תמונות חיים

‫הגבר ישוב ליד שולחן עץ כבד לוגם קפה מהביל‪ ,‬מזונו מונח בקערת מתכת‬
‫ובידיו הוא מחזיק כף עץ מגולפת‪ .‬לאחר שהגבר מסיים את ארוחתו הוא שוטף‬
‫את הכלים ומניח להם להתייבש‪ .‬הוא משקה את גן הירק המשתרע בחלקות‬

‫בקדמת הבקתה‪ .‬לאחר סיום עבודות הבית הוא נוטל גרזן התקוע בגזע עץ‬
‫מעמיס על כתפו ופונה לכיוון היער‪.‬‬

‫בין העצים מהדהד קול גרזן המכה על עץ ורעשים אלו מתערבבים בצרחת‬
‫הקופים‪ .‬הגבר הערום בחלקו העליון מכה בגרזן על עץ בכדי להפילו ארצה‪,‬‬
‫זיעה ניגרת מגופו מבריקה בקרני השמש‪ .‬הזעה גולשת ממצחו חודרת לתך‬

‫עיניו וצורבת אותם‪ ,‬הוא עוצר את מעשה ידיו משפשף את עיניו ומנגב את‬
‫הזיעה ממצחו‪ .‬לאחר שהעץ קורס ברעש איום על הארץ‪ ,‬הגבר קוצץ את‬

‫ענפיו מנסרו לגזרי עץ קטנים מעמיס על כפיו וחוזר לבקתתו‪.‬‬
‫לאחר שהוא שוטף את פניו ולוגם מים צוננים מכף עץ הוא נוטל רובה ציד‬
‫התלוי על הקיר שורק לכלבו והשניים שטים בסירתו במעלה הנהר‪ .‬הוא בודק‬
‫מלכודות דגים שהניח ביום הקודם ויורה ומפיל מספר עופות העפים מעל‬

‫הנהר ותרים אחר מים ומזון‪ .‬העופות נופלים למימי הנהר הכלב קופץ‬
‫מהסירה שוחה לעברם נוטלם בפיו וחוזר אל הסירה ומקבל בתמורה תפיחת‬

‫חיבה על ראשו‪ .‬ביושבו על גדת הנהר הוא שולף את סכינו מהנרתיק‬
‫הצמוד לחגורתו מנקה את הדגים ושוטפם במי הנהר‪ ,‬מורט נוצות העופות‬

‫ממליח אותם ותולה לייבוש‪.‬‬
‫ליל ירח מלא שופך את אורו על היער‪ ,‬קרני ירח מעטות מצליחות לעבור את‬

‫מעטה הסבך ומאירות את שבילי היער ואת חיות הלילה החומקות בינות‬
‫העצים‪ .‬בתך הבקתה החשוכה שרק אור ירח חודר מהחלון ומאיר על הגבר‬

‫הישן על המיטה‪ .‬הגבר לפתע מתחיל לזוע ולהתהפך בשנתו כשאגלי זיעה‬
‫גדולים מתחילים לבצבץ על מצחו וגולשים על פניו אל פיו‪ .‬הגבר שקוע בחלום‬

‫על תקופה אחרת ורחוקה בג'ונגלים סבוכים הרחק מאותה הבקתה‪.‬‬
‫חיילים במדים קרועים מיוזעים קסדות לראשם שוכבים בינות העצים וממטירים‬

‫אש תופת מהנשקים שבידיהם‪ .‬בין העצים נראים רשפי אש רימוני יד‬
‫מתפוצצים בקרבת החיילים‪ ,‬הרעש איום ומחריש אוזניים אך אנקות הפצועים‬
‫מתגברות על רעשי הקרב‪ .‬חיילים נפגעים מהרימונים המתפוצצים או מפגיעת‬

‫הכדורים‪ ,‬ברי המזל נהרגים במקום ואינם סובלים כאבי תופת כפצועים‬
‫המתגלגלים בבוץ מחבקים בידיהם אברים פגועים‪ .‬מהפצועים נוזל נהר‬
‫אדום זועף של דם וצרחותיהם ממלאות ומהדהדות בינות העצים‪ .‬האדמה‬
‫מאדימה מדמם של הפצועים וההרוגים המתערבב בשלוליות הבוץ‪ ,‬חובש רץ‬
‫שפוף ראש או זוחל על גחונו בין הפצועים מנסה לטפל לחבוש ולעודד את‬
‫הפצועים‪ .‬זריקות מורפיום מוזרקות לורידי הנפגעים בכדי להקל על סבלם‪.‬‬

‫
‬
‫
‬

‫צלף מלוכסן עיניים היושב בין ענפי אחד העצים מכוון מטול ‪ RPG‬לכיוון שיירה‬
‫של ג'יפים העוברת בדרך הלא סלולה‪ ,‬על הג'יפים ישובים חיילים‪ .‬הפגז משוגר‬

‫מהמשגר ופוגע ישירות בג'יפ הראשון‪ ,‬פיצוץ עז מזעזע את היער להבה עולה‬
‫מהג'יפ הבוער וחלקי גופות מתפזרות בין העצים‪ .‬החיילים קופצים מהרכבים‬

‫שלא נפגעו ומשיבים באש לכל הכיוונים‪ ,‬ענפי עצים נשברים ונופלים ארצה‬
‫ממכת האש הנורת לעבר העצים‪ .‬לפתע גופתו המנוקבת בכדורים של הצלף‬

‫נופלת מהעצים ונחבטת בכבדות בקרקע‪.‬‬
‫הגבר מתנער משנתו ומתיישב במיטתו גופו נוטף זיעה קרה‪ ,‬על המצעים‬
‫הרטובים כלאחר כביסה במי הנהר‪ .‬הוא מביט על סביבתו בנשימה כבדה‪,‬‬

‫רואה את חשכת הלילה ואור הירח המתגנב בחלונו ומאיר את הבקתה‬
‫החשוכה‪ .‬הגבר מתחיל לזהות את העצמים בבקתה‪ ,‬מרחוק נשמעות נהמות‬

‫החיות‪ .‬הוא לוקח לגימת אוויר גדולה וממלא את ריאותיו‪ ,‬נשכב על הכר‬
‫הרטוב ומבטו נעוץ בתקרה‪.‬‬

‫בחוץ הלילה עופף מכסה את הג'ונגל במעטה כבד של חשכה‪ ,‬גשם זלעפות‬
‫ניתח מהשמים מידפק על גג הבקתה בריקוד שטני‪ .‬בתך הבקתה מול האח‬
‫הבוערת ורעש פצפוצי האש מלווה את רעש הגשם‪ .‬הגבר יושב בכיסאו לוגם‬
‫רום ומפסל בובות עץ‪ ,‬הגבר בוהה באש הבוערת מקשיב לרעשים הבוקעים‬

‫מהגחלים הלוחשות ושוקע בזיכרונות‪ .‬בוקר משתרע מעל העצים‪ ,‬ציוץ‬
‫ציפורים ממלא את החלל האדמה רטובה מגשם הלילה‪ .‬חיילים רטובים‬
‫רועדים מקור משרכים רגליהם אל תוך כפר ויטנמי‪ .‬חיילים שנפצעו במהלך‬
‫תקריות דמים עם האויב העורב כחיות טרף בתוך הג'ונגל הסבוך חבושים‬
‫בתחבושות מזוהמות‪ .‬כתמי בוץ ודם קרוש מעטרים את מדיהם‪ ,‬עייפות פיזית‬

‫ונפשית ניכרת על פניהם‪ .‬מפקד המחלקה פוקד על חיפוש אחר נשק‬
‫ותחמושת בכפר הקטן השוכן בין עצי הג'ונגל‪ .‬בחיפוש הנערך ברחבי הכפר‬
‫החיילים אינם משתלטים על יצריהם ומכים בתושבים בנשים וילדים‪ ,‬הופכים‬
‫כדי אורז ורומסים אותם בנעליהם המגואלות בבוץ‪ .‬החיפוש נושא פרי ואמצעי‬

‫לחימה מתגלים בתוך בקתות הקש בתוך קערות האורז ותחת מזרנים‬
‫שעליהם ישובות נשים זקנות שנדחפו בכוח ונהדפו מהמזרן שישבו או שכבו‬

‫עליו‪ ,‬לקול התחנונים של נשים צעירות יותר‪ .‬על פי הוראת הקצין הכפר‬
‫מועלה באש החיילים נושאים לפידים‪ ,‬מציתים את הבקתות הבוערות באבוקות‬

‫לקול צרחות הנשים והילדים‪ .‬בתוך הבקתות נותרו זקנים חולים ונכים שלא‬
‫יכלו לצאת את הבקתה ומתוך הלהבות עולות זעקות האנשים המועלים‬

‫עולה לשמים‪ ,‬הנשרפים בעודם בחיים‪ .‬גברים המנסים להגן על ביתם ומנסים‬
‫לעצור את החיילים חוסמים בגופם הרזה את הבקתה הדלה‪ ,‬חלקם נורה‬
‫ואחרים מוכים עד זוב דם‪.‬‬
‫נשים ותינוקות בוכים ומחבקים את הגופות המדממות חסרות החיים וקול‬

‫ביכיתם מהדהד במרחבים‪ .‬מאחת הבקתות הבוערות יוצאת במרוצה דמות‬

‫אפופה להבות‪ ,‬זעקות רמות נשמעות מתוך הלפיד החי והבוער‪ .‬הדמות‬
‫מנסה להתגלגל בעפר אך האש אינה עוזבת את האדם הבוער‪ ,‬כפריים‬
‫שמנסים להתקרב ולהושיט עזרה נאלצים לסגת בעקבות יריות הנורות‬
‫לרגליהם‪ .‬חלקם של החיילים עומד ומביט במראה בפנים קפואות נדהמות‬
‫מעט אך אף שריר בגופם אינו זע בכדי לעזור לדמות הבוערת המתגלגלת‬

‫בעפר‪ .‬מספר חיילים פורץ בצחוק רם למראה המחזה‪.‬‬
‫החיילים ממשיכים בדרכם בעוד להבות מעלות את הכפר השמיימה פיצוצים‬

‫מזעזעים את עצי הג'ונגל כאשר האש מלחכת את ציוד הלחימה המוסתר‬
‫ברחבי הג'ונגל‪.‬‬

‫הגבר מנער את ראשו וממשיך לעצב את עיניי הבובה בסכינו החדה‪ ,‬לפתע‬
‫הוא מוריד מבט על הבובה ומבחין שעיניה מלוכסנות‪ .‬הוא חורק שיניים שרירי‬

‫פניו נמתחים וכעס מצטייר בעיניו‪ ,‬הוא משליח את הבובה בכעס ובכוח אל‬
‫תוך הלהבות הבוערות באח‪ .‬יריות ממלאות את החלל של סלון מעוצב בעיצוב‬

‫מודרני‪ ,‬כיסאות שמקומם בתפאורת סרטים שבמאים וכוכבים ישובים עליהם‬
‫פזורים ברחבי החדר ריצפת שיש שחורה‪ .‬מבעד החלונות נשקף הלילה ואורות‬

‫המגדלים שסביב‪ ,‬מהטלוויזיה הדולקת נשמעות יריות וצעקות כאב‪.‬‬
‫בחורה שחורת שיער מחבקת את רגליה ישובה על הספה וצופה בסרט נוסף‬

‫שמתאר את המלחמה הרחוקה הלא מובנת‪ .‬הבחורה צופה במרקע במבט‬
‫אטום‪ ,‬לפתע ראשה מתרומם וננעץ בתמונה ממוסגרת שעומדת מעל‬

‫הטלוויזיה‪ .‬בתמונה גבר באמצע שנות העשרים לחייו לבוש מדים‪ ,‬הבחורה‬
‫אינה מניעה עפעף ומביטה בתמונה‪.‬‬

‫ילדה קטנה כבת חמש לבושה שמלה אדומה לבנה ונועלת נעלים לבנות‬
‫מחבקת את הגבר בתמונה‪ ,‬האב הלבוש מדים אישה צעירה עומדת לידם‬
‫ומביטה בהם האב נושק לילדה וקם מקריסתו הוא מנער את המכנס מלכלוך‬
‫שדבק בו‪ .‬הוא עומד כך מביט לרגע ארוך באישתו הצעירה ולבסוף הוא מחבק‬
‫אותה ונושק לה ארוכות‪ ,‬הוא ניתק מימנה ומתרחק האישה צועקת לו תשמור‬
‫על עצמך‪ .‬הוא מסתובב לעברם ומנופף בידו‪ ,‬הבת מנופפת בידה לשלום‬
‫כשהאם מכסה את פניה בכפות ידיה ובוכה‪ .‬הבת מניחה את ידה הקטנה על‬

‫רגלה של אימה ואומרת אל תבכי אימא הכל יהיה בסדר‪.‬‬
‫בחלל החדר ממשיכים להדהד קולות ירי וצעקות פצועים‪ ,‬הבחורה מתנערת‬

‫מקו מחשבתה עוצמת עיניים ולוגמת מכוס העומדת על השולחן‪.‬‬
‫משרד רחב ידיים אנשים עצים לכל הכיוונים מכונות כתיבה מתקתקות ומסכי‬
‫מחשב זוהרים באורם הירקרק‪ ,‬טלפונים מצלצלים וקריאות מה מי מדבר מה‬

‫אתה אומר ממלאות את החדר‪ .‬ליד אחד השולחנות ישובה בחורה מול צג‬
‫המחשב ומתקתקת שורות על גבי שורות מרדיו קטן העומד על השולחן ליד‬
‫המחשב בוקע קולו של קריין‪" :‬באולפן נימצא אתנו דוקטור שולץ פסיכיאטר‬

‫שישוחח על משברים נפשיים שהתגלו בחיילים בעקבות מלחמות‪.‬‬

‫דוקטור שולץ בוקר טוב‪ ,‬בוקר טוב‪ ,‬תתאר בבקשה למאזינים מה עובר על חייל‬
‫הנמצא בשדה הקרב"‪ .‬הפסיכיאטר ממשיך בדיבורו אך הבחורה אינה‬

‫מקשיבה וממשיכה במלאכתה לפתע משהו מושך את תשומת ליבה בדיבורו‬
‫של הפסיכיאטר היא מפסיקה את תקתוקה על המקלדת ומקשיבה לרדיו‪.‬‬

‫הרבה חיילים שחזרו מויטנאם חזרו עם פצעים נפשיים המשפיעים על חייהם‬
‫גם כיום חמש עשרה שנה לאחר נסיגת הכוחות מויטנאם‪ .‬היום אנו מבינים את‬

‫המשמעות בטיפול פסיכולוגי בשבים משדות הקרב אך ברוב המקרים חיילים‬
‫בודדים טופלו רק מקרים קשים ושאר החיילים שלא אובחנה בהם בעיה קשה‬

‫לא טופלו‪ .‬ישנם כאלה שעדין מתעוררים היום מחלומות אימה על מה שהם‬
‫חוו אי שם‪ ,‬ניתן למצוא היום חיילים לשעבר המאושפזים בבתי משוגעים‬

‫ואחרים שברחו מהסביבה הזרה להם אל הג'ונגלים בכדי להתבודד ולהתמודד‬
‫עם בעייתם‪ .‬קהילה כזו של מתבודדים שמספרם האמיתי אינו ידוע‬

‫מתבודדים בג'ונגלים של דרום אמריקה‪ .‬הדוקטור ממשיך בדבריו אך הבחורה‬
‫עוזבת את שולחנה ופונה לכיוון דלת זכוכית היא דופקת על הדלת ונכנסת‬
‫פנימה גבר בגיל העמידה מרים את ראשו מדפדפת הנייר שהוא כותב עליה‬
‫ומביט בה כן מרי‪ .‬יש לי רעיון לגבי כתבה‪ ,‬הגבר מניח את עטו מתמתח‬
‫בכיסאו ואומר או קי אני מקשיב‪.‬‬
‫אני רוצה לעשות כתבה על חיילים חמש עשרה שנה אחרי ויטנאם‪ ,‬כאלה‬
‫שנפגעו נפשית מהמלחמה‪ .‬הגבר מגרד את לחיו ואומר זה נשמע מעניין‪.‬‬
‫בדרום אמריקה ישנה קבוצת מתבודדים שעזבו את הכל ואני רוצה לראיין‬

‫אותם להראות את הצד שלהם ממשיכה מרי‪ .‬מאה אחוז זה נשמע סיפור טוב‬
‫חושבת שתצליחי לבד‪ .‬אל תדאג אני כבר ילדה גדולה‪ .‬בסדר תסיימי מה שיש‬

‫לך כאן ותתארגני למסעך דרומה‪ .‬חזרה בתוך דירת הגג של מרי היא אורזת‬
‫תרמיל מצלמות ועדשות שונות וסרטי צילום הנדחסים לתיקה כמו כן עטים‬
‫דפדפת נייר‪ ,‬טייפ מנהלים קטן‪ ,‬סוללות ומספר קלטות זעירות‪ .‬מרי עומדת‬

‫מול תמונתו הממוסגרת של אביה ומביטה בו‪.‬‬
‫חושך שורר ברחבי הבית לפתע זעקה מרה הבוקעת מגרונו של גבר מבקעת‬

‫את הדממת המוות השוררת בבית‪ .‬באחד החדרים מרי הקטנה מתעוררת‬
‫בבהלה משנתה ומחבקת דובון השוכב על המיטה לידה‪ .‬בחדר השינה הגבר‬

‫מהתמונה צועק‪ ,‬קורע את גופייתו מעל גופו צועק לא‪ ,‬לא ומנער את ראשו‬
‫האם מנסה להרגיעו בקול רך ש‪...‬ש‪...‬ש תירגע הכל בסדר הכל בסדר אך‬
‫הגבר קופץ ממיטתו ורץ מהחדר בצעקות אפוא אתם בני זונות בואו תראו את‬

‫פרצופכם פחדנים בני זונות‪ .‬האישה רצה בעקבותיו וליד חדרה של מרי‬
‫העומדת בפתח ומחבקת את הדובון האם מתכופפת ומחבקת אותה מלטפת‬
‫את ראשה‪ ,‬האב ממשיך לרוץ לכיוון המדרגות ומדלג עליהן וממשיך בצעקותיו‬

‫מרי שואלת את אימא מה קורה לאבא זה רק חלום רע עונה האם וממשיכה‬
‫ללטף את ראשה‪ .‬אבל זה קורה לו כל יום אל תדאגי הכל יהיה בסדר‪ .‬מרי‬

‫מרימה את התמונה הממוסגרת מעל הטלוויזיה מלטפת את הפנים‬
‫שבתמונה ומצמידה אותה אל ליבה‪.‬‬

‫מרי הקטנה מתנדנדת על נדנדה המשתלשלת מענף בגינת ביתם‪ .‬דוור במדים‬
‫אפורים כחולים חבוש כובע עם סמל הדואר פותח את שער העץ הקטן מנופף‬

‫לשלום לעבר מרי והיא צועקת אליו צהרים טובים מר צ'אנג הדוור בשנות‬
‫הארבעים לחיו מחייך לעברה ועיניו המלוכסנות נעצמות כליל עקב חיוכו‬
‫הרחב‪ .‬הוא פונה לכיוון הדלת ודופק עליה בקלות‪ ,‬הדלת נפתחת בידי אביה‬

‫המביט בדוור לרגע ארוך ולפתע זעקה מרה נמלטת מגרונו‪ .‬הוא פותח‬
‫בצעקות לעבר אדם בלתי נראה רוץ ג'ים תברח אני אחפה‪ ,‬הגבר מסתער‬
‫על הדוור בידיים מושטות ותופס בגרונו ומנסה לחונקו‪ .‬לשמע הצעקות האם‬
‫מגיעה מתוך הבית וכשהיא רואה את המחזה היא צועקת ל‪..‬א ומנסה לשחרר‬

‫את ידיו של בעלה האוחזות בגרונו של הדוור‪ .‬לפתע היא סוטרת לבעלה‬
‫בחוזקה‪ ,‬הוא משחרר את גרונו של הדוור המשתעל בחוזקה ומשפשף את‬

‫גרונו שסימני אצבעות אדומות נותרו עליו‪ .‬הגבר מתחיל לבכות האישה‬
‫מחבקת אותו ותופחת על כתפו ופונה לדוור אני נורא מצטערת‬

‫באמת אני מבקשת סליחה בשם בעלי‪ .‬מרי עומדת וצופה במחזה‪ ,‬היא חופנת‬
‫את פניה בידיה ופורצת בבכי‪.‬‬

‫מרי ואימא עומדות ומביטות באב המועלה לאמבולנס של בית חולים לחולי‬
‫נפש‪ .‬האב המזוקן מביט אל מרי ומנסה לחייך‪ ,‬שני גברים דוחפים אותו לרכב‪.‬‬

‫המנוע ניעור לחיים ועוזב את החצר‪ ,‬הגבר מביט מהחלון האחורי של הרכב‬
‫על מרי‪ .‬האם פותחת בבכי ומרי ממשיכה לעמוד כך ולהביט באביה‬
‫המתרחק‪.‬‬

‫ערב מתגנב מהחלון מרי יושבת על מיטתה ומסתכלת בספר תמונות‬
‫כשלפתע נישמע צלצול בדלת‪ ,‬האם ניגשת לפתוח מרי הקטנה עוקבת אחר‬

‫הנעשה ממעלה המדרגות‪ .‬הגבר הניצב בפתח הבית אומר "מרת בק אני‬
‫מצטער נורא‪ ,‬יש בפי חדשות מרות"‪ ,‬צעקה חנוקה מתפרצת מפיה של האם‪.‬‬

‫"אני נורא מצטער גברת אך בעלך התאבד הבוקר‪ ,‬הוא תלה את עצמו‬
‫בחדרו"‪ .‬האם בוכה בקול חלוש ונשארת לעמוד כך בפתח לאחר שהגבר עזב‬

‫וממשיכה בבכייה‪.‬‬
‫מרי עומדת כך בחדר מחבקת את תמונת אביה ובוכה‪ .‬בוקר חדש עולה על‬

‫יערות העד‪ ,‬הגבר מעמיס על הסירה ארגזי ירקות ומספר בובות עץ שהוא‬
‫פיסל‪ .‬הוא מתיישב בסירה הקטנה וחותר במעלה הנהר אל עירה לא רחוק‬
‫ממקום מושבו‪ ,‬העירה הקטנה שוכנת על גדות הנהר‪ .‬הגבר קושר את סירתו‬

‫ונושא את מרכולתו בהיכנסו לחנות הממוקמת במרכז העירה המציאה‬
‫למכירה מזון‪ ,‬בגדים‪ ,‬כלי בית ואת רוב הדברים שאדם זקוק להם‪ .‬האנשים‬
‫מפנים לו דרך ובוחנים אותו ממרחק סביר ומנסים להימנע מלפגוש במבטו‬
‫הזועף‪ .‬החנווני מברך אותו לשלום‪ ,‬הגבר נוהם ומניח את מרכולתו על הדוכן‪.‬‬

‫ידיו של הזבן בוחנות את הסחורה והוא נוקב במחיר‪ .‬הגבר רוקע ברגלו ומנענע‬
‫בראשו‪ ,‬הזבן המביט בו ואומר בסדר‪ ,‬בסדר אל תתרגש ונוקב במחיר החדש‬
‫הגבוהה יותר‪ .‬הגבר עובר בחנות ולוקח מהמדפים את כל הדרוש לו קפה‪,‬‬
‫תבלינים‪ ,‬מספר בקבוקי וויסקי‪.‬‬

‫כלבו שנותר ישוב בסירה מכשכש בזנבו בראותו את בעליו ומקבל טפיחה קלה‬
‫ואוהבת על ראשו‪ .‬הגבר משיט את סירתו אל תך השמש האדומה העומדת‬
‫להעלם באופק‪.‬‬
‫אור הכוכבים המנצנץ מוחזר מהמים השלווים ומשנה את צבעו של הנהר‬
‫למוכסף‪ ,‬כפס כסף המשתרע החותך את הסביבה הכהה‪ .‬הגבר מושך את‬

‫סירתו לגדת הנהר החולית וקושרה לגדם עץ המבצבץ מהחול‪ .‬הוא מערים על‬
‫ידיו את החבילות שרכש בכפר ופונה לכיוון בקתתו שאור מרצד בוקע מחלונה‪.‬‬
‫הגבר נכנס בהחלטיות פנימה‪ ,‬ליד השולחן יושבים שני בחורים חסרי תווי פנים‬
‫בעלי עיניים מלוכסנות ביניהם על השולחן ניצבת מנורת נפט הבוערת באורה‬

‫המחמם‪ .‬על השולחן עומדות צלחות הנושאות שאריות מזון על הארץ לרגלי‬
‫הבחורים מתגלגלים בקבוקים ריקים‪ .‬השנים פונים אליו בצחוק שיכור מתגלגל‬

‫ושואלים "האם זה ביתך" ופורצים בצחוק "אתה ממש יודע לארח" ושוב פרץ‬
‫של צחוק משתרבת מפיהם‪" .‬האוכל ממש שיגעון והמשקה עוד הרבה יותר‬
‫טוב" והשנים ממשיכים בצחוקם ולוגמים מהכוסות שבידיהם‪ .‬הגבר שוב מביט‬
‫בהם אך אינו מזהה כל תווי פנים רק עיניים מלוכסנות‪ ,‬מבטו מתחלף מתימהון‬
‫לאיום שריריו מתכווצים תחת הגופייה ושריריי פניו מתכנסים ומעיניו ניגלה מבט‬

‫מאיים ורצחני‪ .‬השנים משתתקים לרגע אך אינם עומדים בו ופורצים שוב‬
‫בצחוק פראי‪ .‬הגבר פותח את דלת הבקתה ומסמן בידו לכיוון היער הם‬
‫מביטים בו ושוב פורצים בצחוק ואינם משים ממקומם‪ .‬הוא קרב אליהם תופס‬
‫את שניהם בשערות ראשם וגורר אותם החוצה‪ .‬השנים מתנגדים וחובטים בו‪,‬‬
‫אחד הבחורים צועק מתוך כאב אתה מטורף או מה‪ .‬הגבר חובט את ראשיהם‬
‫זה בזה והשנים נשמטים על הקרקע כסחבות ללא יכולת התנגדות‪ ,‬מחוסרי‬
‫הכרה הוא מעמיס אותם על שכמו ומשליכם לתוך הסירה‪ .‬הוא חותר הרחק‬
‫מבקתתו אל הגדה השניה ומשליחם מהסירה‪ .‬הוא שב לבקתה ומשליט בה‬
‫סדר‪ ,‬מכבה את מנורת הנפט משתרע על מיטתו ונרדם‪ .‬באמצע הלילה הוא‬
‫מתעורר על פניו נסוך מבט מפוחד והוא רטוב מזיעה וגופו רועד כמו מקור‪.‬‬
‫חלומותיו על המלחמה ההיא על כפרים בוערים אנשים אפופי להבות רצים‬
‫בזעקות מוות‪ ,‬חיילים יורים נופלים על הארץ מתבוססים בדמם‪ .‬חלקי גופות‬
‫מתגלות ברחבי היער לאחר התפוצצות מוקש‪ .‬הגבר קם רטוב מזיעה פותח‬

‫את החלון ומביט בירח‪.‬‬
‫בבוקר כמו כלום לא קרה הגבר שב לעיסוקיו הרגילים יוצא בסירתו אל הנהר‪,‬‬
‫הכלב ישוב בקדמת הסירה ומרחרח את אוויר החופש הטהור‪ .‬בהגיעו למקום‬

‫מבוקשו הוא קושר את הסירה לענף עץ התלוי מעל המים‪ ,‬בגדה שמנגד‬

‫רובצים תנינים בסמוך למים עצלים מתחממים בקרני השמש המוקדמות‪ .‬הוא‬
‫יורד לגדה ומתקדם בין העצים לתך הג'ונגל‪ ,‬הוא מקצץ ענפים המפריעים לו‬
‫בדרכו בפנגה שבידו‪ .‬כלבו נע בצמוד אליו מרחרח את האדמה והעצים ומידי‬

‫פעם מרים את רגלו על גזע עץ בכדי להשאיר את עקבותיו‪ .‬מעל ראשו צורחים‬
‫הקופים ומקפצים מענף לענף‪ ,‬הוא בודק את המלכודות שהניח משחרר את‬
‫החיות שנלכדו ומניחן בתוך התיק שעל כתפו‪ .‬הגבר מכין את המלכודות‬
‫לפעולה מחודשת‪.‬‬
‫הג'ונגל כה עבוט שרק קרני שמש בודדות חודרות מבעד לענפי העצים‬
‫הסבוכים והצמחים הטפילים הגדלים על גזעי העצים ומנסים להגיע אל קרני‬
‫השמש החיוניות להתפתחותם‪.‬‬
‫בשובו לבקתתו המראה המתגלה לעיניו משרה תדהמה כעס ושינאה‪ .‬בחדר‬
‫ישובים שוב שני חסרי הפנים בעלי העיניים המלוכסנות ובהבחינם בו צחוקם‬
‫המתגלגל כרעם ממלא את החדר‪ ,‬בין פרצי צחוק אחד מהם אומר חזרנו שוב‬

‫בפעם הקודמת היה ממש טוב והוא פורץ בצחוק‪ .‬האוכל היה ממש שיגעון וזה‬
‫חסר לנו וכמובן שסבר פניך ממש דאגנו ופרץ צחוק נוסף נפלט מפיו‪ .‬הגבר‬
‫מצביע בכעס על הדלת אך השנים מגיבים בקול צחוק‪ .‬מה לא התגעגעת‬
‫אלינו והוא לוגם בקול מציצה מהבקבוק שבידו‪ .‬הגבר תופס את השנים‬
‫בשערותיהם וגוררם אל הדלת הם משתחררים מאחיזתו שולפים סכינים‬
‫תוקפים אותו ומנסים לדוקרו אך הגבר נמלט מהלהב המאיימת וחובט בפניו‬

‫של הראשון קול של שבירת עצם נשמע ומאפו מתחיל ליזול דם‪ .‬השני מצליח‬
‫לשרוט את הגבר בסכינו בזרועו‪ .‬הגבר כעוס ומבט רצחני ממלא את עיניו‪ ,‬הוא‬

‫תופס ביד האוחזת בסכין ושובר אותה לקול זעקות הכאב המרות הבוקעות‬
‫מפי שניהם‪ .‬השנים ישובים על הארץ האחד אוחז באפו ומילל והשני מחזיק‬

‫בידו הבריאה את זרועו השבורה ובוכה‪ .‬הגבר תופס את השנים ומושך‬
‫בשערותיהם‪ ,‬בידו הפנויה הוא אוחז בעט חפירה וכאשר הם נגררים אחריו הוא‬

‫פונה לכיוון היער‪ .‬ליד תל טרמיטים הוא נעצר חופר בור במרכז התל מכניס‬
‫את הבחור שבור האף ומכסה אותו עד צוואר‪ .‬את שבור היד הוא מושך לכיוון‬
‫הנהר מעלה אותו על הסירה וחותר למרכז הנהר ומשליך אותו למים‪ .‬תנינים‬

‫זוחלים אל המים וסוגרים על הבחור מכל הכיוונים הבחור זועק מכאבים‬
‫ומפחד ומכה בידו האחת במים בכדי להישאר מעל המים‪ ,‬הוא זועק לעזרתו‬

‫של הגבר האוטם את אוזניו בידיו‪ .‬הבחור מתחנן מבקש מימנו שיחוס על‬
‫חייו שלא ישאירו שם‪ ,‬הגבר מתרחק בסירתו כשברקע נשמעת צעקתו של‬

‫הבחור אתה מטורף וסוף המילה נמהלת בזעקת כאב הפורצת מפיו‬
‫כשהתנינים מתחילים לנגוס בו וזעקות השבר המעונות נמהלות בצווחת‬

‫הקופים‪.‬‬
‫בדרכו חזרה בשביל המפלח את הג'ונגל אל מקום מקלטו הוא חולף על פני‬
‫תל הטרמיטים‪ .‬באופק שמש נושקת לנהר ושולחת קרניים אדומות אחרונות‬

‫לג'ונגל‪ .‬ראשו של הבחור מבצבץ מהתל‪ ,‬זועק לרחמים בעוד את פניו מכסים‬
‫טרמיטים התולשים את בשרו ודם נוזל מפניו הפגועות על התל היוצר ערוצים‬

‫באדמה ונספג בתוכה ומשאיר עקבות אדומים‪.‬‬
‫בין עצי הג'ונגל העבותים מפלסת את דרכה בחורה צעירה שחורת שיער‬
‫בבגדים ספוגי זיעה‪ ,‬פניה שרוטות ודם קרוש משמן את מקום הפציעה‪ .‬בידיה‬
‫החשופות היא מזיזה את הענפים הסבוכים ונאקות נפלטות מפיה כשהיא‬
‫נשרטת מהענפים‪ .‬שערה מסתבך באחד הענפים היא מנסה לשחרר את‬
‫שערה אך אינה מצליחה‪ ,‬היא מושכת בחוזקה וזעקת כאב מזעזעת את היער‪.‬‬
‫היא משתחררת מהענף אך קבוצות שערות כהות נותרת על הענף היא‬

‫מלטפת את ראשה ונשענת על גזע עץ על כתפיה היא נושאת תרמיל‬
‫ומצווארה משתלשלת מצלמה‪ .‬הבחורה מתנשפת בכבדות ממלאת את‬
‫ריאותיה אוויר לאחר שהיא נרגעת מעט היא מצלמת והמבזק מבקע את‬
‫הסבך במכת אור‪ .‬היא מצלמת את הנוף את הקופים המקפצים על הענפים‬

‫וצרחותיהם ממלאות את היער בין העצים מתעופפות ציפורים בשלל‬
‫צבעים המחפשות את קינן‪ ,‬כשבפיהן הן נושאות חיפושיות או תולעים להאכיל‬

‫את גוזליהן‪.‬‬
‫בחוץ שורר הערב מחשיך כל פינה‪ ,‬בתוך הבקתה דולקת עששית כנקודת אור‬

‫בקצה המנהרה‪ .‬מאחורי וילון המכסה על ארון יציר כפיו של הגבר מונחים‬
‫מדים מקופלים‪ ,‬עיטורים מעטרים את החולצה הירוקה על כומתה עומדת‬
‫תמונה ממוסגרת‪ .‬הגבר נוטל את התמונה ומביט בה ארוכות‪ ,‬בתמונה נראה‬
‫הגבר לבוש במדיו ומחבק שני לובשי מדים אחרים‪ .‬שלושתם מחייכים כשברקע‬

‫מאחוריהם נראים עצי יער עבותים‪ .‬הוא ממשיך לבהות‬
‫בתמונה וזיכרונות שבים ומציפים אותו‪.‬‬

‫אשמורת אחרונה של לילה עוזבת את היער‪ ,‬המחלקה מפלסת את דרכה‬
‫בינות העצים כשעיניהם קרועות לרווחה ובוחנות כל תנועה חשודה‪ .‬ציוץ‬

‫ציפורים מלווה את דרכם ומשרה אווירה שלווה‪ .‬חברו של הגבר מהתצלום‬
‫הישן צועד בראש החוליה‪ ,‬מביט לכל הכיוונים כשקנה נישקו מלווה את מבטו‬

‫נישקו דרוך והנצרה נמצאת במצב אוטומטי אצבעו נעולה על ההדק מוכנה‬
‫לפעולה‪ .‬החייל אינו מבחין בתיל הממעיד רגלו האחת עוברת את התיל הדק‬
‫הקשור בין שני גזעי עצים מבלי לגעת בו‪ ,‬אך רגלו השניה נתפסת בתיל קורעת‬
‫אותו וניצרת הרימון שהיתה קשורה לתיל משתחררת והרימון מתפוצץ‪ .‬החייל‬

‫מועף באוויר ונופל לרגלי חבריו כשגופו המרוסק מגואל בדם וחסרים בו גפיו‬
‫התחתונות ויד אחת המפוזרים במרחק מה מהגופה חסרת החיים דם ניתז על‬

‫שני האחרים הנעמדים פעורי פה בשוק מבלי יכולת לזוז‪ ,‬הם רק מביטים‬
‫בגופה‪ .‬הדי הפיצוץ עדין מהדהדים בינות העצים ובאותו הרגע נפתחת אש‬

‫מבין העצים על המחלקה‪ ,‬השנים משתחררים מקיפאונם פותחים באש‬
‫ומשתרעים על המטרות כשיתרת הכוח רץ אחריהם‪ .‬חברו השני של הגבר‬

‫מהתצלום חוטף צרור בחזהו ומועצמת המכה הוא מועף לאחוריו‪ .‬הגבר‬
‫ממשיך במלחמתו‪ ,‬הוא יורה על המטרות מוציא רימון יד מאפודו משחרר את‬
‫הניצרה ומשגר את הרימון בכל כוח שינאתו אל המטרה הרימון מתפוצץ חלקי‬

‫ענפים ועלים מתרוממים באוויר ואש האויב נפסקת‪ .‬לאחר שהכל נדם הוא‬
‫חוזר שבור מורכן ראש אל חברו המחרחר ודם ממלא את חולצתו‪ .‬הגבר אוחז‬

‫בידו ואומר בקול חלוש מחוסר כל רוח אמונה במה שהוא אומר‪ ,‬תירגע הכל‬
‫יהיה בסדר הוא מאלץ חיוך על פניו‪ .‬החובש כורע ברך לידם‪ ,‬הוא קורע את‬
‫חולצתו המנוקבת ומאדימה ומניח תחבושת על חזהו המאדימה מרגע לרגע‪.‬‬

‫בקול חלוש הוא פונה אל הגבר כשמידי פעם תוקף אותו שיעול וחרחור‬
‫המקשה על נשימתו אתה חייב לצאת מכאן חי בשביל שלושתנו‪ .‬עיניו נעצמות‬

‫גופו מתעוות בעיוות אחרון ושוקט כמו האדמה עליה הוא מוטל‪.‬‬
‫הגבר נוטל את האקדח המונח בין המדים המקופלים‪ ,‬דורך אותו מביט שוב‬

‫בתמונה דוחף את קנה האקדח לפיו אצבעו מתהדקת על ההדק‪ .‬מצחו‬
‫מתכסה בזיעה הוא עוצם את עיניו‪ ,‬אצבעו רועדת על ההדק‪ .‬הוא מחזיר את‬

‫האקדח למקומו מצמיד את התצלום אל ליבו‪ ,‬מתיישב בכבדות על הכיסא‬
‫ובעיניו עולות הדמעות‪ .‬במעבי היער הבחורה ממשיכה במסעה הרגלי היא‬
‫נתקלת בשורש עץ המבצבץ מהקרקע מועדת ונופלת על האדמה ונשארת כך‬

‫מותשת מובסת לאחר זמן ארוך הנראה כנצח היא מתרוממת מהארץ‬
‫וממשיכה בדרכה‪ .‬מסעה מוליך אותה אל הנהר והמראה שניגלה לעיניה‬
‫מזעזע אותה היא נעצרת מבט מלא תימהון ומבוהל מכסה את פניה בשרוטות‬

‫והמדממות‪.‬‬
‫לעיניה ניגלה הבחור הקבור בתוך תל הטרמיטים כשחתיכות בשר תלושות‬
‫מפניו דם ועצמות מבצבצות מפניו הקרועות‪ .‬לאחר רגע ארוך שהיא עומדת‬
‫כך מביטה במחזה בלא למצמץ בעיניה‪ ,‬היא מתעשתת מכוונת את מצלמתה‬
‫ומצלמת את המחזה המזוויע‪ .‬מאחת מעיניו של הבחור משתלשל לו טרמיט‬
‫אדום מדם ראשו של הבחור זע קלות וחרחור עולה משפתיו הבחורה מעוותת‬

‫את פניה בגועל ונרתעת לאחור כשלפתע היא חשה דבר מה מטפס על‬
‫רגלה‪ ,‬היא בועטת ברגלה באוויר בכדי לנער את היצור הנאלח ואז פותחת‬
‫בריצה חסרת כל כיוון ענפים החוסמים בדרכה סוטרים לפניה ושורטים את‬
‫גופה אך דבר אינו עוצר אותה במנוסתה‪ .‬לפתע רגלה נתפסת בשורש הבולט‬

‫מהאדמה והיא נופלת על הארץ ראשה נחבט באבן ודם פורץ מראשה‬
‫ומחלחל אל האדמה הנערה מאבדת את הכרתה ונותרת שכובה בין‬

‫העצים בלא יכולת לזוז היא נושמת בכבדות אך זרוקה על הארץ כדבר ללא כל‬
‫שימוש‪.‬‬

‫הגבר מפלס את דרכו ביער על כתפו נושא גזע עץ‪ ,‬כלבו לידו ומרחרח את‬
‫האדמה‪ .‬לפתע הכלב רץ אל תוך הסבך עומד מעל גופת הבחורה מרחרח‬
‫אותה ופותח בנביחה‪ ,‬הגבר מתעלם בתחילה ושורק לו לחזור אך לאחר זמן‬

‫מה כשהכלב לא נענה לשריקתו וממשיך בנביחתו בכדי למשוך את תשומת‬
‫ליבו‪ .‬הגבר פונה בכיוון הקול וכשהוא מגיע אל הנערה מחוסרת ההכרה הוא‬

‫זורק את גזע העץ ורוכן מעליה‪ ,‬בודק את הדופק מקרב את ידו אל‬
‫אפה לראות אם היא נושמת‪ .‬לבסוף הוא מרימה בזהירות בזרועותיו ונושא‬

‫אותה אל בקתתו‪.‬‬
‫בבקתתו הוא מניחה ברכות על המיטה פושט את בגדיה הקרועים והמטונפים‪,‬‬

‫נוטל מגבת רטובה ומנכה את גופה של הבחורה‪ .‬לאחר שהוא מסיים לנכותה‬
‫הוא טובל מגבת בויסקי ומחטא את פצעיה למרות שהיא מחוסרת הכרה גופה‬

‫מתעוות למגע הצורב של הויסקי בפצעיה‪ .‬לאחר שפעולת החיטוי משביעה‬
‫את רצונו הוא חובש את ראשה‪ ,‬מכסה אותה בשמיכה מתיישב על כיסא לא‬

‫הרחק מימנה בכדי שיוכל לפקוח עין עליה הוא נוטל פיסת עץ ומפסל בה‪.‬‬
‫הבחורה נעה בשנתה הוא מביט בה נוגע במצחה הלוהט‪ ,‬הוא מרטיב מטלית‬

‫במים צוננים ומניח על מצחה הוא ממשיך להביט בה ושוקע בזיכרונות‪.‬‬
‫באחד הכפרים הויטנמים הקטנים במעבי היער חיילים מותשים בעלי עיניים‬
‫אדומות מחוסרי שינה‪ ,‬אכולי כעס ושנאה על חברים שאבדו על מרדפים אחרי‬

‫האויב ברחבי היער‪.‬‬
‫נקמתם פורצת מקרבם ומציפה אותם‪ ,‬חלקם מבעירים את בתי הקש‪ ,‬אחרים‬

‫יורים לכל הכיוונים בלא הבחנה פוגעים בילדים נשים וזקנים חפים מפשע‬
‫המוטלים על הארץ ודמם מרווה את האדמה הלוגמת בשקיקה את הנוזל‬
‫האדום‪ .‬מספר חיילים גוררים נערות צעירות שתרם מלאו להן ארבע עשרה‬
‫שנים‪ ,‬הנערות מתנגדות צורחות בוכות ומתחננות אך ללא הואיל החיילים‬

‫אנסו אותן באכזריות‪ .‬חלקן נאנסו בידי מספר גברים לקול זעקותיהן‬
‫המעורר צחוק מתגלגל המהדהד ברחבי היער מפי החיילים‪ .‬הגבר נשען על‬

‫גזע עץ מביט קולט רשמים‪ ,‬מצית סיגריה מפריח עשן באטיות לחלל הרווי‬
‫בזעקות‪.‬‬

‫הבחורה מתעוררת פוקחת את עיניה אך החולשה ניכרת בה ואין בכוחה‬
‫לבטא אף מילה למרות שפיה נפתח בכדי לדבר‪ .‬הוא מאכיל אותה במרק חם‬

‫המעלה אדים והיא שבה ושוקעת בשינה‪ .‬הגבר נוטל את הטייפ הקטן‬
‫מתרמילה הוא יוצא החוצה אל הלילה מתיישב על ספסל העץ כלבו יושב‬
‫לרגליו וראשו מונח על ברכו של הגבר המעשן סיגריה ומקשיב לקלטת המנגנת‬
‫בטייפ‪" :‬מה קרה לגברים חזקים ובריאים שהתמוטטו כמגדל קלפים‪ ,‬מה גרם‬
‫להם לברוח מהחברה להפנות לה עורף ולהתרחק מהכל"‪ .‬הגבר מאזין‬
‫לקלטת ובוהה בשמים הבהירים זרועי כוכבים‪ .‬מהקלטת נשמע קולה המתוח‬
‫של הבחורה המופסקים על ידי פרצי שיעול‪" .‬בחיפושי אחר סיפורים מעניינים‬
‫על האנשים הקטנים שמעתי שמועות העוברות מפה לאוזן על חיילים ששבו‬
‫הביתה פגועים בנפשם הם שבו מהמלחמה ממדינה מרוחקת וביבשת שונה‪.‬‬
‫השמועות רמזו על בריחתם למרחבי הג'ונגל הסבוכים של דרום אמריקה‬

‫להתבודד עם זיכרונותיהם להתמודד לבדם עם סבלם על מות חבריהם על‬
‫הזוועות שביצעו ביערות‪ .‬יצאתי לחפשם לעלות את סיפוריהם על הכתב‬

‫ולחשוף את האמת בכדי שנוכל ללמוד מהמצב ולא לחזור על שגיאות העבר‪,‬‬
‫למרות שאף פעם איננו לומדים מההיסטוריה רווית הדם שלנו‪ .‬יצאתי בחיפושי‬
‫אחרי הגברים הללו שחוו נכוו ונחרט בבשרם כל המראות והזוועות שהתחוללו‬
‫אי שם‪ .‬הם יצאו צעירים וחזרו אם בכלל עם צלקות נפשיות ובעלי מומים שלא‬

‫ינטשו אותם לעלום‪ .‬יצאתי לג'ונגל בלוויית מדריך מבני המקום נדדנו במשך‬
‫ימים‪ ,‬לנו בקרחות יער תחת הכוכבים‪ .‬היער משרה אוירה של שלווה תערובת‬

‫של שקט ופראות‪ ,‬מצפין בקרבו סודות ומעורר פחדים אינך יודע מה‬
‫מסתתר מאחורי כל עץ ומה עומד לקרות ברגעים הבאים‪ .‬לאחר כארבע ימי‬

‫נדודים ביער התקרבנו לאחד המקומות שבו גרים קבוצות מתבודדים לא‬
‫הספקנו להוציא הגה והם פתחו עלינו באש בכדי להרוג‪ .‬הם זיהו אותנו‬
‫שאנחנו בני אנוש כמוהם ולא חיות ושבאנו למטרות שלום‪ ,‬אך דבר לא הועיל‬
‫הם ניסו לרצוח אותנו בדם קר‪ .‬נמלטנו על נפשנו המלווה דרש שנחזור‪ ,‬כי‬
‫מטרתו בחיים היא להישאר חי ולא להיות ארוחה דשנה לאוכלי הנבלות‪.‬‬
‫שכנעתי אותו לנסות במקום נוסף הוא התנגד אך כשראה את צבע הכסף‬
‫השתכנע והמשכנו להעמיק לתוך הג'ונגל‪ .‬בצוהרי היום השני נגלתה לעיננו‬
‫בקתה נוספת העומדת בקרחת יער קטנה‪ .‬מבין העצים בא לקראתנו גבר גבה‬
‫קומה בעל שער בהיר ומבט בוהה‪ ,‬על פניו היה נסוך חיוך בידיו החזיק נשק‬
‫דרוך ומכוון לבטנו של המלווה שלי‪ .‬הסברתי לו שבאתי בכדי לראיין אותו אך‬

‫הוא לא שהה לדברי‪ ,‬צילמתי אותו ומבטו הנדהם הפך למבט מאיים‬
‫ומפוחד‪ .‬הוא הרים את נישקו ומטווח אפסי הוא ירה במדריך בין העיניים‪,‬‬
‫המלווה נפל על האדמה כשעיניו פקוחות לרווחה ומבוהלות ונפח את נשמתו‬

‫ברגע שראשו נחבט באדמה‪.‬‬
‫ברגע הראשון נותרתי המומה בלא יכולת לזוז‪ ,‬כיצד בן אדם יכול לפגוע ביצור‬

‫חי ונושם מבני מינו ללא כל סכנה הנשקפת לחייו‪ .‬אפילו החיות אינן נוהגות‬
‫בדרך זו הן תוקפות רק כשנשקפת להן סכנה או רעב‪ .‬לאחר שהתנערתי‬

‫מההלם התחלתי לברוח בלא להביט לאחור‪ ,‬רצתי ביער ללא כל כיוון נפלתי‬
‫נחבלתי קמתי והמשכתי במנוסתי‪ .‬רציתי רק להתרחק כמה שיותר רחוק‬

‫ומהר מהמקום המשרה ריח של מוות‪ .‬הגבר מקשיב לקלטת ופולט עשן מפיו‬
‫ומלטף את ראש הכלב המונח על בירכו‪.‬‬

‫לאחר מספר ימים שבהם הבחורה הייתה שקועה בשינה עמוקה שהופרעה‬
‫מידי פעם‪ ,‬הגבר היה מאכיל ומשקה אותה והיא הייתה שבה ונרדמת‪ .‬הבחורה‬

‫חזרה לעצמה וקמה מהמיטה היא החלה לסדר ולנקות את הבקתה‪ ,‬הגבר‬
‫שב מהיער על כתפו נושא מספר עופות שצד‪.‬‬

‫כאשר הוא פותח את דלת הבקתה ורואה אותה בעבודתה מטאטא את ריצפת‬
‫הבקתה הוא נוהם בכעס והיא נרתעת בבהלה ובעיניה ניבט הפחד‪ .‬בארוחת‬

‫הערב השניים יושבים אחד מול השני‪ ,‬הגבר אוכל בשתיקה כשהיא מביטה בו‬
‫ומנסה לפתוח בשיחה‪" :‬תודה רבה על שהצלתה את חיי‪ ,‬שמי מרי בק"‪ .‬היא‬
‫ממתינה רגעים אחדים ולאחר שהיא אינה נענעת‪ ,‬מרי שואלת לשמו אך הוא‬

‫נוהם בכעס היא חוזרת ומביטה בצלחתה ואוכלת בשתיקה‪.‬‬
‫באחד הלילות כשהגבר ישן זוועות המלחמה שבות ועולות מול עיניו הוא רואה‬
‫כפרים בוערים זעקות ילדים‪ ,‬הוא רואה כיצד חבריו מאבדים את חייהם‪ .‬הגבר‬

‫מזיע נוהם בקול ונע במיטתו‪ .‬מרי מתעוררת ניגשת אליו מביטה בו בייסוריו‬
‫ומלטפת את מצחו למגע ידה הוא מתעורר בבהלה אך כשהוא רואה אותה‬
‫הוא שב ונרגע‪ .‬היא ממשיכה ללטף את מצחו ומדברת בקול שקט ומתוק כפי‬
‫שמרגיעים ילד שחלם חלום רע‪ .‬בטח חלמת חלום רע תירגע הכל בסדר אתה‬

‫בידיים טובות‪ ,‬אולי תספר לי הכל יהיה בסדר תירגע תחזור לישון‪ .‬הגבר‬
‫מפנה את ראשו ונועץ את מבטו בקיר ורק קולות של חיות הטרף בוקעות‬
‫מהחושך‪ .‬בבוקר הוא עוזב את הבקתה כהרגלו מידי יום ביומו‪ ,‬מרי מסדרת‬
‫את הביקתה ומבשלת‪ .‬תוך כדי עריכת הסדר בבקתה היא מגלה את הגומחה‬

‫שבקיר ורואה את המדים המקופלים ואת התמונה הממוסגרת‪.‬‬
‫כשהוא שב היא שואלת אותו גם אתה מאלה שנותרת עם זיכרונות מכאיבים‬

‫אולי תספר לי עליהם ואני אנסה לעזור לך‪ .‬הוא מביט בה בשתיקה והיא‬
‫ממשיכה ראיתי את התמונה‪ ,‬מה קרה להם גם הם כמוך ברחו מהכל‪ .‬שרירי‬

‫פניו נמתחים הוא נושם בכבדות הוא פותח את פיו ואומר‪" :‬הם נותרו שם"‪.‬‬
‫דמעות עולות בעיניו והוא חופן את ראשו בידיו וגופו נרעד בזמן שהוא בוכה‬
‫ללא קול היא מתקרבת אליו ומניחה את ראשו על כתפה ומלטפת את ראשו‪.‬‬
‫בחוץ הערב מטפס וחושך עופף את הסביבה‪ ,‬בתוך הבקתה הם יושבים ליד‬
‫השולחן צלחות מארוחת הערב עומדות במרכז השולחן הם יושבים אחד מול‬
‫השני בקבוק ויסקי עומד בניהם והם לוגמים מהכוסות בשתיקה‪ .‬לפתע הוא‬
‫מתרומם מכיסאו ניגש לגומחה נוטל יומן שחור כריחה קטן ומגיש לה היא‬
‫פותחת אותו וקוראת בקול‪ .‬אנחנו כוחות הרגלים סבלנו ונפגענו בצורה הקשה‬
‫ביותר מהמלחמה‪ ,‬הרחק מהבית בשדות זרים בשטחים לא מוכרים‪ .‬חיל הים‬

‫הפגיז ממרחק בטוח בעזרת תותחים ארוכי טווח וידעו פגיעות בעזרת‬
‫משקפות‪ .‬הטייסים חלפו מעל גבי שטחי המריבה המטירו פצצות כגשם על‬
‫ריכוזי אכלוסיה ומטרות צבאיות דיווחו על פגיעות מדויקות והשמדת מטרות‬

‫ונסקו אל האופק בבום על קולי אל השמש העולה‪.‬‬
‫אך אנחנו נאלצנו לעבור באותם המוקדים לאחר ההפגזות‪ ,‬באותם כפרים‬
‫עשנים ובוערים לראות גופות ילדים חרוכים מחוסרי רוח חיים מוטלים בתוך‬
‫הרפש‪ .‬נשים זקנות שנפגעו מתגלגלות במרכז הכפר‪ ,‬כאשר בכל מקום נמצאו‬
‫חלקי גפיים ואף גולגלות המנותקות מהגוף שאליו הם שייכים‪ .‬בין הבקתות‬

‫העשנות נשמעו קולות בכי של תינוקות הכורעים ליד גופות אמם ומנסים‬
‫להעירה מהשינה שהיא שקעה בה‪.‬‬

‫אנחנו נחשפנו לכל הזוועות הללו‪ ,‬בתחילה המצפון זעק "זו טעות" כיצד‬
‫נפגעים אנשים חפים מפשע מחוסרי כל מגן‪ .‬אך לאחר תקופה קצרה‬

‫שנחשפנו לזוועות לזעקות מידי יום התרגלנו הבנו שיש בנו הכוח לשלוט‬
‫באחרים ולקבוע את גורלם‪ .‬אנשים החלו לאבד את צלם האנוש שאלוהים‬
‫העניק לנו‪ ,‬הינו פוגעים בזקנים יורים להם ליד הרגליים בכדי שירקדו והשאר‬
‫היו עומדים סביב מביטים וצוחקים‪ .‬אף אחד לא ניסה להפסיק משחקים‬
‫אלה‪ ,‬אפילו הקצינים שאמורים להיות אנשים אחראיים יותר מיושבים בדעתם‬
‫השתתפו במשחקים הללו או עברו על כך בשתיקה‪ .‬לאחר שמאסנו במשחק‬

‫הינו יורים בזקן שהיה נופל שוטט דם ונופח את נשמתו באטיות‪.‬‬
‫אולי צודקים אלו שאומרים שייצר האדם רע מנעוריו וכל היתר זו רק מסכה‬
‫שהוא עוטה ובזמן אמיתי מסכה זו נמסה וניגלה פרצופו האמיתי המזוויעה‪.‬‬

‫בתחילת הדרך עמדתי מהצד בחנתי וראיתי את כל הזוועות ניסיתי לזעוק‬
‫להתריע אך לא יכולתי חשבתי שאולי אני טועה והם הצודקים הרי הם הרוב‪.‬‬
‫והמטרה האמיתית הינה לפגוע בחפים בכדי להרתיע ואלי זו היתה רק תגובה‬

‫על הפחד שחשנו במקום הזה‪ ,‬רבים יכחישו זאת אך אולי מכאן נבעו כל‬
‫הזוועות שביצענו שם‪ .‬כן אני פחדתי והודתי לאלוהים על כל יום שעבר ונותרתי‬
‫בחיים‪ .‬אט אט גלשתי לצדם‪ ,‬הבנתי אותם הצדקתי את מעשינו הינו במתח וזו‬

‫הדרך שבה שחררנו אותו‪ .‬נקמנו על מות חברינו שנפלו לפתע על ידינו ללא‬
‫רוח חיים‪ ,‬רגע אחד הם רצים וצועקים לך ובשני הם שוכבים על האדמה חסרי‬

‫תנועה מתים‪.‬‬
‫מחוץ לבקתה מהבהבים ברקים ורעמים מתפוצצים ומזעזעים את היער‪ ,‬אך‬

‫בתוך הבקתה הבחורה ממשיכה לקרוא‪.‬‬
‫יצאנו למלחמה בכדי להגן על הדמוקרטיה על שלום וחופש העולם משיני‬
‫הקומוניזם המתפשט‪ ,‬אך טעינו פגענו בערך המקודש ביותר לדמוקרטיה זכות‬

‫האדם באשר הוא אדם לחיות ללא הבדל של צבע מין דת או לאום‪.‬‬
‫ושם פגענו באנשים חסרי מגן אנשים פשוטים הרוצים לחיות‪ ,‬בהתחלה‬
‫הצדקנו את מעשינו בהגנה על המולדת על החופש ונקמה על חברים שאבדו‪.‬‬
‫אך לאחר מספר חודשים במדינה זרה הפכנו לחיות אדם שאינם מתייחסים‬
‫לחיי אדם כערך מקודש‪ .‬חיסלנו אנשים כפי שאנו מועכים יתוש טורדן‪ ,‬ללא כל‬
‫מחשבה בלא להניד עפעף‪ .‬כשאישה מבוגרת נופלת לרגליך דם מכסה את‬
‫מדיך ונישקך מעלה עשן זה אמור להיות אות אזהרה אך אנחנו עברנו את‬

‫השלב של להבחין באותות הללו‪ ,‬ועשינו ככל העולה על רוחנו‪.‬‬
‫
‬
‫
‬

‫התנהגותנו כלפי אנשים חסרי ישע‪ ,‬שכל פשעם היה שונותם ודמיונם לאויב‬
‫פגעה בסופו של דבר גם בנו עצמנו‪ .‬הפכנו את הקנים נגד עצמנו‪ ,‬היו שמעות‬
‫שנגנבו לאוזנינו שכוחותינו זרקו פצצות גז על כפרים שבהם הסתתרו עריקים‬

‫שנטשו את עמדותיהם מחשש לחייהם‪.‬‬
‫חוסר ההתחשבות בחיי האדם פגע גם בנו‪ ,‬הפצצנו את הכפרים את האויב‬

‫בקוקטלים כימים שפגעו בחיילים שלחמו באותן גזרות חלקם נפגעו ומתו‬
‫משאיפת הכימיקלים וחלקם סובלים מתופעות לוואי עד היום‪.‬‬

‫אני חושב שהפסדנו במלחמה והם ניצחו הם הרגו אלפים מבנינו שנותרו‬
‫מאחור‪ ,‬משפחות הרוסות ילדים חסרי אבות נשים אלמנות ואימהות ללא בנים‬

‫שאינן יודעות היכן להניח זרים ולבכות את קבריהם כי בניהם זרוקים היכן‬
‫שהוא ביער הרחק ממקום הולדתם‪ .‬אלה שחזרו שם נותרו פגועים נפשית‬
‫איבדו את שפיותם את רצונם לחיות‪ .‬הם הותירו את שפיות דעתם שם הרחק‬
‫מאחור בין עצי הג'ונגל הסבוכים וזו לא תחזור אליהם לעולם למרות שהם‬

‫נותרו בחיים הם מהלכים בנינו נושמים את אותו האוויר‪ ,‬צועדים על אותן‬
‫מדרכות אך למרות הכל הם שונים פגועים‪ .‬הם חשים בריקנות שבם‪ ,‬אותו‬
‫חלל שהם הותירו בויטנאם ולא יעזרו כל מטחי הכבוד וקבלת הגיבורים השבים‬

‫הביתה ושום נאום של פוליטיקאים לא ישיבם לחיים‪.‬‬
‫זוועות המלחמה רודפות אותנו בכל יום בלילות זועקים מתוך שינה כשרואים‬
‫שוב כיצד חבר נופל ואתה מאבד כל רצון להמשיך לחיות ולעבור את הזוועות‬

‫מידי יום ביומו‪.‬‬
‫הותרנו מאחור גם דור שלם של ממזרים מעורבים מכל הנשים ששכבנו איתן‬

‫ברצון או בכוח‪ .‬הפסדנו במלחמה למרות שרובנו לא יודעים לשם מה היא‬
‫היתה‪.‬‬
‫
‬
‫
‬

‫סוף‬

‫
‬
‫
‬

‫תמונות חיים‬
‫פותח שוב אלבום
‬

‫
‬

‫מביט בתמונות
‬
‫
‬

‫שמחזירים את כל החלומות
‬
‫
‬

‫תמונות של חיים
‬
‫
‬

‫ממוסגרות על הקירות
‬
‫
‬

‫ושוב מתהלך בשבילי הזיכרונות
‬
‫
‬

‫

‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫
‬

‫חלון ראווה של גלריה‪ ,‬תמונות מודרניות מכסות את הקירות נורות התלויות‬
‫מהתקרה מאירות את התמונות ויוצרות משחק של אור וצל‪.‬‬

‫אנשים עוברים בין התמונות עומדים מביטים משנים את תנוחת ראשם‬
‫מתרחקים בכדי לשנות את זווית הצפייה ולבחון אותה מתנוחה שונה‪ .‬הם‬
‫מדברים ביניהם מחליפים חוויות ודעות על צייר זה או אחר‪ ,‬נשים הדורות‬
‫אוחזות כוסות שמפניה מלאות שאך נוגעות בשפתותיהן צוחקות צחוק מאולץ‪.‬‬
‫מחוץ לגלריה נצמד לזגוגית בחור צעיר ועוקב אחרי האנשים ומביט בתמונות‬

‫במבט רעב‪.‬‬
‫בזווית פיו נוזל ריר לבן ומידי פעם הוא מושך את הריר חזרה בקול מציצה‬
‫פרצופו מעוות מעט צידו השמאלי משוך כלפי מעלה ועינו האחת כמעט‬
‫עצומה בגלל סטייה זו‪ .‬הוא עומד ידיו על הזגוגית ובוהה בתמונות‪ ,‬בחלון‬
‫משתקפת דמות אם וילד קטן האוחז בידה המהלכים על המדרכה ממול‬

‫והבחור שוקע בזיכרונות‪.‬‬
‫שולחן ערוך לארוחת ערב בדירה קטנה ועניה תמונה מצולמת של הבבא‬
‫סאלי ממוסגרת במסגרת פלסטית תלויה על הקיר בפינת האוכל‪ .‬ליד השולחן‬
‫ישובים גבר בעל שיער המאפיר בצדדיו בעל ידיים גרומות ומיובלות‪ .‬אישה‬

‫הצעירה מימנו אך ניראת מבוגרת מכפי גילה לבושה בפשטות מטפחת‬
‫לראשה שמתחתיה מבצבצות קבוצת שיער שחור היא אינה עוטה כל איפור‪,‬‬

‫שקיות שחורות תחת עיניה המעידות על עייפותה‪ .‬לידה יושב ילד כבן חמש‬
‫בגופיה קצרה ומכנסי התעמלות על ברכיה יושב ילד כבן שלוש בוהה במזון‬
‫שבצלחת ריר נוטף מפיו ופניו מעוותות מעט‪ .‬לפתע הוא משליך מזון על הארץ‬

‫וזורק את המזלג הפוגע בילד הבוגר יותר שפורץ בבכי‪ .‬אימו מניחה אותו‬
‫באכזריות על הארץ ומקללת אותו‪ ,‬היא מלטפת את ראשו של הילד השני‬
‫ומרגיעה אותו ואומרת תאכל נשמה מזל שאתה בריא לפחות ומסתכלת‬

‫בארסיות באב‪ ,‬האב מבחין במבטה ואומר ילאה תאכלי כבר ותשתקי‪.‬‬
‫מאוחר יותר באותו ערב האב יושב בסלון וצופה במבט לחדשות בטלוויזיה‬
‫האם שוטפת את הכלים שנותרו מארוחת הערב‪ .‬הילד הגדול משחק בצעצועיו‬
‫והקטן יותר זוחל לידו מתיישב על אחוריו ובוהה באחיו הגדול ושוב ממשיך‬
‫לזחול בלא כל מטרה‪ .‬לפתע הוא לוקח בידיו את אחד הצעצועים האהובים על‬
‫הילד הגדול מביט בו לרגע ארוך ושובר אותו לרסיסים‪ .‬אחיו הגדול תופס אותו‬

‫בחולצתו מנער אותו ובוכה‪ ,‬הוא מנסה להכות בו אך‬
‫האח הקטן ממשיך לחייך לעומתו‪ .‬האם מגיעה במרוצה ואומרת לילד הגדול‬

‫תעזוב אותו כפרה אתה הרי יודע שמשהו אצלו לא בסדר אל תתייחס אליו‬
‫חבל על העצבים שלך כפרה‪ .‬הילד הקטן ממשיך לזחול על הרצפה בבגדים‬
‫מלוכלכים וריר נוזל מפיו מבלי שאף אחד ישים לב אליו‪ .‬לאחר זמן מה הילד‬
‫הקטן מפסיק מזחילתו האינסופית מתכרבל אל תוך עצמו על השטיח בפינת‬

‫החדר ונרדם‪.‬‬

‫טיפות הגשם הנוזלות על פניו מעירות אותו ממחשבותיו והוא מתנתק מהזגוגית‬
‫ומתרחק מהגלריה בצליעה קלה כשרגלו השמאלית נגררת על המדרכה והוא‬

‫נעלם בפינת הרחוב‪.‬‬
‫הבחור ניכנס לדירה כשהוא נוטף מים‪ ,‬הוא משיל את מעילו שנופל על הארץ‬

‫ליד דלת הכניסה‪ .‬הוא נכנס בצליעה לסלון מבורדק‪ ,‬ניירות ציור זרוקים על‬
‫הרצפה ציורים אחדים פזורים ברחבי החדר ממלאים כל פינה ריקה‪ .‬ציורים‬
‫על הספה כסאות על השולחן ובכל הפינות והחדר נראה כאילו טובע בציורים‬

‫ומלבדם לא ניתן לראות דבר בכל אשר העין פונה רואים עוד ציור חלקם‬
‫גמורים חלקם נושאים רק מספר קווים‪ .‬על כן הציור העומד במרכז החדר‬
‫עומד רישום בעיפרון פחם שנמצא בשלבי סיום‪ .‬הציור מתאר עצים וגבעות‬
‫קטנות כשאנשים קטנים ושחורים עומדים לידן מעל ראשיהם מתעופף לו‬

‫פרפר בעל גוף אנושי הבוחן את הבריות‪.‬‬
‫הבחור מתיישב על כסא גבוהה מול כן הציור‪ ,‬ומעביר יד בשערותיו הרטובות‬
‫הארוכות ומפוזרות לכל רוח‪ .‬לאחר מכן הוא מייבש את ידו על מכנסיו נוטל את‬

‫עיפרון הפחם וממשיך לציר בשתיקה‪.‬‬
‫בחוץ הגשם מרקד על החלון והרעם מכה בעוז‪ ,‬כאשר הברק מנצנץ בחלון‬

‫הבחור חוזר לתקופת ילדותו לבית אחר והורים אחרים‪ .‬בית במושב ברקע‬
‫נשמעות געיית הפרות וצהלות הסוסים‪ ,‬ביתו החדש שתול בתוך נוף ירוק‬
‫ופורח‪ .‬ליד הבית בעל גג רעפים אדומים גדל עץ אגוז שעל אחד מענפיו תלויה‬

‫נדנדה הוא יושב כך שעות מתנדנד ומביט מלמעלה‬
‫על אחיו החדשים הגדולים מימנו משחקים יחד על הדשא‪ ,‬קוטפים פרחים‬
‫בונים ארמונות בחול משחקים בתופסת ובמחבואים‪ .‬לאחר שאחיו התעייפו‬
‫ממשחקיהם הם יושבים ליד שולחן קטן ואדום על כסאות קטנים ומציירים‬

‫במכחול ובצבעי מים על בלוק ציור‪ .‬הבת לבושה בשמלה צהובה וקוקיות‬
‫מציירת בתים עצים וזוג ילדים הולכים יד ביד‪ ,‬בעוד הבן המבוגר מימנה‬
‫בשנתיים כבן תשע מצייר מטוסים וטנקים חיילים יורים ואחרים נופלים‪.‬‬

‫הילד בן החמש עומד מהצד ומסתכל באחיו העסוקים שאינם מתייחסים אליו‬
‫בכלל לפתע הוא לוקח את הצבעים ושופך אותם על הציורים ומורח את ידיו‬
‫בצבע הנוזל מהשולחן לרצפה ובידיו הספוגות בצבע הוא מורח על ניירות‬

‫הציור של הילדים‪ .‬הבת פורצת בבכי ואילו הבן דוחף את הילד המחייך שנופל‬
‫קם וממשיך בשלו‪ .‬האם מגיעה בריצה ומרגיעה את הבת על תבכי שלי הכל‬
‫יהיה בסדר הוא לא התכוון והבן הבכור פונה אל אימו ושואל תגידי אימא למה‬
‫משה לא מדבר כמו כולם הוא מגמגם ועושה רק בעיות‪ .‬האם בקול שלו‬

‫עונה לו ישנם ילדים שאצלם לא הכל בסדר והם לא יכולים להיות כמו כולם‪ .‬אז‬
‫מה הוא מפגר שואל הילד וצוחק‪ .‬לא אומרת האם הוא קצת שונה זה הכל‪ ,‬אז‬

‫בשביל מה הבאת אותו בכלל‪.‬‬
‫
‬

‫למחרת בצוהרי היום משה יושב כהרגלו על הנדנדה ומתנדנד בשתיקה בעוד‬
‫הילדה משחקת בבובותיה‪ ,‬לפתע מגיע הילד עם חבריו הם עומדים מביטים‬

‫במשה המתנדנד ופותחים בצעקות לעומתו "מפגר‪ ,‬מפגר"‪ .‬אחד הילדים‬
‫מעוות את פניו ואחר גורר את רגלו בצליעה הם צוחקים וממשיכים לצעוק‬

‫מפגר‪ ,‬מפגר‪.‬‬
‫ברק מנצנץ בחלון ולאחריו רעם עז ניתך על הארץ ומנער את הבית והבחור‬
‫מתנער ממחשבותיו‪ ,‬מנער את ראשו בכדי להדחיק את זיכרונותיו לקרן זווית‬

‫וממשיך לצייר בשקט‪.‬‬
‫שמים אפורים כהים בשעת בוקר מוקדמת מחבקים את הים הגלי שגלים‬
‫קוצפים נשברים על החול הרטוב מגשמי הלילה‪ .‬זקנים משקמי קום מבצעים‬
‫תרגילי התעמלות על חופה של תל אביב‪ .‬הבחור יושב על הטיילת בכיסא‬
‫פלסטי לבן כשעל ברכיו מונח בלוק ציור‪ .‬הוא לבוש במעילו ומנסה לגרש את‬
‫צינת הבוקר בצעיף סרוג העוטף את צווארו‪ ,‬בידיו הוא אוחז בעיפרון פחם‬

‫ומצייר את הנוף הנשקף לפניו‪.‬‬
‫הוא רושם בעפרונו את שוברי הגלים הסלעים המנסים להגן על החוף מפני‬
‫הגלים השוצפים הנשברים על חומת הסלעים‪ .‬לעומת איתני הטבע אנשים‬
‫קטנים המבצעים את פעילותם היומית על החוף גבר מטייל עם כלבו אחר‬

‫מתמסר בכדור עם אישה‪ .‬בעודו מצייר הוא נזכר בילדותו במושב ודמויות‬
‫מהעבר עולות לנגד עיניו של אחיו הגדולים מימנו‪ .‬הבן והבת ישובים ליד‬
‫השולחן ומציירים במכחול וצבעים‪ ,‬משה נוטל בפעם הראשונה עיפרון‬
‫בידיו והחל לצייר לקשקש קווים חסרי משמעות על הדף שלפניו על הקיר מולו‬
‫תלוי ציור של ילד וילדה האוחזים ידים בינות פרחים ועצים‪ .‬משה מצייר ילד‬
‫כשמראשו הגדול משתרבת הגוף כקו וארבעה קווים נוספים האמורים לסמן‬
‫את הגפים לאחר שהשלים את יצירתו הוא מחייך נוטל את הדף וניגש לילדה‬
‫העסוקה בציורה בחיוך הוא מניח את הציור לפניה אך הילדה דוחפת את‬
‫הציור הנופל על הארץ‪ .‬משה מרימו ומניחו שוב לפניה לבסוף הילדה מתרגזת‬
‫ומקמטת את הציור וזורקת אותו לארץ‪ .‬החיוך נמוג מפניו‪ ,‬הוא מרים את‬

‫ציורו המקומט מנסה ליישרו ומצמידו אל ליבו‪.‬‬
‫דמעה נגלית בזוית עיניו של משה בעוד הריר נוזל מפיו כשהוא יושב אל מול‬

‫הים הגועש‪.‬‬
‫שעת בין ערבים בינות הבתים מבצבץ הים האפור‪ ,‬שמים מעוננים אפורים‬

‫כהים באופק‬
‫נקודת המפגש בין השמים והים במקום שהם מתאחדים כזוג אוהבים והופכים‬

‫לאחד‪ ,‬העננים האפורים מאדימים כדם דקות לפני שקיעה‪.‬‬
‫
‬
‫
‬

‫ברחוב השומם נגרר הבחור בכבדות תחת זרועו הוא אוחז בבלוק הציור‬
‫ובאחת הגלריות הפזורות לאורך הרחוב הוא מבחין באור הדולק ובחגיגת‬
‫הצבעים של אנשים העוטים בגדים ססגוניים המחממים את לילות החורף‬
‫הקרים‪ .‬על הקירות תלויות תמונות צבעוניות בחלקם ניתן למקד את תשומת‬
‫הלב ולהבין מה הרשים את הצייר באחרות רק כתמי צבע או קווים הממלאים‬
‫את הבד‪ .‬הבחור עוצר ומקרב את פניו אל הזגוגית ובעיניים קרועות לרווחה‬
‫הוא בוחן את התמונות‪ .‬הוא כה שקוע בסקירת התמונות שהוא אינו מבחין‬
‫בריר הרב הנוזל מזווית פיו‪ .‬האנשים בגלריה מתגודדים יחדיו ונעים כגוף אחד‬
‫מתמונה אל תמונה בידיהם הם אוחזים כוסות קוקטיל כשהנוזל בתוכן מנצנץ‬
‫בשלל צבעים‪ .‬הם עומדים כך ליד התמונות דנים ומנתחים את הציור‪ .‬הרחק‬
‫מהם אך כה קרובה עומדת בחורה צעירה לבושה בג'ינס מעיל טוויד שחור‬

‫ארוך וצעיף אדום עוטף את צווארה עיניה נשואות ובוחנות תמונת נוף‪.‬‬
‫הבחורה חשה במבטים החודרים את גופה‪ ,‬היא מסתובבת על עקביה‬

‫ומתבוננת בחלון‪.‬‬
‫את פניה הפשוטות חסרות כל יופי מיוחד מעטרת תסרוקת קצרה ונערית‬
‫מה‪ .‬היא מבחינה במשה הבוהה בתמונה‪ ,‬היא מנופפת לו בידה ומסמנת לו‬

‫להיכנס‪ .‬משה השקוע בתמונה אינו מבחין בנפנופיה והריר הנוזל מפיו‬
‫מטפטף מסנטרו על מעילו‪ .‬הנערה מנופפת לו בשנית אך לשווא הוא אינו‬

‫מבחין בה ובסימניה‪ .‬היא ניתקת ממקומה ויוצאת החוצה‪ ,‬היא נעמדת‬
‫מאחוריו ומביטה מעבר לכתפו על התמונה ופונה אליו התמונה באמת ניראת‬

‫טוב יותר מכאן‪ .‬משה השומע את קולה החודר לתוכו‪ ,‬בזהירות מסתובב‬
‫לקראתה ותוך כדי שהוא מסב את ראשו הוא מושך חזרה את הריר אל תוך פיו‬

‫מנגב את הריר הנותר בשרוולו‪ .‬הוא מביט בה מופתע והיא מחייכת אליו‬
‫ואומרת לו היא יפה אך קר כאן והיא משפשפת את ידיה‪ ,‬בוא נכנס פנימה שם‬

‫הרבה יותר נעים‪ .‬הבחור עוזר אומץ ושואל אותה בגמגום כבד א‪..‬ת‬
‫מת‪..‬כוו‪..‬נת אל‪..‬י‪ .‬כן עונה הבחורה בחיוך בוא והיא תופסת בזרועו אך‬
‫משה נשאר מסומר למקומו‪ .‬אל תתבייש בוא כנס לבסוף הוא משתכנע‬
‫ובצליעה ובראש שמוט עוקב אחריה ונכנס לתוך הגלריה‪ .‬לאחר שהדלת‬
‫נטרקת מאחוריהם כל הפרצופים מביטים בהם במבט משתהה‪ .‬משה נרתע‬
‫וקופא על מקומו אך היא לוחשת לו אל תתיחס אליהם‪ ,‬בוא הוא נגרר בצליעה‬
‫אחריה והאנשים מתרחקים עוד יותר מהם מתכנסים ומסתגרים במעגל סביב‬

‫עצמם‪.‬‬
‫השנים עומדים מול תמונת הנוף‪ ,‬הנערה מציגה את עצמה שמי מיכל‪ .‬הוא‬
‫מביט לחליפין בה ובתמונה‪ ,‬נו מה שימך היא פונה אליו‪ .‬בגמגום מבויש הוא‬
‫משיב משה והיא ממשיכה אני רואה שאתה מתעניין באומנות‪ .‬לאחר רגע ארוך‬
‫של שתיקה הוא עונה כן אני אוהב להביט בתמונות יפות‪ .‬גם אני משיבה מיכל‬
‫אני גם מצלמת מדי פעם‪ .‬מיכל מביטה בבלוק הציור שמשה מחבק בחוזקה‬

‫בכדי להתעודד ולשאוב אומץ‪ ,‬אני רואה שאתה מצייר אפשר לראות‪ .‬משה‬
‫עונה בגמגום אני חושב שלא כי זה סתם‪ .‬תראה לי והיא תופסת בבלוק הציור‬

‫בשתי ידיה‪ .‬משה משחרר את בלוק הציור מידיה בכך שהוא דוחף את ידיה‬
‫ובקול כעוס ורם הוא אומר לא‪ .‬מיכל צועדת צעד לאחור ואומרת אתה לא חייב‬

‫להגיב בתקיפות אני רוצה לראות‪ ,‬לא רוצה לא צריך‪.‬‬
‫לאחר רגע של שקט הוא מחייך ואומר אני מצטער‪ ,‬קחי ומגיש לה את הציורים‪.‬‬

‫היא מביטה בו ותמהה ואומרת זה סתם זה‪ ,‬זה יפיפה אתה ממש כשרון‪ .‬הוא‬
‫מחייך חיוך מעוות ואומר את באמת חושבת כך‪ .‬ודאי עונה מיכל ומסתכלת‬

‫שוב בציור זה נהדר חוזרת מיכל על דבריה‪ .‬והחיוך על פניו של משה מתרחב‪,‬‬
‫יש לך עוד כאלה‪ .‬כן עונה משה בגאווה‪ ,‬אני רוצה לראות אם אתה מרשה‬
‫כמובן והיא מחייכת‪ .‬בסדר אומר משה‪ ,‬היכן אתה גר פה קרוב את רוצה‬
‫עכשיו‪ .‬כן למה לא עונה מיכל‪ ,‬טוב אז בואי והשנים יוצאים אל הערב‬

‫מתעטפים בתוך המעילים ומתרחקים במעלה הרחוב‪ ,‬כשמיכל תוחבת את‬
‫ידה בידו‪ .‬בפותחו את הדלת הם נעמדים בכניסה והיא מביטה לתוך הסלון‬
‫המבולגן בעוד טיפות נוזלות מהמעילים על הארץ ומתכנסות לשלוליות‪ .‬ברקע‬
‫נשמע קול הגשם המתדפק על החלון ונראים הבזקי אור של ברקים המפלחים‬

‫את השמים‪.‬‬
‫משה פונה אליה ואומר בגמגום אני מצטער בגלל הבלגן שפה‪ .‬מיכל מחייכת‬
‫ועונה זה מאה אחוז גם אצלי זה כך‪ .‬ולאחר שהם תולים את מעיליהם ונכנסים‬
‫לסלון היא אומרת נדמה לי שזה כך אצל כל האומנים‪ .‬משה מרים את גבותיו‬
‫ושואל למה את מתכוונת‪ .‬לבלגן עונה מיכל וצוחקת‪ ,‬ומסתובבת בסלון ומביטה‬

‫בתמונות‪ .‬אה כן אולי משיב משה‪ ,‬הוא ניגש לכורסא מרים את הדפים‬
‫והעפרונות ושם אותם על השולחן שכבר מכוסה בדפים ובזנבות של עפרונות‪.‬‬

‫שבי בבקשה להכין לך משהו לשתות‪ .‬מיכל מתיישבת ומשלבת את רגליה‬
‫ופונה אליו אתה יודע להכין בלאדי מרי‪ ,‬סליחה משתומם משה קוקטיל עונה‬

‫מיכל וודקה מיץ עג‪ ..‬הוא קוטע את דבריה ואומר מצטער אני לא מחזיק‬
‫אלכוהול בבית זה פוגע במוח‪.‬‬

‫אתה בטח צודק עונה מיכל טוב אני אשתה קפה שחור חזק‪ .‬בסדר משיב‬
‫משה וצולע לכיוון המטבח‪ .‬מיכל מרימה את אחד האיורים המפוזרים על‬
‫הארץ ובכל פינה פנויה בסלון מביטה וצועקת לעברו תגיד משה מותר לעשן כן‬
‫עונה משה והוא נכנס לסלון עם מגש ושתי כוסות המעלות אדים וצלחת‬
‫עוגיות וניגש אליה‪ .‬היא נוטלת את אחת הכוסות שמה על מסעד הכורסא‬
‫שולפת מתיקה חפיסת טיים מדליקה ומושיטה אחת למשה לא תודה אני לא‬

‫מעשן‪.‬‬
‫אתה רוצה לחיות עד מאה ועשרים שואלת מיכל‪ ,‬לא יודע אף פעם לא‬
‫חשבתי‪ .‬אז מה אתה בחור טוב לא מעשן לא שותה מה עוד אתה לא עושה‪.‬‬
‫לאחר השהיה קצרה מוריד משה את מבטו ארצה ועונה בלחש ובביישנות עוד‬

‫לא הייתי עם בחורה‪ .‬חיוך עולה על פניה של מיכל אך היא מוחקת אותו‬
‫במהירות ושואלת בן כמה אתה‪ .‬עשרים ושבע ואת אני אהיה בת עשרים‬
‫וארבע בחודש הבא‪ .‬השיחה נקטעת והשנים לוגמים מהקפה‪ .‬לפתע היא‬
‫קמה וניגשת לכן הציור מביטה בו הציור מתאר גגות בתים ורחובות ארוכים‬
‫הנגמרים באופק ועל אחד הגגות עומדת דמות קטנה ושחורה צופה בגגות‬
‫האחרים וברחוב‪ .‬מיכל מסתובבת לעומתו ושואלת למה אתה לא מצייר‬
‫בצבעים‪ ,‬משה מניח את כוסו ואומר צבעים תמיד הפחידו אותי הרבה יותר קל‬

‫לי בצבע אחד אחרת אני מתבלבל‪.‬‬
‫מיכל ממשיכה להביט בו ואומרת אבל אנחנו רואים בצבע‪ ,‬העולם סביבנו הינו‬

‫רבגוני וכך גם אומנות לפי דעתי צריכה להראות לא רק בצבע אחד למרות‬
‫שלפעמים זה עוזר להביע את מה שעל הלב‪ ,‬אך צריך גם להראות את העולם‬
‫כמו שהוא צבעוני ויפה וחוץ מיזה צבע מוסיף חיים לתמונה‪ .‬משה שותק במשך‬

‫רגע ארוך ולבסוף הוא אומר אני לא בטוח שאני רוצה‪ .‬מה שואלת מיכל‬
‫להוסיף חיים לתמונה?‬

‫חדר חשוך בלילה שקט שרק הירח מפזר מעט קרני אור בתוך החושך האופף‬
‫בעודו מסתנן מבעד חרכי התריס ומשחק על הקיר הלבן‪ .‬על מיטה מכוסה‬
‫בשמיכה שוכב משה שקוע בשינה‪ .‬טיפות גשם שנותרו על ענפי העצים‬

‫נושרות על הארץ בקול פעמונים‪ .‬בחלומו השחור לבן של משה הוא רואה את‬
‫עצמו צועד בצליעה ברחוב המןאר בצבעי שחור לבן כשמעליו מתנסים בנינים‬

‫שחורים ואמתניים מעל הגגות נחשפות פיסות שמים אפורים הרחוב רטוב‬
‫מגשם שירד‪ .‬על המדרכה מנגד צועדים בריות מכונסות בתוך עצמן שאינן‬
‫שמות לב למתרחש סביבן‪ ,‬הם מביטים בחלונות הראווה או סופרים מרצפות‬
‫אך אינם מבחינים בשני הם כה רחוקים האחד מהשני וכולם מרוחקים מימנו‬
‫צועדים על המדרכה שמנגד‪ .‬חלונות הראווה המלאים בכל טוב מתרוקנים‬
‫ברגע שהוא מביט בהם‪ .‬לפתע אור צבעוני ניגלה לפניו ומסנוור אותו הוא מרים‬

‫את ידו לשוכך על עיניו וממצמץ בעיניו מחמת האור העז לקראתו ממרכז‬
‫הכביש המפריד בין שתי המדרכות מתקרבת מיכל העטופה אור צבעוני בוהק‬
‫על רקע הרחוב השחור לבן היא נעצרת מולו מביטה בו ופותחת את פיה אך‬

‫אף מילה לא נשמעת רק נפילת הטיפות על האדמה מבקעות את שממת‬
‫הלילה‪ ,‬משה מתיישב מבוהל ומביט בקיר שמולו‪.‬‬

‫ערב עופף את רחובות העיר ופנסי רחוב דולקים המשרים אוירה של שקט‪,‬‬
‫משה ומיכל עומדים בפתח הדלת של וילה מהודרת בסביון‪ .‬מיכל פותחת את‬
‫הדלת והשנים נכנסים לסלון מואר‪ ,‬גבר כבן חמישים יושב בסלון לבוש בחלוק‬

‫משי ורגליו מתחממות בתוך נעלי בית בידו האחת הוא מחזיק סיגר המעלה‬
‫תימרות עשן ומפיץ ריח מבחיל ברחבי החדר על השולחן מולו ניצבת כוסית‬

‫קוניאק המנצנץ בצבע ענבר מהאור הפוגע בו והוא צופה‬
‫
‬

‫בטלוויזיה‪ .‬עם היכנסם לבית הגבר מפנה את ראשו אל עבר מיכל ומברכה‬
‫לשלום‪ ,‬מיכל מציגה את משה האב קם ולוחץ את ידו‪ .‬עקב ההתרגשות‬

‫האוחזת בו מגמגם משה ביתר עוצמה ומפיו נוזל הריר בקושי רב הוא אומר‬
‫נעים מאוד‪ .‬האב מביט בו והחיוך נמוג מפניו‪ ,‬מיכל נוטלת את ידו של משה‬
‫והוא נגרר בצליעה בעקבותיה‪ .‬האב מביט בהם בעודם עולים במדרגות לקומה‬

‫שמעל‪ .‬השנים נכנסים לחדרה של מיכל את הקירות מעטרים פוסטרים‬
‫בשחור לבן בגדיה מפוזרים בכל מקום והמיטה מבולגנת על השידה מונחת‬

‫מצלמה ועדשות‪.‬‬
‫מיכל נזרקת על הארץ ומשה מתיישב לידה והיא שואלת אותו בא לך לשתות‬

‫משהו כ‪..‬כן עונה משה קפה עם אפשר מיכל מתרוממת מישיבתה ופונה‬
‫למטבח‪ ,‬משה בוחן את הפוסטרים עד שמיכל חוזרת עם הקפה‪ .‬הם לוגמים‬

‫מהכוסות ומיכל מראה לו תמונות שהיא צילמה חלקם בשחור לבן ואחרים‬
‫בצבע‪ ,‬אחת התמונות בשחור לבן מראה שני ילדים קטנים ערומים העומדים‬

‫בתוך המים ומתיזים האחד על השני‪ .‬משה מביט בתמונה ואומר זה ממש‬
‫יפה זה מזכיר לי את ילדותי כשגרתי במושב‪ ,‬נסענו עם המשפחה לים בפעם‬
‫הראשונה בחיי הייתי בן עשר אולי ואך שהוא מתאר למיכל את המקרה הוא‬

‫חוזר לאותה תקופה רחוקה‪.‬‬
‫שמש חמה מלטפת את המים הכחולים אנשים בבגדי ים משחקים מטקות‬

‫שוחים ומוכרי ארטיקים מכריזים בקול על מרכולתם‪ .‬משפחתו המאמצת‬
‫ישובה על החול הזהוב ופרוסת אבטיח גדול ואדום שעסיס האבטיח מטפטף‬
‫על החול‪ ,‬כולם נוגסים בפלח האבטיח‪ .‬הבן קורא לאחותו בואי שלי נלך למים‬
‫השנים רצים למים והבן מתיז על אחותו והיא אינה נשארת חייבת ומחזירה לו‬
‫השנים צוחקים בקולי קולות רק משה יושב על החול ומביט בהם עסיס אבטיח‬

‫נוזל מפיו לפתע הוא קם ורץ למים וגורר את רגלו ומתחיל להתיז לכל עבר‬
‫אנשים שרסיסי המים פוגעים בהם צועקים לעברו בואינה ילד מה אתה מפגר‬
‫תפסיק עם זה משה נהנה מהמשחק וממשיך בו עד שאימו המאמצת נכנסת‬
‫למים מחבקת אותו ומרגיעה אותו‪ .‬בחזרה בחדר מיכל מביטה בו במבט המלא‬

‫ברחמנות‪.‬‬
‫מאוחר יותר באותו הערב לאחר שמשה עזב ומיכל ליוותה אותו לתחנת‬
‫האוטובוס והם נפרדו‪ ,‬מיכל חוזרת לביתה אביה עומד כשידיו משולבות על‬
‫חזהו וכשהדלת נסגרת מאחוריה‪ .‬אביה פונה אליה אם אילו טיפוסים את‬
‫מסתובבת את לא מתביישת את הורסת את שמך‪ ,‬מה יגידו אנשים כשיראו‬
‫אותו כאן את פוגעת בי‪ .‬אז זה מה שמפריע לך מה יגידו עליך אז רק שתדע‬

‫הוא הבחור הכי נחמד רגיש ועדין שאני מכירה והוא הרבה יותר מבין‬
‫ומתחשב מאשר הסנובים שלך‪ ,‬חוץ מיזה גם עלי אתה אומר שאני מטורפת אז‬

‫אנחנו מתאימים‪ .‬את יודעת שאני לא מתכוון למובן המילולי‪ .‬באמת מתי‬
‫לאחרונה אמרת שצריך לאשפז אותי גם לזה לא התכוונת‪ .‬טוב בכדי שלא‬

‫אפגע בשימך הטוב אני אעזוב את הבית ושלא תצטרך להתבייש בשום דבר‬
‫כשאתה מביא את הזנזונות בנות השש עשרה שלך ומיכל טורקת את הדלת‬

‫אחריה‪.‬‬
‫גשם מתדפק על החלון בדירה החשוכה בינות השמיכות מתכרבל משה וישן‪,‬‬
‫לפתע בתוך כל השקט והשלווה נשמעת דפיקה בדלת ואחריה עוד אחת ועוד‬

‫אחת לבסוף משה מתנער משנתו לובש חלוק ונועל נעלי בית מדליק אור‬
‫בפרוזדור ובפיהוק פותח את הדלת‪ .‬שערותיו סטורות בפתח הדלת עומדת‬
‫מיכל רטובה רועדת ובוכה‪ ,‬מה קרה שואל משה בגמגום‪ .‬היא מתיישבת בסלון‬

‫משה מגיש לה מגבת לייבש את שערה וחלוק‪ ,‬תורידי את הבגדים שלא‬
‫תתקררי‪ .‬היא מחליפה בגדים ומשה מכין תה חם במטבח ושואל בגמגום‬
‫מה קרה‪ .‬מיכל עומדת בפתחו של המטבח ואומרת רבתי עם אבי ועזבתי את‬
‫הבית ולא היה לי לאן ללכת‪ .‬הוא מגיש לה את התה המעלה אדים‪ ,‬מיכל‬
‫מניחה את הכוס על השולחן וקרבה אליו מביטה לו בעיניים ולוחשת חבק‬
‫אותי‪ .‬משה אינו מבין וגמגומו גובר ושואל מ‪...‬ה והיא מניחה את ראשה על‬

‫כתפו‪.‬‬
‫למחרת בשעת בוקר מוקדמת השנים עטופים במעילים מטיילים בטיילת‬
‫מביטים בים הגועש הם מטיילים על שובר הגלים הרטוב ורסיסי מים מרטיבים‬
‫את שערותיהם ופניהם‪ .‬לפתע משה מאבד את שיווי משקלו והוא מחליק‬
‫ונופל‪ ,‬מיכל פורצת בצחוק מתקרבת אליו ומושיטה את ידה אליו וגם היא‬
‫נופלת ומשה צוחק‪ .‬בעודם על הארץ הרטובה קרובים זה לזו משה בגמגום‬

‫אומר יש לי רעיון אולי תעברי לגור איתי יש חדר נוסף‪ .‬זה מה שאתה‬
‫רוצה שואלת מיכל‪ ,‬כן נחמד לי אתך גם לי אתך עונה מיכל‪ .‬נהפוך את הדירה‬

‫לקן אומנים‪ ,‬משה קם ואומר יופי בואי נביא את הדברים שלך‪.‬‬
‫בתוך דירתו עומדים על הארץ ארגזים ריקים ואחרים מלאים למחצה ברקע‬
‫נשמע שיר דרך של שלום חנוך‪ .‬השנים מסדרים את חדרה של מיכל תולים‬
‫תמונות על הקירות החשופים‪ ,‬תולים בגדים בארונות ומיכל תולה שלט על‬

‫דלת הכניסה לדפוק בשקט אנחנו יוצרים‪.‬‬
‫מיכל משכנעת את משה לתלות את ציוריו על הקירות משה מסרב בגמגום זה‬

‫יכער את הכל הצילומים שלך הרבה יותר יפים‪ .‬מה פתאום אומרת מיכל‬
‫הציורים שלך נהדרים והיא מתרוצצת בינות לתמונות ומרימה אחת לאחר‬
‫השניה ואומרת תראה זה גדול וזה עוד יותר וזאת ממש עצומה‪ .‬היא מתחילה‬
‫לתקוע מסמרים בקיר ותולה את התמונות משה מחיך חיוך מעוות ומושך את‬
‫הריר שנזל על סנטרו חזרה לפיו ואומר אני אשאיר את התמונות שלי על הקיר‬

‫בתנאי שתתלי גם את צילומיך‪ .‬מיכל תוקעת מסמר בקיר ומסתובבת‬
‫לעומתו בסדר סיכמנו ובעודה מביטה בו היא מכה על אצבעה היא צועקת‬
‫מכאב וזורקת את הפטיש בעצבנות על הארץ‪ .‬משה רץ אליה ושואל בפאניקה‬
‫מה קרה‪ ,‬מיכל מחזיקה את אצבעה ומשה רץ למטבח וחוזר עם קרח ומגבת‬

‫וקושר סביב אצבעה וידה ואומר על תדברי בזמן שאת עובדת‪ .‬היא מביטה בו‬
‫ומחייכת ממחר אתה מתחיל לצייר בצבע‪ ,‬משה מגמגם לא אמרתי לך כבר‬
‫צבע תמיד הפחיד אותי אף פעם לא הבנתי אך להשתמש בצבע‪ .‬אל תדאג‬

‫אנחנו נחקור ונלמד את הנושא ביחד ואתה תראה שהתמונות שלך יהיו הרבה‬
‫יותר חיות ושמחות‪ .‬למחרת השנים מסתובבים ברחובות תל אביב וקונים‬
‫ספרים על ציור וצבעים וכמו כן היא קונה את הצבעים מכחולים ובדי ציור‪.‬‬

‫מאוחר יותר השנים ישובים בסלון אחד ליד השני כשניחוח שערה מדגדג את‬
‫אפו‪ ,‬השנים לוגמים קפה ובוחנים את הספר שלפניהם‪ .‬הבנת מה שהם‬

‫אומרים שואלת מיכל‪ ,‬לא כל כך משיב משה‪ .‬מיכל מערבבת את הצבעים‬
‫והשנים מורחים מספר פסי צבע על הנייר ועוקבים אחר ההוראות‪.‬‬

‫שמש חורפית מייבשת שלוליות של גשם מהלילה שעבר השנים ישובים על‬
‫שמיכה הפרוסה על הדשא בפארק הירקון‪ ,‬הם שכובים על בטנם כשרגליהם‬
‫מתנוססות באוויר מביטים בספר וצוחקים‪ .‬משה מתהפך על גבו ועיניו עצומות‬
‫ראשה של מיכל מונח על ביטנו היא משחקת עם המצלמה שבידה לפתע היא‬

‫מתרוממת משכבה מכוונת את המצלמה ומשחררת את הסגר למשמע‬
‫הקליק משה פוקח את אחת מעיניו וכשהוא רואה את אובייקט הצילום‬
‫הוא מסתובב על ביטנו ומסתיר את פניו‪ .‬מיכל צוחקת מדגדגת אותו ולבסוף‬

‫מניחה את ראשה על ביטנו ועוצמת עיניים‪.‬‬
‫גמלא עיר החורבות ברמת הגולן מצדה של הצפון עיר תלי ארכאולוגיה אל מול‬

‫שמים אפורים‪ ,‬משה ישוב מול כן הציור ומיכל ישובה מולו על אבן מאבני‬
‫הבזלת של הגולן באם האבן יכלה לדבר היתה מספרת על מהלך ההיסטוריה‬

‫במהלך השנים שהיא ניצבה שם סתם כך והיתה עדת ראיה למהלכים‬
‫היסטוריים שישנו את הארץ‪ .‬משה מצייר על רקע המקום ההיסטורי בידו הוא‬

‫מורח את הצבעים על הבד‪ .‬לפתע מיכל קמה ממקומה ורצה‬
‫סביבו ומתקתקת במצלמתה‪ .‬משה פונה אליה תפסיקי לקפץ כמו תיש ותישבי‬

‫במקום אחד שאוכל לצייר אותך‪ ,‬אך מיכל אינה שוהה להפצרותיו וממשיכה‬
‫לצלמו מכל זווית אפשרית‪.‬‬

‫לבסוף משה מסיים את הקו האחרון בציורו ומראה למיכל את מעשה ידיו‪.‬‬
‫מיכל מקפצת משמחה ואומרת זה נהדר מגניב והיא נושקת לו‪ .‬משה נותר‬
‫המום ולאחר רגע ארוך של שתיקה הוא מוצא את המילים ואומר את באמת‬

‫חושבת כך‪ ,‬בטח עונה מיכל זה עצום‪.‬‬
‫ערב עוטף שוב את עיר האורות פנסים דולקים מכוניות חולפות בכבישים רק‬

‫מטי מעט חולפים ברחובות ומביטים בחלונות הראוה‪ .‬בתוך חלון ראוה של‬
‫אחת הגלריות הקירות נושאים ציורים בשחור לבן וצבעים ואנשים חולפים‬
‫מחזיקים כוסית שמפניה ובוחנים את התמונות‪ .‬בחדר האחורי עומד משה‬

‫מסורק לובש חליפה אפורה ועניבה אדומה מתוח ושקט ריר נוזל על סנטרו‬
‫לידו עומדת מיכל ואישה כבת ארבעים לבושה בהידור‪.‬‬

‫בגלריה האנשים עוברים בין הציורים ומחווים את דעתם על הציורים המכסים‬
‫את הקירות‪ .‬מיכל והאישה הבוגרת פונים אליו נו תצא זו תערוכה שלך אנשים‬
‫רוצים לראות ולהכיר אותך לשוחח על חייך וציורך‪ .‬לא אני מפחד עונה משה‬
‫בכעס וגמגום‪ .‬ממה שואלת מיכל ונוגעת בהיחבא בידו מניעה בראשה לעבר‬
‫האישה ומסמנת לה לעזוב‪ .‬האישה מתנצלת ואומרת שהיא הולכת לבדר את‬

‫האורחים‪ .‬מיכל מפנה את ראשו אליה בשתי ידיה ומחבקת את כתפיו ממה‬
‫אתה פוחד‪ ,‬מהאנשים עונה משה הם ילעגו לי‪ .‬אל תדאג אני אתך והיא‬

‫נושקת ללחיו‪ ,‬היא מוציאה ממחטה מתיקה ומנגבת את הריר מסנטרו ואומרת‬
‫אפילו ראש העיר הגיע לתצוגה‪ .‬היא נוטלת את ידו בידה והם נכנסים לגלריה‪.‬‬
‫כשהאנשים מבחינים במשה הם נעמדים ומוחאים כפיים לכבודו‪ .‬משה נדהם‬
‫מתשומת הלב ואט אט מתרחב החיוך על פניו המעוותות מעט‪.‬‬
‫
‬

‫סוף‬

‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬
‫
‬

Thyoaun!k