוררות בגטו. היא מבטאת יוזמות שחלקן מהלכות במשעולי העבר, וחלקן יוצרות פעילות חדשה לחלוטין. אלו מאפשרים לנו להיחשף להתהוות של חיי הדת, הרוח והאמונה בשנים 1940-1941 .מעבר לכך, דרכם לומדים אנו לסגל כלים, מודעות ותודעה, שיאפשרו לקורא לנטר את הקיום הרוחני-דתי עד ימיו האחרונים של הגטו. חשוב לציין שפעילות ציבורית זו אמנם אספה קהל משתתפים כדי שהרעיונות יעברו הלאה, מהלכה למעשה, אך רובו של הציבור היה פסיבי ולכאורה נעדר מהתכנים הללו. אך מתברר, שבפועל אותה קבוצה מצומצמת השפיעה על מעגלים נוספים של יחידים בגטו. עובדה זו משתקפת בדבריהם של אליעזר זיסקינד ומלה כהן-וינברג, בדבר ההשפעה הסביבתית שנבעה ממעשים של עוצמה רוחנית ודבקות במסורת. הם מספרים שבעוברם בלילות שבת בכל הזמנים שבגטו ליד ביתה של משפחת זלוור, הם ראו שולחן מכוסה במפה לבנה ועליו הפמוטים עם הנרות הדולקים.26 פעולה זו של המשפחה שייכה אותה לקטיגוריה הראשונה בה עסקנו, אך בפועל היא הפכה לציבורית מן הקטיגוריה השנייה. ייתכן שמעשה זה נבע גם מהעובדה שחלק מבני המשפחה היו פעילים בקבוצה של בני עקיבא במארישין והשתייכו לקטגוריה השנייה. אך בין כך ובין כך, אנו נחשפים להשפעה הסביבתית ולמעגלים סמויים שנוצרו בהשפעתם. "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן", אמר הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים )יומא ז', א'(. כך גם בענייננו. מתוך מאמר זה ניתן להעמיק ולהסיק ואף להגיע לתובנות נוספות. מקורות נוספים רבים שלא הובאו כאן, מהווים עדות מסייעת למציאות שרובה נעלמת מהעין. אנו חיים שמונים שנה לאחר השואה. זמן זה ראוי לו שייבנה כהסתכלות ובחינה מחודשת בסוגיות ההיסטוריות של השואה, כאשר התחומים הנפשי, הרוחני והדתי תופסים חלק נוכח ונכבד בהן.27 14
לזמזם באוזנינו שיר מהתפילה, כדי שלא נשמע את ההפצצה. 'את זוכרת', הוסיף אבא, 'שחפרנו את הבור כדי להתחבא ואמרתי לך שאנחנו חופרים קבר ולא בור? עכשיו כולנו מחובקים כאן יחד'. לפתע השתרר שקט. אבא קם ואמר: 'אולי המלחמה הסתיימה? אלך לברר", אמא ניסתה להניאו מכך, אך אבא אמר: 'ילדינו נשארו בחיים, עלינו לדאוג להם'. אבא התחיל לזחול על האדמה שכן היה לו קשה ללכת, בעוד אנחנו, הילדים, שכבנו מעורפלי חושים. לאחר זמן רב שמענו קול מוכר מרחוק. היה זה קולו של אבא שחזר ואמר: 'אני פה, באתי להציל אתכם'. הבטנו למעלה וראינו את אבא מלווה בחיילים רוסים. ניסינו להושיט אליו ידיים מהבור אך ללא הצלחה. לא היינו מסוגלים לצאת בכוחות עצמינו, עד שהחייל הרוסי ירד אל הבור והוציא אותנו אחד אחד. התברר שכאשר אבא זחל כדי לברר מה המצב, הוא התגלה על ידי חיילים רוסיים, שחשדו שהוא מרגל. הם פקדו עליו לא לזוז והטעינו את הרובים. אבא הזדהה כיהודי, אולם לא האמינו לו. הם היו בטוחים שלא נשארו יהודים. אחד החיילים לחש על אוזנו של אבא כי הוא בעצמו יהודי ממוסקבה. לאחר בירור אצל המפקדים, הסכימו החיילים להתלוות לאבא אל הבור. החיילים לא האמינו למראה עיניהם. הם אמרו כי אם היינו נשארים בבור עוד שבועיים, לא היינו נשארים בחיים. הם לקחו אותנו למפקדה, נתנו לנו אוכל וטיפלו בנו טיפול ראשוני. מכיוון שלא רצינו להישאר תחת שליטה רוסית, חזרנו לפולין וחיינו בה חמש שנים. רצינו לעלות לישראל אבל הפולנים לא הסכימו לאשר לכל המשפחה לעלות ארצה יחד ולהיפרד לא הסכמנו. רק בשנת 1950 הצלחנו לבסוף לעלות לישראל". ספרי בקצרה על חייך בארץ. "הגענו למעברה של אוהלים ליד קלקיליה וגרנו בה במשך שנה וחצי. אבי עבד בפרדס ואמי ערבבה תרופות במרפאה ובלילה שטפה רצפות. אני אספתי והרקדתי את הילדים שהגיעו מתימן ומעירק. הגעתי ארצה הישר לכיתה ח' והלימודים בבית הספר לא היו קלים עבורי. אחרי שניגשתי לבחינות הבגרות, ביקשתי להתגייס לצבא בניגוד לרצון הורי. התייצבתי בלשכת הגיוס למרות שלא קיבלתי זימון. רציתי לשרת רחוק מהבית כדי להוכיח לחברותי שאני יותר טובה מהן וזאת לאחר שהן לא התנהגו אלי יפה, כי לא ידעו איך לקבל את שורדי השואה ואת מה שעבר עליהם". במסגרת הצבא שירתה שוש כסמלת סעד ותרבות בחיל הרפואה. ב-1958 היא נישאה לשלמה, שנפטר לפני מספר שנים. לזוג נולדו שלושה בנים ויש להם ארבעה נכדים ונינה. שרת את השיר "אמא" יחד עם עברי לידר בטקס "מצעד החיים" תשפ"ג בבירקנאו. איך הרגשת? "היו אילו רגעים משמעותיים בחיי. חשבתי על כך שהילדה הקטנה בת השבע, שחיתה מתחת לאדמה, ללא כל תקווה לשרוד, עומדת כאן על הבמה הגדולה בזכות הורי שנתנו לי את הכוחות לא להתייאש. הצטערתי שהורי ואחי לא זכו לראות אותי במעמד המרגש הזה. הקדשתי את השיר לאמי ולכל האימהות באשר הן". איזה מסר אותו רצית להעביר בציור שבו אגרטל ופרחים? "רציתי להראות עד כמה הרצון שלנו לחיות היה חזק וביטאתי זאת באמצעות הצמח הקוצני שבתוך הכד ששורשיו מתפרצים ממנו בכל הכוח. כמו הצמח, כך גם אני בכל כוחותיי שאפתי לחיים שיש להם עתיד. בתוך הכד ציירתי פרחים לבנים כסימן לעתיד בהיר, שלא כמו השורשים באדמה בה עברה עלי ילדותי". 17
בזמן האקציה הגיעה לפתע קבוצת יהודים נוספת וביניהם היה אבי. קבוצה זו אולצה לשאת ארגז למרכז הכיכר, לשם הובל רב העיר ללא כובע וללא מעיל כשהוא מכוסה בדם״. עבור שוש מראהו זה של הרב האהוב הותיר בה צלקת עד היום. ״הרב הוכנס לארגז, ולאחר שהארגז כוסה וחוזק במסמרים, ניתנה פקודה לגלגל אותו כשהרב נמצא בתוכו. לאחר מכן פתחו את מכסה הארגז ופקדו על הגברים לעשות את צרכיהם על גופת הרב. היהודים פוזרו ואת הרב לא קברו". את רגשותיה מאותו אירוע הביעה שוש בציור הבא: "לאחר כמה ימי שקט, אמא אפשרה לנו לרדת לשחק בחוץ. בזמן ששיחקנו בכדור שעשוי היה מבגדים, נשלחו לעברנו על ידי האוקראינים כלבים גדולים שהורעבו על מנת שינעצו שיניהם בבשר הילדים. אותי נשך כלב מהפה עד האוזן. נלקחתי לביתי ושכבתי שם מספר ימים ללא הכרה". שוש מראה לי שעד היום יש לה סימן מאותה נשיכה איומה. האם משפחתך ניסתה לברוח מהגטו? "כשהחלו להגיע שמועות על השמדת יהודים, אבי סיפר שיש צעירים שהכינו מחבוא ביער. הוא הורה לאמא להלביש אותנו, הילדים, בשקים על מנת שנצא לחפש את אותו המחבוא. ביער הם פגשו ביהודים שסירבו להחביא ילדים. אמא התחננה בדמעות אך ללא הועיל. נאלצנו להמשיך לחפש אחר מקום מסתור אחר. לבסוף מצאנו קבוצה נוספת של יהודים אשר גם היא סירבה לקבל ילדים. אמי התחננה בשנית והפעם נכמרו רחמיה של אישה אחת והיא הכניסה את משפחתנו למחבוא בוצי מתחת לאדמה, אולם לאחר יומיים נאלצנו לחזור לגטו, משום שהקבוצה סירבה לקבל ילדים למחבוא לאורך זמן מחשש שמא יתגלו. אמי שהייתה סמל של גבורה לא אמרה נואש. לפני המלחמה הייתה לה חנות קטנה של כובעים וכפפות והיא החליטה לחפש לקוחה גויה שתסתיר את המשפחה. היא מצאה לקוחה כזו שהסכימה לקחת אותי תמורת חפצים שהיו לנו בבית ובתנאי שיצבעו את השיער שלי לבלונדיני. הגויה לקחה את החפצים ואמרה שלמחרת תבוא לקחת אותי. תוך כדי שאמי וסבתי חימצנו את שערות ראשי הן בכו ואמא אמרה שהיא לא מסוגלת למסור אותי לידיה. הגויה לא הגיעה למחרת". לאחר המלחמה התברר שחייה של שוש ניצלו, כי אותה גויה מסרה 17 ילדים לנאצים ואת השירותים בביתה ריצפה במצבות של יהודים. היכן התחבאה משפחתך? "לאחר חיפושים רבים אמא מצאה אישה גויה בשם סטרוקינינה, שהיו לה שני ילדים ובעלה נלקח לחזית והיא לא ידעה מה עלה בגורלו. היא הסכימה להסתיר את המשפחה תמורת תשלום כספי. המשפחה שלי יחד עם סבתא, דודי, דודתי ושתי בנותיהם הגענו למחרת לביתה. למראה תשע הנפשות נכנסה הגויה לחרדה. לאחר שדודי נתן לה בדים והבטיח לה שלא נישאר זמן רב, הסכימה בכל זאת להסתיר אותנו". איך היו החיים במסתור? "חיינו באסם בתוך האלומות, יחד עם העיזים, החזירים והתרנגולות. שתינו מן המים שיועדו לתרנגולות ולפעמים הגויה הייתה מביאה לנו סיר עם אוכל חם. המשפחה נתנה לה כסף כדי לקנות עבורנו אוכל ועז נוספת. יום אחד, לאחר חצי שנה במסתור, הגויה הלכה לשוק כדי לקנות לחם ואחד התושבים צעק עליה: 'למה את קונה כל כך הרבה לחמים? את מסתירה יהודים?' מתוך בהלה היא זרקה את כל הלחמים. כשחזרה הביתה סיפרה לנו על מה שאירע וביקשה שנעזוב. מכיוון שאיש לא בא לבדוק את האסם, היא הסכימה שנישאר בתנאי שמעתה נדאג למזוננו והיא לא תצטרך להסתכן בקניית מזון. בלית ברירה אבי, החל לגנוב אוכל מהחזירים, ולפעמים הצליח לצאת בלילה בשלג הקפוא ולגנוב תפוחי אדמה קשים אותם גירדנו ואכלנו. באחד הימים בנה בן החמש עשרה של הגויה, יאנק, שיחק עם חבריו בחצר. לפתע אחד החברים ראה דמות באסם והציע שיכנסו למקום. יאנק מנע זאת ממנו, אולם אבי הבין שמסוכן להמשיך להסתתר באסם הגלוי וכך התחלנו לחפור לעצמנו מקום מסתור בעזרת כפות, מתחת לדיר החזירים, ושם התחבאנו בצפיפות ובחום מבלי יכולת לצאת החוצה. למרות הסכנה אבא יצא מדי פעם לחפש אוכל. אבי ודודי היו גונבים אוכל מהחזירים כשדודי סגר את פיו של החזיר. הם חפרו באדמה בעזרת מקלות וציפורניים כדי למצוא מזון. על מנת להעביר את הזמן, הורי הפעילו את הילדים – אבא סיפר סיפורים מהתלמוד, מהאלומות שבאסם יצרנו מעין משחקים של דמקה, בובות ועוד. ניהלתי שיחות עם אבי על אלוקים. הבשר שעל גופי החל לנשור. ידי היו נגועות באקזמה, חשופות ללא עור ובשר והכל מוגלה, רק את העצמות הקטנות ראו. אמא החלה ללקק את הפצעים שלי והכניסה את ידיי לשתן והן שרפו מאוד. כל יום חזר הדבר על עצמו כשאמא מעודדת את רוחי כל העת. שהינו במשך שבעה חודשים בין האלומות ועשרים וחמישה חודשים בבור מתחת לדיר החזירים. את הסבל שעברנו לא ניתן להבין. לא ידענו כמה זמן ימשך המצב הנורא בו היינו נתונים". כיצד ניצלתם? "באחד הימים שמענו מטוסים חגים מעל האסם. אבא וסבתא קיוו שהפצצה תיפול עלינו. שאלתי את אבא מדוע? והאם זה יכאב? 'לא', ענה אבא, 'זה לא יכאב', והחל 16 16
אחת לכמה שנים אתה שומע פתאום על סיפור מדהים של איחוד משפחות לאחר שנות דור. כל אירוע כזה מעורר בי תקווה שיתכן וגם אצלי יצוץ ויופיע איזה קרוב משפחה באחד הימים. לאבי, לודויג יהודה זיס, יליד סלובקיה, היו עשרה אחים ואחיות, דודנים ובני דודים רבים. זו היתה משפחה ענפה שחיה ברחבי סלובקיה. בתום המלחמה התברר לאבי גודל השבר - אשתו, בתו ושמונה מאחיו ואחיותיו נספו בשואה. ורוב המשפחה הוכחדה. זכור לי איך הורי נצמדו מידי יום לרדיו בשעה ששודרה הפינה לחיפוש קרובים. הם קיוו לגלות עוד שאר בשר ולא הפסיקו לחפש. אמי, ינקה לבית קוט, ילידת פוטנוק בהונגריה. סבתי, שרה לבית גלנטר, ילידת וורובובה שבסלובקיה. שנות נעוריה של אמי עברו בוורובובה ולאחר נישואיה עברה לקושיצה ונולדו לה שני בנים: יצחק איזיק ויעקב יום טוב. באפריל 41944 כל המשפחה נשלחה לאושוויץ. בעלה וילדיה נספו בשואה. זכורות לי השיחות שניהלו הורי עם חבריהם שבאו כמותם מאותה התופת. הם העבירו מידע אחד לשני על האנשים שהכירו מלפנים ואשר גורלם לא נודע. כילד וגם כמבוגר תמיד חלמתי על היום שבו קרוב משפחה רחוק יתגלה ויפתיע אותנו. בשנים האחרונות התחלתי להתעניין ולהתעמק יותר בגורל משפחתי. חרשתי דפי עדות במוזיאון "יד ושם" והנה יום אחד אני נתקל בדף עדות שמולא בשנת 1955 בידי יהודה בשם זיס מטרנצין עיר הולדתי, המתגורר כיום בתל אביב. יהודה מסר עדות על קרובת משפחתי. באותם רגעים החסרתי פעימה. הייתכן שמצאתי בן משפחה אבוד? אך מיד התעשתתי, שכן העדות נמסרה בשנת 1955 .אולי נפטר? אולי עבר דירה ומספר הטלפון שלו כבר לא רלוונטי? אולי הפסדתי במרוץ? לאחר בירורים ובדיקות, עלה בידי להשיג את מספר הטלפון של יהודה. חששתי שמא אף אחד לא יענה לי. בהתרגשות רבה אני מצלצל ומהעבר השני עונה לי קול ואומר: "הלו". "שלום, האם אני מדבר עם מר יהודה זיס?" "כן", הוא עונה והדופק שלי עולה. אני מציג את עצמי בפניו: "שמי אשר זיס". "אני יודע מי אתה!" הוא עונה ומוסיף: "ודע לך שאין ביננו קרבת משפחה". יהודה זיס, פרופסור לפיזיקה בן 95 , מספר לי שבעיר טרנצין גרו שלוש משפחות בשם זיס ולא היה קשר משפחתי ביניהן. למרות זאת הוא אמר שהוא יכול לספר לי על הברית שלי, שכן נכח באירוע. "אם אינך בן משפחה, מדוע נכחת בברית שלי?" תהיתי. עונה לי אדון זיס: "אחרי המלחמה כשנולד ילד יהודי, כל יהודי העיר באו לחגוג את המאורע המשמח!". אמנם לא מצאתי בן משפחה, אבל זכיתי לקבל מעט ניחוחות וסיפורים על משפחתי בעבר ובהווה. דור שני קולות מהשטח התקווה שנגוזה אשר זיס | יליד 1948 מטרנצין, שסלובקיה 19
הספר "בין עולמות" הינו סיפורו של שורד השואה, דב לנדאו באמצעותו הוא מבקש לפרוש בפני הקוראים את הטלטלות הרבות שעבר בתהפוכות הגורל באירופה בזמן השואה ואת קורות חייו בארץ ישראל בשנות תקומתה. דב נשאר אוד מוצל מאש השואה שבה איבד את כל משפחתו הענפה. הספר מגולל את סיפור הישרדותו בעמק הבכא החל מהגירוש לגטאות, דרך מחנות המוות, הגעתו למחנות אושוויץ בירקנאו ויבישוביץ, והמשכו בצעדת המוות ובהגעתו למחנה העבודה בוכנוולד, שם שוחרר. דב היה ילד בן 11 כשפרצה השואה בעיר ילדותו בריגל, שבדרום פולין. בית אביו וערש ילדותו מתוארים בספר בהרחבה ובהמשך גם כיבוש העיר על ידי הגרמנים ותיאור החיים במצור, בגטאות, תוך מחסור, רעב וחורבן משפחתו הרחבה, קהילתו ועירו. "הערב ירד, הבית חשוך. אבא ואני יוצאים יחד אל הדירות הסמוכות, דלתות הבתים פתוחות. הם כולם ריקים, בכל בית ניכרים סימני ידם הפראית של הגרמנים. אנחנו עוברים חדר חדר, אך בכל הבניין הגדול אין איש. רק בדירה שתחת דירתנו, בחדר השינה, שרוליק בייטנר שכוב ירוי במיטה. הוא היה חולה ולא הלך לעבודה. אשתו ושתי בנותיו אינן. היכן שלושתן? היכן יהודי העיר כולם? "לא יכול להיות" אבא ממלמל שוב ושוב "לא יכול להיות שכולם אינם. לא ייתכן שלקחו את כולם" )עמ' 104.) למחרת מגלה דב שאימו ואחיו נפתלי, יחד עם רבים מבני העיירה, "נלקחו מכאן, נאספו מהבתים ורוכזו בכיכר השוק, ממנה הצעידו אותם לתחנת הרכבת. ברציף המתינה כבר רכבת. העלו אותם אליה והסיעו אותם משם" )עמ' 106.) בהמשך מאבד דב גם את שני אחיו הנוספים, יוסף וניסן, והוא נותר יחד עם אביו. השניים מתהלכים בודדים בעולם, רעבים, מוכים, מובסים ובכל זאת שורדים. הם לא מאבדים תקוה ונאחזים בחיים בכל דרך אפשרית. דב מספר שבאחד מימי שישי, 43/12/10 חיפשו מתנדבים לעבודה במחנה בירקנאו והוא דחף את אביו ואת עצמו להתנדב משום שראה בכך הזדמנות לצאת מהמקום הנורא. "איני מצפה שאצא מכאן לחיים רגילים. גם לא לתנאים יותר טובים. אני יודע שאמשיך לרעוב ולקפוא ולעבוד בעבודה קשה. ובכל זאת אני מרגיש תחילה של הקלה. אם אבא ואני נצא משערי המחנה הזה, אם גבינו יהיו אל הגדרות ואל הצריפים, אז אדע שיש לנו סיכוי לחיים" )עמ' 185.) בהמשך הם מגיעים למחנה יבישוביץ הדומה לאושוויץ: צריפים, גדרות תיל מחושמלות ומגדלי שמירה מסביב, חיילים וכלבים נובחים ובכל זאת המחנה אחר - קטן ונקי יותר. אביו חולה מאוד ונאלץ להגיע למרפאה, שם רוצים לשלוח אותו במשאית לסנטוריום. זהו רגע הפרידה שלהם. "בעריש״, אבא יורד לאיטו מהמשאית, רגליו בקושי נושאות אותו. "בוא, בעריש," הוא מוביל אותי איתו אל מאחורי הצריף ומניח שתי ידיו על ראשי. "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הוא אוצר, וגרוני חנוק. "בעריש, איני יודע לאן לוקחים אותנו, איני יודע אם אחזור לכאן, אם נפגש שוב אי פעם..." קולו של אבא חרישי, מילותיו שקטות ויציבות. "בבקשה ממך, בעריש, אנחנו עכשיו נפרדים, אבל אני מקוה שאתה תינצל ותשרוד ותשתחרר. אני מרגיש שאתה תעבור את הגיהנום הזה ותחיה. רק משאלה אחת יש בליבי עכשיו, אני רוצה שתבטיח לי: תמלא את המשאלה שלי, תישאר יהודי" )עמ' 214.) מסלול הישרדותו של דב בתקופת השואה קשה מנשוא - הוא מאבד את יקיריו, את שגרת חייו ואת זכותו לקחת אחריות על חייו ולזכות לתנאיי מחיה אנושיים והולמים. עליו ועל אחיו היהודים באירופה נגזר להתמודד עם הצפיפות, הרעב, התברואה הירודה, הקור, האלימות והסכנה האורבת ליהודי בכל מקום באשר הוא. למרות כל זאת, מוצא דב כוחות רוח עצומים בתוכו והוא מתאר כיצד בסוף התקופה הקשה, בחג השבועות במחנה בוכנוולד, הרב שכטר עומד ומתפלל בפני הקהל. התפילה נעה ומתמשכת תוך כדי קול בכי גדול ונורא שגואה ועולה מכל העברים. "גם אני בוכה. ומתוכי נזעקת זעקה גדולה ומרה, אני זועק ובעצמי איני שומע, קול זעקתי בלע בקולות הבוכים. קולות מאות רבות של יהודים עומדים בצריף במחנה הריכוז המשוחרר, אבלים ומתחננים. קול התפילה של המוני אנשים שנותרו לבדם, בודדים ויחידים מכל מכריהם ומבני משפחתם. קול אחד, קול התפילה של עם ישראל שעל אף הכול לא נכחד" )עמ' 294.) הספר "בין עולמות" נכתב על ידי אפרת חבה בכישרון וברגישות רבה תוך מתן מקום לעולמו האישי ולחוויותיו של גיבור הסיפור, דב לנדאו. יש בספר פרשנות והסתכלות על חיי הישרדותו והמחברת מוליכה את הקוראים במסעו האותנטי והמורכב ומאפשרת להם להטמיע בתוכם את קשיי הישרדותו מחד, ומאידך לחוות בהשתהות את התמודדות רוחו בחרכי הצצה מעטים המפוזרים לאורך הסיפור ואשר נותנים בנו את אותותיהם. הוצאת המרכז הבינלאומי 'שם עולם' כפר הרא"ה, 2023 ,340 עמודים עולם הספר בין עולמות סיפורו של דב לנדאו אפרת חבה כתבה: אורית חרמון 18
סיורים יומיים ברחבי הארץֿ, המחברים בין עבר להווה ומבטאים את עוצמות הרוח של העם היהודי. סיורים מבית שם עולם מסע פנימי של עוצמה, רוח וגבורה בתוך האפר, המפגיש וחושף דמויות הוד מרתקות בשילוב סיפורים וקטעי נגינה. סיור גחלים לוחשות אזור השרון סיורים נוספים אזור השפלה אזור ירושלים אזור הצפון לפרטים והזמנת סיורים: 4700906-052 זהות ותודעה מנהיגות ילדות בשואה סליחות הצטרפו גם אתם למיזם בו אנו זוכרים ומנכיחים קהילה שנספתה בשואה או קהילה שחדלה מלהתקיים בנסיבות אחרות. בשבוע שחל בו עשרה בטבת, הקדישו ערב בקהילת הבית שלכם להנצחת קהילה מהעבר. וקבלו 'ערכת הזיכרון' הכוללת את סיפורה ההיסטורי של הקהילה, תצלומים, דמות המנהיג הרוחני והגותו. קהילות/ קבוצות / מוסדות לימוד /תנועות נוער קהילה מנציחה קהילה מיזם בינלאומי | מרכז שם עולם המרכז הבינלאומי שם עולם טל: 6301637-04 il.org.shemolam.www | il.org.shemolam@shemolam