זרקור

12 5 29 הקומה השניה לנוער2929 פרשת קדושים | מספר גליון 2506 | אייר תשפ"ד ב 'א חווית קריאה מבית טוב 33 40 שפית בלי תעודה | כיבוד ברגע ואף אחד לא יאמין... זה היה באמת? מאחורי 'אנשהו' מי ירפא את הכיסא? אני קורא בעצמי מעבדה ביתית 18 בעין, באוזן או ביד? טעם מחוץ לּפֶ ה הפעוט מטהרן ילד אחד מול כל הממסד 36 כתבה היסטורית שכולה מסירות נפש אחר מיטתו של צעיר האחים הרבנים שרייבר זצוק"ל

דבר מערכת כמה מילים להתחלה ת"ד 5284 ,ירושלים מיקוד: 9105201 02-5385468 :טלפון 02-5372784 :פקס עורכת: לאה פריד סגנית עורכת: תמר מיזל טוב לגדול עם זרקור להצטרפות למשפחת המנויים חייגו: 5385468-02 בפיקוח הועדה לביקורת ספרים על טהרת הקודש שע"י בד"ץ שערי הוראה ציורים: אביגיל כהן | חיה חסיד | בתיה יונה | תמי קורן חני אייזנשטיין | רבקה מייברג | אסתר אריאל עיצוב גרפי: ר' וצלר | חני חשין העיתון מחולק למנויים במהלך הימים ראשון-חמישי אם לא קיבלתם את העיתון לתיבת הדואר בפרק זמן זה, נא הודיעו לנו בהקדם, החל מיום חמישי בשעה 00:17. השאירו שם, כתובת, מספר טלפון וסיבת פנייה במשרד טל' 5385468-02 שלוחה 3 שיתוף הפעולה שלכם, ועדכון מיידי של תקלות - יאפשר לנו טיפול מהיר בפנייתכם. בס"ד מה תקראו הפעם? פרשת השבוע עם סבא יהושע פתי יאמין ראש בתוך המים מעשה אבות לבנים רופא כל בשר אני קורא בעצמי רוחי הראשונה בחבל סיפור לארוחת ערב משפחה בחרוזים לכבד בלי רוגלע סיפור שבועי חוג נחוגה אביב מקליי אחרי אנשהו מאחורי הקלעים כתבה ותמונות בשדות בית לחם מעבדה ביתית תעתועי טעם שברי לוחות סיפורי יוני נבוני 'מאצב' הבית של שנינו דו רה מה ציגי רוצה לרקוד החצי השני עקבות בנהר הכסף על המשקל הכי בעולם סופרים ומחשבים דף לטף 29 והלאה הקומה השנייה לנוער 3 4 5 6 7 8 10 12 14 18 20 21 22 24 26 28 ּק ּפ ֶ ִ א ֹ ש ׁ ּתו ּבִ ְזכו אֲ נַ חְ נּו ׁשְ בּועַ יִ ם אַ חֲ רֵ י הַ ּפֶ סַ ח, ּובַ חֲ נֻ ּיֹות עֲ דַ יִ ן נִ ּתָ ן לִ פְ ּגֹׁש יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּמְ מַ ּמְ ׁשִ ים אֶ ת זְ כּותָ ם לִ קְ נֹות אֶ ת מַ ּתְ נֹות הָ אֲ פִ יקֹומָ ן ׁשֶ הֻ בְ טְ חּו לָ הֶ ם ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר. ׂשָ רָ הלֶ ה הִ יא אַ חַ ת מֵ אֹותָ ן יְ לָ דֹות, וְ הַ ּמִ כְ ּתָ ב ׁשֶ ּכָ תְ בָ ה לַ ּמַ עֲ רֶ כֶ ת הָ יָ ה ּכֹה מְ רַ ּגֵ ׁש ׁשֶ הֶ חְ לַ טְ נּו לְ הַ עֲ לֹותֹו ּכָ אן. וְ כָ ְך ּבְ עֵ רֶ ְך ּכֹותֶ בֶ ת ׂשָ רָ הלֶ ה: "רַ ק הַ ּיֹום, ׁשָ בּועַ אַ חֲ רֵ י ּפֶ סַ ח, לָ קַ ח אֹותִ י אָ בִ י ּבְ רִ כְ ּבֹו לַ ּמֶ רְ ּכָ ז הַ ּמִ סְ חָ רִ י ּכְ דֵ י ׁשֶ אֶ בְ חַ ר לְ עַ צְ מִ י מִ ׂשְ חָ ק ׁשֶ אֲ נִ י אֹוהֶ בֶ ת. אֲ חֹותִ י וַ אֲ נִ י, הִ יא ּבַ ת אַ חַ ת עֶ ׂשְ רֵ ה וַ אֲ נִ י ּבַ ת ּתֵ ׁשַ ע וָ חֵ צִ י, לָ קַ חְ נּו )אֶ צְ לֵ נּו ֹלא אֹומְ רִ ים 'ּגָ נַ בְ נּו'( יַחַ ד אֶ ת הָ אֲ פִ יקֹומָ ן וְ הֶ חְ ּבֵ אנּו אֹותֹו. ּכְ ׁשֶ הֶ חְ זַ רְ נּו לְ אַ ּבָ א, ּבִ ּקַ ׁשְ נּו מִ ּמֶ ּנּו ׁשְ לֹוׁשִ ים ׁשְ קָ לִ ים לְ כָ ל אַ חַ ת ּכְ דֵ י ׁשֶ ּנִ קְ נֶ ה ּבְ עַ צְ מֵ נּו מַ ה ּׁשֶ ּנִ רְ צֶ ה. אַ ּבָ א הִ סְ ּכִ ים. אֲ חֹותִ י - מִ ּיָד ּבְ חֹל הַ ּמֹועֵ ד הָ לְ כָ ה לְ צַ רְ כָ נִ ּיָה ׁשֶ ּמֹוכְ רִ ים ּבָ ּה ּגַ ם ּכָ ל מִ ינֵ י צַ עֲ צּועִ ים זֹולִ ים, לְ מָ ׁשָ ל ּבָ לֹונִ ים, ׁשַ רְ ׁשְ רָ אֹות, צְ מִ ידִ ים מֵ חֲ רּוזִ ים, לֹורְ דִ ים וְ עֹוד, קָ נְ תָ ה ּבְ בַ ת אַ חַ ת ּכָ ל מִ ינֵ י 'ּפִ יצִ 'יפְ קֶ ס' ּכָ אֵ ּלֶ ה ּבְ עֶ ׂשְ רִ ים ׁשְ קָ לִ ים, וְ הִ ׁשְ אִ ירָ ה לְ עַ צְ מָ ּה קְ צָ ת ּכֶ סֶ ף לְ מַ מְ ּתַ ּקִ ים לְ אַ חֲ רֵ י הַ חַ ג. וַ אֲ נִ י, הִ תְ אַ ּפַ קְ ּתִ י. אָ מַ רְ ּתִ י לְ עַ צְ מִ י ׁשֶ ּׁשְ לֹוׁשִ ים ׁשְ קָ לִ ים הֵ ם סְ כּום יָפֶ ה, וְ אִ ם אֹוסִ יף לָ הֶ ם אֶ ת עֶ ׂשְ רִ ים הַ ּׁשְ קָ לִ ים ׁשֶ ּיֵׁש לִ י ּבַ ּקֻ ּפָ ה, אַ צְ לִ יחַ לִ קְ נֹות אַ חֲ רֵ י ּפֶ סַ ח מַ ּׁשֶ הּו ּגָ דֹול ׁשֶ ּיִּׁשָ אֵ ר לִ י לְ הַ רְ ּבֵ ה זְ מַ ן. הַ ּיֹום סֹוף סֹוף הָ יָה לְ אַ ּבָ א זְ מַ ן לִ נְ סֹעַ אִ ּתִ י. נִ כְ נַ סְ נּו לַ חֲ נּות מִ ׂשְ חָ קִ ים מְ כֻ ּבֶ דֶ ת, וְ קָ נִ יתִ י לִ י מִ ׂשְ חָ ק ׁשֶ ּתָ מִ יד רָ צִ יתִ י וְ ׁשֶ ּבֹו אּוכַ ל לְ ׂשַ חֵ ק עִ ם חֲ בֵ רֹות ׁשֶ ּבָ אֹות אֵ לַ י אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִם. אֲ נִ י ׂשְ מֵ חָ ה ּבִ מְ יֻחָ ד מִ ּׁשּום ׁשֶ אֲ נִ י אַ חַ ת ׁשֶ ֹּלא ּתָ מִ יד מַ צְ לִ יחָ ה לְ הִ תְ אַ ּפֵ ק. אִ ם מְ חַ ּלְ קִ ים מַ מְ ּתַ ּקִ ים, לְ מָ ׁשָ ל, אֲ נִ י אֹוכֶ לֶ ת מִ ּיָד... וְ כָ אן הִ צְ לַ חְ ּתִ י לְ הִ תְ אַ ּפֵ ק - וְ הִ רְ וַ חְ ּתִ י. אֹודֶ ה לָ כֶ ם אִ ם ּתְ פַ רְ סְ מּו אֶ ת מִ כְ ּתָ בִ י". וַ אֲ נַ חְ נּו אָ כֵ ן מְ פַ רְ סְ מִ ים מִ כְ ּתָ בֵ ְך ׂשָ רָ הלֶ ה, ּכְ פִ י ׁשֶ אַ ּתְ רֹואָ ה, ּכִ י סִ ּפּורֵ ְך הּוא סִ ּפּור חָ ׁשּוב ׁשֶ ּיָ כֹול לַ עֲ זֹר ּולְ חַ ּזֵ ק ּגַ ם יְ לָ דִ ים נֹוסָ פִ ים. הָ אִ ּפּוק הַ ּזֶ ה ׁשֶ ּגִ ּלִ ית ּבְ עַ צְ מֵ ְך, הּוא ֹלא קַ ל. ּבְ לָ ׁשֹון מִ קְ צֹועִ ית קֹורְ אִ ים לַ יְ כֹלֶ ת הַ ּזֹו 'ּדְ חִ ּיַ ת סִ ּפּוקִ ים'. ּדְ חִ ּיַ ת סִ ּפּוקִ ים הִ יא יְ כֹלֶ ת ׁשֶ ּצְ רִ יכָ ה אִ ּמּון, ּומֻ מְ לָ ץ לְ כָ ל אֶ חָ ד וְ אַ חַ ת, יְ לָ דִ ים וְ גַ ם מְ בֻ ּגָ רִ ים, לְ הִ תְ אַ ּמֵ ן ּבָ זֶ ה מִ ּפַ עַ ם לְ פַ עַ ם. ׂשָ רָ הלֶ ה אִ ּמְ נָ ה אֶ ת ׁשְ רִ ירֵ י הַ ּלֵ ב ׁשֶ ּלָ ּה לְ אִ ּפּוק ּולְ סַ בְ לָ נּות, וְ הָ רֶ וַ ח ׁשֶ ּלָ ּה הּוא ּכָ פּול. קֹדֶ ם ּכֹל, קַ ּיָ ם הָ רֶ וַ ח הַ ּמִ ּיָ דִ י. ּכְ ׁשֶ אֲ חֹותָ ּה ׁשֶ ל ׂשָ רָ הלֶ ה ּכְ בָ ר ּכִ ּלְ תָ ה אֶ ת מַ ּתְ נֹות הָ אֲ פִ יקֹומָ ן ׁשֶ ּלָ ּה, לְ ׂשָ רָ הלֶ ה נֹותָ ר מִ ׂשְ חָ ק ּבַ עַ ל עֵ רֶ ְך ׁשֶ ּיְ ׁשַ ּמֵ ׁש אֹותָ ּה עֹוד זְ מַ ן רַ ב. מֵ עֵ בֶ ר לְ זֹאת, ׂשָ רָ הלֶ ה קָ נְ תָ ה לָ ּה ּכֹׁשֶ ר ׁשֶ ּתּוכַ ל לְ הִ ׁשְ ּתַ ּמֵ ׁש ּבֹו ּגַ ם הָ לְ אָ ה. ּבַ חַ ּיִ ים ֹלא הַ ּכֹל מַ ּגִ יעַ מִ ּיָ ד, אִ ם ּבִ כְ לָ ל; ּובִ ׁשְ עַ ת מַ חְ סֹור חָ לִ ילָ ה, ּכְ ׁשֶ חֲ סֵ רִ ים מּוצָ רִ ים ּבַ ּמַ ּכֹלֶ ת ּובְ עֹוד הִ זְ ּדַ מְ נֻ ּיֹות, מִ י ׁשֶ רָ גִ יל לְ קַ ּבֵ ל הַ ּכֹל ּומִ ּיָ ד - יִ תְ קַ ּׁשֶ ה יֹותֵ ר לְ הִ תְ רַ ּגֵ ל לַ ּמְ צִ יאּות. וַ הֲ כִ י חָ ׁשּוב: זִ כְ רּו, ּכָ ל הָ עֲ דִ יפּות ׁשֶ ּלָ נּו עַ ל ּפְ נֵ י ּבַ עֲ לֵ י חַ ּיִ ים ּוׁשְ אָ ר ּבְ רּואֵ י ּתֵ בֵ ל הִ יא ּבִ יכֹלֶ ת הַ ּבְ חִ ירָ ה ׁשֶ ּלָ נּו ּובְ ׁשִ ּקּול הַ ּדַ עַ ת ׁשֶ אָ נּו מַ פְ עִ ילִ ים קֹדֶ ם לְ מַ עֲ ׂשֶ ה. הַ יְ כֹלֶ ת לִ ׁשְ ֹלט ּבְ עַ צְ מֵ נּו, ּולְ הַ חְ לִ יט ּבִ תְ בּונָ ה וְ ֹלא רַ ק עַ ל ּפִ י הַ ּדַ חַ ף הַ ּמִ ּיָ דִ י - הֹופֶ כֶ ת אֹותָ נּו לְ אָ דָ ם! ⋅ ּומַ ה ּבְ גִ לְ יֹונֵ נּו הַ ּפַ עַ ם? סִ ּפּור ׁשְ בּועִ י מְ רַ ּגֵ ׁש ׁשֶ ל הִ תְ חַ ּׁשְ בּות ּונְ תִ ינָ ה לִ ימֵ י הַ ּסְ פִ ירָ ה, וַ רְ ּדָ ה רַ יְ נֶ ר מֵ אַ נְ ׁשֶ הּו מְ ׁשַ ּתֶ פֶ ת ּבְ סֹודֹות מֵ אֲ חֹורֵ י הַ ּקְ לָ עִ ים, מַ עְ ּבָ דָ ה ּבֵ יתִ ית מַ פְ ּתִ יעָ ה עִ ם ּתַ עֲ לּולָ יו ׁשֶ ל חּוׁש הַ ּטַ עַ ם וְ עֹוד מְ דֹורִ ים וְ סִ ּפּורִ ים מְ רַ ּתְ קִ ים. לאה פריד המנוי על זרקור הוא על דעת שכל טעות ממונית שתיווצר בשגגה ע"י זרקור ולא תיתבע, תיחשב כוויתור מצד המנוי תשפ"ד 33 2

קְ דֹוׁשִ ים "ֹלא תְ נַ חֲ שׁוּ וְ ֹלא תְ עוֹנֵ נוּ" )וַ ּיִ קְ רָ א יט ּפָ סּוק כו( ּפֶ תִ י יַאֲ מִ ין עמוד זה טעון גניזה "הִ קְ לַ טְ נּו אֶ ת ּכָ ל הַ 'ּסִ ּיּום'", סִ ּפֵ ר רֶ ּבֶ 'ה אַ הֲ רֹן ּבַ חֲ דַ ר הַ מְ לַ ּמְ דִ ים, מְ נֹופֵ ף ּבַ ּנַ ּגָ ן הַ ּקָ טָ ן ׁשֶ ּלֹו. "ּבָ רּוְך ה' הַ יְ לָ דִ ים יֹודְ עִ ים הֵ יטֵ ב סֵ דֶ ר 'מֹועֵ ד', וְ הַ ּׂשִ מְ חָ ה הָ יְ תָ ה ּגְ דֹולָ ה. אֲ פִ ּלּו נַ חּומְ קֶ ע מֵ הַ ּתַ חֲ זּוקָ ה ּבָ א, וְ עָ ׂשָ ה לָ נּו קְ סָ מִ ים". "קְ סָ מִ ים?" הִ תְ ּפַ ּלֵ א רֶ ּבֶ 'ה מֹויְ ׁשֶ ה. "הָ אֱ מֶ ת, הּוא ֹלא ׁשָ אַ ל אֹותִ י, זֶ ה הָ יָ ה סְ ּפֹונְ טָ נִ י. אֲ בָ ל הּוא ׂשָ מַ ח ּכָ ל ּכָ ְך ׁשֶ ּיֵ ׁש לֹו מַ ּׁשֶ הּו לְ ׂשַ ּמֵ חַ ּבֹו אֶ ת הַ יְ לָ דִ ים הַ ּלַ מְ דָ נִ ים, וְ הַ יְ לָ דִ ים נֶ הֱ נּו מְ אֹד..." אָ כֵ ן, נַ חּומְ קֶ ע, חּוץ מֵ אֲ ׁשֶ ר ּכִ ׁשְ רֹונֹו ּבְ תַ חְ זּוקַ ת הַ חֵ ידֶ ר, הִ תְ ּבָ רֵ ר ּגַ ם ּכְ עֹוׂשֵ ה קְ סָ מִ ים מֻ פְ לָ א. מּול הַ ּׁשֻ לְ חָ נֹות הָ עֲ רּוכִ ים, ּבִ ּקֵ ׁש מֵ הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּיִ סְ ּפְ רּו ּבִ תְ ׂשּומֶ ת לֵ ב אֶ ת ּבַ קְ ּבּוקֵ י הַ ּׁשְ תִ ּיָ ה. ּכְ ׁשֶ הִ ּגִ יעּו לַ ּמַ סְ קָ נָ ה ׁשֶ ּיֵ ׁש עֲ ׂשָ רָ ה ּבַ קְ ּבּוקִ ים - הֹורָ ה לָ הֶ ם לִ סְ ּפֹר ׁשּוב, ּולְ הַ פְ ּתָ עָ תָ ם, הָ יּו ׁשְ נֵ ים עָ ׂשָ ר. נַ חּומְ קֶ ע ׂשָ מַ ח לְ הִ תְ ּפַ עֲ לּותָ ם, וְ הִ מְ ׁשִ יְך: "יְ לָ דִ ים, הֲ תֵ דְ עּו ּבְ אֵ יזֹו ׁשָ עָ ה הַ 'ּסִ ּיּום' הִ תְ חִ יל?" "ּבִ ׁשְ ּתֵ ים עֶ ׂשְ רֵ ה!" קָ רְ אּו ּכֻ ּלָ ם. "אֲ בָ ל ּכְ ׁשֶ אֲ נִ י מַ ּגִ יעַ לְ אֵ רּועִ ים - הַ ּׁשָ עֹון נֶ עְ צָ ר לִ כְ בֹודִ י! הִ ּנֵ ה, ּדִ ּבַ רְ נּו וְ ׁשַ רְ נּו לְ פָ חֹות ׁשְ ֹלׁשֶ ת רִ בְ עֵ י ׁשָ עָ ה, וְ עַ ּתָ ה, הִ סְ ּתַ ּכְ לּו ּבַ ּׁשָ עֹון..." לְ הַ פְ ּתָ עַ ת ּכֻ ּלָ ם, הַ ּׁשָ עָ ה הָ יְ תָ ה עֲ דַ יִ ן ׁשְ ּתֵ ים עֶ ׂשְ רֵ ה! "יֵ ׁש לְ ָך מַ ּמָ ׁש ּכֹוחֹות עַ ל!" קָ רָ א אִ יצִ יק ּבְ הִ תְ ּפַ עֲ לּות, וְ נַ חּומְ קֶ ע יָ צָ א מֵ הַ ּכִ ּתָ ה מְ רֻ ּצֶ ה. ּכָ ל זֶ ה הָ יָ ה לִ פְ נֵ י מִ סְ ּפַ ר חֳ דָ ׁשִ ים. עַ ּתָ ה הִ תְ אַ רְ ּגְ נָ ה הַ ּכִ ּתָ ה לִ מְ סִ ּבַ ת סִ ּיּום נֹוסֶ פֶ ת - עַ ל 'אַ רְ ּבָ עָ ה אָ בֹות'. רֶ ּבֶ 'ה אַ הֲ רֹן הֶ חְ לִ יט לְ הַ זְ מִ ין ׁשּוב אֶ ת נַ חּומְ קֶ ע לְ הֹופִ יעַ . ּכֻ ּלָ ם יִ ׂשְ מְ חּו, ּכָ ְך חָ ׁשַ ב, ּגַ ם נַ חּומְ קֶ ע וְ גַ ם הַ יְ לָ דִ ים. אַ ְך ּכְ ׁשֶ הִ תְ קַ ּׁשֵ ר לְ נַ חּומְ קֶ ע, הֵ גִ יב זֶ ה ּבַ חֲ רָ דָ ה: "קְ סָ מִ ים??? נִ רְ אֶ ה לְ ָך ׁשֶ ּזֶ ה מַ תְ אִ ים לְ 'סִ ּיּום'? הֲ רֵ י זֶ ה מַ ּמָ ׁש ֹלא ּבְ סֵ דֶ ר!" רֶ ּבֶ 'ה אַ הֲ רֹן הִ תְ ּבַ לְ ּבֵ ל. הּוא ּבָ חַ ן ׁשּוב אֶ ת הַ ּמִ סְ ּפָ ר אֵ לָ יו הִ תְ קַ ּׁשֵ ר. ּכֵ ן, זֶ הּו אֹותֹו נַ חּומְ קֶ ע... מַ ה ּקָ רָ ה לֹו? לְ מָ חֳ רָ ת, נִ כְ נַ ס אֶ ל חַ דְ רֹו ׁשֶ ל נַ חּומְ קֶ ע לְ פַ ּיְ סֹו. "נַ חּומְ קֶ ע, אֲ נִ י ֹלא יֹודֵ עַ לָ ּמָ ה אַ ּתָ ה מַ רְ ּגִ יׁש רַ ע עִ ם מֹופַ ע הַ ּקְ סָ מִ ים ׁשֶ עָ רַ כְ ּתָ . אַ ּתָ ה מֻ כְ רָ ח לִ ׁשְ מֹעַ ּבַ הַ קְ לָ טָ ה ּכַ ּמָ ה הַ יְ לָ דִ ים ׂשָ מְ חּו אָ ז..." לְ ׂשִ מְ חָ תֹו, נַ חּומְ קֶ ע הִ סְ ּכִ ים וְ נָ טַ ל אֶ ת הַ ּנַ ּגָ ן ּבְ יָ דֹו. ּבַ הַ קְ לָ טָ ה נִ ׁשְ מְ עּו הַ יְ לָ דִ ים חֹוזְ רִ ים עַ ל הַ ּלִ ּמּוד. וְ הִ ּנֵ ה קֶ סֶ ם הַ ּבַ קְ ּבּוקִ ים. נַ חּומְ קֶ ע מֹודִ יעַ עַ ל ּתְ זּוזַ ת הַ ּׁשָ עֹון. אִ יצִ יק אֹומֵ ר ׁשֶ ּיֵ ׁש לְ נַ חּומְ קֶ ע ּכֹוחֹות עַ ל... אַ ְך אֹוי, הַ הַ קְ לָ טָ ה ֹלא עָ צְ רָ ה. ּבְ לִ י מֵ ׂשִ ים הִ מְ ׁשִ יְך הַ ּנַ ּגָ ן לְ הַ קְ לִ יט, וְ הַ יְ לָ דִ ים נִ ׁשְ מְ עּו מְ דַ ּבְ רִ ים אַ חַ ר ׁשֶ ּנַ חּומְ קֶ ע עָ זַ ב. הָ רֶ ּבֶ 'ה רָ צָ ה לָ קַ חַ ת אֶ ת הַ ּנַ ּגָ ן ּולְ כַ ּבֹותֹו, אֲ בָ ל נַ חּומְ קֶ ע סִ ּמֵ ן ּבִ תְ חִ ּנָ ה ׁשֶ רְ צֹונֹו לִ ׁשְ מֹעַ , וְ לָ רֶ ּבֶ 'ה הָ יָ ה ֹלא נָ עִ ים. ּבְ לִ ּבֹו קִ ּוָ ה ׁשֶ הַ יְ לָ דִ ים ֹלא ּדִ ּבְ רּו ּדְ בָ רִ ים מַ עֲ לִ יבִ ים... אֲ בָ ל ּתִ קְ וֹותָ יו נָ גֹוזּו. ּתְ חִ ּלָ ה נִ ׁשְ מַ ע אִ יצִ יק: "נּו, מִ י מֵ בִ ין אֵ יְך הּוא עָ ׂשָ ה אֶ ת זֶ ה?" "אֶ ת מָ ה, הַ ּבַ קְ ּבּוקִ ים אֹו הַ ּׁשָ עֹון?" "נִ תְ מַ ּקֵ ד ּבַ ּׁשָ עֹון", אָ מַ ר אִ יצִ יק. "מָ ה הַ ּבְ עָ יָ ה? יֵ ׁש לֹו ּכֹוחֹות רּוחָ נִ ּיִ ים!" הִ ּצִ יעַ אֱ לִ ימֶ לֶ ְך מְ בֻ ּדָ ח, וְ כָ ל הַ יְ לָ דִ ים ּפָ רְ צּו ּבִ צְ חֹוק. אֹוי. ּכָ ְך צֹוחֲ קִ ים עַ ל נַ חּומְ קֶ ע! הָ רֶ ּבֶ 'ה הַ ּנָ בֹוְך ֹלא יָ דַ ע מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות, וְ נַ חּומְ קֶ ע מַ מְ ׁשִ יְך לֶ אֱ חֹז ּבַ ּנַ ּגָ ן, מְ רֻ ּכָ ז ּכֻ ּלֹו... "אֲ נִ י חֹוׁשֵ ב ׁשֶ עָ לֵ ינּו ּפָ ׁשּוט לְ הַ פְ עִ יל אֶ ת מֹוחֹותֵ ינּו", נִ ׁשְ מַ ע ׁשּוב אִ יצִ יק. "אּולַ י ּכִ מְ נַ הֵ ל ּתַ חֲ זּוקָ ה, ּפָ ׁשּוט הֶ חְ לִ יף אֶ ת הַ ּׁשָ עֹון?" "הּוא יָ דַ ע מֵ רֹאׁש ׁשֶ ּיַ זְ מִ ינּו אֹותֹו לַ 'ּסִ ּיּום'?" ּבֵ רֵ ר אֱ לִ ימֶ לֶ ְך. "ּכֵ ן, הָ רֶ ּבֶ 'ה הֹודִ יעַ לֹו ּכְ בָ ר אֶ תְ מֹול". "ּובְ כֵ ן, הּוא יָ דַ ע ׁשֶ הָ אֵ רּועַ יִ הְ יֶ ה ּבִ ׁשְ ּתֵ ים עֶ ׂשְ רֵ ה, ּובְ ׁשֶ קֶ ט הֶ חְ לִ יף אֶ ת הַ ּׁשָ עֹון ׁשֶ ל הַ ּכִ ּתָ ה ּבְ ׁשָ עֹון אַ חֵ ר ׁשֶ ּנֶ עֱ צַ ר ּבִ ׁשְ ּתֵ ים עֶ ׂשְ רֵ ה..." "מַ ה ּפִ תְ אֹום? זֶ ה הַ ּׁשָ עֹון הָ רָ גִ יל ׁשֶ ל הַ ּכִ ּתָ ה ׁשֶ ּלָ נּו!" נִ ׁשְ מְ עָ ה מְ הּומָ ה ּבְ עֵ ת ׁשֶ הַ יְ לָ דִ ים ּבָ חֲ נּו אֶ ת הַ ּׁשָ עֹון, וְ גִ ּלּו ׁשֶ הַ ּזְ גּוגִ ית סְ דּוקָ ה, מֵ אֹותָ ּה ּפַ עַ ם ּבָ ּה ּפָ גַ ע ּבָ ּה ּכַ ּדּור ּתֹועֶ ה. זֶ ה ּבְ וַ ּדַ אי הַ ּׁשָ עֹון ׁשֶ ּלָ הֶ ם. "אִ יצִ יק, נּו, הַ פְ עֵ ל אֶ ת מֹוחֲ ָך... סֹומְ כִ ים עָ לֶ יָך ׁשֶ ּמָ חָ ר ּתֵ דַ ע ּגַ ם אַ ּתָ ה לַ עֲ ׂשֹות אֶ ת הַ ּקֶ סֶ ם!" קָ רְ אּו יְ לָ דִ ים, וְ רַ ק אָ ז ּכָ בְ תָ ה הַ הַ קְ לָ טָ ה סֹוף סֹוף. לְ הַ פְ ּתָ עָ תֹו ׁשֶ ל הָ רֶ ּבֶ 'ה, הִ ׁשְ ּתַ ּפֵ ר מַ ּצַ ב רּוחֹו ׁשֶ ל נַ חּומְ קֶ ע ּפְ לָ אִ ים. "ּבְ סֵ דֶ ר ּגָ מּור, אָ בֹוא לַ ּסִ ּיּום", הּוא אָ מַ ר. "הַ יְ לָ דִ ים ּכִ מְ עַ ט ּגִ ּלּו אֶ ת סֹודִ י, אֲ בָ ל ּבַ ּסֹוף ֹלא..." הֹוסִ יף ּבְ חִ ּיּוְך. "אַ סְ ּבִ יר לְ ָך, הָ רַ ב. הָ יִ יתִ י ׁשָ בּור וְ רָ צּוץ. ׁשָ מַ עְ ּתִ י ּבְ ׁשִ עּור ּבְ פָ רָ ׁשַ ת הַ ּׁשָ בּועַ , עַ ל הָ אִ ּסּור 'ֹלא תְ עֹונֵ נּו', וְ לָ מַ דְ ּתִ י ׁשֶ חֲ זַ "ל מַ סְ ּבִ ירִ ים, ׁשֶ ּזֶ הּו אִ ּסּור 'לֶ אֱ חֹז אֶ ת הָ עֵ ינַ יִ ם'. ֹלא רַ ק ׁשֶ אָ סּור לְ כַ ּׁשֵ ף, אָ סּור ּגַ ם לִ גְ רֹם לַ אֲ נָ ׁשִ ים לְ הַ אֲ מִ ין ּכְ אִ ּלּו יֵ ׁש לְ ָך ּכֹוחֹות ּכִ ּׁשּוף. אָ סּור לָ אָ דָ ם לִ יצֹר מַ ּצָ ב ׁשֶ ּיַ אֲ מִ ינּו ׁשֶ ּיֵ ש לֹו ּכֹוחֹות ֹלא טִ בְ עִ ּיִ ים. הִ צְ טַ עַ רְ ּתִ י מְ אֹד ׁשֶ עָ בַ רְ ּתִ י עַ ל הָ אִ ּסּור הַ ּזֶ ה. הֲ ֹלא הַ ּיֶ לֶ ד הַ הּוא אָ מַ ר ׁשֶ ּיֵ ׁש לִ י ּכֹוחֹות- עַ ל... חָ ׁשַ ב ׁשֶ אֲ נִ י מְ כַ ּׁשֵ ף. מַ ּמָ ׁש אָ חַ זְ ּתִ י אֶ ת הָ עֵ ינַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו. אֲ בָ ל הִ ּנֵ ה, עַ ּתָ ה ׁשָ מַ עְ נּו ׁשֶ ּבָ רֶ גַ ע ׁשֶ רַ ק יָ צָ אתִ י, הַ יְ לָ דִ ים צָ חֲ קּו צְ חֹוק ּגָ דֹול מֵ הַ ּמַ חֲ ׁשָ בָ ה ׁשֶ ּמְ דֻ ּבָ ר ּבְ 'כֹוחֹות ּפֶ לֶ א'... ּבָ רּוְך ה'! יְ לָ דִ ים חֲ כָ מִ ים ּונְ בֹונִ ים, וְ ֹלא הָ לְ כּו ׁשֹולָ ל, אַ ף אִ ם אֶ ת הַ 'ּטְ רִ יק' הַ מְ דֻ ּיָ ק ׁשֶ ּלִ י ֹלא הִ צְ לִ יחּו לְ גַ ּלֹות". סַ ּבָ א ׁשָ מַ ע אֶ ת הַ ּסִ ּפּור ּבְ עִ נְ יָ ן. "ּכִ מְ דֻ ּמַ נִ י ׁשֶ ּצָ רִ יְך לִ ׁשְ אֹל רַ ב הֲ לָ כָ ה לְ מַ עֲ ׂשֶ ה. יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ עֹוׂשֵ ה קְ סָ מִ ים צָ רִ יְך לְ גַ ּלֹות ּכֵ יצַ ד עָ ׂשָ ה אֹותָ ם, ּכְ דֵ י ׁשֶ ֹּלא יַ חְ ׁשְ בּו ׁשֶ ּמְ דֻ ּבָ ר ּבְ כִ ּׁשּוף. אּולַ י אָ כֵ ן מֻ ּתָ ר ּגַ ם ּבָ אֹפֶ ן הָ אָ מּור, ּכְ ׁשֶ הַ ּקָ הָ ל מּודָ ע לְ כָ ְך ׁשֶ ּמְ דֻ ּבָ ר ּבִ 'טְ רִ יקִ ים' ּכָ אֵ ּלֶ ה וַ אֲ חֵ רִ ים... ּבְ כָ ל אֹפֶ ן הַ ּסִ ּפּור מַ בְ הִ יר ּפִ ׁשְ רֹו ׁשֶ ל אִ ּסּור ּתֹורָ ה, ּומֵ אִ יר אֹותֹו ּבְ אֹור יְ קָ רֹות!" נַ חּומְ קֶ ע נֹוטֵ ׁש אֶ ת עֹולַ ם הַ ּקֹוסְ מּות ּומֶ ה חָ ׂשְ פָ ה הַ הַ קְ לָ טָ ה ּבְ טָ עּות 33תשפ"ד 3

מעשה אבות לבנים /// ר' בר חיים ואלה תולדות רֹאׁש ּבְ תֹוְך הַ ּמַ יִ ם הָ רַ ב אֲ בִ יגְ דֹור מִ ילֶ ר זצ''ל מִ ּתַ לְ מִ ידֵ י הַ ּסַ ּבָ א מִ ּסְ לַ ּבֹודְ קָ א הָ יָ ה מַ ׁשְ ּגִ יחַ ּבִ יׁשִ יבַ ת רַ ּבֵ נּו חַ ּיִ ים ּבֶ רְ לִ ין ּבְ אַ רְ צֹות הַ ּבְ רִ ית ׂשִ יחֹותָ יו הַ מְ רַ ּתְ קֹות מְ עֹורְ רֹות לְ אַ הֲ בַ ת הַ ּׁשֵ ם ּולְ יִ רְ אַ ת ׁשָ מַ יִ ם. ּבַ ּׁשָ נִ ים הָ אַ חֲ רֹונֹות ּתֻ רְ ּגְ מּו הַ ּׂשִ יחֹות לִ לְ ׁשֹון הַ ּקֹדֶ ׁש וְ נֶ אֶ גְ דּו ּבְ סֵ פֶ ר 'ּתֹורַ ת אֲ בִ יגְ דֹור'. נִ פְ טַ ר בכ''ז ּבְ נִ יסָ ן תשס''א. הרב אביגדור מילר הָ רַ ב אֲ בִ יגְ דֹור מִ ילֶ ר ּפָ סַ ע ּבָ רְ חֹוב הַ ּנְ יּו יֹורְ קִ י הַ ּסֹואֵ ן. מִ י ׁשֶ הָ יָ ה מַ ּבִ יט ּבֹו ֹלא הָ יָ ה רֹואֶ ה הֶ בְ ּדֵ ל ּבֵ ינֹו לְ בֵ ין ּכָ ל הָ עֹובְ רִ ים וְ הַ ּׁשָ בִ ים, רַ ק מִ י ׁשֶ הִ ּכִ יר אֹותֹו הֵ יטֵ ב יָ כֹול הָ יָ ה לְ נַ חֵ ׁש ׁשֶ הּוא ֹלא ּפֹוסֵ עַ ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם. ּבִ ׁשְ בִ יל הָ רַ ב מִ ילֶ ר, הֲ לִ יכָ ה ּבָ רְ חֹוב זֹו הִ זְ ּדַ ּמְ נּות. הִ זְ ּדַ ּמְ נּות לַ חְ ׁשֹב מַ חְ ׁשָ בֹות. וְ ֹלא סְ תָ ם מַ חְ ׁשָ בֹות. הֵ ן ּבִ זְ מַ ן ׁשֶ הּוא הֹולֵ ְך סְ תָ ם ּבְ דַ רְ ּכֹו, יָ כֹול הּוא לַ חְ ׁשֹב מַ חֲ ׁשָ בֹות ׁשֶ ל אַ הֲ בַ ת הַ ּׁשֵ ם! מַ ה ּלְ מָ ׁשָ ל? לְ מָ ׁשָ ל, יִ ּתָ כֵ ן וְ הּוא חֹוׁשֵ ב ּכָ עֵ ת עַ ל הָ רַ גְ לַ יִ ם. ּכֵ ן, אֵ ּלּו הָ רַ גְ לַ יִ ם הַ ּמֹולִ יכֹות אֹותֹו ּבְ קַ ּלּות ׁשֶ ּכָ זֹו מִ ּמָ קֹום לְ מָ קֹום. ּכֵ יצַ ד הֵ ן ּפֹועֲ לֹות? יֵ ׁש ּבָ הֶ ן עֲ צָ מֹות ּבְ דִ קְ ּדּוק מִ סְ ּפָ רִ י ּובְ גֹדֶ ל מְ סֻ ּיָ ם. הָ עֲ צָ מֹות הֵ ן קָ ׁשֹות ּומְ סֻ ּגָ לֹות לָ ׂשֵ את אֶ ת מִ ׁשְ קַ ל הַ ּגּוף, וְ הֵ ן מְ חֻ ּבָ רֹות זֹו לְ זֹו ּבְ עֶ זְ רַ ת סְ חּוס ׁשֶ ּמֹונֵ עַ מֵ הֵ ן לִ ׁשְ חֹק זֹו אֶ ת זֹו. הֵ ן עֲ טּופֹות ּבְ מַ עֲ טֶ פֶ ת ׁשְ רִ ירִ ים ּגְ מִ יׁשָ ה, ּכָ ְך הֵ ן יְ כֹולֹות לָ נּועַ , וְ הֵ ן זָ זֹות ּבְ אֹפֶ ן ּכִ מְ עַ ט אֹוטֹומָ טִ י ּבְ אֶ מְ צָ עּות מַ חְ ׁשָ בָ ה. אָ דָ ם חֹוׁשֵ ב 'אֲ נִ י רֹוצֶ ה לָ לֶ כֶ ת לְ מָ קֹום ּפְ לֹונִ י' - וְ הָ עֲ צָ מֹות ׁשֶ ּלֹו ּכְ בָ ר נָ עֹות ּוכְ בָ ר לֹוקְ חֹות אִ ּתָ ן אֶ ת ּכָ ל מִ ׁשְ קַ ל ּגּופֹו ּבְ קַ ּלּות ּובִ מְ הִ ירּות לַ ּמָ קֹום ׁשֶ עָ לָ יו הּוא חָ ׁשַ ב. אֹו, יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ הָ רַ ב אֲ בִ יגְ דֹור חֹוׁשֵ ב ּכָ עֵ ת עַ ל הָ עֵ צִ ים. ּכֵ ן, אֵ ּלּו ּבַ עֲ לֵ י הֶ עָ לִ ים הַ יְ רֻ ּקִ ים הָ עֹורְ כִ ים פֹוטֹוסִ ינְ טֶ זָ ה לַ ּכֹוחַ ׁשֶ ּמַ ּגִ יעַ מֵ הַ ּׁשֶ מֶ ׁש, וְ הֹופְ כִ ים אֹותֹו לְ סֻ ּכָ ר ׁשֶ ּנִ ׁשְ לָ ח לְ הַ מְ ּתִ יק אֶ ת הַ ּפֵ רֹות ׁשֶ עַ ל הָ עֵ ץ. ּכֵ יצַ ד יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ ּכֹוחַ הֹופֵ ְך לִ הְ יֹות סֻ ּכָ ר? רַ ק הַ ּׁשֵ ם יִ תְ ּבָ רַ ְך ּבְ אַ הֲ בָ תֹו אֵ לֵ ינּו יָ כֹול לִ ׁשְ ֹלחַ קַ רְ נֵ י ׁשֶ מֶ ׁש חֲ מִ ימֹות עַ ל עָ לִ ים יְ רֻ ּקִ ים - ּכְ דֵ י ׁשֶ ּלָ נּו יִ הְ יֶ ה סֻ ּכָ ר טָ עִ ים ּומָ תֹוק. מָ ה עֹוד? הַ אִ ם רְ אִ יתֶ ם ּפַ עַ ם אֶ ת הַ ּׁשָ מַ יִ ם? אֵ ּלּו הַ ּׁשָ מַ יִ ם הַ ּתְ כֻ ּלִ ים. הַ אִ ם חֲ ׁשַ בְ ּתֶ ם ּפַ עַ ם לָ ּמָ ה צֶ בַ ע הַ ּׁשָ מַ יִ ם ּתָ כֹל הּוא, לָ ּמָ ה הּוא ֹלא לָ בָ ן צַ ח, לָ ּמָ ה אֵ ינֹו ׁשָ חֹר, לָ ּמָ ה הּוא ֹלא אָ דֹם? הַ ּצֶ בַ ע הַ ּתְ כַ לְ כַ ל הּוא הַ ּצֶ בַ ע הַ ּנָ עִ ים ּבְ יֹותֵ ר לָ עַ יִ ן ׁשֶ ּלָ נּו, וְ הַ ּׁשֵ ם יִ תְ ּבָ רַ ְך ּפָ רַ ׂש מֵ עָ לֵ ינּו מִ ׁשְ טָ ח עָ צּום ּבַ ּצֶ בַ ע הַ ּבָ רִ יא ּבְ יֹותֵ ר לָ רְ אִ ּיָ ה ׁשֶ ּלָ נּו. ּכָ ְך הָ יָ ה הָ רַ ב מִ ילֶ ר נֹוהֵ ג ּבְ הָ לְ כֹו ּבָ רְ חֹוב אֹו ּבְ כָ ל הִ זְ ּדַ ּמְ נּות ׁשֶ הִ יא - לְ הִ תְ ּבֹונֵ ן וְ לִ רְ אֹות אֶ ת יְ פִ י הַ ּבְ רִ יאָ ה וְ אֶ ת הַ ּטֹוב ׁשֶ הַ ּׁשֵ ם מַ ׁשְ ּפִ יעַ עָ לֵ ינּו ּבְ אֵ ין סֹוף ּתְ חּומִ ים. אֲ בָ ל הַ ּפַ עַ ם הַ ּזֹו ּכַ אֲ ׁשֶ ר הָ לַ ְך הָ רַ ב מִ ילֶ ר ּבָ רְ חֹוב, הּוא הִ זְ ּדַ עֲ זֵ עַ . הּוא עָ בַ ר עַ ל יַ ד סַ פְ סָ ל ׁשֶ עָ לָ יו יָ ׁשְ בּו זּוג נָ ׁשִ ים נְ יּו יֹורְ קִ ּיֹות זְ קֵ נֹות, וְ אַ חַ ת מֵ הֶ ן אָ מְ רָ ה לַ חֲ בֶ רְ ּתָ ּה: "הָ אֲ וִ יר ּכָ אן ּבִ נְ יּו יֹורְ ק הּוא נֹורָ אִ י". "אֵ יְך אֶ פְ ׁשָ ר לֹומַ ר ּכִ ּנּוי ּכָ זֶ ה עַ ל הָ אֲ וִ יר ׁשֶ הַ ּׁשֵ ם מַ ׁשְ ּפִ יעַ עָ לֵ ינּו ּבְ רֹב חַ סְ ּדֹו ּכְ דֵ י לְ חַ ּיֹות אֹותָ נּו?'' ׁשָ אַ ל הָ רַ ב אֲ בִ יגְ דֹור מִ ילֶ ר ּבְ לִ ּבֹו. "הָ אֲ וִ יר הַ ּטֹוב ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו מְ מַ ּלְ אִ ים ּבֹו אֶ ת הָ רֵ אֹות, וְ הָ רֵ אֹות מַ פְ רִ ידֹות מִ ּמֶ ּנּו אֶ ת הַ חַ מְ צָ ן וְ ׁשֹולְ חֹות אֶ ת הַ חַ מְ צָ ן הַ ּטֹוב לְ כָ ל הַ ּתָ אִ ים ׁשֶ ּבַ ּגּוף. עַ ל הָ אֲ וִ יר הַ ּזֶ ה, ׁשֶ הַ חַ מְ צָ ן נִ מְ צָ א ּבֹו ּבַ ּמִ ּנּון מְ דֻ ּיָ ק ּומֻ תְ אָ ם ּבִ ׁשְ בִ ילֵ נּו - עַ ל הָ אֲ וִ יר הַ ּזֶ ה אֶ פְ ׁשָ ר לֹומַ ר ׁשֶ הּוא אֲ וִ יר נֹורָ אִ י?'' וַ עֲ דַ יִ ן חָ ׁשַ ׁש הָ רַ ב ׁשֶ ּמָ א יִ ּדָ בְ קּו הַ ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ ּׁשָ מַ ע ּבְ תֹודַ עְ ּתֹו, וְ יִ גְ רְ מּו לֹו לְ זַ לְ זֵ ל ּבְ מַ ּתָ נָ ה ּגְ דֹולָ ה זֹו ׁשֶ ל הַ ּׁשֵ ם - ּבָ אֲ וִ יר לִ נְ ׁשִ ימָ ה. מֶ ה עָ ׂשָ ה? הּוא מִ הֵ ר לְ בֵ יתֹו, מִ ּלֵ א קְ עָ רָ ה ּבְ מַ יִ ם וְ הִ כְ נִ יס אֶ ת רֹאׁשֹו לְ תֹוכָ ּה. ּכָ ְך נִ ׁשְ אַ ר עַ ד ׁשֶ הּוא ּכְ בָ ר ֹלא הָ יָ ה מְ סֻ ּגָ ל, הּוא הָ יָ ה מֻ כְ רָ ח לְ הֹוצִ יא אֶ ת ּפָ נָ יו ּכְ דֵ י לִ נְ ׁשֹם אֲ וִ יר... ּכֵ ן אֲ וִ יר נְ יּו יֹורְ קִ י. הּוא הֹוצִ יא אֶ ת הָ רֹאׁש מֵ הַ ּקְ עָ רָ ה וְ נָ ׁשַ ם לִ רְ וָ חָ ה: "אֹוהֹו, אֵ יזֶ ה אֲ וִ יר טֹוב!" תשפ"ד 33 4

באותיות גדולות/// ח' פרידמן מְ ׂשִ ימָ ה רֹופֵ א ּכָ ל ּבָ ׂשָ ר אֶ תְ מֹול אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם קָ רְ תָ ה ּבַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ּלָ נּו ּתְ אּונָ ה ֹלא נְ עִ ימָ ה. יַ עֲ קֹבִ י רָ ץ מֵ הַ ּמִ טְ ּבָ ח יָ ׁשָ ר לַ ּסָ לֹון וְ - ּבּום! יַ עֲ קֹּבִ י הִ תְ נַ ּגֵ ׁש ּבְ כִ ּסֵ א, ּוׁשְ נֵ יהֶ ם נָ פְ לּו עַ ל הָ רִ צְ ּפָ ה. טְ רַ אח! יַ עֲ קֹבִ י ּבָ כָ ה מְ אֹד. הּוא הִ סְ ּתַ ּכֵ ל עַ ל הָ רֶ גֶ ל ׁשֶ ּלֹו וְ רָ אָ ה ׁשָ ם ׂשְ רִ יטָ ה אֲ רֻ ּכָ ה וַ אֲ דֻ ּמָ ה. הַ ּכִ ּסֵ א ֹלא ּבָ כָ ה ּבִ כְ לָ ל. אֲ בָ ל ּגַ ם עַ ל אַ חַ ת מֵ הָ רַ גְ לַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו נִ הְ יָ תָ ה ׂשְ רִ יטָ ה עֲ מֻ ּקָ ה. אֲ בָ ל, אַ ּתֶ ם יֹודְ עִ ים מַ ה ּקָ רָ ה ּבַ ּבֹקֶ ר? הַ ּׂשְ רִ יטָ ה ׁשֶ ּבְ כִ ּסֵ א הָ עֵ ץ נִ ׁשְ אֲ רָ ה. הִ יא ּתִ ּׁשָ אֵ ר ׁשָ ם ּתָ מִ יד. וְ אִ ּלּו הַ ּׂשְ רִ יטָ ה ּבָ רֶ גֶ ל ׁשֶ ל יַ עֲ קֹּבִ י הִ תְ רַ ּפְ אָ ה. ּבְ עֶ זְ רַ ת ה', ּבְ עֹוד יֹום אֹו יֹומַ יִ ם ֹלא יִ ּׁשָ אֵ ר מִ ּמֶ ּנָ ה אֲ פִ ּלּו סִ ימָ ן. אֵ יזֶ ה ּפֶ לֶ א! אֵ יזֶ ה נֵ ס! ּבַ ּגּוף ׁשֶ ּלָ נּו אֲ נַ חְ נּו יְכֹולִ ים לִ רְ אֹות הֲ מֹון נִ ּסִ ים ׁשֶ ל ה'. לְ יַד ּכָ ל אֶ חָ ד מֵ הָ אֵ יבָ רִ ים הַ מְ צֻ ּיָרִ ים, ּכִ תְ בּו מַ ּׁשֶ הּו מַ תְ אִ ים ׁשֶ אַ ּתֶ ם מֹודִ ים עָ לָ יו לַ ה'! ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ ּדֻ גְ מָ ה: ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ ּתֹודָ ה לַ ה' ׁשֶ אֲ נִ י יָכֹול ______________ לִ נְ ׁשֹם 33תשפ"ד 5

אמא מספרת/// ר' פס ב ֲארּו ַחת ֶער ֶ ַל סִ ּפּורִ ים רֹוחִ י הָ רִ אׁשֹונָ ה ּבַ חֶ בֶ ל מֵ אָ ז ׁשֶ רֹוחִ י לָ מְ דָ ה לִ קְ ּפֹץ ּבְ חֶ בֶ ל, הִ יא אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא הָ יְ תָ ה הָ רִ אׁשֹונָ ה ּבַ חֶ בֶ ל. מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות ׁשֶ רֹוחִ י עֲ דַ יִ ן ֹלא יֹודַ עַ ת לִ קְ ּפֹץ הֵ יטֵ ב, ּובֶ טַ ח ׁשֶ ֹּלא לְ הַ ּקִ יף 'ּבְ הַ פְ סָ קָ ה', וְ כָ ְך יֹוצֵ א ׁשֶ ּכִ מְ עַ ט ּתָ מִ יד הִ יא נִ פְ סֶ לֶ ת ּבִ תְ חִ ּלַ ת הַ ּמִ ׂשְ חָ ק ּומְ גַ לְ ּגֶ לֶ ת ּבַ חֶ בֶ ל הֲ מֹו---ן זְ מַ ן, ּוכְ ׁשֶ ּסֹוף סֹוף לֹוקְ חִ ים מִ ּמֶ ּנָ ה אֶ ת הַ חֶ בֶ ל - הִ יא אַ חֲ רֹונָ ה אֹו ּכִ מְ עַ ט לִ פְ נֵ י הָ אַ חֲ רֹונָ ה. לִ פְ עָ מִ ים הִ יא מִ תְ קַ ּדֶ מֶ ת וְ נַ עֲ ׂשֵ ית אֲ פִ ּלּו ׁשְ לִ יׁשִ ית, אֲ בָ ל אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא רִ אׁשֹונָ ה. אֲ בָ ל ּפַ עַ ם אַ חַ ת, רֹוחִ י ׂשִ חֲ קָ ה ּבֶ חָ צֵ ר וְ הִ ּנֵ ה הִ בְ חִ ינָ ה ּבְ אִ ּמָ א ׁשֶ ּמְ סַ ּמֶ נֶ ת לָ ּה לְ הִ תְ קָ רֵ ב. "אֲ נִ י ּבְ 'עָ צֹור'", רּוחִ י אָ מְ רָ ה לַ חֲ בֵ רֹות, ּומִ הֲ רָ ה לְ אִ ּמָ א. "רֹוחִ י, מִ תְ קָ רֶ בֶ ת ׁשְ עַ ת אֲ רּוחַ ת הָ עֶ רֶ ב וְ אֵ ין לֶ חֶ ם ּבַ ּבַ יִ ת, לְ כִ י לַ ּצַ רְ כָ נִ ּיָ ה וְ תָ בִ יאִ י לֶ חֶ ם וְ ׂשַ ּקִ ית חָ לָ ב". רֹוחִ י לָ קְ חָ ה אֶ ת הָ אַ רְ נָ ק וְ רָ צָ ה לַ ּצַ רְ כָ נִ ּיָ ה, הַ ּצַ רְ כָ נִ ּיָ ה קְ רֹובָ ה מְ אֹד לַ ּבַ יִ ת, וְ ֹלא יִ קְ רֶ ה ּכְ לּום אִ ם חָ מֵ ׁש ּדַ ּקֹות הִ יא ֹלא ּתִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ף ּבַ ּמִ ׂשְ חָ ק. רֹוחִ י מִ הֲ רָ ה לָ קַ חַ ת לֶ חֶ ם מֵ הַ ּמַ ּדָ ף, ׂשַ ּקִ ית חָ לָ ב מֵ הַ מְ קָ רֵ ר, ּובִ צְ עָ דִ ים זְ רִ יזִ ים ּפָ סְ עָ ה לַ ּקֻ ּפָ ה. אֹויְ ׁש, עַ ל זֶ ה הִ יא ֹלא חָ ׁשְ בָ ה. לְ יַ ד הַ ּקֻ ּפָ ה יֵ ׁש ּתֹור. ׁשְ לֹוׁשָ ה אֲ נָ ׁשִ ים עֹומְ דִ ים לְ פָ נֶ יהָ . זֶ ה אֹומֵ ר ׁשֶ הַ ּקְ נִ ּיָ ה ּתֶ אֱ רַ ְך יֹותֵ ר מֵ חָ מֵ ׁש ּדַ ּקֹות, ּומִ י יֹודֵ עַ אִ ם יִ ׁשְ מְ רּו לָ ּה אֶ ת הַ ּתֹור ּבַ חֶ בֶ ל. רֹוחִ י עָ מְ דָ ה וְ הִ ּבִ יטָ ה ּבְ קֹונֶ ה ׁשֶ הֶ עֱ בִ יר מּוצָ ר אַ חַ ר מּוצָ ר. הִ ּנֵ ה הַ ּקֹונֶ ה הָ רִ אׁשֹון יָ צָ א, יֵ ׁש לְ פָ נֶ יהָ רַ ק ׁשְ נֵ י קֹונִ ים. ּופִ תְ אֹום הִ יא ׁשָ מְ עָ ה קֹול ּבְ כִ י מֵ אֲ חֹורֶ יהָ . "ּווָ אָ ה ּווָ אָ ה". ּבְ כִ י ׁשֶ ל ּתִ ינֹוק קְ טַ נְ טַ ן. הִ יא הִ סְ ּתֹובְ בָ ה לְ אָ חֹור וְ גִ ּלְ תָ ה ׁשֶ ּמֵ אֲ חֹורֶ יהָ נֶ עֶ מְ דָ ה ּבַ ּתֹור אִ ּמָ א אַ חַ ת, טֹופַ חַ ת עַ ל ּגַ ּבֹו ׁשֶ ל ּתִ ינֹוק ּפִ צְ ּפֹון ּולְ צִ ּדָ ּה עֲ גָ לָ ה רֵ יקָ ה. אֹוי, הַ ּתִ ינֹוק ֹלא נִ רְ ּגַ ע אֲ פִ ּלּו ּבַ ּיָ דַ יִ ם ׁשֶ ל אִ ּמָ א ׁשֶ ּלֹו. רֹוחִ י רִ חֲ מָ ה עַ ל הַ ּתִ ינֹוק. "אּולַ י ּתִ הְ יִ י לְ פָ נַ י", הִ יא הִ ּצִ יעָ ה לָ אִ ּׁשָ ה. "ּתֹודָ ה רַ ּבָ ה", אִ ּמֹו ׁשֶ ל הַ ּתִ ינֹוק ׂשָ מְ חָ ה ּכָ ל ּכָ ְך. "ּכָ ְך אּוכַ ל לַ חְ זֹר הַ ּבַ יְ תָ ה מַ הֵ ר לְ הַ רְ ּגִ יעַ אֶ ת הַ ּקָ טָ ן", הִ יא אָ מְ רָ ה לְ רֹוחִ י, וְ הֹוּפְ ס - נֶ עֶ מְ דָ ה לְ פָ נֶ יהָ . ּכָ עֵ ת רָ אֲ תָ ה רֹוחִ י ׁשֶ עַ ל הָ עֲ גָ לָ ה ׁשֶ ל הַ ּתִ ינֹוק ּתְ לּויָ ה ׂשַ ּקִ ית ּובָ ּה הַ רְ ּבֵ ה מּוצָ רִ ים. "וְ לִ י יֵ ׁש רַ ק ׁשְ נֵ י מּוצָ רִ ים", הִ יא חָ ׁשְ בָ ה לְ עַ צְ מָ ּה. "ּבְ עֶ צֶ ם, לָ ּמָ ה וִ ּתַ רְ ּתִ י? וְ יֵ ׁש לִ י ּגַ ם מִ ׂשְ חָ ק ּבְ חֶ בֶ ל ׁשֶ ּיָ צָ אתִ י מִ ּמֶ ּנּו ּבָ אֶ מְ צַ ע, וְ אִ ם אֶ תְ עַ ּכֵ ב - מִ י יֹודֵ עַ אִ ם יַ סְ ּכִ ימּו לִ י לַ חְ זֹר לַ ּתֹור ׁשֶ ּלִ י. אּולַ י יַ ּגִ ידּו ׁשֶ אֲ נִ י צְ רִ יכָ ה לְ גַ לְ ּגֵ ל מֵ חָ דָ ׁש?" "לא", אָ מְ רָ ה רֹוחִ י לְ עַ צְ מָ ּה, "אֵ ילּו מַ חְ ׁשָ בֹות ׁשֶ ל הַ ּיֵ צֶ ר הָ רַ ע, ׁשֶ רֹוצֶ ה ׁשֶ אֶ תְ חָ רֵ ט עַ ל הַ ּמִ צְ וָ ה וְ אַ פְ סִ יד אֹותָ ּה". וְ הִ יא הִ מְ ׁשִ יכָ ה לְ הַ מְ ּתִ ין ּבַ ּתֹור, עַ ד ׁשֶ הָ אִ ּׁשָ ה סִ ּיְ מָ ה לְ הַ עֲ בִ יר ּבַ ּקֻ ּפָ ה אֶ ת ּכָ ל הַ ּמּוצָ רִ ים. אַ חַ ר ּכָ ְך הִ יא ׁשִ ּלְ מָ ה ּבְ עַ צְ מָ ּה עַ ל הַ ּלֶ חֶ ם וְ עַ ל הֶ חָ לָ ב, וְ רָ צָ ה לֶ חָ צֵ ר קְ צָ ת ּבִ דְ אָ גָ ה. אֲ בָ ל ׁשָ ם חִ ּכְ תָ ה לָ ּה הַ פְ ּתָ עָ ה נְ עִ ימָ ה. "רֹוחִ י חָ זְ רָ ה", אָ מְ רּו הַ יְ לָ דֹות. "טֹוב, עַ כְ ׁשָ ו הַ ּתֹור ׁשֶ ּלָ ּה". עַ ּתָ ה הִ בְ חִ ינָ ה רֹוחִ י ׁשֶ הַ ּיַ לְ ּדָ ה ׁשֶ הָ יְ תָ ה מֵ אֲ חֹורֶ יהָ ּבַ ּתֹור - הִ יא ּכָ עֵ ת רִ אׁשֹונָ ה, ּובָ רֶ גַ ע ׁשֶ הִ יא הִ ּגִ יעָ ה לַ ּמִ ׂשְ חָ ק, הַ ּיַ לְ ּדָ ה ּפִ ּנְ תָ ה לָ ּה מָ קֹום, וְ רֹוחִ י ּבַ ּפַ עַ ם הָ רִ אׁשֹונָ ה ּבַ חַ ּיִ ים הָ פְ כָ ה לִ הְ יֹות רִ אׁשֹונָ ה ּבַ חֶ בֶ ל. הִ יא הֶ חְ לִ יטָ ה עַ ל הַ ּמִ ׂשְ חָ קִ ים, וְ הִ יא ּבָ חֲ רָ ה ּבְ מִ ׂשְ חָ קִ ים קַ ּלִ ים, ּכָ אֵ ּלּו ׁשֶ הִ יא ֹלא נִ פְ סֶ לֶ ת ּבָ הֶ ם ּבִ מְ הִ ירּות. ּכָ ְך הִ יא הָ יְ תָ ה הָ רִ אׁשֹונָ ה ּכָ ל ׁשְ אָ ר אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם, ׂשִ חֲ קָ ה וְ ׂשִ חֲ קָ ה וְ ֹלא ּגִ לְ ּגְ לָ ּה ּבִ כְ לָ ל עַ ד ׁשֶ הִ ּגִ יעַ הָ עֶ רֶ ב וְ הִ ּגִ יעַ הַ ּזְ מַ ן לַ עֲ לֹות הַ ּבַ יְ תָ ה. תשפ"ד 33 6

למערכת מדויקת( בכתב שנת לידה וכתובת פרטיכם )שם, תאריך, במדור זה שלחו כדי להתברך איחולי מזל טוב למנויי זרקור טובה בשעה בר מצווה רפי ויסלובסקי, בני ברק ישראל זוננפלד, ירושלים אליקים ישראל זוננפלד, ירושלים ימי הולדת בנים נפתלי מאיר גולדמינץ, ירושלים דוד שלמה אייכלר, ירושלים יונתן מסילתי, ירושלים שלומקה פרידמן, ירושלים אהרון גדליה נחם, ירושלים ישראל זאב נחם, ירושלים שרוליק לוריא, ירושלים מוישי ווגל, ירושלים ישעיהו אריה אלדד, ירושלים אריה אטון, ירושלים בניהו שמעון טויק, ירושלים שלומי ברסלר, גבעת זאב הלל שוכר, ירושלים עקיבא פרבשטיין, ירושלים דניאל פוטרמן, ביתר עילית עקיבא ריבקין, כרמיאל שלוימי רכניצר, בני ברק נפתלי מאיר גולדמינץ, ירושלים דניאל שווארץ, בני ברק דודי קלצקין, ביתר עילית יחיאל פינקלשטיין, מודיעין עילית מוישי פלקסר, ערד חיליק קפלושניק, אשדוד בת מצוה שני פוטרמן, ביתר עילית תמי בודנהיימר, מודיעין עילית ימי הולדת בנות אלישבע שפירא, ביתר עלית רחלי סלומון, ירושלים שטערנא שרה גלדציילר, גבעת אלה אהובי דויטש, ירושלים זהבי שורקין, עפולה נחמי ברזובסקי, ירושלים נחמי זלושינסקי, רחובות שרי גרפל, מודיעין עילית יעל זובין, נתניה מלכה רות ביטון, רחובות ללי ברוורמן, מודיעין עילית תמר סמנר, רחובות ללי קרוטיקוב, מודיעין עילית אילה רייך, ירושלים יהודית מלוביצקי, ביתר עילית אלישבע איטה פולק, בית שמש ריקי חרז, אלעד אסתי ברזל, בני ברק אילה פטרובר, ביתר עילית יעלי זוהר, ביתר עילית ברכה אדלר, ירושלים אלישבע פרידמן רבקי גערליצקי, תל אביב חיה ברנד, ירושלים משפחה בחרוזים /// חני פ' לְ כַ ּבֵ ד לְ קַ ּבֵ ל אֹותֹו ּבְ סֵ בֶ ר ּפָ נִ ים ּולְ הַ כְ נִ יס, לְ הִ ׁשְ ּתַ ּדֵ ל ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה לֹו נָ עִ ים וְ חָ לִ ילָ ה, ֹלא לְ הַ כְ עִ יס. לְ הַ ּצִ יעַ ּבְ לִ י לִ לְ חֹץ לְ קַ ּבֵ ל 'ּכֵ ן' וְ גַ ם 'ֹלא', לְ הַ ׁשְ אִ יר ּולְ אַ פְ ׁשֵ ר אֶ ת הַ ּמֶ רְ חָ ב ׁשֶ ּלֹו. לְ הַ ּטֹות אֹזֶ ן ּבֶ אֱ מֶ ת ֹלא רַ ק לִ ׁשְ מֹעַ , לְ הַ קְ ׁשִ יב עַ ד הַ ּסֹוף ּבְ לִ י לִ קְ טֹעַ . לְ חַ ּכֹות קְ צָ ת ּגַ ם אִ ם מִ ּיָ ד יֵ ׁש מַ ה ּלְ הָ עִ יר וְ לִ ׁשְ אֹל, לֹומַ ר אֶ ת ּדַ עְ ּתִ י ּבִ נְ עִ ימּות ּובְ לִ י לִ קְ טֹל. נָ תִ י ּבֶ ן 15 לְ כַ ּבֵ ד ּכָ ל אָ ח יָ קָ ר ּכָ ל חָ בֵ ר ּבַ ּיְ ׁשִ יבָ ה... ֹלא מִ ּשּׁום נִ ימּוס אֶ ּלָ א ּכִ י ּכָ ְך ה' צִ ּוָה! 33תשפ"ד 7

ֶלע ָג ֹ ו ר ְ ִלי ב ּ ּבִ ׁשְ עַ ת לַ יְ לָ ה מְ אֻ חֶ רֶ ת יָ ׁשְ בּו אַ ּבָ א וַ אֲ רִ י עַ ל הַ ּסַ פְ סָ ל ּבָ אֹוטֹוּבּוס הַ ּבֵ ין עִ ירֹונִ י. ּבַ ּיָ ד ׁשֶ ל אֲ רִ י הָ יְ תָ ה ׂשַ ּקִ ית לִ תְ פִ ּלִ ין ּובָ ּה נַ רְ ּתִ יק רָ קּום ּבְ חּוטֵ י זָ הָ ב וְ כֶ סֶ ף מְ ׁשֻ ּלָ בִ ים ּבְ אַ בְ נֵ י סְ בָ רֹובְ סְ קִ י. "טֹוב ׁשֶ ּנָ סַ עְ נּו", אָ מַ ר אֲ רִ י. "ּבְ סַ ְך הַ ּכֹל זֶ ה ֹלא חִ ּדֵ ׁש לְ ָך ּכְ לּום, הַ ּכֹל הֲ רֵ י לָ מַ דְ ּתָ ּבַ ּכִ ּתָ ה", הֵ עִ יר אַ ּבָ א. "ּכֵ ן, אֲ בָ ל לִ רְ אֹות ּבָ עֵ ינַ יִ ם אֵ יְך מַ כְ נִ יסִ ים לְ בַ יִ ת ׁשֶ ל יָ ד קְ לָ ף אֶ חָ ד ׁשֶ ל אַ רְ ּבַ ע ּפַ רְ ׁשִ ּיֹות, וְ אֵ יְך לַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל רֹאׁש אַ רְ ּבָ עָ ה קְ לָ פִ ים ׁשֶ ל אַ רְ ּבַ ע ּפָ רָ ׁשִ ּיֹות - זֶ ה מַ ּׁשֶ הּו אַ חֵ ר!" "וְ כֵ יוָ ן ׁשֶ ּבָ אתָ , הָ רַ ב לַ נְ ג ּגַ ם יָ כֹל לְ הַ תְ אִ ים לְ ָך ּבְ דִ ּיּוק אֶ ת הָ רְ צּועֹות לָ רֹאׁש", הִ זְ ּכִ יר אַ ּבָ א. "זֶ הּו, הַ ּדָ בָ ר הֲ כִ י חָ ׁשּוב מּוכָ ן..." אָ מַ ר אֲ רִ י וְ נָ ׁשַ ם נְ ׁשִ ימַ ת רְ וָ חָ ה. ּבַ ּׁשָ בּועַ הָ אַ חֲ רֹון הּוא הָ יָ ה קְ צָ ת ּבְ מֶ תַ ח, הָ רַ ב לַ נְ ג ֹלא חָ ׁש ּבְ טֹוב, וְ ֹלא ּבָ טּוחַ הָ יָ ה ׁשֶ הּוא יּוכַ ל לְ סַ ּיֵ ם אֶ ת הֲ כָ נַ ת הַ ּבָ ּתִ ים. אֲ רִ י חָ ׁשַ ׁש ׁשֶ ּמָ א יֵ אָ לֵ ץ, ּבַ ּיֹום ׁשֶ ל הַ ּנָ חַ ת הַ ּתְ פִ ּלִ ין הָ רִ אׁשֹונָ ה ּבְ חַ ּיָ יו, לְ הַ ּנִ יחַ ּתְ פִ ּלִ ין ׁשְ אּולֹות. אַ ּבָ א אָ מַ ר ׁשֶ ּזֶ ה ּבִ כְ לָ ל ֹלא נֹורָ א, "ּכְ ׁשֶ ּיַ ּגִ יעּו הַ ּתְ פִ ּלִ ין ׁשֶ ּלְ ָך ּתִ הְ יֶ ה ּכְ בָ ר ּבָ קִ י וְ רָ גִ יל". ּובְ כָ ל זֹאת, אֲ רִ י הֶ עְ ּדִ יף ׁשֶ הַ ּתְ פִ ּלִ ין ׁשֶ ּלֹו ּתִ הְ יֶ ינָ ה מּוכָ נֹות לִ קְ רַ את יֹום הַ ּנָ חַ ת הַ ּתְ פִ ּלִ ין, וְ ׁשֶ הַ ּכֹל יִ סְ ּתַ ּדֵ ר עַ ל הַ ּצַ ד הַ ּטֹוב ּבְ יֹותֵ ר. ּבָ רּוְך ה' ׁשֶ ּכָ ְך הָ יָ ה. "ּבַ ּבֹקֶ ר ׁשֶ ל יֹום הַ ּנָ חַ ת הַ ּתְ פִ ּלִ ין, נִ תְ ּפַ ּלֵ ל ּבַ ּמִ נְ יָ ן הָ רָ גִ יל ׁשֶ ּלִ י, וְ נָ בִ יא רֹוגָ לָ ְך וְ לִ יקֶ ר לַ ּמִ תְ ּפַ ּלְ לִ ים. ּומָ ה עֹוׂשִ ים ּבַ חֵ ידֶ ר ּבַ ּיֹום ׁשֶ ל הַ ּנָ חַ ת ּתְ פִ ּלִ ין רִ אׁשֹונָ ה?" ּבֵ רֵ ר אַ ּבָ א. "הַ ּיֶ לֶ ד ׁשֶ ּמַ ּנִ יחַ ּתְ פִ ּלִ ין מֵ בִ יא רֹוגָ לָ ְך וְ קֹולָ ה לַ חֲ בֵ רִ ים ּבַ חֵ ידֶ ר, וְ אַ חַ ר ּכָ ְך עֹובְ רִ ים ּבֵ ין הַ ּכִ ּתֹות ּומְ חַ ּלְ קִ ים לְ כָ ל רֶ ּבֶ 'ה לִ יקֶ ר..." "אֲ נִ י רֹואֶ ה ׁשֶ ּמֵ אָ ז ׁשֶ הָ יִ יתִ י יֶ לֶ ד הַ ּדְ בָ רִ ים ֹלא הִ ׁשְ ּתַ ּנּו הַ רְ ּבֵ ה", אַ ּבָ א חִ ּיֵ ְך. הּוא נָ טַ ל ּדַ ף וְ עֵ ט, ּובְ יַ חַ ד הֵ ם חִ ּׁשְ בּו ּכַ ּמָ ה רֹוגָ לָ ְך, ּבַ קְ ּבּוקֵ י קֹולָ ה, ּכֹוסֹות וְ כֹוסִ ּיֹות לִ יקֶ ר הֵ ם צְ רִ יכִ ים לִ קְ נֹות לְ רֶ גֶ ל הַ ּׂשִ מְ חָ ה. לְ מָ חֳ רָ ת הָ יָ ה יֹום ׁשֶ ל קְ נִ ּיֹות. הָ יָ ה עֲ לֵ יהֶ ם לִ נְ סֹעַ לַ ּמַ אֲ פִ ּיָ ה הַ מְ רֻ חֶ קֶ ת ּכְ דֵ י לְ הָ בִ יא ׁשְ נֵ י אַ רְ ּגָ זִ ים ּגְ דֹולִ ים מְ לֵ אִ ים ּבְ רֹוגָ לָ ְך, לָ לֶ כֶ ת לַ ּצַ רְ כָ נִ ּיָ ה וְ לָ ׂשֵ את מִ ּׁשָ ם אַ רְ ּגָ ז מָ לֵ א ּבְ בַ קְ ּבּוקֵ י קֹולָ ה, וְ הָ יּו ּגַ ם ּכֹוסֹות ּומַ ּפִ ּיֹות וְ צַ ּלָ חֹות חַ ד ּפַ עֲ מִ ּיֹות ּבִ ׁשְ בִ יל לָ תֵ ת ּגַ ם לָ רַ ּבָ נִ ים לִ טְ עֹם, וְ לַ מְ נַ הֵ ל. ּבַ ּלַ יְ לָ ה ׁשֶ ּלִ פְ נֵ י הַ ּנָ חַ ת הַ ּתְ פִ ּלִ ין הֶ עֱ מִ ידּו אֲ רִ י וְ אַ ּבָ א אֶ ת ּכָ ל הַ ּכְ בֻ ּדָ ה ּבְ פִ ּנַ ת הַ ּמִ טְ ּבָ ח, ּבֹודְ קִ ים ׁשּוב ׁשֶ ּׁשּום ּדָ בָ ר ֹלא חָ סֵ ר. אֲ רִ י נִ ּגַ ׁש ׁשּוב לְ נַ רְ ּתִ יק הַ ּתְ פִ ּלִ ין, ּפָ תַ ח אֹותֹו וְ הֵ צִ יץ ּפְ נִ ימָ ה, מְ לַ ּטֵ ף ּבְ מַ ּבָ טֹו אֶ ת הַ ּתְ פִ ּלִ ין ׁשֶ ּלֹו הַ יְ קָ רֹות וְ הָ אֲ הּובֹות. הּוא נָ ׁשַ ק לְ כָ ל אַ חַ ת מֵ הֶ ן ּופָ נָ ה לִ לְ ּבֹׁש ּבִ גְ דֵ י ׁשֵ נָ ה. הַ ּבֹקֶ ר קִ ּדֵ ם אֹותָ ם מָ לֵ א ּבְ טַ ל. אֲ רִ י הֵ סִ יר אֶ ת קֻ פְ סֹות הַ ּפְ לַ סְ טִ יק הַ ּמְ גִ ּנֹות, וְ אַ ּבָ א סִ ּיַ ע לֹו לְ הַ ּנִ יחַ אֶ ת הַ ּתְ פִ ּלִ ין ׁשֶ ל רֹאׁש ּולְ סֹובֵ ב עַ ל זְ רֹועֹו אֶ ת הָ רְ צּועָ ה ׁשֶ ל הַ ּיָ ד. אֲ רִ י ּבֵ רֵ ְך ּבְ כַ ּוָ נָ ה ּובְ הִ תְ רַ ּגְ ׁשּות, וְ כָ ְך הֵ ם יָ צְ אּו לְ כִ ּוּון ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת, ּכְ ׁשֶ אַ ּבָ א נֹוׂשֵ א ּבִ זְ הִ ירּות אֶ ת ּבַ קְ ּבּוק הַ ּלִ יקֶ ר, ּומֹוטִ י הָ אָ ח הַ ּצָ עִ יר, ׁשֶ ֹּלא וִ ּתֵ ר עַ ל ּדְ רִ יׁשָ תֹו לְ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל ּגַ ם הּוא הַ ּיֹום ּבַ ּמִ נְ יָ ן עִ ם אֲ רִ י, לֹוקֵ חַ אִ ּתֹו אֶ ת הָ רֹוגָ לָ ְך. הַ ּתְ פִ ּלָ ה הָ רִ אׁשֹונָ ה ׁשֶ ל אֲ רִ י ּבִ תְ פִ ּלִ ין הִ סְ ּתַ ּיְ מָ ה. מִ תְ ּפַ ּלְ לֵ י הַ ּמִ נְ יָ ן נִ ּגְ ׁשּו אֶ ל אַ ּבָ א ׁשֶ ל אֲ רִ י וְ לָ חֲ צּו אֶ ת יָ דֹו לְ בִ רְ ּכַ ת 'מַ ּזָ ל טֹוב'. אֲ רִ י זָ כָ ה ּגַ ם הּוא לִ לְ חִ יצֹות יָ ד. ּבַ חּוץ הֵ ם הִ ּנִ יחּו אֶ ת אַ רְ ּגַ ז הַ ּמַ אֲ פִ ים, מַ ּפִ ּיֹונִ ים ּובַ קְ ּבּוק לִ יקֶ ר לִ 'לְ חַ ּיִ ים'. "הָ רַ ב ּבֶ ערְ גֶ ר", ּפָ נָ ה אַ ּבָ א לִ יהּודִ י מְ בֻ ּגָ ר, אֶ חָ ד מֵ הַ חֲ ׁשּובִ ים ּבְ מִ תְ ּפַ ּלְ לֵ י הַ ּמִ נְ יָ ן, מֹוזֵ ג לֹו ּכֹוסִ ית לִ יקֶ ר, "הָ יִ ינּו ׂשְ מֵ חִ ים לְ הִ תְ ּבָ רֵ ְך לְ רֶ גֶ ל הַ ּׂשִ מְ חָ ה". תשפ"ד 33 8

"נּו לְ בָ רֵ ְך, אַ ּדְ רַ ּבָ ה", אָ מַ ר הָ רַ ב ּבֶ ערְ גֶ ר וְ הֶ עְ ּתִ יר עַ ל רֹאׁשֹו ׁשֶ ל אֲ רִ י מְ לֹוא חָ פְ נַ יִ ם ּבְ רָ כֹות, "אֲ בָ ל אֶ ת הַ ּלִ יקֶ ר וְ הָ רֹוגָ לָ ְך - זֶ ה אָ סּור לִ י. אַ ּתָ ה יֹודֵ עַ , יְ הּודִ י ּבַ ּגִ יל ׁשֶ ּלִ י צָ רִ יְך לִ ׁשְ מֹר עַ ל הַ ּסֻ ּכָ ר ׁשֶ ּלֹו". אֲ רִ י ׁשָ מַ ע, ּופִ תְ אֹום הּוא נִ זְ ּכַ ר ּבְ מַ ּׁשֶ הּו. הּוא הִ מְ ּתִ ין עַ ד אֲ ׁשֶ ר סִ ּיְ מּו ּכֻ ּלָ ם לִ טְ עֹם ּולְ אַ חֵ ל, ּוכְ ׁשֶ הּוא יָ צָ א מִ ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת, צֹועֵ ד לְ צִ ּדֹו ׁשֶ ל אַ ּבָ א וְ נַ רְ ּתִ יק הַ ּתְ פִ ּלִ ין הֶ חָ דָ ׁש ּתַ חַ ת ּבֵ ית ׁשֶ חְ יֹו, הּוא אָ מַ ר לְ אַ ּבָ א: "ׁשָ כַ חְ ּתִ י ּבִ כְ לָ ל מִ ּמֹויְ ׁשִ י לַ נְ ּדִ ינְ סְ קִ י. ּגַ ם לֹו אָ סּור לֶ אֱ כֹל רֹוגָ לָ ְך, הּוא רָ גִ יׁש לִ גְ לּוטֶ ן". "ּומַ ה ּמְ בִ יאִ ים לֹו הַ חֲ בֵ רִ ים ּתָ מִ יד ּבְ הַ ּנָ חַ ת ּתְ פִ ּלִ ין?" ּבֵ רֵ ר אַ ּבָ א. "אֲ נִ י חֹוׁשֵ ב ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא זֹוכֵ ר אֶ ת זֶ ה. הּוא יֶ לֶ ד ׁשֶ ֹּלא עֹוׂשֶ ה עֵ סֶ ק מֵ הָ עִ נְ יָ ן, לֹוקֵ חַ אֶ ת הָ רֹוגָ לֶ ע, מַ כְ נִ יס לַ ּתִ יק ּומֵ בִ יא לָ אַ חִ ים ׁשֶ ּלֹו אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם". "אֲ בָ ל אַ ּתָ ה חֹוׁשֵ ב ׁשֶ ּגַ ם הּוא ּבְ עֶ צֶ ם הָ יָ ה מַ עֲ דִ יף לִ טְ עֹם מַ ּׁשֶ הּו וְ לִ ׂשְ מֹחַ ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם", הֵ בִ ין אַ ּבָ א וְ הִ תְ ּפַ עֵ ל ּבְ לִ ּבֹו מֵ הַ ּיֶ לֶ ד ּבֹו חָ נַ ן אֹותֹו הַ ּׁשֵ ם. "ּכֵ ן. אַ ף אֶ חָ ד ֹלא אֹוהֵ ב לְ הִ סְ ּתַ ּכֵ ל אֵ יְך ּכֻ ּלָ ם אֹוכְ לִ ים וְ ֹלא לִ טְ עֹם ּכְ לּום..." ּכְ ׁשֶ הֵ ם הִ ּגִ יעּו הַ ּבַ יְ תָ ה, נִ ּסּו אַ ּבָ א וַ אֲ רִ י לַ חְ ׁשֹב מָ ה אֶ פְ ׁשָ ר לַ עֲ ׂשֹות ּבְ מַ חֲ צִ ית הַ ּׁשָ עָ ה ׁשֶ ּנֹותְ רָ ה עַ ד לִ ׁשְ עַ ת ּתְ חִ ּלַ ת הַ ּלִ ּמּודִ ים ּבַ חֵ ידֶ ר. "אֲ פִ ּלּו אִ ם הָ יִ יתִ י יֹודַ עַ ת לֶ אֱ פֹות רֹוגָ לָ ְך ּבְ לִ י ּגְ לּוטֶ ן, ֹלא הָ יִ יתִ י מַ סְ ּפִ יקָ ה ּבִ זְ מַ ן קָ צָ ר ּכָ ל ּכָ ְך", אָ מְ רָ ה אִ ּמָ א, ׁשֶ הָ יְ תָ ה ּכָ עֵ ת ׁשֻ ּתָ פָ ה לָ עִ נְ יָ ן. "מָ ה עֹוׂשִ ים?" נִ ּסּו ּכֻ ּלָ ם לַ חְ ׁשֹב. אִ ּמָ א הִ תְ קַ ּׁשְ רָ ה לְ אִ ּׁשָ ה אַ חַ ת ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ ּה אֲ גֻ ּדָ ה לִ 'גְ לּוטֶ נִ ּיִ ים'. הָ אִ ּׁשָ ה ּתִ ּוְ כָ ה לָ הֶ ם מִ ׁשְ ּפָ חָ ה ּבָ אֵ זֹור ׁשֶ ּלָ הֶ ם ׁשֶ ּמֹוכֶ רֶ ת אֶ צְ לָ ּה ּבַ ּבַ יִ ת עּוגֹות ּומּוצָ רִ ים לְ ֹלא ּגְ לּוטֶ ן. "אֵ ין לִ י ּכָ רֶ גַ ע רֹוגָ לָ ְך, אֲ בָ ל יֵ ׁש ּכַ ּמָ ה עּוגֹות טֹובֹות", אָ מְ רָ ה הַ ּמֹוכֶ רֶ ת ּבַ ּטֶ לֶ פֹון. אֲ רִ י ּבְ עַ צְ מֹו רָ ץ לִ קְ נֹות אֶ ת הָ עּוגֹות, אָ רַ ז אֹותָ ן יָ פֶ ה וְ יָ צָ א אֶ ל הַ חֵ ידֶ ר מְ לֻ ּוֶ ה ּבְ אַ ּבָ א. ּבְ יַ חַ ד הֵ ם נָ ׂשְ אּו אֶ ת אַ רְ ּגַ ז הָ רֹוגָ לָ ְך ּובַ קְ ּבּוקֵ י הַ ּקֹולָ ה, ּובְ יַ חַ ד לָ קְ חּו ּבִ זְ הִ ירּות אֶ ת קֻ פְ סַ ת הָ עּוגֹות הַ ּקְ טַ ּנָ ה וְ הַ יְ קָ רָ ה. מִ ּיָ ד אַ חֲ רֵ י הַ ּׁשִ עּור הָ רִ אׁשֹון, עָ בַ ר אֲ רִ י ּבֵ ין יַ לְ דֵ י הַ ּכִ ּתָ ה מְ לֻ ּוֶ ה ּבְ אֶ חָ ד מֵ הַ חֲ בֵ רִ ים. אֲ רִ י הֶ חְ זִ יק ּבְ יָ דֹו אֶ ת אַ רְ ּגַ ז הָ רֹוגָ לָ ְך וְ חִ ּלֵ ק לְ כָ ל יֶ לֶ ד רֹוגָ לֶ ע, וְ הֶ חָ בֵ ר מָ זַ ג לְ כָ ל אֶ חָ ד ּכֹוס קֹולָ ה ּתֹוסֶ סֶ ת. ּכָ ל אֶ חָ ד לָ חַ ץ אֶ ת יָ דֹו ׁשֶ ל אֲ רִ י וְ אִ חֵ ל לֹו מַ ּזָ ל טֹוב ּבְ כָ ל לֵ ב. וְ הִ ּנֵ ה הֵ ם הִ ּגִ יעּו לַ ּׁשֻ לְ חָ ן ׁשֶ ל מֹויְ ׁשִ י. אֲ רִ י ׁשָ לַ ף מִ ּתֹוְך הָ אַ רְ ּגָ ז קֻ פְ סָ ה ׁשְ קּופָ ה ּובָ ּה ׁשָ לֹוׁש ּפְ רּוסֹות עּוגָ ה קְ טַ ּנֹות. עַ ל הַ ּקֻ פְ סָ ה נָ צְ צָ ה ּבְ זָ הָ ב מַ דְ ּבֵ קָ ה עִ ם הַ ּכִ ּתּוב 'לְ ֹלא ּגְ לּוטֶ ן' וְ סֵ מֶ ל הַ הֶ כְ ׁשֵ ר. מֹויְ ׁשִ י הִ סְ מִ יק. "ּתֹודָ ה רַ ּבָ ה", הּוא אָ מַ ר, לָ חַ ץ אֶ ת יָ דֹו ׁשֶ ל אֲ רִ י לְ בִ רְ ּכַ ת מַ ּזָ ל טֹוב וְ קִ ּבֵ ל ּבְ תֹודָ ה אֶ ת ּכֹוס הַ ּקֹולָ ה. אֲ רִ י הִ מְ ׁשִ יְך הָ לְ אָ ה ּבַ חֲ לֻ ּקָ ה, וְ אַ חַ ר ּכָ ְך יָ צָ א עִ ם הֶ חָ בֵ ר הַ מְ לַ ּוֶ ה לְ חַ ּלֵ ק ּכֹוסִ ּיֹות לִ יקֶ ר לָ רַ ּבָ נִ ים ׁשֶ ל הַ ּכִ ּתֹות ּכֻ ּלָ ן. ּכְ ׁשֶ הּוא ׁשָ ב מֵ הַ חֲ לֻ ּקָ ה, הִ מְ ּתִ ין לֹו מֹויְ ׁשִ י ּבַ ּמִ סְ ּדְ רֹון. "אֲ נִ י רֹוצֶ ה לֹומַ ר לְ ָך עֹוד ּפַ עַ ם ּתֹודָ ה", הָ עֵ ינַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו הָ יּו מֻ ׁשְ ּפָ לֹות מְ עַ ט ּבְ בַ יְ ׁשָ נּות. "ּכְ ׁשֶ הָ יִ יתִ י קָ טָ ן הָ יּו ׁשֹומְ רִ ים לִ י מַ מְ ּתַ ּקִ ים ּבָ אָ רֹון ׁשֶ ל הַ ּכִ ּתָ ה, ּובְ כָ ל ּפַ עַ ם ׁשֶ ּיֶ לֶ ד חִ ּלֵ ק וָ פֶ ל אֹו ּבִ יסְ לִ י אֹו מַ מְ ּתָ ק אַ חֵ ר ׁשֶ הֵ כִ יל ּגְ לּוטֶ ן, הָ יִ יתִ י מְ קַ ּבֵ ל ּפִ ּצּוי. עַ כְ ׁשָ ו אֲ נִ י ּגָ דֹול, ּכְ בָ ר אַ חֲ רֵ י ּבַ ר מִ צְ וָ ה, וְ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא חֹוׁשֵ ב לָ תֵ ת לִ י ּפִ ּצּוי עַ ל מַ ה ּׁשֶ אֲ נִ י ֹלא מְ קַ ּבֵ ל. אֲ בָ ל ּבֶ אֱ מֶ ת ּבְ תֹוְך הַ ּלֵ ב אֲ נִ י ּבְ כָ ל זֹאת עֲ דַ יִ ן קְ צָ ת יֶ לֶ ד, ּומַ רְ ּגִ יׁש ׁשֶ הָ יִ יתִ י רֹוצֶ ה לֶ אֱ כֹל וְ לִ ׂשְ מֹחַ ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם. אַ ּתָ ה הַ ּיֶ לֶ ד הָ עֶ ׂשְ רִ ים וְ חָ מֵ ׁש ׁשֶ ּמַ ּנִ יחַ ּתְ פִ ּלִ ין, ּומֵ אָ ז הַ ּיֶ לֶ ד הָ רִ אׁשֹון וְ עַ ד עַ כְ ׁשָ ו עֲ דַ יִ ן אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא יָ ׁשַ בְ ּתִ י וְ נֶ הֱ נֵ יתִ י ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם. אַ ּתָ ה הָ רִ אׁשֹון ׁשֶ חָ ׁשַ בְ ּתָ עָ לַ י". אֲ רִ י לָ חַ ץ אֶ ת יָ דֹו ׁשֶ ל מֹויְ ׁשִ י ּבַ חֲ זָ רָ ה. "מָ ה?" הּוא אָ מַ ר, "חָ ׁשַ בְ ּתִ י לְ עַ צְ מִ י ׁשֶ אִ ם הָ יִ יתִ י ּבִ מְ קֹומְ ָך, ֹלא הָ יָ ה מִ תְ חַ ּׁשֵ ק לִ י ּבְ כָ ל ּפַ עַ ם לִ ׁשְ מֹר אֶ ת הָ רֹוגָ לֶ ע לָ אַ חִ ים ׁשֶ ּלִ י וְ זֶ הּו. אֲ נִ י רֹוצֶ ה לִ הְ יֹות ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם. רַ ק הִ צְ טַ עַ רְ ּתִ י ׁשֶ ֹּלא הָ יָ ה רֹוגָ לֶ ע ּבַ ּמְ כִ ירָ ה..." "אּולַ י יֹום אֶ חָ ד יַ מְ צִ יאּו רֹוגָ לֶ ע ּבְ לִ י ּגְ לּוטֶ ן, וְ אּולַ י ּכְ בָ ר הִ מְ צִ יאּו", חִ ּיֵ ְך מֹויְ ׁשִ י, "אֲ בָ ל מַ ה ּׁשֶ ּבָ טּוחַ - אֲ נִ י מָ צָ אתִ י חָ בֵ ר מִ תְ חַ ּׁשֵ ב אֲ מִ ּתִ י". סיפור שבועי /// ר' פס 33תשפ"ד 9

הַ ּנַ חַ ל: הָ כִ ינּו נָ חָ ׁש אָ רְֹך וְ כָ חֹל, הַ ּנִ יחּו קָ צֶ ה ׁשֶ ּלֹו עַ ל אֶ מְ צַ ע הַ ּפַ רְ סָ ה, וְ אֶ ת הֶ מְ ׁשֵ כֹו ּפַ ּתְ לּו מְ עַ ט, ׁשֶ ּיֵ רָ אֶ ה נַ חַ ל זֹורֵ ם. צְ רּו נָ חָ ׁש ׁשָ מֵ ן מִ ּקְ לֵ י יָ רֹק וְ עַ ּצְ בּו אֹותֹו ּבְ צּורַ ת ּפַ רְ סָ ה. הַ חֵ לֶ ק הַ ּזֶ ה יִ הְ יֶ ה ּתַ חַ ת הַ יְ צִ ירָ ה - ּכְ בָ סִ יס ׁשֶ ּנֹותֵ ן ּגֹבַ ּה לְ חֵ לֶ ק מֵ הַ יְ צִ ירָ ה. הַ ּצִ מְ חִ ּיָ ה: נַ תְ חִ יל ּבַ הֲ כָ נַ ת ּגֹונֵ י יָ רֹק ׁשֹונִ ים ּכְ דֵ י לִ יצֹר ּגִ ּוּון וְ עִ נְ יָ ן ּבַ ּצִ מְ חִ ּיָ ה: עַ רְ ּבְ בּו יְ רֻ ּקִ ים ׁשֹונִ ים יַ חַ ד, עַ רְ ּבְ בּו ּגַ ם יָ רֹק עִ ם צָ הֹב, יָ רֹק עִ ם מְ עַ ט חּום, יָ רֹק וְ לָ בָ ן... ּבַ ּקְ לֵ י הַ מְ עֻ רְ ּבָ ב נִ ׁשְ ּתַ ּמֵ ׁש ּכָ עֵ ת לְ הָ כִ ין אֶ ת הַ ּצִ מְ חִ ּיָ ה הַ ּשֹׁונָ ה. ּגַ ּוְנּו ּבַ ּצְ בָ עִ ים ּבִ ׁשְ לַ ּבֵ י הַ הֲ כָ נָ ה הַ ּבָ אִ ים: הָ כִ ינּו ׁשְ נֵ י ּכַ ּדּורִ ים ּבִ גְ דָ לִ ים ׁשֹונִ ים, מַ עֲ כּו לְ קַ ּבָ לַ ת 'ּפִ ּתֹות' ׁשְ טּוחֹות וְ הַ צְ מִ ידּו עַ ל הַ ּפַ רְ סָ ה מִ ּשְׁ נֵ י צִ ּדֵ י הַ ּנַ חַ ל. קְ לֵ י ּבִ גְ וָ נִ ים ׁשֹונִ ים: סּוגֵ י יְ רֻ ּקִ ים, וָ רֹד, צָ הֹב, חּום, ׁשָ חֹר, ּתָ כֹל. קַ ּיָ מִ ים סּוגִ ים ׁשֹונִ ים ׁשֶ ל קְ לֵ י, חֶ לְ קָ ם יְ בֵ ׁשִ ים יֹותֵ ר וְ אֶ פְ ׁשָ ר לַ עֲ בֹד ּבָ הֶ ם מִ ּיָ ד ּכְ ׁשֶ ּפֹותְ חִ ים אֹותָ ם, וְ חֶ לְ קָ ם רְ טֻ ּבִ ים וְ נִ דְ ּבָ קִ ים מְ אֹד - אֹותָ ם צָ רִ יְך לְ עַ ּבֵ ד )לָ לּוׁש( ּבַ ּיָ דַ יִ ם עַ ד ׁשֶ הֵ ם נַ עֲ ׂשִ ים נֹוחִ ים לִ יצִ ירָ ה. מַ ה צָ רִ יְך? אֵ יְך מְ כִ ינִ ים? לִ פְ נֵ י ׁשֶ ּמַ תְ חִ ילִ ים: נחוגה חוג הָ אָ בִ יב ּבְ עִ ּצּומֹו, הַ ּטֶ בַ ע יָ רֹק, רַ עֲ נָ ן ּופֹורֵ חַ , הַ ּנְ חָ לִ ים ׁשֹופְ עִ ים... הַ ּיֹום נָ כִ ין ּבְ הַ תְ אָ מָ ה לָ עֹונָ ה הַ ּנְ עִ ימָ ה הַ ּזֹו יְ צִ ירָ ה ׁשֶ ל אָ בִ יב יָ רֹק מִ ּקְ לֵ י. אָ בִ יב מִ ּקְ לֵ י .4 .3 .2 .1 תשפ"ד 33 10

הָ כִ ינּו ּכַ ּדּורִ ים נֹוסָ פִ ים וְ הַ צְ מִ ידּו מִ ּצַ ד אֶ חָ ד ׁשֶ ל הַ ּנַ חַ ל. מִ ּצִ ּדֹו הַ ּשֵׁ נִ י: הָ כִ ינּו נָ חָ ׁש, מַ עֲ כּו אֹותֹו וְ הַ צְ מִ ידּו לַ ּנַ חַ ל. הַ ּסְ נָ אִ י: ּגַ ם הַ ּסְ נָ אִ י רֹוצֶ ה לְ הִ צְ טָ רֵ ף לַ חֲ גִ יגָ ה הָ אֲ בִ יבִ ית. הָ כִ ינּו מִ ּצֶ בַ ע חּום עִ ּגּול לָ רֹאׁש, וְ עֹוד עִ ּגּול מָ אֳ רָ ְך מְ עַ ט - לַ ּגּוף. ּפְ רָ חִ ים וְ רֻ ּדִ ים: צְ רּו עִ ּגּולִ ים קְ טַ נְ טַ ּנִ ים, ּובְ תֹוְך ּכָ ל עִ ּגּול צְ רּו חֹר קָ טָ ן ּבְ עֶ זְ רַ ת חֹד עִ ּפָ רֹון. ּפַ ּזְ רּו אֶ ת הַ ּפְ רָ חִ ים ּבְ צּורָ ה נָ אָ ה עַ ל הַ ּדֶ ׁשֶ א. ּכַ דְ רְ רּו אַ רְ ּבָ עָ ה אֹו חֲ מִ ּשָׁ ה ּכַ ּדּורִ ים ּגְ דֹולִ ים יַ חֲ סִ ית, וְ הַ צְ מִ ידּו מִ ּכָ ל עֶ בְ רֵ י הָ עֵ ץ - ּכְ בָ סִ יס לְ צַ ּמֶ רֶ ת. הֹוסִ יפּו עֹוד ּפִ ּתֹות ּכָ אֵ ּלּו עַ ד ׁשֶ ּתְ קַ ּבְ לּו אֶ ת ּגֹדֶ ל הַ ּיְ צִ ירָ ה הָ רָ צּוי לָ כֶ ם. עַ ל קְ צֵ ה הַ ּנַ חַ ל מִ ּלְ פָ נִ ים הַ צְ מִ ידּו ּגַ ם ּכֵ ן צִ מְ חִ ּיָ ה ׁשֶ ּמְ כַ ּסָ ה אֶ ת הֶ מְ ׁשֵ ְך הַ ּזְ רִ ימָ ה. הַ צְ מִ ידּו אֶ ת הָ רֹאׁש לַ ּגּוף. הָ כִ ינּו נָ חָ ׁש אָ רְֹך ׁשֶ ּקָ צֶ ה אֶ חָ ד ׁשֶ ּלֹו עָ בֶ ה יֹותֵ ר וְ הַ ּשֵׁ נִ י ּדַ ק - הּוא יִ הְ יֶ ה זְ נַ ב הַ ּסְ נָ אִ י. סַ לְ סְ לּו אֶ ת הַ ּקָ צֶ ה הֶ עָ בֶ ה ׁשֶ ל הַ ּזָ נָ ב ּכְ מֹו ׁשַ ּבְ לּול, וְ הַ צְ מִ ידּו אֶ ת הַ ּזָ נָ ב לְ גּוף הַ ּסְ נָ אִ י. מַ ּלְ אּו אֶ ת הָ רְ וָ חִ ים ּבַ הֲ מֹון ּכַ ּדּורִ ים קְ טַ ּנִ ים יֹותֵ ר. ּכְ ׁשֶ הָ עֵ ץ מּוכָ ן, הַ צְ מִ ידּו אֹותֹו לַ ּדֶ ׁשֶ א. אִ ם הַ ּנַ חַ ל אָ רְֹך מִ ּדַ י - קַ ּפְ לּו אֶ ת הַ חֵ לֶ ק הַ מְ יֻ ּתָ ר אֶ ל מִ ּתַ חַ ת לַ יְ צִ ירָ ה )ֹלא ּכְ דַ אי לִ מְ ׁשְֹך וְ לִ תְ ֹלׁש אֶ ת הַ ּקָ צֶ ה, ּכִ י ּכָ ל הַ ּנָ חָ ׁש יִ ּמָ ׁשֵ ְך וְ צּורָ תֹו עֲ לּולָ ה לְ הִ תְ עַ ּוֵת(. הֹוסִ יפּו ּגְ לִ ילִ ים קְ צָ רִ ים ּכְ יָ דַ יִ ם וְ רַ גְ לַ יִ ם. הָ עֵ ץ: צְ רּו ּגָ לִ יל חּום ּובְ רֹאׁשֹו הַ צְ מִ ידּו ּכַ ּדּור יָ רֹק. מְ ׁשֻ ּלָ ׁשִ ים קְ טַ ּנִ ים ּבַ ּצַ ד הָ אֲ חֹורִ י ׁשֶ ל הָ רֹאׁש - אֵ ּלּו הָ אָ זְ נַ יִ ם. עִ ּגּולִ ים שְ חֹרִ ים קְ טַ נְ טַ ּנִ ים - עֵ ינַ יִ ם. הַ ּסְ נָ אִ י מּוכָ ן! הֵ יכָ ן ּתִ רְ צּו לְ הַ עֲ מִ יד אֹותֹו ּבַ יְ צִ ירָ ה? .5 .13 .9 .17 .6 .14 .10 .7 .15 .8 .16 ּפַ ּזְ רּו ּכַ ּדּורִ ים יְ רֻ ּקִ ים ּבַ ּגְ וָ נִ ים הַ ּשֹׁונִ ים ּבֵ ין ּכָ רֵ י הַ ּדֶ ׁשֶ א. הַ צְ מִ ידּו ּכַ ּדּורִ ים ּגַ ם עַ ל הַ ּנָ חָ ׁש הַ ּיָ רֹק ׁשֶ ּלְ צַ ד הַ ּנַ חַ ל. ּבְ ׁשָ לָ ב זֶ ה, ּכְ ׁשֶ הָ עֵ ץ עֹוד ֹלא יָ בֵ ׁש לְ גַ מְ רֵ י, הּוא עָ לּול לִ נְ טֹות הַ ּצִ ּדָ ה, לָ כֵ ן הַ ּנִ יחּו לְ יָ דֹו חֲ פָ צִ ים קְ טַ ּנִ ים - ּכְ מִ ין 'סָ מֹוכֹות' ׁשֶ ּיִ תְ מְ כּו ּבֹו וְ יַ חְ זִ יקּו אֹותֹו יָ ׁשָ ר. אומנות ויצירה/// מאת: שושי רובין 11 .12. ָא ִביב ָנ ִעים ּופֹוֵר ַח! 33תשפ"ד 11

ָּה ָּה רַי ְנ ֶר מְגַל ו ַרְד ֹת - מַה דו ֹ ּ סו לָנו ב ֹ ּ ּ לִכְת ֹתָה הֵבִיא או נִי ֹ ּ ִמְיו ּר הַד ו ּ ִּפ ּ אֶת הַס ּמָה הָיו ֶּה? מִי ו ֹק הַז ָּתו ּ ו ְהַמ ַּרְנו ֹת שֶׂהִכ ו ּ ּ ְמֻי ֶּאֱמֶת הַד ב ֹגֵשׂ ו ּ ֹה פ ּר, ו ְאֵיפ ו ּ ְּסִפ ב ּת? ְּצִיאו ֶּה אֶת הַמ ֹן הַז ּ ִמְיו הַד ׁש ָ לֹום יְ לָ דִ ים. "הַ אִ ם הַ ּסִ ּפּור עַ ל אַ נְׁש ֶ הּו הּוא ּדִ מְ יֹונִ י לְ גַ מְ רֵ י, אֹו יֵ ׁש ּבֹו ּגַ ם חֵ לֶ ק מְ צִ יאּותִ י?" - ּכָ ְך ׁשָ אֲ לּו אֹותִ י מִ סְ ּפַ ר יְ לָ דִ ים ּדֶ רֶ ְך מִ כְ ּתָ בִ ים לַ ּמַ עֲ רֶ כֶ ת. וְ עַ ל הַ ּׁשְ אֵ לָ ה הַ ּזֹו אֲ נִ י רֹוצָ ה לְ הָ ׁשִ יב ּפֹה לְ כֻ ּלָ ם. הַ ּסִ ּפּור 'אַ נְ ׁשֶ הּו' ׁשֶ הִ סְ ּתַ ּיֵ ם ּבְ ׁשָ בּועַ ׁשֶ עָ בַ ר, הּוא סִ ּפּור ׁשֶ ל מִ ׂשְ חַ ק ּדִ מְ יֹון. הַ ּסִ ּפּור סִ ּפֵ ר ּכְ אִ ּלּו הַ ּכֹל קָ רָ ה ּבֶ אֱ מֶ ת - הַ יְ לָ דִ ים נָ סְ עּו ּבְ רַ ּכֶ בֶ ת הַ ּכִ ּסְ אֹות, הַ ּבֻ ּבֹות ּדִ ּבְ רּו וְ הָ לְ כּו... אֲ בָ ל יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ ּמַ ה ּׁשֶ ּקָ רָ ה ּבֶ אֱ מֶ ת הָ יָ ה, ׁשֶ אֵ לִ י ּומַ לִ י ׂשִ חֲ קּו ּבְ מִ ׂשְ חָ ק ּדִ מְ יֹונִ י, ׂשִ חֲ קּו וְ דִ מְ יְ נּו ּכְ אִ ּלּו ּכָ ל זֶ ה קֹורֶ ה. ּבְ אֶ מְ צָ עּות הַ ּמִ ׂשְ חָ ק הֵ ם הִ ּכִ ירּו אֶ ת ּכֹוחֹותֵ יהֶ ם, הִ פְ נִ ימּו מְ סָ רִ ים ּומִ ּדֹות טֹובֹות, ּפָ תְ רּו ּבְ עָ יֹות וְ לָ מְ דּו לְ הַ קְ ׁשִ יב וְ לִ תְ מְֹך זֶ ה ּבָ זֶ ה. אַ ּתֶ ם ּבְ וַ ּדַ אי סַ קְ רָ נִ ים לָ דַ עַ ת: מַ ה ּגָ רַ ם לִ י לִ כְ ּתֹב סִ ּפּור עַ ל מִ ׂשְ חָ ק ּדִ מְ יֹונִ י? ּובְ כֵ ן, מִ ׂשְ חֲ קֵ י ּדִ מְ יֹון ּתָ מִ יד רִ ּתְ קּו אֹותִ י. ּכְ בַ ת ּבְ כֹורָ ה, הָ יִ יתִ י ׁשֹומֶ רֶ ת עַ ל אַ חַ י הַ ּקְ טַ ּנִ ים ּבַ חֲ דַ ר הַ יְ לָ דִ ים ּבִ ימֵ י חֲ מִ יׁשִ י הֶ חָ רְ ּפִ ּיִ ים, ּכְ ׁשֶ אִ ּמִ י נִ ּקְ תָ ה אֶ ת הַ ּבַ יִ ת, וְ אֹותָ ן ׁשָ עֹות ּבָ הֶ ן ֹלא יָ כֹלְ נּו לָ צֵ את - הֲ מֹון ּדְ בָ רִ ים קָ רּו ּבַ חֶ דֶ ר הַ הּוא. הִ פְ לַ גְ נּו ּבְ יָ ם, נָ סַ עְ נּו ּבְ רַ ּכֶ בֶ ת, ּבִ ּקַ רְ נּו ּבַ אֲ רָ צֹות רְ חֹוקֹות וְ דִ מְ יֹונִ ּיֹות, ּפָ גַ ׁשְ נּו ּדְ מֻ ּיֹות ׁשֹונֹות וְ הִ תְ מֹודַ דְ נּו עִ ם קְ ׁשָ יִ ים ׁשֶ הִ תְ עֹורְ רּו. ּכְ מֹו אֵ לִ י ּומַ לִ י, חָ וִ ינּו אֶ ת ּכָ ל הַ חֲ וָ יֹות הַ ּלָ לּו ּבְ לִ י לָ צֵ את מֵ הַ חֶ דֶ ר. אֲ נַ חְ נּו יָ דַ עְ נּו ּכַ ּמּובָ ן ׁשֶ ּׁשּום ּדָ בָ ר אֵ ינֹו אֲ מִ ּתִ י, ּובְ כָ ל זֹאת הַ הַ רְ ּגָ ׁשָ ה הָ יְ תָ ה ּכְ אִ ּלּו הַ ּדְ בָ רִ ים קָ רּו ּבֶ אֱ מֶ ת. אֶ ת הַ הַ רְ ּגָ ׁשָ ה הַ ּזֹאת נִ ּסִ יתִ י לְ הַ כְ נִ יס לַ ּסִ ּפּור, וְ אִ ם ּבִ ׁשְ עַ ת הַ ּקְ רִ יאָ ה ׁשְ אַ לְ ּתֶ ם אֶ ת עַ צְ מְ כֶ ם: 'הַ אִ ם הַ ּדְ בָ רִ ים קָ רּו ּבִ מְ צִ יאּות אֹו ּבְ דִ מְ יֹון?' - הַ ּתְ ׁשּובָ ה הִ יא ׁשֶ הֵ ם קָ רּו ּבַ ּמִ ׂשְ חָ ק הַ ּדִ מְ יֹונִ י, ׁשֶ ּבֹו מִ תְ עַ רְ ּבְ בִ ים הַ ּמְ צִ יאּות וְ הַ ּדִ מְ יֹון. יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּמְ ׂשַ חֲ קִ ים ּבְ מִ ׂשְ חָ ק ּדִ מְ יֹונִ י, מִ תְ יַ חֲ סִ ים הַ רְ ּבֵ ה ּפְ עָ מִ ים לַ חֲ פָ צִ ים ּדֹומְ מִ ים ּכְ מֹו ׁשֶ ּמִ תְ יַ חֲ סִ ים לַ אֲ נָ ׁשִ ים. הַ ּתַ הֲ לִ יְך הַ ּזֶ ה נִ קְ רָ א 'הַ אֲ נָ ׁשָ ה'. ּכָ ְך, ּגַ ם ּבַ ּסִ ּפּור עַ ל אַ נְ ׁשֶ הּו קָ מּו הַ חֲ פָ צִ ים הִ תְ נַ הֲ גּו ּכְ מֹו אֲ נָ ׁשִ ים. ּכָ ְך ׁשְ נֵ י ּגְ לִ ילֵ י קַ רְ טֹון ׁשֶ הֻ פְ רְ דּו ׁשָ אֲ פּו לָ ׁשּוב וְ לִ פְ ּגֹׁש זֶ ה ּבָ זֶ ה, אִ יׁש קְ לִ יקְ ס עָ קֹם הִ ׁשְ ּתֹוקֵ ק ִים לע ּק ְ ָ ר ַ י ה ֵ ֹ ֲאחו מ ֵ תשפ"ד 33 12

הרפתקה מעולם אחר /// ורדה ריינר לְ הִ תְ יַ ּׁשֵ ר וְ אִ יׁש נְ יָ ר ׁשֶ ּסִ ירָ תֹו נֶ הֶ רְ סָ ה יִ חֵ ל לְ סִ ירָ ה חֲ דָ ׁשָ ה. ּבְ מִ ׂשְ חָ ק ּדִ מְ יֹונִ י, נֹוהֲ גִ ים יְ לָ דִ ים לְ הִ ׁשְ ּתַ ּמֵ ׁש ּבַ חֲ פָ צִ ים ּבְ אֹפֶ ן אַ חֵ ר מֵ הַ מְ קֻ ּבָ ל - וְ כָ ְך ּגַ ם ּבַ ּסִ ּפּור: הַ ּקֻ פְ סָ אֹותֶ הָ פְ כּו לְ בָ ּתִ ים, הַ ּפָ יֶ טִ ים הָ פְ כּו לְ יַ הֲ לֹומִ ים, הַ ּמַ טְ אֲ טֵ א הָ פַ ְך לְ סּוס וְ ׁשֹור עָ ׂשּוי נְ יָ ר הֹובִ יל עֲ גָ לָ ה. 'אַ נְ ׁשֶ הּו' הּוא סִ ּפּור עַ ל מִ ׂשְ חַ ק ּדִ מְ יֹון, וְ לָ כֵ ן לָ קַ חְ ּתִ י אֶ ת הָ רַ עְ יֹונֹות ׁשֶ ּכְ תּובִ ים ּבֹו מִ ּצְ פִ ּיָ ה ּבְ מִ ׂשְ חֲ קֵ י ּדִ מְ יֹון אֲ מִ ּתִ ּיִ ים ׁשֶ ל יְ לָ דִ ים. ּבְ מֹוצָ אֵ י הַ ּׁשַ ּבָ תֹות הָ אֲ רֻ ּכִ ים ׁשֶ ל הַ חֹרֶ ף, ּבָ נּו הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּלִ י מְ עָ רֹות מִ ּכְ לֵ י מִ ּטָ ה ּומִ ּמַ ּגָ בֹות. מְ עָ רָ ה ּכָ זֹאת הִ כְ נַ סְ ּתִ י לַ ּסִ ּפּור. הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּלִ י ּגַ ם סִ ּדְ רּו לְ עַ צְ מָ ם רַ ּכֶ בֶ ת מִ ּכִ ּסְ אֹות וְ עַ ל הַ ּכִ ּסְ אֹות הֵ ם הֹוׁשִ יבּו ּבֻ ּבֹות וְ צַ עֲ צּועִ ים ׁשֹונִ ים. ּכָ ְך נִ כְ נְ סָ ה לַ ּסִ ּפּור ּגַ ם הָ רַ ּכֶ בֶ ת ׁשֶ ּנֹוסַ עַ ת לְ אַ נְ ׁשֶ הּו, עַ ל ׁשְ לַ ל נֹוסְ עֶ יהָ הַ מְ גֻ ּוָ נִ ים. הָ רַ עְ יֹונֹות הִ ּגִ יעּו ּבְ חֶ לְ קָ ם ּגַ ם מִ ּגַ ן הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּלִ י. ּכְ גַ ּנֶ נֶ ת ּבָ נִ יתִ י עִ ם יְ לָ דִ ים הֲ מֹון ּבֻ ּבֹות ּגָ לִ יל. יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ ּזֹו הַ ּסִ ּבָ ה ׁשֶ ּבְ ׁשֶ ּלָ ּה קִ ּבְ לּו ּגַ לִ ילֵ אֹו וְ גָ לִ ילָ ה ּתַ פְ קִ יד מֶ רְ ּכָ זִ י ּכָ ל-ּכָ ְך ּבַ ּסִ ּפּור. וְ אֶ ת מִ י מַ זְ ּכִ ירִ ים אֵ לִ י ּומַ לִ י? ּובְ כֵ ן, אֵ לִ י ׁשֶ ּלֹומֵ ד לְ הַ ּכִ יר אֶ ת ּכֹוחֹותָ יו וְ אֶ ת יְ כֹולֹותָ יו, מַ זְ ּכִ יר ּבְ צּורָ ה זֹו אֹו אַ חֶ רֶ ת הַ רְ ּבֵ ה אַ חִ ים צְ עִ ירִ ים; ּומַ לִ י - ׁשֶ ּלִ פְ עָ מִ ים רֹוצָ ה לְ ׂשַ חֵ ק עִ ם אֵ לִ י וְ לִ פְ עָ מִ ים מַ עֲ דִ יפָ ה אֶ ת הַ חֲ בֵ רֹות ׁשֶ ּלָ ּה, ׁשֶ ּדֹואֶ גֶ ת לְ אֵ לִ י מְ אֹד וְ עִ ם זֹאת מִ ׁשְ ּתַ ּלֶ טֶ ת עַ ל הַ ּמִ ׂשְ חָ ק ׁשֶ ּלֹו - הִ יא אֲ נִ י, ּכְ מֹו ׁשֶ הָ יִ יתִ י ּכְ בַ ת ּבְ כֹורָ ה. אֶ ּלָ א ׁשֶ ּבְ נִ ּגּוד לְ מַ לִ י, ֹלא אָ הַ בְ ּתִ י לְ הָ כִ ין ׁשִ עּורֵ י ּבַ יִ ת. הַ ּסִ ּפּור 'אַ נְ ׁשֶ הּו' הּוא סִ ּפּור ּדִ מְ יֹונִ י, אֲ בָ ל חֵ לֶ ק מֵ הַ ּמִ קְ רִ ים ׁשֶ ּקָ רּו ּבְ סִ ּפּור ּגַ ם אֵ רְ עּו לִ י מַ ּמָ ׁש, ּבְ צּורָ ה זֹו אֹו אַ חֶ רֶ ת. אָ מְ נָ ם ֹלא הִ מְ ּתַ נְ ּתִ י ּבְ תַ חֲ נַ ת רַ ּכֶ בֶ ת מְ בֻ ּטֶ לֶ ת, אֲ בָ ל קָ רָ ה ׁשֶ חִ ּכִ יתִ י לָ אֹוטֹוּבּוס ּבְ תַ חֲ נָ ה ׁשֶ הִ תְ ּבַ ּטְ לָ ה לְ ֹלא יְ דִ יעָ תִ י. חָ תּול ׁשֶ הִ תְ ּגֹורֵ ר ּבְ תַ חֲ נָ ה זֹו ּבְ אֹפֶ ן קָ בּועַ וְ סֵ רֵ ב לְ פַ ּנֹות אֶ ת הַ ּסַ פְ סָ ל, נִ כְ נַ ס לַ ּסִ ּפּור ּבְ תֹור חָ תּול מִ ּגֶ רֶ ב, וְ הַ ּיֹונִ ים ׁשֶ חֹוזְ רֹות ּכָ ל עֶ רֶ ב לַ ּבַ יִ ת הַ ּסָ מּוְך נִ כְ נְ סּו ּגַ ם הֵ ן לַ ּסִ ּפּור ּבְ תַ פְ קִ יד יֹונֵ י ּדֹאַ ר. ּכָ ְך הִ תְ עַ רְ ּבְ בּו לָ הֶ ם ּבְ 'אַ נְ ׁשֶ הּו' ּדִ מְ יֹון ּומְ צִ יאּות, מְ צִ יאּות וְ דִ מְ יֹון. וְ אַ חֲ רֵ י ּכָ ל הָ רַ עְ יֹונֹות, הַ ּדְ מֻ ּיֹות וְ הָ עֲ לִ ילֹות - לְ כָ ל סִ ּפּור יֵ ׁש ּגַ ם מֶ סֶ ר. וְ הַ ּמֶ סֶ ר ׁשֶ ל הַ ּסִ ּפּור 'אַ נְ ׁשֶ הּו', ּכְ פִ י ׁשֶ ּבְ וַ ּדַ אי הֵ בַ נְ ּתֶ ם, הּוא מַ עֲ לַ ת הַ ּׁשָ לֹום וְ הַ ּקֶ ׁשֶ ר הֶ חָ זָ ק ׁשֶ ּבֵ ין אַ חִ ים, ׁשֶ ּגַ ם אִ ם הֵ ם ּכֹועֲ סִ ים זֶ ה עַ ל זֶ ה הֲ רֵ י ׁשֶ ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר הֵ ם מַ ׁשְ לִ ימִ ים וְ עֹומְ דִ ים זֶ ה לְ צַ ד זֶ ה. אֲ בָ ל יֵ ׁש ּבְ אַ נְ ׁשֶ הּו מְ סָ רִ ים נֹוסָ פִ ים מִ ּתַ חַ ת לַ ּמַ עֲ טֶ ה הַ ּדִ מְ יֹונִ י, וְ אֶ ׂשְ מַ ח לָ דַ עַ ת אִ ם הִ בְ חַ נְ ּתֶ ם ּבָ הֶ ם. ּכִ תְ בּו ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה לְ זַ רְ קֹור מַ ה ּלְ מַ דְ ּתֶ ם מֵ הַ ּסִ ּפּור, ּותְ גּובֹותֵ יכֶ ם יִ תְ ּפַ רְ סְ מּו ּבְ עֶ זְ רַ ת ה' ּבְ אֶ חָ ד מֵ הַ ּגִ לְ יֹונֹות הַ ּבָ אִ ים. הַ ּסִ ּפּור אַ נְ ׁשֶ הּו הִ סְ ּתַ ּיֵ ם אִ ם ּכָ ְך, וְ אֵ לִ י ּומַ לִ י ׁשֶ הִ תְ אָ רְ חּו מִ ּדֵ י ׁשָ בּועַ ּבַ ּמָ דֹור 'הַ רְ ּפַ תְ קָ ה מֵ עֹולָ ם אַ חֵ ר' מִ תְ ּפַ ּנִ ים ּבֵ ינְ תַ יִ ם לְ הַ פְ נִ ים ּולְ קַ ּיֵ ם אֶ ת מַ ה ּׁשֶ ּלָ מְ דּו מֵ הַ ּמַ ּסָ ע לְ אַ נְ ׁשֶ הּו. וְ אַ ּתֶ ם יְ לָ דִ ים, סַ קְ רָ נִ ים ּבְ וַ ּדַ אי לָ דַ עַ ת מִ י יִ תְ ּפֹס אֶ ת מְ קֹומָ ם ׁש ֶ ל אֵ לִ י ּומַ לִ י. ּובְ כֵ ן, אֶ ת מְ קֹומָ ם ׁשֶ ל אֵ לִ י ּומַ לִ י יִ תְ ּפֹס מִ יׁשֶ הּו מֻ ּכָ ר... הּוא לֹובֵ ׁש חֻ לְ צָ ה מְ פֻ סְ פֶ סֶ ת ּומִ כְ נָ סַ יִ ם יְ רֻ ּקִ ים, חֹובֵ ׁש ּכֹובַ ע מִ צְ חִ ּיָ ה וְ נִ רְ אֶ ה ּדֵ י ּדֹומֶ ה לַ ּבֻ ּבַ ת ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל. הַ אִ ם זֶ הּו הַ ּפִ יצִ יקָ ט? ּכֵ ן, זֶ הּו הַ ּפִ יצִ יקָ ט מִ ּכֹוכַ ב אַ סְ ּפַ מְ יָ ה ׁשֶ חֹוזֵ ר אֵ לֵ ינּו ּבְ סִ ּפּור חָ דָ ׁש. ּבָ רּוְך הַ ּׁשָ ב אֵ לֵ ינּו, ּפִ יצִ יקָ ט! נִ פְ לָ א יִ הְ יֶ ה לְ הִ תְ רָ אֹות מִ ּדֵ י ׁשָ בּועַ אִ ּתְ ָך וְ עִ ם יְ דִ ידֶ יָך הַ חֲ דָ ׁשִ ים וְ לִ קְ רֹא עַ ל הַ רְ ּפַ תְ קְ אֹותֵ יכֶ ם הַ מְ רַ ּתְ קֹות. 33תשפ"ד 13

מִ צְ וֹות ּבְ בֵ ית הַ ּלֶ חֶ ם מִ ּמָ ה נִ ּזֹונּו נָ עֳ מִ י וְ רּות ּׁשֶ ּׁשָ בּו אַ רְ צָ ה? מִ ּלֶ קֶ ט ּומִ ּׁשִ כְ חָ ה ׁשֶ ּנֹותְ רּו ּבִ ׂשְ דֹות הַ ּׂשְ עֹורִ ים, וְ אַ חַ ר ּכָ ְך ּבִ ׂשְ דֹות הַ חִ ּטִ ים. נִ רְ אֶ ה ׁשֶ ּסִ ּפּור מְ גִ ּלַ ת רּות, ׁשֶ ּסַ ּבָ ה סְ בִ יב עֹונַ ת הַ ּקָ צִ יר, הִ תְ רַ חֵ ׁש ּפָ חֹות אֹו יֹותֵ ר ּבַ ּתְ קּופָ ה ׁשֶ ּבֵ ין קְ צִ יר ׂשְ עֹורִ ים לְ בֵ ין קְ צִ יר חִ ּטִ ים, ּדְ הַ יְ נּו: סְ פִ ירַ ת הָ עֹמֶ ר. ּבְ פֶ סַ ח מְ בִ יאִ ים קָ רְ ּבָ ן מִ ּׂשְ עֹורִ ים )קָ רְ ּבָ ן הָ עֹמֶ ר( ׁשֶ ּמַ ּתִ יר אֶ ת הַ ּׁשִ ּמּוׁש ּבַ ּׂשְ עֹורִ ים הַ חֲ דָ ׁשֹות, ּובְ ׁשָ בּועֹות – מֵ חִ ּטִ ים )ׁשְ ּתֵ י הַ ּלֶ חֶ ם(, ּומֵ אָ ז מֻ ּתָ ר לֶ אֱ כֹל מֵ הַ חִ ּטִ ים הַ ּטְ רִ ּיֹות. וְ אָ כֵ ן, חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות מְ כֻ ּנֶ ה ּבַ ּתֹורָ ה ּגַ ם חַ ג הַ ּקָ צִ יר. ׂשְ דֹות ּבֵ ית לֶ חֶ ם, מַ ּמָ ׁש ּבְ הַ תְ אָ מָ ה לְ ׁשֵ ם הָ עִ יר, הָ יּו עֲ ׁשִ ירִ ים ּבְ דָ גָ ן: חִ ּטָ ה ּוׂשְ עֹורָ ה. ּבִ ׁשְ נֵ י הַ ּדְ גָ נִ ים הַ ּלָ לּו הִ ׁשְ ּתַ ּבְ חָ ה אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּכְ חֵ לֶ ק מִ ּׁשִ בְ עַ ת הַ ּמִ ינִ ים. חִ ּטָ ה ּוׂשְ עֹורָ ה מִ ׁשְ ּתַ ּיְ כֹות לִ קְ בּוצָ ה נֹוסֶ פֶ ת: חֲ מֵ ׁשֶ ת מִ ינֵ י ּדָ גָ ן – חמ"ד, הַ ּכֹולְ לִ ים ּגַ ם ׁשִ יפֹון, ׁשִ ּבֹלֶ ת ׁשּועָ ל וְ כֻ סְ מִ ין. מִ ּכָ ל הַ ּדְ גָ נִ ים ׁשֶ ּבָ עֹולָ ם, רַ ק הַ חֲ מִ ּׁשָ ה הַ ּלָ לּו מְ כִ ילִ ים מַ עֲ טֶ פֶ ת ּגְ לּוטֶ ן הַ ּתֹופַ חַ ת מֵ אֵ לֶ יהָ )וְ לָ כֵ ן רַ ק חֲ מִ ׁשְ ּתָ ם ּבְ גֶ דֶ ר חָ מֵ ץ(. ּבִ זְ כּות הַ ּגְ לּוטֶ ן, מַ אֲ פִ ים הָ עֲ ׂשּויִ ים מִ ּדְ גָ נִ ים אֵ ּלּו מַ ׁשְ ּבִ יעִ ים יֹותֵ ר מִ ּמַ אֲ פִ ים מִ ּדְ גָ נִ ים אֲ חֵ רִ ים, וְ יֵ ׁש לָ הֶ ם ּבְ רָ כֹות מְ יֻ חָ דֹות לִ פְ נֵ יהֶ ם ּולְ אַ חֲ רֵ יהֶ ם. אֵ יזֶ ה חֶ מֶ ''ד! מִ ּבְ חִ ינָ ה ּתְ זּונָ תִ ית, ּדָ גָ ן הּוא מַ רְ ּכִ יב ּבְ סִ יסִ י: מֵ כִ יל ּפַ חְ מֵ ימֹות מֻ רְ ּכָ בֹות וְ חֶ לְ ּבֹונִ ים. ּבְ יַ חַ ד עִ ם הַ ּתִ ירֹוׁש )יַ יִ ן( ׁשֶ ּמֵ כִ יל סֻ ּכָ ר, וְ הַ ּיִ צְ הָ ר )ׁשֶ מֶ ן( ׁשֶ ּמֵ כִ יל ׁשֻ ּמָ ן, מְ קַ ּבְ לִ ים אֶ ת ּכָ ל הָ עֲ רָ כִ ים ׁשֶ הַ ּגּוף צָ רִ יְך - וְ הַ ּכֹל רַ ק מֵ הַ ּצֹומֵ חַ . אֶ פְ ׁשָ ר לְ הִ סְ ּתַ ּדֵ ר ּתְ קּופָ ה מּועָ טָ ה לְ ֹלא סֻ ּכָ ר ּולְ ֹלא ׁשֻ ּמָ נִ ים; אֲ בָ ל ּבְ לִ י ּפַ חְ מֵ ימֹות? אִ י אֶ פְ ׁשָ ר. ּפַ חְ מֵ ימָ ה הִ יא הַ ּדֶ לֶ ק הַ ּבְ סִ יסִ י ׁשֶ ל הַ ּגּוף, ּומְ קֹורָ ּה הַ ּמֵ זִ ין וְ הַ ּזָ מִ ין הּוא ּדְ גָ נִ ים. ּבְ כָ ל מָ קֹום ּבָ עֹולָ ם ּתֹופְ סִ ים הַ ּדְ גָ נִ ים מָ קֹום נִ רְ חָ ב ּבְ גִ ּדּול ּובְ ׁשִ ּמּוׁש. ֹלא ּבְ כָ ל מָ קֹום הַ ּדָ גָ ן הּוא מֵ חמ''ד, אֲ בָ ל הָ רְ כִ יבִ ים הַ ּתְ זּונָ תִ ּיִ ים ׁשֶ ל ּכָ ל הַ ּדְ גָ נִ ים -ּדֹומִ ים. מְ סֻ ּפָ ר ּבִ מְ גִ ּלַ ת רּות ּכֵ יצַ ד נָעֳ מִ י וְ רּות חֹוזְ רֹות מִ ּמֹואָ ב – ׁשֶ ּמֵ עֵ בֶ ר לְ יַם הַ ּמֶ לַ ח – אֶ ל ּבֵ ית לֶ חֶ ם אֲ ׁשֶ ר ּבִ יהּודָ ה. ּבַ ּמְ גִ ּלָ ה מְ סֻ ּפָ ר ּכִ י ּכָ ל הָ עִ יר הָ מְ תָ ה ּכְ ׁשֶ רָ אֲ תָ ה אֹותָ ן ּבְ בֹואָ ן. מְ עַ נְיֵן לְ הָ בִ ין, ּכִ י אֵ ין זֶ ה אֹומֵ ר ׁשֶ הַ ּבֵ ית-לֶ חֶ מִ ים הָ יּו סַ קְ רָ נִים וְ יָצְ אּו לִ צְ ּפֹות ּבְ מִ י ׁשֶ ּמַ ּגִ יעַ לָ עִ יר; הָ יְתָ ה זֹו הָ עֹונָה הַ ּבֹועֶ רֶ ת ׁשֶ ל קְ צִ יר ׂשְ עֹורִ ים, ּובְ כָ ל נַחֲ לָ ה סְ בִ יב הָ עִ יר עָ בְ דָ ה אָ ז ּכָ ל הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה. יִּתָ כֵ ן ׁשֶ ּמִ ּסִ ּבָ ה זֹו ּכֻ ּלָ ם הָ יּו ּבַ חּוץ. חבצלת תשפ"ד 33 14

ּבִ דְ רֹום אַ מֶ רִ יקָ ה לִ פְ נֵ י קֹולֹומְ ּבּוס, ֹלא הִ ּכִ ירּו אֶ ת ׁשִ ּבֹולֵ י הַ חמ''ד! ׁשָ ם ּגִ ּדְ לּו ּדָ גָ ן אַ חֵ ר - הַ ּתִ ירָ ס, יִ ּבְ ׁשּו אֶ ת הַ ּגַ רְ עִ ינִ ים ׁשֶ ּלֹו וְ טָ חֲ נּו לְ קֶ מַ ח ּתִ ירָ ס. עַ ד הַ ּיֹום מְ ׁשַ ּמֵ ׁש קֶ מַ ח ּתִ ירָ ס מַ רְ ּכִ יב רָ אׁשִ י ּבַ ּטֹורְ טִ ּיֹות הַ ּמֶ קְ סִ יקָ נִ ּיֹות ּובְ יֶ תֶ ר הַ ּמַ אֲ פִ ים הָ אָ פְ יָ נִ ּיִ ים. ּופֹוּפְ קֹורְ ן? ֹלא סְ תָ ם הּוא מְ מַ ּלֵ א ּומַ ׂשְ ּבִ יעַ . זֶ ה ּכִ מְ עַ ט ּכְ מֹו לֶ אֱ כֹל לֶ חֶ ם. ּתֵ ה וְ אֹרֶ ז יֵׁש ּבְ סִ ין מַ ה ּיֵ ׁש ּבְ סִ ין? ּתֵ ה וְ אֹרֶ ז, ּכַ ּמּובָ ן. אֹרֶ ז מֵ זִ ין אֶ ת ּכֻ ּלָ נּו, אֲ בָ ל ּבְ אַ רְ צֹות הַ ּמִ זְ רָ ח הָ רָ חֹוק, אֵ צֶ ל ׁשְ לִ יׁש מֵ אֻ כְ לּוסִ ּיַ ת הָ עֹולָ ם )ּכִ מְ עַ ט ׁשְ לֹוׁשָ ה מִ ילְ יַ ארְ ד נֶ פֶ ׁש!( הָ אֹרֶ ז הּוא הַ ּדָ גָ ן הָ רָ אׁשִ י. יְ בּולֵ י אֹרֶ ז נִ סְ חָ רִ ים ּבַ ּבֻ רְ סֹות, ּכְ מֹו ׁשֶ אֶ צְ לֵ נּו קֹורֶ ה עִ ם יַ הֲ לֹומִ ים וְ נֵ פְ ט. הָ אֹרֶ ז ּגָ דֵ ל ּבְ תֹוְך מַ יִ ם עֹומְ דִ ים, וְ צֹורֵ ְך ׁשֶ פַ ע עָ צּום ׁשֶ ל חֹם וְ לַ חּות - אֹותָ ם נִ ּתָ ן ּבְ קַ ּלּות לִ מְ צֹא ּבַ אֲ רָ צֹות אֵ ּלּו. מַ ה ּמְ גַ ּדְ לִ ים ּבִ מְ קֹומֹות יְ בֵ ׁשִ ים? ּדְ גָ נִ ים ׁשֶ ּמְ סֻ ּגָ לִ ים לִ ׂשְ רֹד ּולְ הָ זִ ין ּגַ ם ּבִ תְ נָ אִ ים קָ ׁשִ ים. ּבִ צְ פֹון אַ פְ רִ יקָ ה ּובַ ּמִ דְ ּבָ רִ ּיֹות קַ ל יֹותֵ ר לְ גַ ּדֵ ל ּדֹחַ ן; ּבְ אֵ זֹור קֶ רֶ ן אַ פְ רִ יקָ ה )אֶ תְ יֹוּפְ יָ ה וְ הַ ּסְ בִ יבָ ה( מְ כִ ינִ ים אֶ ת הָ אִ ינְ גֶ 'רָ ה – הַ ּלֶ חֶ ם הַ ּמְ קֹומִ י – מִ ּתַ ת-זָ ן ׁשֶ ל חִ ּטָ ה ׁשֶ ּנִ קְ רָ א טֶ ף; ּפַ סְ טָ ה, לְ עֻ ּמַ ת זֹאת, אֶ פְ ׁשָ ר לְ הָ כִ ין רַ ק מֵ חִ ּטַ ת ּדּורּום קָ ׁשָ ה. מִ ּבְ חִ ינָ ה ּתְ זּונָ תִ ית – ּפַ סְ טָ ה הִ יא ּפָ ׁשּוט לֶ חֶ ם מְ בֻ ּׁשָ ל. ּכָ ְך ּגַ ם ּתַ בְ ׁשִ ילֵ י ּגְ רִ יסִ ים, קְ וָ קֶ ר, ּבֻ רְ ּגּול וְ קּוסְ קּוס )ׁשֶ עָ ׂשּוי מִ ּקֶ מַ ח-סֹלֶ ת חִ ּטָ ה( וְ כָ ְך ּדַ יְ סֹות לְ מִ ינֵ יהֶ ן. קְ בּוצָ ה ּתֹוסֶ סֶ ת לִ דְ גָ נִ ים, ּכָ אָ מּור, יֵ ׁש ּתְ כּונֹות מְ סֻ ּיָ מֹות הַ מְ קַ ּבְ צֹות אֹותָ ם יַ חַ ד ּכִ קְ בּוצָ ה מְ יֻ חֶ דֶ ת. אַ חַ ת מֵ הֶ ן הִ יא הַ ּתְ סִ יסָ ה. ּבַ ּפַ עַ ם הַ ּבָ אָ ה ׁשֶ ּתִ ּתָ קְ לּו ּבְ בַ קְ ּבּוק שיבולת שועל. קוואקר, גרנולה ודייסות במינימום קלוריות דורה, או סורגום, מיטיבה לצמוח באקלים צחיח. הדגן שמציל את אפריקה צומח באשבול חיטה ירוקה עדיין בשדות בית לחם... הגלילית, להבדיל מעירו של אלימלך - בית לחם שביהודה. בארץ מספר ישובים ששמם זהה. חצור, כרמל ועוד אשבולים של תירס בר 33תשפ"ד 15

ּבִ ירָ ה, ׁשְ חֹרָ ה אֹו לְ בָ נָ ה, ׂשִ ימּו לֵ ב ׁשֶ אֶ חָ ד הַ ּמַ רְ ּכִ יבִ ים ׁשֶ ּלָ ּה הּוא לֶ תֶ ת. לֶ תֶ ת הּוא ּדָ גָ ן – ּבְ בִ ירָ ה ּבְ דֶ רֶ ְך ּכְ לָ ל מִ ׁשְ ּתַ ּמְ ׁשִ ים ּבִ ׂשְ עֹורִ ים – ׁשֶ הֻ ׁשְ רָ ה ּבְ מַ יִ ם עַ ד ּתְ סִ יסָ ה, וְ אָ ז יֻ ּבַ ׁש. ּבִ לְ ׁשֹון הַ ּמִ קְ רָ א נִ קְ רֵ את ּבִ ירָ ה ׁשֵ כָ ר, ּומִ ּמִ ּלָ ה זֹו נִ גְ זַ ר הַ ּמַ ּצָ ב 'ׁשִ כְ רּות'. הַ ּמַ ׁשְ קָ אֹות הָ אַ לְ ּכֹוהֹולִ ּיִ ים הַ ּנְ פֹוצִ ים ּבָ עֹולָ ם, מְ יֻ ּצָ רִ ים מִ ּדְ גָ נִ ים )ֹלא מְ דֻ ּבָ ר ּבְ יַ יִ ן ּכַ ּמּובָ ן(: מֵ חִ ּטָ ה ּומִ ּׂשְ עֹורָ ה מְ יַ ּצְ רִ ים וִ יסְ קִ י, וֹודְ קָ ה ּובִ ירָ ה; מֵ אֹרֶ ז מְ יַ ּצְ רִ ים סַ אקִ י יַ ּפָ נִ י, ׁשֶ ֹּלא ּכְ דַ אי לָ כֶ ם לִ טְ עֹם מֵ רֹב חֲ רִ יפּות, ּומִ ּתִ ירָ ס – ּבֹורְ ּבֹון. ּגַ רְ עִ ינֵ י הַ ּדָ גָ ן צֹומְ חִ ים עַ ל ׁשִ ּבֹולִ ים – אֹו עַ ל אֶ ׁשְ ּבֹולִ ים. אֶ ׁשְ ּבֹול הּוא הֶ לְ חֵ ם – ּכְ לֹומַ ר, ׁשְ ּתֵ י מִ ּלִ ים מֻ לְ חָ מֹות. הַ ּבִ יטּו ּבַ ּגָ לֶ רְ יָ ה, ּבַ ּׁשִ ּבֹולִ ים ּובָ אֶ ׁשְ ּבֹולִ ים. מְ נַ חֲ ׁשִ ים מֵ אֵ ילּו ׁשְ ּתֵ י מִ ּלִ ים מַ ּגִ יעַ הַ הֶ לְ חֵ ם אֶ ׁשְ ּבֹול? ּגַ רְ עִ ינֵ י הַ חִ ּטָ ה מֻ רְ ּכָ בִ ים מִ ּמִ סְ ּפַ ר ׁשְ כָ בֹות, ּבְ כָ ל הַ ּדֹורֹות טָ חֲ נּו אֶ ת ּגַ רְ עִ ינֵ י הַ חִ ּטָ ה ּבִ ׁשְ לֵ מּותָ ם. ּכָ ל הַ ּמַ רְ ּכִ יבִ ים הִ צְ טָ רְ פּו לְ פַ חְ מֵ ימָ ה ׁשְ לֵ מָ ה ּובְ רִ יאָ ה ׁשֶ הַ ּגּוף עִ ּכֵ ל ּבִ ׁשְ לֵ מּות. הַ ּמַ רְ ּכִ יב הָ עִ ּקָ רִ י ּבַ ּגַ רְ עִ ין הּוא הָ אֶ נְ ּדֹוסְ ּפְ רֶ ם, ׁשֶ ּנִ טְ חָ ן לְ קֶ מַ ח לָ בָ ן מְ ׁשֻ ּבָ ח. מַ ּדּועַ מְ ׁשֻ ּבָ ח? הַ ּקֶ מַ ח הַ ּלָ בָ ן טָ עִ ים יֹותֵ ר, וְ קַ ל לְ עִ ּכּול - אַ ְך הַ ּגּוף אֵ ינֹו יָ כֹול לְ עַ ּכֵ ל אֹותֹו ּבְ אֹפֶ ן ּתַ ּקִ ין לְ ֹלא חֶ לְ קֵ י הַ ּגַ רְ עִ ין הָ אֲ חֵ רִ ים. מִ ּכָ אן הַ ּמַ סְ קָ נָ ה: קֶ מַ ח מָ לֵ א, ּדְ הַ יְ נּו: ּכָ זֶ ה ׁשֶ עָ ׂשּוי מִ ּכָ ל רְ כִ יבֵ י הַ ּגַ רְ עִ ין - מִ תְ עַ ּכֵ ל ּבְ אֹפֶ ן ּבָ רִ יא ּומֵ זִ ין יֹותֵ ר. ּדָ , ּדָ ג, ּדָ גָ ן, ּדָ גֹון לִ פְ נֵ י הָ אֹרֶ ז וְ הַ ּתִ ירָ ס, הַ חִ ּטָ ה חֹוגֶ גֶ ת ּבַ ּמָ קֹום הָ רִ אׁשֹון ּבַ הֲ זָ נַ ת הָ עֹולָ ם. ּבִ ׂשְ דֹות ּבֵ ית לֶ חֶ ם ֹלא מְ גַ ּדְ לִ ים הַ ּיֹום חִ ּטָ ה וְ גַ ם ֹלא ׂשְ עֹורָ ה; נִ רְ אֶ ה ׁשֶ רֹב ׁשִ טְ חֵ י אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל, ׁשֶ הָ יְ תָ ה ּפַ עַ ם חַ קְ לָ אִ ית עַ ד לַ ּנֶ גֶ ב הַ ּדְ רֹומִ י, עָ בְ רּו מִ דְ ּבּור - הִ תְ יַ ּבְ ׁשּו וְ הֻ צְ חְ חּו )אֹו אֵ יְך ׁשֶ ֹּלא אֹומְ רִ ים: הָ פְ כּו לִ צְ חִ יחִ ים(. תפרחות קינואה. לא דגן שיפון. גרעין דל וקליפה עשירה שדה אורז צעיר, מונבט עשב חיטה. נסחט למיץ כתוסף תזונה קלחים של זני תירס שונים עורמים את הגרעינים בתוך הממגורה. עבודה קשה, מסוכנת ולא מתגמלת. חיפה שעורים. גדלים גם בשדות בור זנים שונים של אורז לתת חיטה. ייבוש אחרי הנבטה. משמש להתססת אלכוהול. למשקה מלתת חיטה קוראים אייל, מלתת שעורה - בירה. היוקרתי מכולם הוא כמובן ויסקי ממגורות דגון. מיכלית הדגנים, באמצעות צינור לחץ, מזרימה טריליארדי גרעינים הישר אל תוך אולם הממגורה תשפ"ד 33 16

אֵ יפֹה ּכֵ ן מְ גַ ּדְ לִ ים חִ ּטָ ה? ּבָ עֹולָ ם, אּוקְ רָ אִ ינָ ה מְ כֻ ּנָ ה 'אֲ סַ ם הַ ּתְ בּואָ ה ׁשֶ ל אֵ ירֹוּפָ ה'. ּבִ תְ חִ ּלַ ת הַ ּמִ לְ חָ מָ ה ּבְ אּוקְ רָ אִ ינָ ה הָ יְ תָ ה ּדְ אָ גָ ה, ׁשֶ ּמְ קֹורֹות הַ חִ ּטָ ה יִ צְ טַ מְ צְ מּו ּומְ חִ ירָ ּה יַ מְ רִ יא. ּבָ רּוְך ה', זֶ ה ֹלא קָ רָ ה. אַ רְ צֹות הַ ּבְ רִ ית הִ יא הַ ּסַ ּפָ ק הָ עִ ּקָ רִ י ׁשֶ ל חִ ּטָ ה לָ עֹולָ ם, וְ הִ יא מְ פַ רְ נֶ סֶ ת ּגַ ם אֹותָ נּו ּבְ חִ ּטָ ה. מְ כָ לִ ּיֹות אַ מֶ רִ יקָ נִ ּיֹות ּובָ הֵ ן מַ חְ סְ נֵ י ּגַ רְ ּגְ רִ ים, עֹוגְ נֹות ּבְ חֵ יפָ ה עַ ל הָ רְ צִ יפִ ים הַ מְ יֻ עָ דִ ים לָ הֶ ן, לְ יַ ד הָ אֵ זֹור הַ ּמְ יֻ חָ ד הַ ּנִ קְ רָ א 'מַ מְ ּגּורֹות ּדָ גֹון'. צִ ּנֹור ּבְ לַ חַ ץ אֲ וִ יר מִ תְ חַ ּבֵ ר אֶ ל הַ ּמַ מְ ּגּורָ ה, וְ ׁשֹואֵ ב אֶ ת הַ ּגַ רְ עִ ינִ ים הַ יְ ׁשֵ ר ּפְ נִ ימָ ה. ּבַ ּמַ מְ ּגּורֹות אֹורְ זִ ים אֶ ת הַ ּגַ רְ עִ ינִ ים ּומְ ׁשַ ּגְ רִ ים לְ טַ חֲ נֹות קֶ מַ ח ּבְ רַ חֲ בֵ י הָ אָ רֶ ץ. אַ ּגַ ב, ׁשֵ ם הַ ּמַ מְ ּגּורֹות 'ּדָ גֹון' מִ תְ ּכַ ּוֵ ן ּכַ ּמּובָ ן לִ הְ יֹות מִ ּׁשֹרֶ ׁש ּדָ גָ ן. הַ ּבְ עָ יָ ה הִ יא, ׁשֶ ּבַ ּתָ נָ "ְך מֹופִ יעָ ה הַ ּמִ ּלָ ה הַ ּזֹו ּכִ ׁשְ מָ ּה ׁשֶ ל עֲ בֹודָ ה זָ רָ ה ּבְ צּורַ ת ּדָ ג... זֹוכְ רִ ים ׁשֶ ל מִ י הָ יָ ה הָ אֱ לִ יל ּדָ גֹון? ּבִ מְ יֻחָ ד ּבַ עֲ בּורֵ נּו! ּבְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל עַ צְ מָ ּה ּגְ דֵ לָ ה מְ עַ ט חִ ּטָ ה ּבִ צְ פֹון הַ ּנֶ גֶ ב. ּפַ עַ ם אָ מְ רּו, ׁשֶ הַ חִ ּטָ ה ׁשֶ ל אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל מְ ׁשֻ ּבַ חַ ת ּכָ ל ּכָ ְך, ׁשֶ ֹּלא מִ ׁשְ ּתַ ּלֵ ם לֶ אֱ כֹל אֹותָ ּה. ּבְ עַ ד מְ עַ ט חִ ּטַ ת הַ ּנֶ גֶ ב - מְ קַ ּבְ לִ ים ּפִ י ׁשְ לֹוׁשָ ה חִ ּטָ ה ּבֵ ינֹונִ ית מֵ אַ רְ צֹות הַ ּבְ רִ ית... ֹלא לֹוקַ חַ ת אַ חְ רָ יּות עַ ל הָ עֻ בְ ּדֹות, רַ ק עַ ל ׂשְ דֵ ה חִ ּטִ ים אֶ חָ ד ּבִ צְ פֹון הַ ּנֶ גֶ ב, סְ בִ יב הַ ּמֹוׁשָ ב קֹומְ מִ ּיּות. ּבִ ימֵ י קּום הַ ּמְ דִ ינָ ה עָ לְ תָ ה עַ ל הַ ּקַ רְ קַ ע קְ בּוצַ ת חֲ סִ ידִ ים ׁשֶ חָ ׁשְ קָ ה נַ פְ ׁשָ ם לְ עַ ּבֵ ד אֶ ת אַ דְ מַ ת אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּולְ קַ ּיֵ ם ּבַ ּתְ נּובָ ה אֶ ת הַ ּמִ צְ וֹות הַ ּתְ לּויֹות ּבָ ּה. הַ ּמִ פְ עָ ל הַ ּמֶ רְ ּכָ זִ י ּבְ קֹומְ מִ ּיּות הּוא ּכַ ּמּובָ ן מַ אֲ פִ ּיַ ת הַ ּמַ ּצֹות. הַ ּמַ אֲ פִ ּיָ ה מִ ׁשְ ּתַ ּמֶ ׁשֶ ת אַ ְך וְ רַ ק ּבְ קֶ מַ ח 'ׁשְ מּורָ ה' ׁשֶ ּנִ קְ צָ ר ּבִ ׂשְ דֹות הַ ּמֹוׁשָ ב וְ נִ ׁשְ מָ ר ּבִ קְ פִ ידָ ה מִ ּכָ ל נִ דְ נּוד ׁשֶ ל לַ חּות. וְ עֹוד מַ ּׁשֶ הּו אֶ חָ ד עַ ל ּתְ בּואָ ה: ּכְ ׁשֶ אַ ּתֶ ם ׁשֹולְ חִ ים לָ נּו פַ קְ ס אֹו מִ כְ ּתָ ב, אַ ל ּתִ כְ ּתְ בּו 'עֲ בּור מְ דֹור אֶ תְ נַ חְ ּתָ א' אֶ ּלָ א 'ּבַ עֲ בּור'. הַ ּמִ ּלָ ה 'עָ בּור' ּפֵ רּוׁשָ ּה ּבְ עִ בְ רִ ית: ּתְ בּואָ ה - ּכָ ְך ּכָ תּוב ׁשֶ ּיִ ׂשְ רָ אֵ ל אָ כְ לּו מֵ עֲ בּור הָ אָ רֶ ץ לְ מָ חֳ רָ ת הַ ּפֶ סַ ח. ּומַ ה ּתֹאמְ רּו עַ ל הַ ּמִ ּלִ ים 'ּבַ עֲ בּור ׁשְ מֹו הַ ּגָ דֹול' ּבְ בִ רְ ּכַ ת הַ ּמָ זֹון? הַ אִ ם הֵ ן מְ ׁשַ ּמְ ׁשֹות לְ תֹודָ ה עַ ל ּדְ גָ נִ ים מְ זִ ינִ ים? ּבִ ימֵ י ׁשְ לֹומְ צִ ּיֹון ּגַ רְ ּגִ ירֵ י הַ ּדָ גָ ן הֵ ם קְ טַ ּנִ ים. לְ מַ עֲ ׂשֶ ה, ּגַ רְ עִ ינֵ י הַ ּתִ ירָ ס הֵ ם עֲ נָ קִ ּיִ ים לְ עֻ ּמַ ת ּגַ רְ עִ ינֵ י הַ חִ ּטָ ה וְ גַ רְ עִ ינֵ י הַ ּׂשְ עֹורָ ה – הֵ ם הַ ּגְ רִ יסִ ים. מְ תָ אֲ רִ ים לְ עַ צְ מְ כֶ ם ּגַ רְ עִ ינֵ י חִ ּטָ ה ּבְ גֹדֶ ל ׁשֶ ל אֶ גְ רֹוף ּוגְ רִ יסִ ים ּבְ גֹדֶ ל ּגַ לְ עִ ינֵ י ׁשְ זִ יפִ ים?* זֶ ה קָ רָ ה, ּכְ ׁשֶ עַ ם יִ ׂשְ רָ אֵ ל הָ לַ ְך ּבְ דֶ רֶ ְך הַ ּתֹורָ ה וְ הַ ּמִ צְ וֹות. 'מַ עֲ ׂשֶ ה ּבִ ימֵ י ׁשִ מְ עֹון ּבֶ ן ׁשֶ טַ ח ּובִ ימֵ י ׁשְ לָ מָ צָ ה )ׁשְ לֹומְ צִ ּיֹון( הַ ּמַ לְ ּכָ ה, ׁשֶ הָ יּו ּגְ ׁשָ מִ ים יֹורְ דִ ים ּבְ לֵ ילֵ י ׁשַ ּבָ תֹות עַ ד ׁשֶ ּנַ עֲ ׂשּו חִ ּטִ ים ּכִ כְ לָ יֹות ּוׂשְ עֹורִ ים ּכְ גַ רְ עִ ינֵ י הַ ּזֵ יתִ ים וַ עֲ דָ ׁשִ ים ּכְ דִ ינְ רֵ י זָ הָ ב, ּובָ צְ רּו)קָ טְ פּו( מֵ הֶ ם חֲ כָ מִ ים וְ הִ ּנִ יחּום לַ ּדֹורֹות הַ ּבָ אִ ים, לְ הֹודִ יעַ ּכַ ּמָ ה חֵ טְ א ּגֹורֵ ם'. הַ ּגְ רִ יסִ ים הַ ּזְ עִ ירִ ים הַ ּמֻ ּכָ רִ ים לָ נּו הַ ּיֹום, אֵ ינָ ם ּבְ גֹדֶ ל טִ בְ עִ י; הֵ ם זְ עִ ירִ ים מִ ּׁשּום ׁשֶ עֲ וֹונֹותֵ ינּו ּגָ רְ מּו לְ הֶ סְ ּתֵ ר הַ ּבְ רָ כָ ה. ּבְ ׁשָ בּועֹות נְ קַ ּבֵ ל אֶ ת הַ ּתֹורָ ה, נַ עֲ ׂשֶ ה וְ נִ ׁשְ מַ ע. לְ קַ ּבֵ ל עֹל מַ לְ כּות ׁשָ מַ יִ ם ּולְ הִ ּצָ מֵ ד לְ תֹורָ ה, זֹו אֵ ינָ ּה רַ ק חֹובָ ה ּוזְ כּות, אֶ ּלָ א ּגַ ם ּבְ רָ כָ ה עֲ צּומָ ה. ּבַ עֲ בּור ּכָ ל הַ ּסִ ּבֹות ׁשֶ ּבָ עֹולָ ם. אֲ פִ ּלּו ּבַ עֲ בּור הֶ עָ בּור. *יֵ ׁש ּדִ ּיּון נִ רְ חָ ב עַ ל ּגֹדֶ ל 'ּכַ ּזַ יִ ת' ׁשֶ ל חֲ זַ ''ל לְ עֻ ּמַ ת ּזַ יִ ת ׁשֶ ל יָ מֵ ינּו. לְ פִ י מִ מְ צָ אִ ים מְ סֻ ּיָ מִ ים, הַ ּזַ יִ ת הָ יָ ה ּבְ גֹדֶ ל ּבֵ יצַ ת ּתַ רְ נְ גֹלֶ ת ּגְ דֹולָ ה ּבְ יָ מֵ ינּו, וְ אִ ם ּכָ ְך, יֵ ׁש לְ ׁשַ עֵ ר ׁשֶ ּגַ רְ עִ ינֵ י הַ ּזֵ יתִ ים ׁשֶ ל חֲ זַ ''ל הָ יּו עמוד זה טעון גניזה ּבְ עֵ רֶ ְך ּבְ גֹדֶ ל ׁשְ עּועִ ית. לְ הַ מְ ׂשָ גָ ה ּבִ לְ בַ ד וְ חָ לִ ילָ ה ֹלא לַ הֲ לָ כָ ה אֹו לְ מַ עֲ ׂשֶ ה. כוסמין. תת-מין של החיטה אוסם - תעשיית מוצרי חיטה. הלוגו הראשון. חשבו רגע על מקור המילה... מצאתם? טף. תת-מין של דוחן. משמש לאפיית אינג'רה אתיופית אנג'רה אתיופית. מגישים, קורעים ואוכלים ביחד 33תשפ"ד 17

ּתַ עְ ּתּועֵ י רְ אִ ּיָה, מִ י ֹלא מַ ּכִ יר? הֵ ם רַ ּבִ ים ּומְ גֻ ּוָנִ ים ּכָ ל ּכָ ְך, מַ פְ ּתִ יעִ ים ּומְ רַ ּתְ קִ ים. הַ אִ ם הַ ּקַ ּוִים מַ קְ ּבִ ילִ ים - אֹו אּולַ י אֲ לַ כְ סֹונִ ּיִים? אֵ יזֶ ה עִ ּגּול ּגָ דֹול יֹותֵ ר, וְ אֵ יזֹו מִ ׁשְ ּבֶ צֶ ת ּכֵ הָ ה יֹותֵ ר? ּפָ חֹות מֵ הֶ ם מֻ ּכָ רִ ים ּתַ עְ ּתּועִ ים ׁשֶ ל חּוׁשִ ים אֲ חֵ רִ ים - ּתַ עְ ּתּועֵ י חּוׁש הַ ּמִ ּשּׁוׁש, ּתַ עְ ּתּועֵ י חּוׁש הַ ּשְׁ מִ יעָ ה וְ תַ עְ ּתּועֵ י רֵ יחַ . אֲ בָ ל ּגַ ם הֵ ם קַ ּיָמִ ים, מַ פְ ּתִ יעִ ים ּומְ רַ ּתְ קִ ים ֹלא ּפָ חֹות. הַ ּיֹום נִ תְ מַ ּקֵ ד ּבְ תַ עְ ּתּועֵ י חּוׁש הַ ּטַ עַ ם, וְ נֻ פְ ּתַ ע לְ גַ ּלֹות ׁשֶ אִ ם חָ ׁשַ בְ נּו ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו ּבֹוחֲ רִ ים לֶ אֱ כֹל מַ ּשֶׁ הּו לְ פִ י הַ ּטַ עַ ם ׁשֶ ּלֹו - מִ תְ ּבָ רֵ ר ׁשֶ הַ ּטַ עַ ם הּוא ֹלא מַ ה ּשֶׁ חָ ׁשַ בְ נּו... מעבדה ביתית אֵ יזֶ ה טַ עַ ם הַ ּנִ ּסּוי הַ ּזֶ ה הּוא ּפָ ׁשּוט מְ אֹד. לֹוקְ חִ ים מַ ּפִ ית ּבַ ד אֲ טּומָ ה ּומְ כַ ּסִ ים ּבָ ּה הֵ יטֵ ב ּגַ ם אֶ ת הָ עֵ ינַ יִ ם ׁשֶ ל הַ ּיֶ לֶ ד וְ גַ ם אֶ ת הָ אַ ף, ּבְ אֹפֶ ן ׁשֶ הַ ּיֶ לֶ ד ֹלא יּוכַ ל לִ רְ אֹות וְ ֹלא לְ הָ רִ יחַ . ּכָ עֵ ת מַ ּצִ יעִ ים לֹו מִ ינֵ י מַ אֲ כָ ל ׁשֹונִ ים. ׁשֹוקֹולָ ד ּבְ טַ עַ ם מְ סֻ ּיָ ם, ּכֹוסִ ית ּובָ ּה מַ ׁשְ קֶ ה קַ ל ּבְ טַ עַ ם ּכָ לְ ׁשֶ הּו, סֻ ּכָ רִ ּיָ ה ּבְ טַ עַ ם ּתּות אֹו ּפֶ טֶ ל אֹו לִ ימֹון וְ אּולַ י קַ רְ טִ יב, ֹלא מְ ׁשַ ּנֶ ה. מְ בַ קְ ׁשִ ים מֵ הַ ּיֶ לֶ ד לְ זַ הֹות ּכָ ל מַ אֲ כָ ל ּבְ אֵ יזֶ ה טַ עַ ם הּוא. מּוזָ ר, מַ ה ּקָ ׁשֶ ה ּבָ זֶ ה ּכָ ל ּכָ ְך? לָ ּמָ ה אֶ ת מַ רְ ּבִ ית הַ ּמַ אֲ כָ לִ ים הַ ּיֶ לֶ ד ֹלא מְ זַ הֶ ה? ּכְ ׁשֶ אִ ּמָ א עָ רְ כָ ה אֶ ת הַ ּנִ ּסּוי הַ ּזֶ ה לְ טֹובִ ּיָ ה, הִ יא נָ תְ נָ ה לֹו לִ טְ עֹם ׁשֵ יק קִ יוִ י. טֹובִ ּיָ ה הִ רְ הֵ ר זְ מַ ן אָ רְֹך, ּולְ בַ ּסֹוף טָ עַ ן ׁשֶ הֵ בִ יאּו לֹו ׁשֵ יק ּתּות. טֹובִ י, ׁשֶ הִ תְ נַ ּסְ תָ ה ּגַ ם הִ יא, הָ יְ תָ ה ּבְ טּוחָ ה ׁשֶ ּמַ ׁשְ קֶ ה הַ ּלִ ימֹון הַ ּמּוגָ ז ׁשֶ הִ ּגִ יׁשּו לָ ּה הּוא מַ ׁשְ קֶ ה ּבְ טַ עַ ם קֹולָ ה; ּוכְ ׁשֶ אִ ּמָ א הֵ בִ יאָ ה לַ יְ לָ דִ ים ׁשֹוקֹולָ ד מְ מֻ ּלָ א ּבְ פֵ רֹות יַ עַ ר, הֵ ם הָ יּו צְ רִ יכִ ים הַ רְ ּבֵ ה זְ מַ ן ּכְ דֵ י לְ זַ הֹות מַ ה הֵ ם טֹועֲ מִ ים. וְהַ ּפַ עַ ם: ּתַ עְ ּתּועֵ י טַ עַ ם ּט ָע ִמים ְ מְ עַ נְ יֵ ן. הָ יִ ינּו ּבְ טּוחִ ים ׁשֶ הַ ּבְ חִ ירָ ה ׁשֶ ּלָ נּו ּבְ כָ ל מַ אֲ כָ ל מִ תְ ּבַ צַ עַ ת לְ פִ י ִרֹוא ֶ ים א ַת ה חּוׁש הַ ּטַ עַ ם ׁשֶ ּקִ ּבַ לְ נּו מִ ּבֹורֵ א עֹולָ ם. הַ ּנִ ּסּוי הַ ּזֶ ה מְ לַ ּמֵ ד אֹותָ נּו ׁשֶ ּלִ פְ נֵ י ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו טֹועֲ מִ ים ּבִ כְ לָ ל, יֵ ׁש חּוׁשִ ים ׁשֶ ּמַ ׁשְ ּפִ יעִ ים עֹוד יֹותֵ ר עַ ל הַ ּבְ חִ ירָ ה ׁשֶ ּלָ נּו. הָ רִ אׁשֹון מִ ּבֵ ין הַ חּוׁשִ ים הַ ּלָ לּו הּוא חּוׁש הָ רְ אִ ּיָ ה. הַ חּוׁש הַ ּזֶ ה הּוא הַ ּמַ ׁשְ ּפִ יעַ הָ עִ ּקָ רִ י ּבִ בְ חִ ירַ ת הָ אֹכֶ ל. ֹלא לְ חִ ּנָ ם מַ ׁשְ קִ יעָ ה ּתַ עֲ ׂשִ ּיַ ת הַ ּמָ זֹון סְ כּומִ ים ּגְ דֹולִ ים ּבְ חִ ּפּוׂש אַ חַ ר צִ בְ עֵ י מַ אֲ כָ ל מֹוׁשְ כֵ י עַ יִ ן, צּורֹות מְ עַ נְ יְ נֹות וַ אֲ פִ ּלּו אֲ רִ יזֹות יָ פֹות לְ מּוצְ רֵ י הַ ּמַ אֲ כָ ל ׁשֶ ּנֹוצָ רִ ים ּבַ ּמִ פְ עָ לִ ים. חֹוקְ רִ ים ּגִ ּלּו ׁשֶ אֲ נָ ׁשִ ים מַ רְ ּגִ יׁשִ ים ׁשֶ ּמַ אֲ כָ לִ ים הַ ּמֻ ּנָ חִ ים לִ פְ נֵ יהֶ ם ּבְ צַ ּלַ חַ ת לְ בָ נָ ה, הֵ ם טְ עִ ימִ ים יֹותֵ ר מֵ אֹותָ ם מַ אֲ כָ לִ ים ּבְ דִ ּיּוק הַ ּמֻ ּנָ חִ ים ּבְ צַ ּלַ חַ ת ׁשְ חֹרָ ה! ּכַ אֲ ׁשֶ ר הִ ּנִ יחּו לִ פְ נֵ י הַ ּנֶ חְ קָ רִ ים מַ אֲ כָ לִ ים ּבְ צַ ּלַ חַ ת וְ רֻ ּדָ ה, הֵ ם חָ ׁשּו ׁשֶ הָ אֹכֶ ל הַ ּזֶ ה מָ תֹוק יֹותֵ ר מֵ אֹותֹו מַ אֲ כָ ל ּבְ דִ ּיּוק ׁשֶ הּונַ ח ּבְ צַ ּלַ חַ ת ּבִ גְ וָ נִ ים אֲ חֵ רִ ים. אֹותֹו הַ ּדָ בָ ר קָ רָ ה ּכַ אֲ ׁשֶ ר הִ ּגִ יׁשּו מַ אֲ כָ לִ ים ּדֹומִ ים ּבְ צַ ּלָ חֹות עֲ גֻ ּלֹות ּומְ רֻ ּבָ עֹות. צַ ּלַ חַ ת עֲ גֻ ּלָ ה נָ תְ נָ ה ּתְ חּוׁשָ ה ׁשֶ ל מַ אֲ כָ ל מָ תֹוק יֹותֵ ר מֵ אֲ ׁשֶ ר אֹותֹו הַ ּמַ אֲ כָ ל ׁשֶ הֻ ּגַ ׁש ּבְ צַ ּלַ חַ ת מְ רֻ ּבַ עַ ת. ּכַ אֲ ׁשֶ ר הִ ּגִ יׁשּו לַ אֲ נָ ׁשִ ים אֶ ת אֹותָ ם הַ ּמַ אֲ כָ לִ ים ּבְ צַ ּלָ חֹות קְ טַ ּנֹות יֹותֵ ר, הֵ ם חָ ׁשּו ׂשְ בֵ עִ ים יֹותֵ ר וְ הִ סְ ּתַ ּפְ קּו ּבְ כַ ּמּות אֹכֶ ל מְ עַ ּטָ ה יֹותֵ ר - יַ חֲ סִ ית לְ פַ עַ ם אַ חֶ רֶ ת ׁשֶ ּבָ ּה הִ ּגִ יׁשּו אֹותָ ם הַ ּמַ אֲ כָ לִ ים ּבְ דִ ּיּוק ּבְ צַ ּלָ חֹות ּגְ דֹולֹות. הַ ּצַ ּלָ חֹות הַ ּקְ טַ ּנֹות הָ יּו נִ רְ אֹות מְ לֵ אֹות עַ ד ּתֻ ּמָ ן, וְ הַ ּמַ רְ אֶ ה ׁשֶ ל הַ ּשֶׁ פַ ע הֹוסִ יף לִ תְ חּוׁשַ ת הַ ּשֹׂבַ ע. תשפ"ד 33 18

המדור למדען הצעיר/// ר' שולמן ים ו ֲ - טֹוע ִמים ְ ְ ים, ׁשֹומ ִע ָ ים, ח ִׁש מ ִר ִיח ְ הַ חּוׁש הַ ּבָ א אַ חֲ רֵ י חּוׁש הָ רְ אִ ּיָ ה, ׁשֶ ּמַ צְ לִ יחַ לְ הַ ׁשְ ּפִ יעַ לָ נּו עַ ל הַ ּטַ עַ ם - הּוא חּוׁש הָ רֵ יחַ . עַ ל ּפִ י רֹב, עִ ּקַ ר הַ ּתֹוסֶ פֶ ת ּבְ מַ אֲ כָ לִ ים מְ לָ אכּותִ ּיִ ים יִ הְ יּו חָ מְ רֵ י רֵ יחַ , ׁשֶ ּיַ עֲ נִ יקּו ּתְ חּוׁשָ ה ּדֹומָ ה לָ רֵ יחַ ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו מְ רִ יחִ ים ּבְ מַ אֲ כָ ל טִ בְ עִ י. נִ ּקַ ח לְ דֻ גְ מָ ה מַ ׁשְ קֶ ה מָ תֹוק ּבְ טַ עַ ם אֲ פַ רְ סֵ ק, ׁשֶ אֵ ין ּבְ תֹוכֹו ּכְ לָ ל אֲ פַ רְ סֵ ק, אֶ ּלָ א ּבְ עִ ּקָ ר רֵ יחַ מּוסָ ף ׁשֶ מַ זְ ּכִ יר לָ נּו רֵ יחַ ׁשֶ ל אֲ פַ רְ סֵ קִ ים. זֶ ה ּגַ ם עִ ּקַ ר ּתַ פְ קִ ידֹו ׁשֶ ל הַ ּוָנִ יל ּבָ עּוגָ ה - לְ הֹוסִ יף רֵ יחַ - וְ זֶ ה ּגַ ם תַ פְ קִ ידָ ם ׁשֶ ל ּתַ בְ לִ ינִ ים מְ סֻ ּיָ מִ ים ּבְ מַ אֲ כָ לִ ים. אֲ בָ ל ּגַ ם אִ ם אֲ נַ חְ נּו ּבְ הֶ חְ לֵ ט מְ בִ ינִ ים עַ ד ּכַ ּמָ ה חּוׁש הָ רֵ יחַ מַ ׁשְ מָ עּותִ י ּבִ בְ חִ ירַ ת הַ ּמַ אֲ כָ ל, וַ אֲ נַ חְ נּו ּגַ ם מְ סֻ ּגָ לִ ים לְ הָ בִ ין לָ ּמָ ה הַ ּמַ רְ אֶ ה מַ ׁשְ ּפִ יעַ עָ לֵ ינּו - נִ הְ יֶ ה מֻ פְ ּתָ עִ ים לִ ׁשְ מֹעַ ׁשֶ עֹוד לִ פְ נֵ י חּוׁש הַ ּטַ עַ ם, יָ בֹוא לְ ׁשִ ּמּוׁש ּגַ ם חּוׁש הַ ּשְׁ מִ יעָ ה - אֲ ׁשֶ ר ּגַ ם הּוא מַ ׁשְ ּפִ יעַ עָ לֵ ינּו ּבִ בְ חִ ירַ ת הַ ּמַ אֲ כָ ל! ׂשִ ימּו לֵ ב לְ כַ ּמּות הַ חֲ טִ יפִ ים וְ הַ ּמַ מְ ּתַ ּקִ ים ׁשֶ ּמִ ׁשְ ּתַ ּדְ לִ ים לְ הָ כִ ין אֹותָ ם ּבְ אֹפֶ ן ׁשֶ ּיֹוסִ יף לָ הֶ ם קַ ׁשְ יּות מְ סֻ ּיֶ מֶ ת ׁשֶ ּיֹוצֶ רֶ ת קֹולֹות ּבִ ׁשְ עַ ת הַ ּנְ גִ יסָ ה. חֶ בְ רֹות הַ ּמָ זֹון מְ כַ ּנֹות אֶ ת הַ ּקַ ׁשְ יּות הַ ּזֹו ּבַ ּשֵׁ ם הַ ּמִ סְ חָ רִ י: קְ רַ אנְ ץ'. אֲ בָ ל ֹלא רַ ק לְ קֹולֹו ׁשֶ ל הַ ּמַ אֲ כָ ל עַ צְ מֹו יֵ ׁש הַ ׁשְ ּפָ עָ ה. ּגַ ם קֹולֹות חִ יצֹונִ ּיִ ים יְ כֹולִ ים לְ הַ ׁשְ ּפִ יעַ , וַ אֲ פִ ּלּו יֹותֵ ר מֵ חּוׁש הַ ּטַ עַ ם - זֶ ה ׁשֶ עַ ד הַ ּיֹום חָ ׁשַ בְ נּו ׁשֶ הּוא הַ חּוׁש הַ ּיָ חִ יד ׁשֶ עֹוזֵ ר לָ נּו לִ בְ חֹר מַ אֲ כָ לִ ים... מֶ חְ קָ רִ ים הֹוכִ יחּו ּכִ י מּוסִ יקָ ה יְ כֹולָ ה לְ ׁשַ ּנֹות ּבִ ׁשְ בִ ילֵ נּו אֶ ת הַ ּטַ עַ ם ׁשֶ ל הָ אֹכֶ ל. ּכַ אֲ ׁשֶ ר הִ פְ עִ ילּו לְ נֶ חְ קָ רִ ים מּוסִ יקַ ת ּפְ סַ נְ ּתֵ ר ּבִ צְ לִ ילִ ים ּגְ בֹוהִ ים, הֵ ם חָ ׁשּו ּכִ י הָ אֹכֶ ל מָ תֹוק יֹותֵ ר. מּוסִ יקָ ה מְ הִ ירָ ה ּגָ רְ מָ ה לַ אֲ נָ ׁשִ ים לֶ אֱ כֹל מַ הֵ ר, ּומּוסִ יקָ ה אִ ּטִ ית הֶ אֱ רִ יכָ ה אֶ ת זְ מַ ן הָ אֲ כִ ילָ ה ּבְ עֶ ׂשֶ ר ּדַ ּקֹות. אֲ פִ ּלּו הַ ּתְ חּוׁשָ ה - חּוׁש הַ ּמִ ּשּׁוׁש - מַ ׁשְ ּפִ יעָ ה עַ ל הָ אֹכֶ ל ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו אֹוכְ לִ ים. הַ ּתְ חּוׁשָ ה הָ יְ תָ ה הַ ּסִ ּבָ ה לְ כָ ְך ׁשֶ ּטֹובִ ּיָ ה הָ יָ ה ּבָ טּוחַ ׁשֶ ּשֵׁ יק הַ ּקִ יוִ י ׁשֶ הּוא טָ עַ ם הּוא ּבִ כְ לָ ל ׁשֵ יק ּתּות. הּוא חָ ׁש ּבַ ּגַ רְ ּגִ ירִ ים הַ ּקְ טַ ּנִ ים הַ מְ מַ ּלְ אִ ים אֶ ת הַ ּשֵׁ יק, וְ יִ חֵ ס אֹותָ ם לַ ּתּות ּבִ מְ קֹום לְ גַ רְ עִ ינֵ י הַ ּקִ יוִ י. ּכֻ ּלָ נּו מַ ּכִ ירִ ים אֶ ת הַ ּתְ חּוׁשָ ה הַ ּשֹׁונָ ה ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ נּו ּכַ אֲ ׁשֶ ר אֹוכְ לִ ים ּבִ יסְ קְ וִ יט ׁשֶ ּשָׁ הָ ה ּבַ אֲ וִ יר הַ חֶ דֶ ר וְ הּוא מְ עַ ט רַ ְך. הַ ּטַ עַ ם ׁשֶ ּלֹו נֹותַ ר אֹותֹו הַ ּדָ בָ ר, רַ ק הַ ּתְ חּוׁשָ ה ּבִ ׁשְ עַ ת הָ אֲ כִ ילָ ה ׁשֹונָ ה - וְ גֹורֶ מֶ ת ׁשֶ ּפָ חֹות נֵ הָ נֶ ה מִ ן הַ ּמַ אֲ כָ ל. הַ חֹוקְ רִ ים מַ מְ לִ יצִ ים לֶ אֱ כֹל מָ רָ ק מִ ּתֹוְך קַ עֲ רַ ת מָ רָ ק ּכְ בֵ דָ ה. הֵ ם טֹועֲ נִ ים ׁשֶ ּכָ ְך מַ רְ ּגִ יׁשִ ים ׁשֶ הָ אֹכֶ ל מַ ׂשְ ּבִ יעַ יֹותֵ ר, ּולְ עֻ ּמַ ת זֹאת ּכְ ׁשֶ הָ אֹכֶ ל מֻ ּנָ ח ּבְ קַ עֲ רַ ת ּפְ לַ סְ טִ יק - מַ רְ ּגִ יׁשִ ים ׁשֶ הּוא קַ ל יֹותֵ ר. ּולְ סִ ּיּום, יֵ ׁש עֹוד מַ ּשֶׁ הּו ׁשֶ ּמַ ׁשְ ּפִ יעַ עַ ל טַ עֲ מֹו ׁשֶ ל הָ אֹכֶ ל ׁשֶ אָ נּו אֹוכְ לִ ים. מְ נַ חֲ ׁשִ ים מַ הּו? ּכֵ ן, חּוׁש הַ ּטַ עַ ם ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר מַ ׁשְ ּפִ יעַ ּגַ ם הּוא עַ ל הַ ּמַ אֲ כָ לִ ים ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו ּבֹוחֲ רִ ים לֶ אֱ כֹל... 33תשפ"ד 19

'מַ אצֶ ב' ּבְ עֶ ׂשֶ ר וַ חֲ מִ ּשָׁ ה ּכְ בָ ר סִ ּיֵ ם צָ דֹוק אֶ ת הַ ּסֶ נְ ּדְ וִ יץ'. מֹוטִ י סִ ּמֵ ן לֹו ׁשֶ ּיְ בָ רֵ ְך ּבִ רְ ּכַ ת הַ ּמָ זֹון. מֹוטִ י עַ צְ מֹו אֹוכֵ ל רַ ק עּוגִ ּיֹות ּבַ הַ פְ סָ קָ ה. ּכָ כָ ה זֶ ה. הּוא ּבֵ רֵ ְך. הַ רְ ּבֵ ה חֲ בֵ רִ ים ּכְ בָ ר עָ מְ דּו עַ ל יַ ד הַ ּשֻׁ לְ חָ ן ׁשֶ ל מֹוטִ י, מְ חַ ּכִ ים לַ ּדַ ּפִ ים ׁשֶ ל הַ ּפִ טְ רּול. צָ דֹוק הִ תְ קָ רֵ ב לְ ׁשָ ם ּובְ יָ דֹו הַ ּגִ ּלָ יֹון ׁשֶ הֵ כִ ין ּבַ ּבַ יִ ת. "הִ ּנֵ ה, יֵ ׁש לָ נּו ּגִ ּלָ יֹון מְ יֻ חָ ד ּבִ ׁשְ בִ יל הַ ּמִ בְ צָ ע!" הֹודִ יעַ מֹוטִ י ּבְ קֹול וְ לָ קַ ח מִ ּצָ דֹוק אֶ ת הַ ּגִ ּלָ יֹון. הּוא ּפָ רַ ׂש אֹותֹו ּבִ ׁשְ ּתֵ י יָ דַ יִ ם עַ ד ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם רָ אּו אֶ ת ּכֻ ּלֹו. "צָ דֹוק הֵ כִ ין אֹותֹו!" אָ מַ ר מֹוטִ י. "צָ דֹוק הֵ כִ ין ּבִ ׁשְ בִ יל הַ ּמִ בְ צָ ע, ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה ּבָ רּור לְ כָ ל אֶ חָ ד מִ י הַ ּזּוג ׁשֶ ּלֹו, ּומָ ה הַ ּמַ סְ לּול ׁשֶ ּלֹו ּכָ ל יֹום". הַ חֲ בֵ רִ ים הִ סְ ּתַ ּכְ לּו ּבַ ּגִ ּלָ יֹון. הּוא הָ יָ ה יָ פֶ ה ּכָ ל ּכָ ְך. הָ יּו מֻ דְ ּבָ קֹות עָ לָ יו ּתְ מּונֹות ׁשֶ ל ּתַ כְ ׁשִ ירֵ י נִ ּקָ יֹון, וְ הַ ּשּׁורֹות וְ הַ ּטּורִ ים הָ יּו יְ ׁשָ רִ ים וְ צִ בְ עֹונִ ּיִ ים. צָ דֹוק ּכָ תַ ב אֶ ת הָ אֹותִ ּיֹות ּבִ כְ תַ ב ּדְ פּוס, וְ הֵ ן הָ יּו יְ ׁשָ רֹות וְ יָ פֹות. צָ דֹוק הָ יָ ה ּגֵ אֶ ה ּבָ הֶ ן. "מִ י מּוכָ ן עַ כְ ׁשָ ו לִ תְ לֹות אֶ ת זֶ ה? אֲ נִ י צָ רִ יְך ׁשְ נַ יִ ם ׁשֶ ּיִ תְ לּו אֶ ת הַ ּדַ ף!" "אֵ יפֹה?" ׁשָ אַ ל ׁשְ לֹויְ מִ י רַ ּבִ ינֹובִ יץ'. "צָ רִ יְך לִ ׁשְ אֹל אֶ ת הַ מְ לַ ּמֵ ד", אָ מַ ר ּבְ צַ לְ אֵ ל. "אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לִ תְ לֹות ּדְ בָ רִ ים ּבַ ּכִ ּתָ ה ּבְ לִ י רְ ׁשּות". "אּולַ י עַ ל הַ ּדֶ לֶ ת אֶ פְ ׁשָ ר?" הִ ּצִ יעַ צָ דֹוק. אֵ יְך הּוא ֹלא חָ ׁשַ ב עַ ל ּכָ ְך ׁשֶ ּצָ רִ יְך לִ ׁשְ אֹל אֶ ת הַ ּמְ לַ ּמֵ ד? "יֵ ׁש לְ מִ יׁשֶ הּו סֶ לֹוטֵ יּפ?" ּבֵ רֵ ר מֹוטִ י. "צָ דֹוק אֹומֵ ר ׁשֶ עַ ל הַ ּדֶ לֶ ת אֶ פְ ׁשָ ר לִ תְ לֹות. מַ קְ סִ ימּום אֶ פְ ׁשָ ר לְ הֹורִ יד ּבְ קַ ּלּות". "לְ אָ ח ׁשֶ ּלִ י מִ ּכִ ּתָ ה ג' יֵ ׁש סֶ לֹוטֵ יּפ קָ בּועַ ּבַ ּקַ לְ מָ ר", הֹודִ יעַ ּבְ צַ לְ אֵ ל. "אִ ם אַ ּתָ ה רֹוצֶ ה", הּוא ּפָ נָ ה לְ מֹוטִ י, "מִ ּיָ ד אֲ נִ י מֵ בִ יא לְ ָך". "ּכֵ ן, ּתָ בִ יא", הֹורָ ה מֹוטִ י. "ּבֵ ינְ תַ יִ ם אֲ נִ י רֹוצֶ ה לִ רְ אֹות אֵ יְך ּכֻ ּלָ ם ּפֹה ּבְ זּוגֹות לְ פִ י מַ ה ּשֶׁ ּצָ דֹוק ּכָ תַ ב. זּוג רִ אׁשֹון לְ יַ ד הַ ּדֶ לֶ ת, זּוג ׁשֵ נִ י אַ חֲ רָ יו. ּכָ כָ ה". "אַ ּתָ ה 'רֹוצֶ ה לִ רְ אֹות'?" זֶ ה הִ צְ חִ יק אֶ ת צָ דֹוק. רַ ק רֶ ּבֶ ה'ס מְ דַ ּבְ רִ ים ּכָ כָ ה. 'אֲ נִ י רֹוצֶ ה לִ רְ אֹות אֶ ת ּכֻ ּלָ ם...' "מַ ה ּשָׁ אַ לְ ּתָ ?" מֹוטִ י הָ יָ ה עָ סּוק ּבַ הֹורָ אֹות ׁשֶ ּלֹו. "ּכְ לּום..." "ּתְ חַ ּלֵ ק לָ הֶ ם אֶ ת הַ ּדַ ּפִ ים עַ כְ ׁשָ ו. ּכְ בָ ר עֶ ׂשֶ ר וְ ׁשֵ ׁש-עֶ ׂשְ רֵ ה, הֵ ם הָ יּו צְ רִ יכִ ים ּכְ בָ ר לָ צֵ את". צָ דֹוק נֶ עֱ מַ ד ּבְ רֹאׁש הַ ּתֹור, נֹותֵ ן לְ כָ ל זּוג אֶ ת הַ ּדַ ף ׁשֶ ּלֹו, ׁשֶ ּבֹו צָ רִ יְך לְ סַ ּמֵ ן אֶ ת הַ ּצִ ּיּון לַ ּכִ ּתֹות ׁשֶ ּבָ הֶ ן ּבִ ּקֵ ר. ּכָ ל זּוג ׁשֶ ּקִ ּבֵ ל ּפָ רַ ח מִ ן הַ ּמָ קֹום, רַ ק ּבְ צַ לְ אֵ ל הִ ּגִ יעַ מִ ּכִ ּתָ ה ג' לְ הָ בִ יא אֶ ת ּתַ קְ צִ יר: מֹוטִ י מַ ּגִ יעַ לְ הִ תְ ּגֹורֵ ר ּבְ בֵ יתֹו ׁשֶ ל צָ דֹוק ּכְ יֶ לֶ ד אָ מְ נָ ה. הּוא נִ בְ חָ ר לִ הְ יֹות הַ מְ אַ רְ ּגֵ ן ּבְ מִ בְ צַ ע נִ ּקָ יֹון ּבַ חֵ ידֶ ר, אַ ְך ּכְ ׁשֶ הּוא רֹואֶ ה ׁשֶ ּצָ דֹוק ּכֹועֵ ס, הּוא מְ צָ רֵ ף אֹותֹו אֵ לָ יו. ּבְ בַ יִ ת, צָ דֹוק מֵ כִ ין ּגִ ּלָ יֹון וְ עָ לָ יו טַ בְ לַ ת חֲ לֻ ּקַ ת הַ ּתַ פְ קִ ידִ ים ׁשֶ ל הַ ּמִ בְ צָ ע ּפֶ רֶ ק כא סיפורי אִ י-ּגָ יֹון /// פ. חריף סִ פּוּרֵ י תפסו את הטעות ׁש ִ בְ רֵ י לּוחֹות ּבְ אֹפֶ ן חָ רִ יג אֲ נִ י נֹותֵ ן הַ ּפַ עַ ם אֶ ת הַ ּבָ מָ ה לַ אֲ חֹותִ י. ׁש ֶ ּלָ כֶ ם – יֹונִ י. "... לְ עֻ ּמַ ת מְ ׁשֻ ּלָ ׁש ׁשְ וֵ ה ׁשֹוקַ יִ ם, ׁשֶ ּצַ לְ עֹותָ יו אֵ ינָ ן ּכֻ ּלָ ן ׁשָ וֹות!" קָ רְ אָ ה הַ ּמֹורָ ה יַ ּבְ לֹונְ סְ קִ י ּבְ קֹול ּתְ רּועָ ה וְ הִ ּבִ יטָ ה ּבְ צִ ּפִ ּיָ ה ּבִ בְ נֹות הַ ּכִ ּתָ ה. הַ ּלָ לּו הֵ ׁשִ יבּו לָ ּה ּבְ מַ ּבָ ט לֵ אֶ ה ּוזְ גּוגִ י ׁשֶ הֵ עִ יד עַ ל קְ ׁשָ יֵ י קְ לִ יטָ ה חֲ רִ יפִ ים. הַ ּמֹורָ ה יַ ּבְ לֹונְ סְ קִ י נֶ אֶ נְ חָ ה. ֹלא קַ ל לְ לַ ּמֵ ד ּגֵ אֹומֶ טְ רִ יָ ה ּבְ יֹום חַ ם, קַ ל וָ חֹמֶ ר ׁשֶ ֹּלא ּבְ יֹום ׁשְ רָ בִ י - וְ עֹוד ּבַ ּׁשִ עּור הָ אַ חֲ רֹון. הִ יא הֵ צִ יצָ ה ּבִ ׁשְ עֹונָ ּה. נֹותְ רּו חָ מֵ ׁש ּדַ ּקֹות לְ תֹם הַ ּׁשִ עּור. "טֹוב", אָ מְ רָ ה וְ סָ גְ רָ ה ּבִ טְ פִ יחָ ה אֶ ת סֵ פֶ ר הַ ּגֵ אֹומֶ טְ רִ יָ ה. "לְ רֶ גֶ ל יְ מֵ י סְ פִ ירַ ת הָ עֹמֶ ר, ׁשֶ אָ נּו עַ ּתָ ה ּבְ עִ ּצּומָ ם, ּתָ בֹוא לְ כִ ּתָ תֵ נּו ּבַ ּׁשִ עּור הַ ּבָ א הָ רַ ּבָ נִ ית פַ רְ ּבְ רֹוצְ קִ י וְ תַ רְ צֶ ה ּבְ פָ נֵ ינּו עַ ל מַ הּותָ ם וְ תַ פְ קִ ידָ ם ׁשֶ ל יָ מִ ים אֵ ּלּו", הֹודִ יעָ ה הַ ּמֹורָ ה. אִ ּׁשָ ה נְ עִ ימַ ת סֵ בֶ ר הָ יְ תָ ה הָ רַ ּבָ נִ ית פַ רְ ּבְ רֹוצְ קִ י. ּבִ תְ נּועַ ת יָ ד מְ עֻ ּדֶ נֶ ת הֹורְ תָ ה לַ ּבָ נֹות לָ ׁשֶ בֶ ת ּומִ ּיָ ד ּפָ תְ חָ ה ּבְ הַ רְ צָ אָ תָ ּה הַ מְ אַ ּלֶ פֶ ת. לַ מְ רֹות הַ חֹם הַ ּכָ בֵ ד הֶ אֱ זִ ינּו הַ ּתַ לְ מִ ידֹות לַ ּדְ בָ רִ ים הָ עֲ מֻ ּקִ ים ּבְ רֹב קֶ ׁשֶ ב. אַ ְך ּגַ ם הָ רַ ּבָ נִ ית פַ רְ ּבְ רֹוצְ קִ י אֵ ינָ ּה מַ לְ אָ ְך. וְ לָ כֵ ן, ּכְ ׁשֶ ּקָ רַ ס לְ פֶ תַ ע הַ ּלּוחַ ׁשֶ ּמֵ אֲ חֹורֶ יהָ וְ הִ תְ רַ ּסֵ ק ּבְ קֹול רַ עַ ׁש מַ חֲ רִ יׁש אָ זְ נַ יִ ם – קָ פְ צָ ה מִ ּמְ קֹומָ ּה ּבְ בֶ הָ לָ ה וְ ֹלא הִ צְ לִ יחָ ה לַ עֲ צֹר ּבְ עַ ד קְ רִ יאַ ת "אִ ּמָ א'לֶ ה!" צַ וְ חָ נִ ית ׁשֶ ּבָ קְ עָ ה מִ ּפִ יהָ . ּבְ אַ חַ ת נִ ׁשְ ּבַ ר הַ ּקֶ סֶ ם. ּבְ קֹׁשִ י רַ ב וְ רַ ק מֵ חֲ מַ ת הַ ּנִ ימּוס הַ ּטָ בּועַ ּבָ הֶ ן הִ צְ לִ יחּו הַ ּבָ נֹות ׁשֶ ֹּלא לִ פְ רֹץ ּבִ צְ חֹוק רָ ם לְ מּול הַ ּמַ חֲ זֶ ה הַ מְ בַ ּדֵ חַ . אֲ פִ ּלּו הַ ּמֹורָ ה יַ ּבְ לֹונְ סְ קִ י הִ ׁשְ ּתַ עֲ לָ ה נֹורָ אֹות לְ תֹוְך ּכַ ף יָ דָ ּה הַ ּׂשְ מָ אלִ ית וְ כִ מְ עַ ט נִ ׁשְ נְ קָ ה. אֵ יכְ ׁשֶ הּו הִ מְ ׁשִ יכָ ה לְ בַ ּסֹוף הַ הַ רְ צָ אָ ה, אַ ְך הַ הֶ מְ ׁשֵ ְך ֹלא ּדָ מָ ה ּכְ לָ ל לַ הַ תְ חָ לָ ה הַ ּמַ רְ ׁשִ ימָ ה. הָ אֲ וִ ירָ ה הַ מְ רֹומֶ מֶ ת נִ פְ ּגְ מָ ה לְ ֹלא ּתַ ּקָ נָ ה ּבְ ׁשֶ ל הָ אֵ רּועַ הַ ּפִ תְ אֹומִ י. מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות, חָ ׁשְ בָ ה לְ עַ צְ מָ ּה הָ רַ ּבָ נִ ית פַ רְ ּבְ רֹוצְ קִ י ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל יֹום, ֹלא ּתָ מִ יד הַ ּדְ בָ רִ ים הֹולְ כִ ים ּכַ מְ צֻ ּפֶ ה. לִ פְ עָ מִ ים הַ ּקָ דֹוׁש ּבָ רּוְך הּוא מֹובִ יל אֶ ת מַ הֲ לָ כָ יו ֹלא ּבַ ּדֶ רֶ ְך ׁשֶ ּמּובֶ נֶ ת לָ נּו, אֲ בָ ל ּתָ מִ יד, מֵ עַ ז יֹוצֵ א מָ תֹוק. הַ ּכֹל טֹוב וְ יָ פֶ ה חּוץ מִ ּפְ רָ ט אֶ חָ ד קָ טָ ן ׁש ֶ ֹּלא ּכָ ל ּכָ ְך מִ סְ ּתַ ּדֵ ר... מַ הּו? ּפִ תְ רֹון יֹונִ י נָ בֹונִ י 27 אִ ם הַ ּשֻׁ לְ חָ ן הָ יָה מְ כֻ ּסֶ ה ּבְ מִ ׁשְ לֹוחֵ י מָ נֹות, הֵ יכָ ן הָ יְתָ ה הַ ּגְ מָ רָ א ׁשֶ ּפָ תַ ח הַ ּקַ ּבְ צָ ן לְ אַ חַ ר ׁשֶ הִ תְ יַּשֵ ב ׁשָ ם? הזוכה בהגרלת יוני נבוני: משפחת רייזמן, ערד תשפ"ד 33 20

הַ ּסֶ לֹוטֵ יּפ ׁשֶ ל אָ חִ יו. "מִ י הַ ּזּוג ׁשֶ ּלֹו, צָ דֹוק? " "הּוא ּבִ ׁשְ לִ יׁשִ ּיָ ה. ּתְ חַ ּפֵ ׂש אֶ ת נָ תִ י ּובָ רּוכְ מָ ן וְ תִ צְ טָ רֵ ף אֲ לֵ יהֶ ם!" הֹורָ ה צָ דֹוק לִ בְ צַ לְ אֵ ל. ּבְ הֶ חְ לֵ ט זֶ ה ּבִ ּדַ ח אֶ ת צָ דֹוק ׁשֶ הּוא ּכָ כָ ה נֹותֵ ן הֹורָ אֹות, ּכְ אִ ּלּו הּוא מֹוטִ י. אֲ בָ ל ּדַ וְ קָ א הָ יָ ה נָ עִ ים לִ הְ יֹות הַ ּמַ חְ לִ יט וְ הַ ּקֹובֵ עַ . "עָ דִ יף ׁשֶ הּוא יַ דְ ּבִ יק אֶ ת הַ ּגִ ּלָ יֹון", הֶ חְ לִ יט מֹוטִ י ּדַ וְ קָ א. "ּבֹוא, ּבְ צַ לְ אֵ ל! הֶ חְ לַ טְ נּו ׁשֶ ּזֶ ה יִ הְ יֶ ה עַ ל הַ ּדֶ לֶ ת. אַ חֲ רֵ י ׁשֶ אַ ּתָ ה ּגֹומֵ ר לְ הַ דְ ּבִ יק, ּתִ צְ טָ רֵ ף לְ ... לְ מִ י אָ מַ רְ ּתָ , צָ דֹוק?" "לְ נָ תִ י ּולְ בָ רּוכְ מָ ן". "לְ נָ תִ י ּולְ בָ רּוכְ מָ ן. ּבֹוא, צָ דֹוק, נֵ לֵ ְך ּכְ בָ ר לְ פִ טְ רּול ּגַ ם אֲ נַ חְ נּו. וְ ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה יָ ׁשָ ר, ּבְ צַ לְ אֵ ל, טֹוב?" ּבְ צַ לְ אֵ ל נִ ׁשְ אַ ר יָ פֶ ה ּבַ ּכִ ּתָ ה ּכְ מֹו יֶ לֶ ד טֹוב, לְ הַ דְ ּבִ יק אֶ ת הַ ּגִ ּלָ יֹון ּכְ פִ י ׁשֶ ּבִ ּקֵ ׁש מֹוטִ י. הֵ ם נִ כְ נְ סּו לְ כִ ּתָ ה ג' ׁשֶ ל הָ רֶ ּבֶ 'ה אֵ לִ ּיָ הּו, ּבְ דִ ּיּוק ּבִ זְ מַ ן ׁשֶ הָ רֶ ּבֶ 'ה סִ ּפֵ ר סִ ּפּור לְ כָ ל הַ יְ לָ דִ ים הַ ּטֹובִ ים ׁשֶ אֹוכְ לִ ים יָ פֶ ה. "הֹו, ּתִ רְ אּו מִ י ּבָ א אֵ לֵ ינּו!" קָ רָ א ּבְ הִ תְ לַ הֲ בּות הָ רֶ ּבֶ 'ה אֵ לִ ּיָ הּו. "הִ ּגִ יעַ מֹוטִ י הַ ּפַ טְ רֹול! נָ כֹון הַ מְ נַ הֵ ל אָ מַ ר לְ כֻ ּלָ ם ּבַ ּכֶ נֶ ס ׁשֶ ּיָ בֹוא לְ כָ אן מֹוטִ י לִ בְ ּדֹק אֶ ת הַ ּכִ ּתָ ה? הִ ּנֵ ה הּוא ּבָ א!" "ּגַ ם צָ דֹוק הּוא ּפַ טְ רֹול", אָ מַ ר מֹוטִ י לַ מְ לַ ּמֵ ד ּולְ כֻ ּלָ ם. "ׁשְ נֵ ינּו. ּוׁשְ נֵ ינּו עַ כְ ׁשָ ו רֹואִ ים---" הּוא עָ צַ ר רֶ גַ ע וְ דִ ּבֵ ר ּכְ אִ ּלּו ּגַ ם הּוא רֶ ּבֶ 'ה ׁשֶ ל ּכִ ּתָ ה ג' – "רֹואִ ים ׁשֶ ּכִ ּתָ ה ג' נְ קִ ּיָ ה ּכְ מֹו ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר ּכִ מְ עַ ט. ּכָ -ל הַ ּשֻׁ לְ חָ נֹות עֹומְ דִ ים יָ ׁשָ ר! ּכָ -ל הַ ּלִ כְ לּוכִ ים ּבַ ּפַ ח. הָ רִ צְ ּפָ ה נְ קִ ּיָ ה-נְ קִ ּיָ ה! ּפְ ׁשְ ׁשׁשׁשׁשׁש!" הָ עֵ ינַ יִ ם ׁשֶ ל הַ יְ לָ דִ ים זָ רְ חּו. מַ צְ חִ יק הָ יָ ה לִ רְ אֹות ּכַ ּמָ ה הֵ ם ׂשְ מֵ חִ ים ּבַ ּמִ ּלִ ים ׁשֶ ל יֶ לֶ ד ּבֶ ן ׁשְ ּתֵ ים עֶ ׂשְ רֵ ה ּבְ סַ ְך הַ ּכֹל. הָ רֶ ּבֶ 'ה צָ חַ ק וְ הִ ּגִ יׁש לְ מֹוטִ י אֶ ת ּכַ ף יָ דֹו. "אַ ּתָ ה ּבְ סֵ דֶ ר ּגָ מּור"! הּוא אָ מַ ר לֹו. צָ דֹוק הָ לַ ְך קְ צָ ת אֲ חֹורָ ה, מִ תְ ּבַ ּיֵ ׁש. הָ רֶ ּבֶ 'ה ֹלא ׁשָ מַ ע ׁשֶ ּגַ ם הּוא ּכָ אן ּפַ טְ רֹול? "הֵ בֵ אתִ י לָ הֶ ם עֲ דָ ׁשִ ים", אָ מַ ר מֹוטִ י לָ רֶ ּבֶ 'ה. "צָ דֹוק, ּתְ חַ ּלֵ ק לָ הֶ ם אֹותָ ם?" ּכֵ ן, צָ דֹוק ּדַ וְ קָ א ׂשָ מַ ח לְ חַ ּלֵ ק. הּוא עָ בַ ר ּבֵ ין הַ ּשֻׁ לְ חָ נֹות וְ נָ תַ ן עֲ דָ ׁש לְ כָ ל יֶ לֶ ד. אֵ יזֶ ה עֲ דָ ׁש ׁשֶ ּיֹוצֵ א. מְ קַ ּבְ לִ ים מַ ה ּשֶׁ הּוא מַ חְ לִ יט. ּבֵ ינְ תַ יִ ם צָ דֹוק הִ סְ ּבִ יר לְ כֻ ּלָ ם: "עֹוד מְ עַ ט יַ עַ בְ רּו ּכָ אן ׁשְ נֵ י יְ לָ דִ ים מֵ הַ ּכִ ּתָ ה ׁשֶ ּלִ י, וִ יסַ ּמְ נּו לָ כֶ ם א' ּבַ ּדַ ף ׁשֶ ּלָ הֶ ם. א' זֶ ה הַ ּצִ ּיּון הֲ כִ י ּגָ בֹוּהַ , ּכִ י הִ צְ לַ חְ ּתֶ ם ּבַ ּמִ בְ צָ ע הַ ּיֹום. אַ ּתֶ ם יְ לָ דִ ים אַ ּלּופִ ים מַ ּמָ ׁש! ּגַ ם מָ חָ ר הֵ ם יָ בֹואּו. ּבֶ טַ ח ּגַ ם מָ חָ ר הֵ ם יְ סַ ּמְ נּו לָ כֶ ם אָ לֶ ף!" צָ דֹוק סִ ּיֵ ם לְ חַ ּלֵ ק אֶ ת הָ עֲ דָ ׁשִ ים, הַ מְ לַ ּמֵ ד אָ מַ ר לִ ׁשְ נֵ יהֶ ם ּתֹודָ ה וְ הֵ ם יָ צְ אּו מִ ן הַ ּכִ ּתָ ה. "חָ מּוד", צָ חַ ק מֹוטִ י ּכְ ׁשֶ הַ ּדֶ לֶ ת נִ סְ ּגְ רָ ה אַ חֲ רֵ יהֶ ם. "ּתַ פְ קִ יד ׁשָ וֶ ה יֵ ׁש לָ נּו. ּבֹוא נֵ לֵ ְך עַ כְ ׁשָ ו לְ כִ ּתָ ה ב'". "חָ ׁשַ בְ ּתִ י ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו עֹובְ רִ ים ּבַ ּכִ ּתֹות ׁשֶ ּבָ הֶ ן הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלָ נּו ּבֹודְ קִ ים, לִ רְ אֹות אֵ יְך הֵ ם עֹובְ דִ ים", אָ מַ ר צָ דֹוק. "ֹלא חָ ׁשַ בְ ּתִ י ׁשֶ ּצָ רִ יְך לְ דַ ּבֵ ר עִ ם יְ לָ דִ ים קְ טַ ּנִ ים". "הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלָ נּו עֹובְ דִ ים", ּפָ סַ ק מֹוטִ י. "אֵ ין מַ ה ּלִ בְ ּדֹק. הֵ ם יְ סַ ּמְ נּו סִ ּמּונִ ים, וַ אֲ נַ חְ נּו, יֹותֵ ר חָ ׁשּוב ׁשֶ ּנַ עֲ ׂשֶ ה אֲ וִ ירָ ה ּבַ ּכִ ּתֹות. צָ רִ יְך לַ עֲ ׂשֹות מַ 'ּצָ ב!" "עֹוׂשִ ים מַ ה ּשֶׁ אָ מְ רּו לָ נּו לַ עֲ ׂשֹות", הִ תְ וַ ּכַ ח צָ דֹוק. הּוא ּבִ כְ לָ ל ֹלא יֹודֵ עַ לַ עֲ ׂשֹות מַ אּצֶ ב ּולְ דַ ּבֵ ר עִ ם ּתִ ינֹוקֹות ׁשֶ ל ּכִ ּתֹות נְ מּוכֹות. "אָ מְ רּו לִ י", הִ זְ ּכִ יר מֹוטִ י. 33תשפ"ד 21

צִ יגִ י הָ יְ תָ ה מְ אֻ ּׁשֶ רֶ ת. הִ יא נִ ּתְ רָ ה, קִ ּפְ לָ ה אֶ ת הָ רַ גְ לַ יִ ם הָ אֲ חֹורִ ּיֹות ׁשֶ ּלָ ּה וְ כִ מְ עַ ט הִ תְ נַ ּפְ לָ ה עַ ל חֶ צְ קִ י. "אֵ ין לִ י ּבְ ׂשֹורֹות טֹובֹות ּבִ ׁשְ בִ ילֵ ְך" חֶ צְ קִ י נִ כְ נַ ס ּפְ נִ ימָ ה, ּדָ רַ ס קְ צָ ת קַ ׁש, סִ ּמֵ ן לָ ּה ּבִ תְ נּועָ ה אַ חַ ת: 'ּבֹואִ י נֵ צֵ א לַ ּמִ רְ עֶ ה'. צִ יגִ י הֵ בִ ינָ ה הַ ּכֹל. וְ הִ יא הִ תְ חִ ילָ ה לִ רְ קֹד מּול חֶ צְ קִ י, ּכָ כָ ה עַ ל הָ רַ גְ לַ יִ ם הָ אֲ חֹורִ ּיֹות ּבִ לְ בַ ד, ּכְ מֹו ׁשֶ ּלָ מְ דָ ה, צִ ּפְ תָ ה ׁשֶ חֶ צְ קִ י יִ צְ טָ רֵ ף אֵ לֶ יהָ . "ּכְ בָ ר אָ מַ רְ ּתִ י לָ ְך מִ ּזְ מַ ן ׁשֶ ּגַ ם לִ רְ קֹד אֲ נִ י ֹלא יֹודֵ עַ ", הָ יָ ה נִ רְ אֶ ה ּכְ אִ ּלּו חֶ צְ קִ י ּכֹועֵ ס. הּוא ּתָ פַ ס מַ ּקֵ ל ׁשֶ הָ יָ ה זָ רּוק ׁשָ ם, חָ פַ ר ּבַ ּקַ ׁש ּובָ עֵ ׂשֶ ב ׁשֶ ּכִ ּסּו אֶ ת אַ דְ מַ ת הַ ּמִ כְ לָ אָ ה. אֲ בָ ל צִ יגִ י ֹלא הֶ אֱ מִ ינָ ה לֹו. צִ יגִ י יָ דְ עָ ה ׁשֶ ּתָ מִ יד קָ ם חֶ צְ קִ י ּבַ ּסֹוף וְ רֹוקֵ ד אִ ּתָ ּה. צִ יגִ י יָ דְ עָ ה ׁשֶ ּתָ מִ יד ּבַ ּסֹוף חֶ צְ קִ י מֹודֶ ה ׁשֶ ּלִ רְ קֹד ּכְ מֹו עִ ּזִ ים הּוא עֹוד יֹודֵ עַ . ׁשֶ ּלִ רְ קֹד ּכְ ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא רֹואֶ ה זֶ ה ּבְ סֵ דֶ ר. ׁשֶ ּבְ סַ ְך הַ ּכֹל אִ ם ֹלא מְ ׁשַ ּלְ מִ ים לֹו ּכֶ סֶ ף ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיִ רְ קֹד לִ פְ נֵ י הֶ חָ תָ ן, מָ ה הַ ּבְ עָ יָ ה לִ רְ קֹד עָ קֹם? מֻ ּתָ ר. "אֵ ין לִ י ּכֹוחַ ", חֶ צְ קִ י ּתָ קַ ע מַ ּבָ ט ּבָ אֲ דָ מָ ה, וְ אַ חַ ר הֵ רִ ים עֵ ינַ יִ ם אֶ ל צִ יגִ י. "אֵ ין לִ י ּכֹוחַ לִ רְ קֹד הַ ּיֹום, אֵ ין לִ י ּכֹוחַ לְ ׁשּום ּדָ בָ ר. אֲ נִ י ּגַ ם רָ עֵ ב וְ גַ ם עָ צּוב וְ זֶ הּו". צִ יגִ י רָ צְ תָ ה לִ ׁשְ אֹל לָ ּמָ ה. "אֶ תְ מֹול הִ ּגִ יעַ מִ כְ ּתָ ב מֵ אַ ּבָ א", הִ סְ ּבִ יר לָ ּה חֶ צְ קִ י. צִ יגִ י הִ פְ סִ יקָ ה לְ הִ ׁשְ ּתֹולֵ ל רֶ גַ ע, עָ צְ רָ ה מּולֹו וְ הִ סְ ּתַ ּכְ לָ ה עָ לָ יו. חֶ צְ קִ י ׁשָ לַ ח יָ ד זְ הִ ירָ ה, הֶ עֱ בִ יר אֹותָ ּה עַ ל הַ ּגַ ב ׁשֶ ל צִ יגִ י. "אַ ּתְ מְ לֻ כְ לֶ כֶ ת", הּוא אָ מַ ר. "אֶ תְ מֹול הִ ּגִ יעַ מִ כְ ּתָ ב מֵ אַ ּבָ א, וְ הּוא אֹומֵ ר ׁשֶ הַ ּמַ ּצָ ב ׁשֶ ל סַ ּבָ א ֹלא טֹוב. אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְ הַ ׁשְ אִ יר אֹותֹו לְ בַ ד ּבְ ׁשּום אֹפֶ ן ּכִ י הּוא צָ רִ יְך עֶ זְ רָ ה ּבְ כָ ל ּדָ בָ ר". צִ יגִ י הֵ נִ ידָ ה רֹאׁש, טִ לְ טְ לָ ה אָ זְ נַ יִ ם. הַ ּפַ עֲ מֹון נִ ּגֵ ן יַ חַ ד אִ ּתָ ּה נִ ּגּון ׁשָ קֵ ט וְ עָ צּוב. "סַ ּבָ א נֹוׁשֵ ם מַ ּמָ ׁש ּבְ קֹׁשִ י, וְ הּוא לָ בָ ן מְ אֹד וְ רָ זֶ ה מְ אֹד. אַ ּבָ א ּכָ תַ ב ׁשֶ ּסַ ּבָ א צָ רִ יְך אֹותֹו ּכָ ל הַ ּזְ מַ ן לְ יָ דֹו ּכְ דֵ י לָ תֵ ת לֹו לִ ׁשְ ּתֹות וְ לֶ אֱ כֹל. אַ ּבָ א צָ רִ יְך לִ ׁשְ אֹב לֹו מַ יִ ם, הּוא צָ רִ יְך לֶ אֱ פֹות לֹו לֶ חֶ ם. אֵ ין ּבַ ּכְ פָ ר ּכְ לּום. וְ הּוא ֹלא ּכָ תַ ב ׁשּום ּדָ בָ ר עַ ל מַ ה ּׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה אַ חַ ר ּכָ ְך, עִ ם הַ ּבַ יִ ת וְ כָ ל זֶ ה. אֲ בָ ל אֲ נַ חְ נּו ּכְ בָ ר מְ בִ ינִ ים". אֲ בָ ל צִ יגִ י ׁשּוב הֵ רִ ימָ ה אֶ ת הָ רַ גְ לַ יִ ם הַ ּקִ דְ מִ ּיֹות ׁשֶ ּלָ ּה, ׁשּוב הֶ רְ אֲ תָ ה אֶ ת הַ ּפְ רָ סֹות הַ ּקָ ׁשֹות ׁשֶ ּלָ ּה, ׁשּוב ּבִ ּקְ ׁשָ ה ׁשֶ חֶ צְ קִ י יִ רְ קֹד מּולָ ּה. "נּו, אַ ּתְ יֹודַ עַ ת מָ ה", חֶ צְ קִ י קָ ם, ּגָ רַ ר אֶ ת עַ צְ מֹו ּבְ כֹוחַ , "נּו, אַ ּתְ מְ אֹד רֹוצָ ה? ּבֹואִ י". וְ הּוא נֶ עֱ מַ ד. "מַ ה ּנָ ׁשִ יר?" הּוא ׁשָ אַ ל אֶ ת צִ יגִ י. יָ דַ ע ׁשֶ ּתָ מִ יד הִ יא מַ ׁשְ אִ ירָ ה לֹו לִ בְ חֹר, 3 ּתַ קְ צִ יר: חֶ צְ קִ י אֵ ינֹו יֹודֵ עַ לָ ׁשִ יר ּולְ נַ ּגֵ ן וְ לָ כֵ ן אֵ ינֹו חֵ לֶ ק מִ ּמַ קְ הֵ לַ ת הַ ּכְ לֵ יזְ מֶ רִ ים הַ ּמִ ׁשְ ּפַ חְ ּתִ ית, ּובִ מְ קֹום זֶ ה הּוא מְ טַ ּפֵ ל ּבִ מְ סִ ירּות ּבָ עֵ ז צִ יגִ י, אֹותָ ּה הּוא אֹוהֵ ב מְ אֹד. אַ ּבָ א ׁשֶ ל חֶ צְ קִ י נֹוסֵ עַ לִ תְ קּופָ ה אֲ רֻ ּכָ ה לִ הְ יֹות לְ צִ ּדֹו ׁשֶ ל סַ ּבָ א, יַ לְ דֵ י הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה מִ תְ קַ ּׁשִ ים לְ הֹופִ יעַ ּבַ חֲ תֻ ּנֹות ּבִ לְ עָ דָ יו, ּובַ ּבַ יִ ת אֵ ין ּדֵ י ּכֶ סֶ ף לִ קְ נֹות אֹכֶ ל. תשפ"ד 33 22

ׁשֶ ּתָ מִ יד הִ יא מַ רְ ׁשָ ה לֹו לִ הְ יֹות צָ רּוד, לְ זַ ּיֵ ף. הִ יא סֹומֶ כֶ ת עָ לָ יו. הּוא הַ ּמֹורֶ ה ׁשֶ ּלָ ּה, הֲ רֵ י. ׁשָ עֹות הּוא לִ ּמֵ ד אֹותָ ּה לִ רְ קֹד. יָ מִ ים ׁשְ לֵ מִ ים הּוא הִ ׁשְ קִ יעַ ּבָ אִ ּלּוף הַ ּזֶ ה. הּוא אֲ פִ ּלּו ּכְ בָ ר ֹלא זֹוכֵ ר מָ תַ י זֶ ה הִ תְ חִ יל. ּכְ בָ ר מֵ אָ ז ׁשֶ הּוא ּבֶ ן ׁשָ לֹוׁש הּוא זֹוכֵ ר אֶ ת צִ יגִ י לְ יָ דֹו. הּוא זֹוכֵ ר ׁשֶ אִ ּמָ א הָ יְ תָ ה מַ אֲ כִ ילָ ה אֶ ת צִ יגִ י עֵ ׂשֶ ב ּבֶ חָ צֵ ר וְ הּוא הָ יָ ה יֹוׁשֵ ב ּבַ ּצַ ד ּומִ סְ ּתַ ּכֵ ל, ּומְ קָ רֵ ב אֵ לֶ יהָ לַ ּפֶ ה חּוטִ ים ׁשֶ ל קַ ׁש. הּוא זֹוכֵ ר ׁשֶ הּוא וְ צִ יגִ י הָ יּו מַ קְ ׁשִ יבִ ים מֵ הַ ּצַ ד לְ כָ ל הַ ּגְ דֹולִ ים ׁשֶ ּׁשָ רִ ים, לִ בְ צַ לְ אֵ ל ׁשֶ ּמַ ּכֶ ה ּבַ ּתֹף. ּוׂשְ מֵ חִ ים. הּוא זֹוכֵ ר ׁשֶ אַ ּבָ א נִ ּסָ ה לְ לַ ּמֵ ד אֹותֹו לָ ׁשִ יר 'יָ ׂשִ יׂש עָ לַ יִ ְך אֱ ֹלקַ יִ ְך'. אַ ּבָ א ּבִ ּקֵ ׁש מִ ּמֶ ּנּו לַ עֲ מֹד, עָ מַ ד מּולֹו ּבִ תְ נּועַ ת מְ נַ ּצֵ חַ ּבְ יָ דַ יִ ם מּורָ מֹות, אֲ גּודָ ל וְ אֶ צְ ּבַ ע מְ עֻ ּגָ לֹות זֹו לָ זֶ ה. זֶ ה הָ יָ ה ּבַ ּיָ מִ ים ׁשֶ ּבָ הֶ ם ּכֻ ּלָ ם עֹוד חָ ׁשְ בּו ׁשֶ ּגַ ם הּוא, חֶ צְ קִ י, יִ הְ יֶ ה חֵ לֶ ק מֵ הַ ּמַ קְ הֵ לָ ה הַ ּיָ פָ ה ׁשֶ ל ּבַ רְ דֹובְ סְ קִ י. וְ אַ נְ ׁשִ י - הּוא ּכְ בָ ר נִ ּגֵ ן אָ ז ּבְ כִ ּנֹור - הֶ חְ זִ יק אֶ ת הַ ּקֶ ׁשֶ ת וְ חִ ּכָ ה לַ ּתְ נּועָ ה ׁשֶ ל אַ ּבָ א. אֲ בָ ל הַ מֵ יתָ רִ ים ׁשֶ ל הַ ּקֹול ׁשֶ ּלֹו, ׁשֶ ל חֶ צְ קִ י, ֹלא זָ זּו. "ייֶ עצְ ט, חֶ צְ קִ י!" אַ ּבָ א צִ מְ צֵ ם ּגַ ּבֹות ּבִ רְ צִ ינּות. זֶ ה ֹלא הָ יָ ה סְ תָ ם מִ ׂשְ חָ ק, אֵ ּלּו הָ יּו חֲ זָ רֹות. וְ גַ ם אִ יסֶ ר הָ יָ ה ׁשָ ם, הֶ חְ זִ יק אֶ ת הַ ּדַ ף עִ ם הַ ּתָ וִ ים. חֶ צְ קִ י הִ ׁשְ ּתַ עֵ ל. "חֶ צְ קִ י!" צָ עַ ק לֹו אִ יסֶ ר, מָ תַ ח אֶ ת הַ ּדַ ף ׁשֶ ל הַ ּתָ וִ ים מּולֹו. הֵ ם ּכְ בָ ר ׁשָ רּו לֹו ּכֻ ּלָ ם אֶ ת הַ ּׁשּורָ ה, לִ ּמְ דּו אֹותֹו. עַ כְ ׁשָ ו ּתֹורֹו, ּומַ ה ּקֹורֶ ה? "נָ ׁשִ יר לְ ָך עֹוד ּפַ עַ ם", הִ ּצִ יעַ אַ ּבָ א. אֲ פִ ּלּו הַ ּגַ ּבֹות ׁשֶ ּלֹו חָ זְ רּו לַ ּמָ קֹום. הּוא וְ אִ יסֶ ר ׁשָ רּו ׁשּוב, הַ ּכִ ּנֹור ׁשֶ ל אַ נְ ׁשִ י לִ ּוָ ה אֹותָ ם. "יָ - ׂשִ יׂש עָ לַ יִ ְך אֱ אאֹלקַ יִ ְך"---- הַ ּקֹול ׁשֶ ל אִ יסֶ ר הָ יָ ה יָ ׁשָ ר מְ אֹד, ּכְ מֹו קַ ו הּוא עָ לָ ה לַ ּׁשָ מַ יִ ם. הַ ּקֹול ׁשֶ ל אַ ּבָ א הָ יָ ה מָ לֵ א מְ אֹד, ּכְ מֹו עָ נָ ן הּוא הִ תְ אַ ּדָ ה. וְ חֶ צְ קִ י עִ פְ עֵ ף מּולָ ם. הִ קְ ׁשִ יב. ּתְ כֵ לֶ ת ׁשֶ ל רָ קִ יעַ צָ בְ עָ ה לֹו אֶ ת הָ עֵ ינַ יִ ם. וְ אַ נְ ׁשִ י הִ סְ ּתַ ּכֵ ל עָ לָ יו, ּופִ ינְ צִ 'י ּבָ א ּומָ ׁשַ ְך לְ אַ ּבָ א ּבַ ּמִ כְ נָ סַ יִ ם וְ ׁשָ אַ ל: "טַ אטֶ ע, מָ תַ י אֲ נִ י? ּגַ ם אֲ נִ י רֹוצֶ ה לָ ׁשִ יר!" וְ חֶ צְ קִ י חִ ּפֵ ׂש אֶ ת הַ ּלָ ׁשֹון. הִ יא נִ דְ ּבְ קָ ה לֹו לְ מַ ּׁשֶ הּו. הַ ּׂשְ פָ תַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו הָ יּו יְ בֵ ׁשֹות מְ אֹד, קָ ׁשֹות. הַ ּגָ רֹון ׁשֶ ּלֹו ׂשָ רַ ף. ּכְ ׁשֶ הּוא נִ ּסָ ה, הַ ּקֹול ׂשָ רַ ט אֶ ת הַ ּגָ רֹון עֹוד יֹותֵ ר, וְ הַ ּׂשְ פָ תַ יִ ם הִ תְ ּבַ לְ ּבְ לּו, ּובַ ּסֹוף הּוא ׁשָ ר ּכַ ּנִ רְ אֶ ה מַ ּׁשֶ הּו. וְ אִ יסֶ ר נִ דְ נֵ ד אֶ ת הָ רֹאׁש מִ ּצַ ד יָ מִ ין לְ צַ ד ׂשְ מֹאל, וְ אַ ּבָ א טָ פַ ח עַ ל הַ ּמִ כְ נָ סַ יִ ם וְ אָ מַ ר: "ׁשֹויְ ן, נְ נַ ּסֶ ה ׁשּוב ּבְ פַ עַ ם אַ חֶ רֶ ת". ּובַ ּמִ כְ לָ אָ ה הַ ּקְ טַ ּנָ ה, ּבַ ּקָ צֶ ה ׁשֶ ל הֶ חָ צֵ ר, ּפָ עֲ תָ ה צִ יגִ י. "לָ ּמָ ה הִ יא צֹועֶ קֶ ת?" אִ יסֶ ר קִ ּמֵ ט מֵ צַ ח. "אּולַ י הִ יא ּבֹודֵ דָ ה", הִ ּצִ יעָ ה פֵ יגִ י, ׁשֶ עֹוד הָ יּו לָ ּה אָ ז צַ ּמֹות אֲ רֻ ּכֹות וְ ׂשִ מְ לָ ה נְ פּוחָ ה. אַ נְ ׁשִ י הִ מְ ׁשִ יְך לְ נַ ּגֵ ן לְ עַ צְ מֹו אֶ ת הֶ מְ ׁשֵ ְך הַ ּׁשִ יר, וְ אִ יסֶ ר ׁשָ ר אִ ּתֹו, וְ אִ ּמָ א יָ צְ אָ ה עִ ם סַ ל ּוקְ צָ ת ׁשְ אֵ רִ ּיֹות מֵ הָ אֲ רּוחָ ה. הִ יא הִ ּנִ יחָ ה לֹו, לְ חֶ צְ קִ י, יָ ד עַ ל הַ ּלֶ חִ י. הִ יא ׁשָ אֲ לָ ה: "רֹוצֶ ה לָ תֵ ת לָ עֵ ז, זִ יסֶ ע?" הּוא רָ צָ ה. וְ נִ רְ אֶ ה לֹו ׁשֶ ּמֵ אָ ז הּוא קָ רָ א לָ ּה צִ יגִ י. הּוא סְ תָ ם חִ ּפֵ ׂש לָ ּה ׁשֵ ם, ּכִ י הָ יְ תָ ה ּכָ זֹאת מִ ין נֶ חְ מָ דָ ה ּכְ ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם ּבַ חּוץ נִ ּגְ נּו יָ פֶ ה וְ ׁשָ רּו ּבְ ׂשִ מְ חָ ה. הּוא רָ צָ ה לְ ׂשַ ּמֵ חַ אֹותָ ּה, ּכִ י הָ יְ תָ ה קְ צָ ת עֲ צּובָ ה. פֵ יגִ י אָ מְ רָ ה ׁשֶ אּולַ י הִ יא ּבֹודֵ דָ ה, וְ חֶ צְ קִ י הֶ חְ לִ יט ּבְ אֹותֹו יֹום ׁשֶ ּיֹותֵ ר הִ יא ֹלא ּתִ הְ יֶ ה. ּכְ ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם הָ יּו הֹולְ כִ ים ּבְ יַ חַ ד לַ חֲ תֻ ּנֹות, הּוא אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא הִ ׁשְ אִ יר אֹותָ ּה לְ בַ ד. ּכְ ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם הָ יּו מִ תְ אַ ּמְ נִ ים עַ ל ׁשִ יר חָ דָ ׁש, עַ ל טֹון חָ דָ ׁש, מְ נַ ּסִ ים לְ נַ ּגֵ ן ּבַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט ׁשֶ אַ ּבָ א קָ נָ ה ּבְ הַ לְ וָ אָ ה ּגְ דֹולָ ה, הּוא אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא הִ ׁשְ אִ יר אֶ ת צִ יגִ י לִ צְ רֹחַ לְ בַ ד ּכְ מֹו מִ סְ ּכֵ נָ ה. הּוא אָ מַ ר ׁשֶ הּוא יְ לַ ּמֵ ד אֹותָ ּה לִ רְ קֹד. הּוא הִ בְ טִ יחַ לָ ּה ׁשֶ הִ יא יֹודַ עַ ת. עֹוד קְ צָ ת קַ ׁש וְ עֹוד עֵ ׂשֶ ב ּוטְ פִ יחֹות ׁשֶ ל עִ ּדּוד עַ ל הַ ּגַ ב, ּובַ ּסֹוף הִ יא הִ צְ לִ יחָ ה. ּבַ ּסֹוף הִ יא רֹוקֶ דֶ ת ּבַ ּמִ כְ לָ אָ ה ׁשֶ ּלָ ּה, ּובְ עִ ּקָ ר ּבַ חּוץ - ּכְ ׁשֶ הֵ ם יֹוצְ אִ ים אֶ ל הַ ּגִ בְ עָ ה, לֶ אֱ סֹף ׁשָ ם עֵ ׂשֶ ב, לֶ אֱ כֹל אֹותֹו. ּבַ ּסֹוף הִ יא רֹוקֶ דֶ ת יָ פֶ ה הַ רְ ּבֵ ה יֹותֵ ר מִ ּמֶ ּנּו, וְ ׂשָ מֵ חַ הַ רְ ּבֵ ה יֹותֵ ר מִ ּמֶ ּנּו. וְ תָ מִ יד ּכְ ׁשֶ הּוא נִ כְ נָ ס אֶ ל הַ ּמִ כְ לָ אָ ה ׁשֶ ּלָ ּה הִ יא ּגֹועָ ה ּבַ 'ּמֶ הֶ הֶ ה', הֲ כִ י יָ פֶ ה. ּבֶ טַ ח, הִ יא יֹודַ עַ ת ׁשֶ הּוא יִ ּקַ ח אֹותָ ּה לְ טִ ּיּול. ּכְ מֹו עַ כְ ׁשָ ו, ּכְ ׁשֶ הֵ ם ּכְ בָ ר מְ טַ ּפְ סִ ים ּבְ מַ עֲ לֵ ה הָ הָ ר הַ ּיָ רֹק, וְ הּוא מֹוׁשֵ ְך אֶ ת עַ צְ מֹו אַ חֲ רֶ יהָ יַ חַ ד עִ ם הַ ּמַ חְ ׁשָ בֹות. סיפור על רקע היסטורי /// אסתי כץ 33תשפ"ד 23

ּתַ קְ צִ יר: לִ ּבִ י ּומִ ינָ ה, ׁש ֶ ּנִ מְ לְ טּו מֵ הַ חֹוטְ פִ ים ּפַ עֲ מַ יִ ם, ח ְֹוׁשׁשֹות מִ ּבְ נֵ י אָ דָ ם, מִ ּׁשּום ׁש ֶ אֵ ין לָ הֶ ן מֻ ּׂשָ ג מִ י יַ עֲ זֹר לָ הֶ ן ּומִ י יָ רֵ עַ לָ הֶ ן. הֵ ן מַ ּגִ יעֹות לְ נָ מֵ ל וְ נִ כְ נָ סֹות לְ אַ רְ ּגָ ז ׁש ֶ הֵ ן סֹובְ רֹות ׁש ֶ ּיָ עֳ לֶ ה לִ סְ פִ ינַ ת הַ ּטִ ּיּול ׁש ֶ ּלָ הֶ ן - 'יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר'. ּכְ ׁש ֶ הֵ ן יֹוצְ אֹות מֵ הָ אַ רְ ּגָ ז, הֵ ן מְ גַ ּלֹות ׁש ֶ הֵ ן ּבְ מַ חְ סָ ן ׁש ֶ ל סְ פִ ינַ ת טִ ּיּול זָ רָ ה, הַ ּׁשַ ּיֶ כֶ ת לְ מִ ׁש ְ ּפָ חָ ה ׁש ֶ אָ בִ יהָ ּגֶ רְ מָ נִ י. לִ ּבִ י מִ תְ ּגַ ּלָ ה ּבִ פְ נֵ י יַ לְ דֹות הַ ּמִ ׁש ְ ּפָ חָ ה - ּגֶ רְ טְ רּוד הַ ּקְ טַ ּנָ ה וַ אֲ חֹותָ ּה הֶ לֶ ן, ּומְ סַ ּפֶ רֶ ת לָ הֶ ן ׁש ֶ הִ יא סֹוד. ׁ ֵ נִי • ּ • הַ חֵצִי הַ ש "אּולַ י ּבֶ אֱ מֶ ת ּתַ ּגִ ידִ י לָ הֶ ן ׁשֶ ּיֵ ׁש אִ ּתָ ְך עֹוד סֹוד", אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה וְ נִ עְ נְ עָ ה ּבְ רֹאׁשָ ּה. "וַ הֲ כִ י טֹוב..." הִ יא ׁשִ ּלְ בָ ה אֶ ת יָ דֶ יהָ , "ׁשֶ אֲ נִ י אֶ תְ חַ ּבֵ א ּבְ תֹוְך הָ אַ רְ ּגָ ז ׁשֶ הֵ בִ יא אֹותָ נּו לְ פֹה, וְ אַ ּתְ ּתַ עֲ ׂשִ י קֹול מַ צְ חִ יק, וְ אָ ז אֶ קְ ּפֹץ הַ חּוצָ ה. ׁשֶ ּזֶ ה ּבֶ אֱ מֶ ת יֵ רָ אֶ ה לָ הֶ ן ּכְ מֹו מִ ׂשְ חָ ק". "יָ כֹול לִ הְ יֹות", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבְ פִ קְ ּפּוק, "הַ ּׁשְ אֵ לָ ה הִ יא מַ ה ּנַ עֲ ׂשֶ ה אַ חַ ר ּכָ ְך". "נְ דַ ּבֵ ר אִ ּתָ ן עַ ל הַ הֹורִ ים ׁשֶ ּלָ הֶ ן, ּונְ נַ ּסֶ ה לְ הָ בִ ין אִ ם הֵ ם מְ סֻ ּכָ נִ ים אֹו ֹלא. חּוץ מִ ּזֶ ה, אּולַ י נִ ׁשְ מַ ע מָ תַ י הַ ּתַ חֲ נָ ה הַ ּבָ אָ ה ּבָ ּה הָ אֳ נִ ּיָ ה צְ רִ יכָ ה לַ עֲ גֹן, וְ אָ ז נֵ צֵ א אֶ ל הַ ּנָ מֵ ל ּונְ חַ ּכֶ ה לְ 'יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר'". "מִ י אָ מַ ר ׁשֶ ּבְ כָ ל עִ יר נָ מֵ ל ׁשֶ ּבָ ּה הָ אֳ נִ ּיָ ה הַ ּזֹו עֹוצֶ רֶ ת, ּגַ ם 'יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר' ּתַ עֲ צֹר?" "מִ י אָ מַ ר ׁשֶ ּכָ ל ּפַ עַ ם ׁשֶ אֲ נִ י אֹומֶ רֶ ת מַ ּׁשֶ הּו, אַ ּתְ צְ רִ יכָ ה לְ הַ ּגִ יד הָ פּוְך?" עֵ ינֶ יהָ ׁשֶ ל מִ ינָ ה הִ צְ טַ מְ צְ מּו. "אֲ נִ י ֹלא אֹומֶ רֶ ת הָ פּוְך", הִ סְ ּבִ ירָ ה לִ ּבִ י, "אֲ נִ י רַ ק רֹוצָ ה ׁשֶ ּנִ בְ חַ ר אֶ ת הַ ּמַ עֲ ׂשִ ים הַ ּנְ כֹונִ ים ּבְ יֹותֵ ר. אֵ ין סִ ּבָ ה לָ רֶ דֶ ת לְ עִ יר אַ חֶ רֶ ת ּולְ הִ תְ חַ ּבֵ א ׁשָ ם ּבְ לִ י לָ דַ עַ ת לְ מָ ה אֲ נַ חְ נּו מְ חַ ּכֹות, וְ עַ ד מָ תַ י". הַ ּנְ סִ יכָ ה הִ נְ הֲ נָ ה. "זֶ ה מַ ה ּׁשֶ אַ ּתְ אֹומֶ רֶ ת", מִ לְ מְ לָ ה. "וְ אַ ּתְ חֹוׁשֶ בֶ ת ׁשֶ אֶ פְ ׁשָ ר לִ סְ מְֹך עַ ל הֶ לֶ ן ׁשֶ ֹּלא ּתָ רּוץ ּותְ סַ ּפֵ ר לְ אַ ּבָ א הַ ּנֵ יאֹו-נָ אצִ י ׁשֶ ּלָ ּה ׁשּום ּדָ בָ ר?" "אֲ נִ י ֹלא יֹודַ עַ ת, אֲ נִ י מְ קַ ּוָ ה ׁשֶ ּכֵ ן". "הִ יא מְ ׁשֻ ּגַ עַ ת?" "ֹלא, הִ יא ֹלא. אֲ בָ ל הִ יא קְ צָ ת... מּוזָ רָ ה ּכָ זֹו. יַ לְ ּדָ ה ּגְ דֹולָ ה ׁשֶ ּמְ דַ ּבֶ רֶ ת ּומִ תְ נַ הֶ גֶ ת קְ צָ ת ּכְ מֹו יַ לְ ּדָ ה קְ טַ ּנָ ה". מִ ינָ ה מִ צְ מְ צָ ה ּבְ עֵ ינֶ יהָ ."אִ ם ּכָ כָ ה, נְ חַ ּכֶ ה לָ הֶ ן... לְ הִ ּכָ נֵ ס ּכְ בָ ר עַ כְ ׁשָ ו לָ אַ רְ ּגָ ז ּולְ הִ תְ חַ ּבֵ א ּבֹו, אֹו ֹלא?" "ּתַ עֲ ׂשִ י מַ ה ּׁשֶ אַ ּתְ רֹוצָ ה", הֵ ׁשִ יבָ ה לִ ּבִ י ׁשֶ עָ יְ פָ ה מִ ּוִ ּכּוחִ ים, "זֶ הּו? הֶ חְ לַ טְ ּתְ ׁשֶ אַ ּתְ רֹוצָ ה ׁשֶ הֵ ן יִ רְ אּו אֹותָ ְך?" "ּכֵ ן", אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה ּבְ עֶ לְ יֹונּות. "ּכִ י אֲ נִ י רֹואָ ה ׁשֶ אַ ּתְ ֹלא ּתָ מִ יד יֹודַ עַ ת לִ ׁשְ אֹל אֶ ת הַ ּׁשְ אֵ לֹות הַ ּנְ כֹונֹות. וְ אִ ם אָ סּור לָ נּו לְ הִ תְ ּגַ ּלֹות לְ צֶ וֶ ת הָ אֳ נִ ּיָ ה, אֵ ין לִ י ּבְ רֵ רָ ה אֶ ּלָ א לְ נַ ּסֹות לְ הַ ּׂשִ יג אֶ ת הַ ּמֵ ידָ ע ׁשֶ אֲ נִ י רֹוצָ ה - ּבְ עַ צְ מִ י". "ּבְ סֵ דֶ ר". לִ ּבִ י הִ תְ יַ ּׁשְ בָ ה עַ ל הָ רִ צְ ּפָ ה וְ עָ צְ מָ ה עֵ ינַ יִ ם. קָ ׁשֶ ה לָ ּה לְ הַ אֲ מִ ין ׁשֶ אַ ּבָ א ׁשֶ ל הַ יְ לָ דֹות הַ ּלָ לּו הּוא נֵ יאֹו נָ אצִ י ׁשֶ ּיַ עֲ בִ יר אֹותָ ן לַ חֹוטְ פִ ים אִ ם יְ גַ ּלֶ ה אֹותָ ן ּבָ אֳ נִ ּיָ תֹו. יֹותֵ ר נִ רְ אֶ ה לָ ּה ׁשֶ הּוא סְ תָ ם אִ יׁש עֲ סָ קִ ים עָ ׁשִ יר ׁשֶ ּיָ צָ א לְ הַ פְ לָ גָ ה עִ ם ּבְ נֹותָ יו, ּבָ אֳ נִ ּיָ ה הַ ּמִ ׁשְ ּפַ חְ ּתִ ית. ׁשֶ ּתִ ׁשְ אַ ל מִ ינָ ה אֶ ת הַ יְ לָ דֹות מַ ה ּׁשֶ ּתִ ׁשְ אַ ל, ׁשֶ ּתַ חְ לִ יט מַ ה ּׁשֶ ּתַ חְ לִ יט - אֲ בָ ל הִ יא, אִ ם הִ יא ּתִ רְ אֶ ה ׁשֶ הֵ ן ּתְ קּועֹות וְ ֹלא יֹודְ עֹות מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות – הִ יא ּתִ תְ ּגַ ּנֵ ב הַ חּוצָ ה ּבְ לִ י ׁשֶ ּמִ ינָ ה ּתָ ׂשִ ים לֵ ב, ּתִ ּגַ ׁש לְ מִ יׁשֶ הּו מְ בֻ ּגָ ר עַ ל הָ אֳ נִ ּיָ ה הַ ּזֹו ּותְ בַ ּקֵ ׁש עֶ זְ רָ ה. "הַ ּׁשֵ ם, ּתַ עֲ זֹר לִ י לְ הַ חְ לִ יט מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות", מִ לְ מְ לָ ה לִ ּבִ י. ׁשֶ קֶ ט הָ יָ ה מִ ּסְ בִ יבָ ה. ּכְ ׁשֶ הִ יא ּפָ קְ חָ ה עֵ ינַ יִ ם – הִ סְ ּפִ יקָ ה לִ רְ אֹות אֶ ת רֹאׁשָ ּה ׁשֶ ל מִ ינָ ה מְ בַ צְ ּבֵ ץ מִ ּתֹוְך הָ אַ רְ ּגָ ז הָ רֵ יק ׁשֶ ּבֹו הִ ּגִ יעּו, לְ ׁשָ ם נִ כְ נְ סָ ה מִ ינָ ה עַ ּתָ ה. וְ הִ ּנֵ ה, נִ פְ ּתְ חָ ה הַ ּדֶ לֶ ת, וְ גֶ רְ טְ רּוד הֹופִ יעָ ה ּבַ ּפַ עַ ם הַ ּׁשְ לִ יׁשִ ית, מֹובִ ילָ ה אַ חֲ רֶ יהָ אֶ ת הֶ לֶ ן ּבַ ּפַ עַ ם הַ ּׁשְ נִ ּיָ ה. ׁשְ ּתֵ יהֶ ן נָ ׂשְ אּו ּכָ ל אַ חַ ת סַ ל מְ כֻ ּסֶ ה. "אֵ יפֹה אַ ּתְ , הַ פְ ּתָ עָ ה? אֵ יפֹה?" ׁשָ אֲ לָ ה הֶ לֶ ן ּבְ קֹולָ ּה הַ ּגָ בֹוּהַ . "ׁשְ ... ׁשֶ קֶ ט", הִ ּסְ תָ ה אֹותָ ּה ּגֶ רְ טְ רּוד הַ ּקְ טַ ּנָ ה וְ סָ גְ רָ ה אֶ ת ּדֶ לֶ ת הַ ּמַ חְ סָ ן. "אֲ נִ י ּפֹה", לִ ּבִ י קָ מָ ה מִ ּמְ קֹומָ ּה. "הִ ּנֵ ה, ּכָ ל זֶ ה ּבִ ׁשְ בִ ילֵ ְך!" אָ מְ רָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד ּבְ גַ אֲ וָ ה. "ּתִ רְ אִ י מַ ה הֵ בֵ אנּו לָ ְך לֶ אֱ כֹל! אַ ּתְ אֹוהֶ בֶ ת ּכְ רִ יכִ ים ׁשֶ ל ּבָ ׂשָ ר מְ ׁשֻ ּמָ ר? וְ סָ לָ ט חָ מּוץ? וְ לִ פְ ּתַ ן ּתַ ּפּוחִ ים? וְ עּוגִ ּיֹות ׁשֹוקֹולָ ד?" הַ אִ ם רֹאׁשָ ּה ׁשֶ ל מִ ינָ ה נָ ע ּבְ תֹוְך הָ אַ רְ ּגָ ז, הַ ּסָ גּור לְ מֶ חֱ צָ ה? לִ ּבִ י ֹלא הָ יְ תָ ה ּבְ טּוחָ ה, ּובְ כָ ל אֹפֶ ן מִ הֲ רָ ה לֹומַ ר –"ּכַ ּמָ ה אַ ּתֶ ן חֲ מּודֹות! אֲ בָ ל אֲ נִ י ֹלא אֹכַ ל אֶ ת ּכָ ל זֶ ה, ּכִ י יֵ ׁש ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ אֲ נִ י... ׁשֶ אֲ נִ י ֹלא אֹוהֶ בֶ ת. אֲ בָ ל אֲ נִ י רֹוצָ ה לְ גַ ּלֹות לָ כֶ ן סֹוד". הִ יא הִ נְ מִ יכָ ה אֶ ת קֹולָ ּה. "אַ ּתֶ ן מַ סְ ּכִ ימֹות ׁשֶ חֵ לֶ ק מֵ הָ אֹכֶ ל יִ הְ יֶ ה ּבִ ׁשְ בִ יל... הַ חֵ צִ י הַ ּׁשֵ נִ י ׁשֶ ל הַ הַ פְ ּתָ עָ ה? ּכִ י אֲ נִ י רַ ק חֵ צִ י אֶ חָ ד, לַ הַ פְ ּתָ עָ ה יֵ ׁש ׁשְ נֵ י חֲ לָ קִ ים". "ׁשְ נֵ י חֲ לָ קִ ים?" הַ ּקֹול הַ ּצָ רּוד וְ הַ ּגָ בֹוּהַ ׁשֶ ל הֶ לֶ ן נִ ׁשְ מַ ע קְ צָ ת ּכְ מֹו ׁשִ יר מִ ּפָ טֶ פֹון חֹורֵ ק, "אֵ ילּו חֲ לָ קִ ים?" "אֲ נִ י הַ חֵ לֶ ק הָ רִ אׁשֹון". לִ ּבִ י הִ סְ ּתֹובְ בָ ה אֶ ל הָ אַ רְ ּגָ ז ׁשֶ עָ לָ יו הָ יָ ה ּכָ תּוב אֶ לִ יס, וְ הִ צְ ּבִ יעָ ה עָ לָ יו. "מַ ה ּזֶ ה 'אֶ לִ יס'?" "זֶ ה הַ ּׁשֵ ם ׁשֶ ל סִ ירַ ת הַ ּטִ ּיּולִ ים הַ ּזֹו ׁשֶ ּלָ נּו", הִ סְ ּבִ ירָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד. "זֶ ה הָ יָ ה הַ ּׁשֵ ם ׁשֶ ל סַ בְ ּתָ א ׁשֶ ּלִ י ׁשֶ ּמֵ תָ ה לִ פְ נֵ י חָ מֵ ׁש ׁשָ נִ ים. אַ חֲ רֵ י ׁשֶ ּזֶ ה קָ רָ ה, אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י קָ נָ ה אֶ ת הַ ּסִ ירָ ה וְ קָ רָ א לָ ּה ּבַ ּׁשֵ ם ׁשֶ ל סַ בְ ּתָ א ׁשֶ ּלִ י". "אֲ נִ י נִ קְ רֵ את עַ ל הַ ּׁשֵ ם ׁשֶ ל סַ בְ ּתָ א ׁשֶ ּלִ י", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבְ הִ רְ הּור. ּכַ ּמָ ה עָ לּוב לִ קְ רֹא לָ אֳ נִ ּיֹות עַ ל ׁשֵ ם סַ בְ ּתֹות! "מָ ה?" הֶ לֶ ן נָ עֲ צָ ה ּבָ ּה עֵ ינַ יִ ם מְ בֻ לְ ּבָ לֹות, "לַ ּסַ בְ ּתָ א ׁשֶ ּלָ ְך קָ רְ אּו 'הַ פְ ּתָ עָ ה'? אֹו 'סֹוד'? אֵ ּלּו ׁשֵ מֹות מַ צְ חִ יקִ ים מְ אֹד ּבִ ׁשְ בִ יל אִ ּׁשָ ה". "אּולַ י קָ רְ אּו לָ ּה 'חֲ צִ י הַ פְ ּתָ עָ ה'?" הִ ּצִ יעָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד הַ חֲ כָ מָ ה, "וְ אֵ יפֹה הַ חֵ צִ י הַ ּׁשֵ נִ י ׁשֶ ּלָ ְך, יַ לְ ּדָ ה-הַ פְ ּתָ עָ ה?" "זֹו הַ הַ פְ ּתָ עָ ה", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י. "אּולַ י נִ קְ רָ א ּבְ יַ חַ ד 'קּוקּורִ יקּו', וְ נִ רְ אֶ ה אִ ם הִ יא ּתִ קְ ּפֹץ?" "זֹו ּתַ רְ נְ גֹלֶ ת?" הֶ חְ וִ ירָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד וְ תָ פְ סָ ה ּבְ יָ דָ ּה ׁשֶ ל הֶ לֶ ן אֲ חֹותָ ּה, "אִ ם ּכֵ ן... עָ דִ יף ׁשֶ ֹּלא. ּכִ י הֶ לֶ ן מַ ּמָ ׁש ֹלא אֹוהֶ בֶ ת ּתַ רְ נְ גֹולֹות". "אֲ נִ י אֹוהֶ בֶ ת אֹותָ ן רַ ק ּבַ ּצַ ּלַ חַ ת ׁשֶ ּלִ י", הֹוסִ יפָ ה הֶ לֶ ן. "ֹלא, הַ הַ פְ ּתָ עָ ה הִ יא ֹלא ּתַ רְ נְ גֹלֶ ת ּבִ כְ לָ ל", מִ הֲ רָ ה לִ ּבִ י לְ הַ רְ ּגִ יעַ . "קָ דִ ימָ ה, רֹוצֹות לִ רְ אֹות אֹותָ ּה? קּוקּורִ יקּו!" "קּוקּורִ יקּו!" צָ עֲ קּו ׁשְ ּתֵ י הַ ּבָ נֹות ּבְ יַ חַ ד, ּומִ ּתֹוְך הָ אַ רְ ּגָ ז הַ ּלָ בָ ן קָ מָ ה מִ ינָ ה וְ זִ ּנְ קָ ה הַ חּוצָ ה ּבְ חִ ּיּוְך ּגָ דֹול, וְ רַ ק לִ ּבִ י ׂשָ מָ ה לֵ ב ׁשֶ עֵ ינֶ יהָ ּבֹוחֲ נֹות ּבַ חֲ ׁשָ ׁש אֶ ת ׁשְ ּתֵ י הָ עֹומְ דֹות מּולָ ּה. תשפ"ד 33 24

סיפור בהמשכים /// אסתי קווין "עֹוד יַ לְ ּדָ ה!" אָ מְ רָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד ּבִ פְ לִ יאָ ה ּגְ דֹולָ ה. "ּכַ ּמָ ה יְ לָ דֹות אַ ּבָ א הֵ בִ יא? ּבִ ׁשְ בִ יל מָ ה צָ רִ יְך ּפֹה ּכָ ל ּכָ ְך הַ רְ ּבֵ ה? ּבַ ּסֹוף ֹלא יִ הְ יֶ ה מָ קֹום לְ כֻ ּלָ ם, הָ אֳ נִ ּיָ ה ׁשֶ ּלָ נּו ֹלא ּגְ דֹולָ ה..." "יֵ ׁש מָ קֹום", מָ חֲ תָ ה הֶ לֶ ן וְ נִ ּגְ ׁשָ ה לְ מִ ינָ ה, ׁשֹולַ חַ ת יָ ד לְ מַ ּׁשֵ ׁש אֶ ת ׂשִ מְ לָ תָ ּה, "אַ ּתְ אֲ מִ ּתִ ית, יַ לְ ּדָ ה-הַ פְ ּתָ עָ ה?" מִ ינָ ה זִ ּנְ קָ ה אֲ חֹורַ ּנִ ית. "לָ ּמָ ה הִ יא ּבֹורַ חַ ת מִ ּמֶ ּנִ י?" ׁשָ אֲ לָ ה הֶ לֶ ן ּבְ עֵ ינַ יִ ם ּגְ דֹולֹות. "אֲ נִ י הַ פְ ּתָ עָ ה ׁשֶ ֹּלא אֹוהֶ בֶ ת ׁשֶ ּנֹוגְ עִ ים לָ ּה ּבַ ּׂשִ מְ לָ ה", אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה ּבְ קֹול מִ תְ נַ ּׂשֵ א וְ הִ סְ ּתַ ּכְ לָ ה עַ ל הַ ּדְ מּות הַ ּגְ בֹוהָ ה ּבְ עֵ ינַ יִ ם מְ רֻ חָ קֹות. "אֲ נִ י ֹלא סְ תָ ם הַ פְ ּתָ עָ ה, אֲ נִ י הַ פְ ּתָ עָ ה-נְ סִ יכּותִ ית". "נְ סִ יכּותִ ית זֶ ה ּכְ מֹו נְ סִ יכָ ה?" ּגֶ רְ טְ רּוד קָ פְ צָ ה עַ ל רַ גְ לֶ יהָ , "ּכִ י אַ ּבָ א סִ ּפֵ ר לָ נּו ׁשֶ ּנֶ עֶ לְ מָ ה נְ סִ יכָ ה אַ חַ ת". "הּוא סִ ּפֵ ר לָ כֵ ן?" הֶ חְ וִ ירָ ה מִ ינָ ה. "ּכֵ ן!" אָ מְ רָ ה הַ ּיַ לְ ּדָ ה, "זֹו אַ ּתְ ? ּכִ י אִ ם נִ מְ צָ א אֹותָ ּה נְ קַ ּבֵ ל הַ רְ ּבֵ ה ּכֶ סֶ ף, ּכָ כָ ה הּוא אָ מַ ר". לִ ּבִ י ּומִ ינָ ה הֶ חְ לִ יפּו מַ ּבָ טִ ים מְ הִ ירִ ים. "מִ ּמִ י ּתְ קַ ּבְ לּו הַ רְ ּבֵ ה ּכֶ סֶ ף?" ׁשָ אֲ לָ ה לִ ּבִ י ּבַ חֲ ׁשָ ׁש. לָ ּמָ ה, לָ ּמָ ה הָ יְ תָ ה מִ ינָ ה טִ ּפְ ׁשָ ה ּכָ ל ּכָ ְך וְ רָ צָ ה לְ סַ ּפֵ ר ׁשֶ הִ יא נְ סִ יכָ ה? אִ ם אָ כֵ ן הַ ּפְ חָ דִ ים ׁשֶ ּלָ ּה מֻ צְ ּדָ קִ ים ּבְ קֶ ׁשֶ ר לַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה הַ ּגֶ רְ מָ נִ ית הַ ּזֹו, וְ יֵ ׁש סִ ּכּון ׁשֶ ּגֶ רְ טְ רּוד וְ הֶ לֶ ן ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר ּתְ גַ ּלֶ ינָ ה אֶ ת הַ ּסֹוד – הָ יָ ה עָ דִ יף ׁשֶ ּיַ חְ ׁשְ בּו ׁשֶ הֵ ן סְ תָ ם יְ לָ דֹות! אִ ם הָ אֲ נָ ׁשִ ים ּפֹה יֵ דְ עּו ׁשֶ אַ חַ ת מֵ הֶ ן נְ סִ יכָ ה, יִ הְ יֶ ה ּבָ רּור לְ כֻ ּלָ ם ׁשֶ הֵ ן הַ יְ לָ דֹות הַ מְ בֻ ּקָ ׁשֹות! "אֲ נִ י ֹלא יֹודַ עַ ת", מִ לְ מְ לָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד. "אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י יֹודֵ עַ ׁשֶ אַ ּתְ נְ סִ יכָ ה?" "ּבֵ ינְ תַ יִ ם אֲ נַ חְ נּו הַ פְ ּתָ עָ ה, וְ ֹלא מְ דַ ּבְ רִ ים עַ ל זֶ ה", מִ הֲ רָ ה מִ ינָ ה לֹומַ ר. "וְ אַ ּבָ א יֹודֵ עַ ׁשֶ הּוא יְ קַ ּבֵ ל ּבַ ּסֹוף אֶ ת הַ ּכֶ סֶ ף?" לִ ּבִ י נָ ׁשְ כָ ה אֶ ת ׂשְ פָ תֶ יהָ . "אּולַ י נַ ּגִ יד לֹו", מָ ׁשְ כָ ה הֶ לֶ ן ּבְ ׁשַ רְ וּולָ ּה ׁשֶ ל אֲ חֹותָ ּה, "ׁשֶ ּיֵ ׁש ּפֹה ּבַ ּמַ חְ סָ ן אֶ ת הַ ּנְ סִ יכָ ה". "אֲ בָ ל אָ מַ רְ נּו ׁשֶ ּזֹו הַ פְ ּתָ עָ ה!" אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבִ מְ הִ ירּות, "אָ מַ רְ נּו ׁשֶ ֹּלא מְ דַ ּבְ רִ ים עַ ל זֶ ה!" "אֲ בָ ל עַ ד מָ תַ י?" חָ קְ רָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד. "עַ ד ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו נַ רְ ׁשֶ ה לָ כֶ ן", צִ ּוְ תָ ה מִ ינָ ה. "וְ עַ כְ ׁשָ ו, מַ ה הֵ בֵ אתֶ ן ּפֹה ּבַ ּסַ ּלִ ים? אֹכֶ ל?" "זֶ ה הָ יָ ה אֹכֶ ל ּבִ ׁשְ בִ ילָ ּה", אָ מְ רָ ה הֶ לֶ ן וְ הִ צְ ּבִ יעָ ה עַ ל לִ ּבִ י ּבְ אֶ צְ ּבַ ע אֲ רֻ ּכָ ה וְ רָ זָ ה, ׁשֶ הַ ּצִ ּפֹרֶ ן ׁשֶ ּלָ ּה ֹלא ּגְ זּורָ ה. "אִ ם הִ יא ּתַ רְ ׁשֶ ה לָ ְך, אַ ּתְ יְ כֹולָ ה לֶ אֱ כֹל". "אֲ נִ י מַ רְ ׁשָ ה", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבִ מְ הִ ירּות, ּומִ ינָ ה זִ ּנְ קָ ה אֶ ל הַ ּסַ ל. "אֵ יזֶ ה סַ ל אַ ּתְ הֵ בֵ את?" ׁשָ אֲ לָ ה אֶ ת הֶ לֶ ן ּבְ הַ ּבָ עַ ת רִ חּוק. זֹו הִ צְ ּבִ יעָ ה עַ ל אַ חַ ד הַ ּסַ ּלִ ים, ּומִ ינָ ה הִ פְ נְ תָ ה אֵ לָ יו אֶ ת ּגַ ּבָ ּה ּופָ נְ תָ ה ּדַ וְ קָ א אֶ ל הַ ּסַ ל הַ ּׁשֵ נִ י. לִ תְ גּובָ ה ּכְ מֹו ׁשֶ ל ּגֶ רְ טְ רּוד, הִ יא ֹלא צִ ּפְ תָ ה ּבִ כְ לָ ל. "אֲ נִ י ֹלא מַ רְ ׁשָ ה לָ ְך!" צָ עֲ קָ ה הַ ּיַ לְ ּדָ ה הַ ּקְ טַ ּנָ ה וְ חָ טְ פָ ה אֶ ת הַ ּסַ ל מִ ּבֵ ין אֶ צְ ּבְ עֹותֶ יהָ , "לָ ְך אֲ נִ י ֹלא מַ רְ ׁשָ ה ּכְ לּום, הַ פְ ּתָ עָ ה נְ סִ יכּותִ ית טִ ּפְ ׁשָ ה!" נה 33תשפ"ד 25

עַ ל הַ ּמִ ׁשְ קָ ל מאת: רבקה זונשיין איור: אסתר אריאל 77 ּתִ רְ אּו מַ ה הֵ בֵ אתִ י, אָ סַ פְ ּתִ י מִ ּכָ ל הַ ּׁשְ כּונָ ה מִ ׁשְ קָ לִ ים! ּומַ ה ּתַ עֲ ׂשֶ ה ּבְ כָ ל הַ ּמִ ׁשְ קָ לִ ים הָ אֵ ּלֶ ה? מַ ה ּפֵ רּוׁש? נִ פְ רֹׂש אֶ ת ּכֻ ּלָ ם וְ נִ ׁשְ קֹל אֶ ת הַ ּמָ טֹוס. חַ חַ חַ ,אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לִ ׁשְ קֹל חֵ פֶ ץ ׁשָ לֵ ם ּבַ חֲ לָ קִ ים... אֹוי, נָ כֹון! אֵ יְך נִ ׁשְ קֹל אֹותֹו אִ ם ּכָ ְך?! אּולַ י ּבְ מִ ׁשְ קָ ל ׁשֶ ל מַ ּׁשָ אֹות ּכְ בֵ דִ ים... רַ עְ יֹון! יֵ ׁש מִ ׁשְ קָ ל ׁשֶ ל מִ ׁשְ טְ חֵ י אַ רְ ּגָ זִ ים, ּבַ ּׁשּוק הַ ּסִ יטֹונָ אִ י. ּבֹוא מָ טֹוס, נִ ּקַ ח אֹותְ ָך לְ ׁשָ ם. מַ ה ּזֶ ה? לְ אָ ן אַ ּתֶ ם? לִ ׁשְ קֹל אֹותֹו. הַ ּמִ ׁשְ קָ ל הַ ּזֶ ה קָ טָ ן מִ ּדַ י ּבִ ׁשְ בִ ילֹו. הַ ּמִ ׁשְ קָ ל ׁשֶ ּלָ כֶ ם ַ מְ דֻ ּיָ ק לְ גמְ רֵ י? לָ ּמָ ה אַ ּתָ ה חֹוׁשֵ ב ׁשֶ ֹּלא?! אַ ּתָ ה מְ תַ כְ נֵ ן לְ הַ אֲ ׁשִ ים אֹותָ נּו ּבְ מַ ּׁשֶ הּו?! ַ עֻ ּזִ י, ּתֵ רָ גע! מִ ׁשְ קָ ל מְ דֻ ּיָ ק ַלְ גמְ רֵ י זֶ ה רַ ק הַ ּגְ רַ נְ ד-קֵ י. תשפ"ד 33 26

ּגְ רַ נְ ד-K ְ הּוא ּגְ לִ יל הַ ּקִ ילֹוגרַ ם הַ ּתִ קְ נִ י הַ ּמְ ׁשַ ּמֵ ׁש ּכְ אַ ב-טִ ּפּוס ׁשֶ עַ ל ּפִ יו מְ בֻ ּסָ סִ ים ּכָ ל ּתִ קְ נֵ י הַ ּמִ ׁשְ קָ ל הַ ּבֵ ינְ לְ אֻ ּמִ ּיִ ים. הַ ּגָ לִ יל הֶ עָ ׂשּוי מִ ּפְ לַ טִ ינָ ה וְ אִ ירִ ידְ יּום מֻ ּנָ ח מִ ּתַ חַ ת ׁשְ לֹוׁשָ ה ּפַ עֲ מֹונֵ י זְ כּוכִ ית, וְ נִ ׁשְ מָ ר ּבַ חֲ דַ ר ּכַ ּסֶ פֶ ת נָ עּול ּבַ ּלִ ׁשְ ּכָ ה הַ ּבֵ ין-לְ אֻ ּמִ ית לְ מִ ּדֹות ּולְ מִ ׁשְ קָ לֹות לְ יַ ד ּפָ רִ יז. לַ ּגָ לִ יל ׁשִ ּׁשָ ה עֳ תָ קִ ים רִ ׁשְ מִ ּיִ ים הַ ּׁשְ מּורִ ים יַ חַ ד אִ ּתֹו, וְ הֶ עְ ּתֵ קִ ים נֹוסָ פִ ים ׁשֶ ּנִ מְ צָ אִ ים ּבִ מְ דִ ינֹות אֲ חֵ רֹות. אֵ יפֹה נִ מְ צָ א הַ ּגְ רַ נְ ד-קֵ י? ּבַ עֲ יָ רָ ה ּבְ פַ רְ ּבְ רֵ י ּפָ רִ יז, ּבְ תֹוְך ּכַ ּסֶ פֶ ת ׁשְ מּורָ ה. לְ הִ ּׁשָ קֵ ל ּכָ אן? ֹלא ּבָ א ּבְ חֶ ׁשְ ּבֹון. אֲ בָ ל יֵ ׁש לָ כֶ ם אֶ ת הַ ּמִ ׁשְ קָ ל הֲ כִ י מְ דֻ ּיָ ק! זֹו טָ עּות. אֵ ין ּכָ אן מִ ׁשְ קָ ל לִ ׁשְ קִ ילָ ה. מַ ה ּׁשֶ ּׁשָ מּור ּכָ אן הּוא ּגְ לִ יל ְ הַ ּקִ יֹלוגרָ ם הָ רִ אׁשֹון, ׁשֶ עַ ל ּפִ יו ְ מְ חַ ּׁשְ בִ ים אֶ ת ּכָ ל הַ ּקִ ילֹוגרָ מִ ים ּבָ עֹולָ ם. זֶ הּו מֹוט הַ ּגְ רַ נְ ד-קֵ י. מֵ אָ ז ׁשֶ הֻ חְ לַ ט לִ פְ נֵ י מֵ אָ ה ׁשְ לֹוׁשִ ים וְ חָ מֵ ׁש ׁשָ נִ ים ׁשֶ ּזֹו ּתִ הְ יֶ ה יְ חִ ידַ ת ְ הַ ּמִ ּדָ ה ׁשֶ ל קִ יֹלוגרָ ם, נִ ׁשְ מָ ר הַ ּגָ לִ יל הַ ּזֶ ה לְ דֹורֹות ּבִ ׁשְ מִ ירָ ה הֲ דּוקָ ה. הֶ עְ ּתֵ קִ ים ׁשֶ ּלֹו ׁשְ מּורִ ים ּבִ מְ דִ ינֹות נֹוסָ פֹות. וְ לַ מְ רֹות ּכָ ל הַ ּׁשְ מִ ירָ ה הַ ּגָ לִ יל אִ ּבֵ ד מִ ּמִ ׁשְ קָ לֹו ְ מִ יקְ רֹוגרָ ם אֶ חָ ד... זֹו ּתַ עֲ לּומָ ה מִ סְ ּתֹורִ ית ׁשֶ אֵ ין לָ ּה הֶ סְ ּבֵ ר! לָ ּמָ ה ּבִ כְ לָ ל לִ ׁשְ קֹל אֶ ת הַ ּמָ טֹוס? הּוא זָ קּוק לְ דִ יאֶ טָ ה? רָ צִ יתִ י לִ ׁשְ קֹל אֹותֹו ּכְ ׁשֶ אֲ נִ י עָ לָ יו, וְ אַ חַ ר ּכָ ְך לִ ׁשְ קֹל אֹותֹו לְ בַ ד, וְ אָ ז לְ הַ פְ חִ ית אֶ ת הַ ּמִ ׁשְ קָ לִ ים זֶ ה ַ מִ ּזֶ ה - וְ כָ ְך לְ גּלֹות ּבְ קַ ּלּות ּכַ ּמָ ה אֲ נִ י ׁשֹוקֵ ל! * הַ ּלִ ׁשְ ּכָ ה הַ ּבֵ ינְ לְ אֻ ּמִ ית לְ מִ ּדֹות ּוְ לְ מִ ׁשְ קָ לֹות 33תשפ"ד 27

סֹופְ רִ ים ּומְ חַ ּׁשְ בִ ים מַ ּיְ נּו אֶ ת הַ ּתַ רְ ּגִ ילִ ים הַ ּבָ אִ ים: ּכָ ל ּתַ רְ ּגִ יל הַ ּׁשָ וֶ ה לִ -8 הַ ּקִ יפּו ּבְ עִ ּגּול. ּכָ ל ּתַ רְ ּגִ יל הַ ּׁשָ וֶ ה לְ -4 מַ סְ ּגְ רּו ּבְ רִ ּבּועַ . ּתַ רְ ּגִ יל הַ ּׁשָ וֶ ה לְ -10ׂ - שַ רְ טְ טּו סְ בִ יבֹו לֵ ב. נִ ׁשְ אַ ר לָ כֶ ם ּתַ רְ ּגִ יל אֶ חָ ד, ׁשֶ ּפִ תְ רֹונֹו מַ תְ אִ ים לַ ּתְ קּופָ ה ׁשֶ ּבָ ּה אָ נּו עֹומְ דִ ים! מגישה: שרי וינברג תשפ"ד 33 28

אטמים באוזניים מפגש שבועי לנוער הקומה השניה 34 32 46 44 41 אל תגלי סיפור קצר לנוער טעות עוזרת אמעשרה גינה בתוך הלב נאן סוגרת מעגל הילד מהכביש שמחתי לעזור רופא נוכל מי שימצמץ ראשון מילים רואות באותו יום ספג שלוימי בן העשר די הרבה 'מהלומות' )לא מוחשיות אמנם, אבל מרגישות ממש כמו(. בבוקר, גער בו נהג ההסעה לפני כולם על איחורו ועל כך שהוא מגיע תמיד ברגע הכמעט-אחרון. אחרי ההפסקה והמריבה שהיתה בינו לבין אהר'לה, כעס הרב'ה משום מה דווקא עליו. למה? אולי גם אהר'לה היה אשם?! כן, הוא יודע, אהר'לה נחשב יותר בעיני המורים, והוא - פחות. על כן ככה בלי לבדוק האשימו רק אותו, ואת יבבת העלבון שחנקה את גרונו של שלוימי איש לא שמע. בדרכו הביתה מצא עצמו פוסע לבדו. חברו מן השכונה הצועד עמו כל יום, קבע עם מוישי ללכת אליו הישר מן החיידר, כמובן ברשותן של האמהות. )למה לא צירפו גם אותו לבילוי המשותף הזה? נראה שהוא ילד שנוא שאינו אהוב על אף אחד...( ואז פגש אותה. את סבתא מרים שבאה מן הכיוון שכנגד ופתע נפגשו דרכיהם. ההפתעה היתה גדולה אצל שני הצדדים, ועוד טרם הספיק שלוימי לארגן את עצמו ולומר שלום או משהו דומה, מצא עצמו חבוק בזרועותיה של הסבתא ואוזניו שומעות אותה אומרת מעמקי לבה: "איזו הפתעה, שלוימי! איך זימן לי הקב"ה לפגוש דווקא אותך. כבר הרבה זמן שלא ראיתיך, שמת לב? ואני התגעגעתי אליך כל כך..." לא מילים גדולות, ולא משפטים ארוכים. סבתא פשוט אמרה את שעמד לה על קצה הלב והלשון. תמיד התחבאו להן מילים מהסוג הזה בתוככי לבה, ובשעת אמת ידעו להחליק החוצה ספונטנית. עם השנים אימצה לעצמה את המבט החיובי ואת השפה הטובה והמחזקת, ובלי דעת - ואולי כן בדעת... - יצרה באמצעותן נפלאות. שלוימי של אחרי המפגש עם סבתו, כבר היה שלוימי אחר. מחוזק יותר, כבר אינו חש בשום אופן ילד שנוא ואולי מיותר בעולם. זה כוחן של מילים טובות. ולא רק בנוגע לילדים כך. כולנו, גם בני עשרה, מבוגרים ואפילו זקנים - רוצים לדעת שהם רצויים ומקובלים. משפט קצר עם חיוך מאיר: "כמה טוב שבאת!!!" - משנים את ההרגש לפעמים במאה ושמונים מעלות. כך גם: "כה יפים המשקפיים החדשים". "נפלא הרעיון שאמרת למורה בשיעור..." גם אברך, ואפילו שמגיע לבית המדרש בשביל ללמוד, צריך שמישהו יאיר לו פנים, שיקבל את פניו, שיתן לו אות שהוא רצוי. כמה רבה השפעתם של 'בוקר טוב' ו'שלום' לכל אדם שאנו נתקלים בו. לפעמים מדובר בשמיים וארץ, חיים ומוות - מבחינת ההרגשה. מילים טובות 'רואות' את האדם שממול, 'סופרות' אותו. מעבירות לו מסר של ערך, מְ חַ יֹות. וזו אולי ההתחלה הבסיסית ביותר לעבודת המידות שאנו עוסקים בה בשבועות אלה. בסיפור הנוער שבגיליוננו תקראו על הצד השני של המטבע, הצד שמסביר מתי עדיף דווקא לנצור את המילים הטובות - אבל גם הוא נובע מאותו שורש של ראיית הזולת. ועוד כתבה אותנטית מופלאה על תקופה היסטורית ידועה פחות - סיפורם של ילדי טהרן, מעוטר בניצוצות של גבורה ועקשנות יהודית. לאה פריד 33 תשפ"ד 29

היום זה יגיע. שורה אחת באדום על גבי לבן שתסכם שבועיים של מאמץ משותף. ּבַ תי מחפשת בארון משהו מתוק לארוז לנעמה. לבטא את האיחול החם שלה ואת ההשתתפות. להזכיר שגם עכשיו, כמו בשבועיים האחרונים היא כל כך אִ תה. אף פעם היא לא התעניינה כל כך בתוצאות של מבחן, היא מצוינת במתמטיקה ולא קריטי לה לדעת אם היתה לה טעות אחת או שתיים. אבל נעמה, זה סיפור אחר. נעמה נכנסה לכיתה שלהן רק השנה. בסמינר שבאשדוד בו למדה חילקו את תכנית הלימודים אחרת, והיו לה הרבה פערים להשלים. היא לא היתה ילדה בולטת, ובַ תי לא היתה יודעת על כל זה בכלל, לולי ביקשה ממנה המחנכת לעזור. "שיבצו את נעמה בהקבצה הנמוכה בגלל הפערים שלה, הקבצה שלא תואמת את הרמה שלה, ואכפת לה מאוד. באנגלית היא לקחה שיעורים פרטיים, ובמתמטיקה היא סיפרה לי שתספיק לה גם עזרה של חברה נחמדה כדי להשלים את החסר". על רקע ימי ספירת העומר, התנדבה בתי להיות החברה הנחמדה ההיא. אין לה זמן מיותר, אבל היא תמצא כזה כדי לעזור לחברה שקשה לה. רק פעמיים הן למדו יחד, וכבר היה לה אכפת כל כך מנעמה. לפני שעברו ליחידה המורכבת היא התקשרה לדודה שלה, המורה המפורסמת למתמטיקה, כדי שתנחה אותה כיצד להסביר את החומר היטב. עוד פעמיים ושלוש, המון תרגול, סבלנות בשפע ותשובות לשאלות בטלפון - ונעמה התקדמה יפה. היא עשתה בוחן קצר והצליחה בו מאוד, וקיבלה אישור לעשות את המבחן של ההקבצה הראשונה. היום תחלק המורה את המבחן. שוקולד קטן שהיא מניחה לנעמה על השולחן מנסה לבטא את האכפתיות שלה. את הלב שפועם אִ תה במתח. פרשת דרכים על תובנה. הרהור. כח. מפרשת השבוע עד אין שיעור ובו מצטערת בתי לגלות שהיא לא התכוונה עד כדי כך מתוך פרשת קדושים תשפ"ד 33 30

"ליכטנשטיין בתיה". בתי לוקחת את המבחן שלה, מחפשת את הציון ומתאכזבת. שמונים ושמונה היא אף פעם לא קיבלה. מחפשת את הטעות ומגלה פתרון אחד מסומן כולו בעט אדום. כנראה היא לא קראה נכון את השרטוט, וכל התרגיל שהציבה היה מוטעה. מאכזב, אבל היא תבלע את זה. לצד שאר הציונים המצוינים שלה, המורה בוודאי תתחשב. העיקר שנעמה תעבור. ה', שנעמה תצליח. כל כך קשה היא עובדת. היא מוצאת את עצמה ממש מתפללת. "זקס נעמה". בתי מלווה את נעמה בעיניה כשהיא צועדת אל שולחן המורה. המורה משבחת אותה מאוד. לא שומעים מה בדיוק היא אומרת, אבל מספיק לראות את הפנים הזוהרות של נעמה. נעמה מגיעה עד המקום שלה בסוף הטור. "זה בזכותך", היא לוחשת סמוקה, מגישה לה את דף המבחן. "מהההה???" תשעים וחמש??? אולי המורה עיגלה לה פינות והוסיפה בגלל המאמץ? אבל לא. בתי מרפרפת על התוצאות. מתברר שנעמה תלמידה מצוינת, וגם אַ ת מורה לא רעה. היא פתרה נכון, לפי כל הכללים, והגיעה לציון טוב הרבה יותר ממנה עצמה. נעמה מחכה להתלהבות שלה. נו, איפה היא? למה יוצא לה רק "איזה יופי" יבשושי? כמה היא רצתה שנעמה תצליח. באמת מעניין לגלות עכשיו עד כמה. נס שנעמה נרגשת מכדי להבחין באפתיות שלה. נס שהמורה קוראת לה לחזור למקום, ולבתי יש רגע שקט כדי לענות תשובה כנה לעצמה. רציתי שתצליח מאוד. רציתי שתצליח הרבה. אבל עַ ד... עַ ד - אליי. "להשוות אהבת שניהם בדעתו. כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להיטיבו בעושר ולא בחוכמה וכיוצא בזה. ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים ובכבוד ובדעת וחוכמה - ולא שישווה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזו בלבו, אבל יאהב ברבות הקנאה הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה". וואהו. איזו מחמאה מרגשת נתן לנו הרמב"ן, נתנה לנו התורה. מחמאה, כן. בואו נהנהן בענוות חן ונתרגש ממנה. כי אם תורה דורשת מאתנו דרישה גדולה כל כך, סימן שאנחנו מופלאים ונדירים. סימן שאנחנו גדולים ועוצמתיים כל כך עד שאפשר לדרוש מאתנו דרישות ענקיות כאלו. בימים האלו בדיוק זמזמנו בגן 'ואהבת לרעך כמוך', דקלמנו שזה כלל בתורה. אבל האם חשבנו פעם מה המצווה הזו מבקשת מאתנו? לאהוב את השני. לא מספיק לתת לו, לא מספיק לפרגן לו ולהקדיש לו זמן וסבלנות ושיעורים שסיכמנו - צריך לאהוב אותו ממש, מבפנים, עם כל הלב. ולא דווקא בידידי הנפש שלנו הכתוב מדבר... מצות עשה לאהוב כל איש ישראל. כל אחת מארבעים ושתיים בנות הכיתה שלי. כל אחד משלושים חברי השיעור שלי, וכל אחת מחמישים בנות השכונה. ואהבת לרעך... וזה עוד לא הכל. השיר ממשיך: ואהבת לרעך - כמוך. להשוות אהבתו לאהבה שאנחנו אוהבים את עצמנו. כמה אנחנו אוהבים את עצמנו? הכי הרבה שאפשר. אהבת עצמנו נמצאת בציר הקיום שלנו. היא המניע לכל מה שאנחנו עושים. בגללה אנחנו רוצים בשביל עצמנו את הכי הכי טוב, פועלים כל הזמן להגשים את המטרות שלנו, מפרגנים לעצמנו להגיע לטוב ביותר ברוחניות ובגשמיות. ובאותה אהבה גדולה לאין מידה, שאין לה גבול ושיעור - אנחנו נדרשים לאהוב את חברינו. וזו דרישה לא פשוטה. כי לתת לחבר מעצמנו ולרצות שהוא יתקדם – זה דבר אחד, אך לקוות שהוא ישיג אותנו ולשמוח כשזה קורה - זו גדלות נפש. להמליץ לשכנה היכן ללמוד תפירה ולייעץ לה מניסיוני זה נחמד מאוד, אבל לשמוח בהצלחתה כשהיא עוקפת אותי וכבר מפרסמת על שירות תיקונים - זה מעשה גדול שרק יהודי עם נשמה גדולה יכול לעשות. להגיד שזה קל? לא. שאנחנו שם? הלוואי. מה כן? לקבל את טפיחת השכם ולדעת שאנחנו מסוגלים, כי התורה לא מבקשת מאתנו מה שלא הולם את מידותינו. לקבל מושגים באהבת ישראל, ולהאמין שאפשר להגיע לשם יום אחד, ולאהוב את זולתנו כנפשנו ממש. לרצות שהוא יקבל את השידוך הטוב שרצינו אנחנו, את התפקיד השווה במחנה שחשקנו בו. כי אין שיעור לאהבה, ואין שיעור לגדלותה של נשמה אלוקית. עמוד זה טעון גניזה הגות /// ר' ברג שם הספר: פירוש הרמב"ן על התורה מחבר: רבי משה בן נחמן גירונדי - הרמב"ן מדף: מפרשי התורה כמה מילים: הרמב"ן נולד בספרד ועלה לארץ ישראל. כתב ספרים בכל מקצועות התורה. "וְ אָ הַ בְ ּתָ לְ רֵ עֲ ָך ּכָ מֹוָך" )ויקרא יט, יח( לְ הַ ׁשְ וֹות אַ הֲ בַ ת ׁשְ נֵ יהֶ ם ּבְ דַ עְ ּתֹו. ּכִ י ּפְ עָ מִ ים ׁשֶ ּיֹאהַ ב אָ דָ ם אֶ ת רֵ עֵ הּו ּבִ דְ בָ רִ ים יְ דּועִ ים, לְ הֵ יטִ יבֹו ּבְ עֹׁשֶ ר וְ ֹלא ּבְ חָ כְ מָ ה וְ כַ ּיֹוצֵ א ּבָ זֶ ה. וְ אִ ם יִ הְ יֶ ה אֹוהֲ בֹו ּבַ ּכֹל, יַ חְ ּפֹץ ׁשֶ ּיִ זְ ּכֶ ה רֵ עֵ הּו הָ אָ הּוב לֹו ּבְ עֹׁשֶ ר ּובִ נְ כָ סִ ים ּובְ כָ בֹוד ּובְ דַ עַ ת וְ חָ כְ מָ ה - וְ ֹלא ׁשֶ ּיִ ׁשְ וֶ ה אֵ לָ יו, אֲ בָ ל יִ הְ יֶ ה חָ פֵ ץ ּבְ לִ ּבֹו לְ עֹולָ ם ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה הּוא יֹותֵ ר מִ ּמֶ ּנּו ּבְ כָ ל טֹובָ ה. וִ יצַ ּוֶ ה הַ ּכָ תּוב ׁשֶ ֹּלא ּתִ הְ יֶ ה ּפְ חִ יתּות הַ ּקִ נְ אָ ה הַ ּזֹו ּבְ לִ ּבֹו, אֲ בָ ל יֹאהַ ב ּבִ רְ בֹות הַ ּקִ נְ אָ ה הַ ּטֹובָ ה לַ חֲ בֵ רֹו ּכַ אֲ ׁשֶ ר אָ דָ ם עֹוׂשֶ ה לְ נַ פְ ׁשֹו, וְ ֹלא יִ ּתֵ ן ׁשִ עּורִ ין ּבָ אַ הֲ בָ ה. )רַ מְ ּבָ "ן שם( 33 תשפ"ד 31

נו, מה המורה אמרה על התכנית שלך?" אמא מתיישבת על ספסל האוטובוס, מכניסה את הרב-קו לארנק. אני מתיישבת לידה, נהנית להתרווח על המושב המרופד, לנשום קצת אחרי הריצה הבהולה, הספקנו את האוטובוס ממש ברגע האחרון. "בכיתה, ליד כל הבנות, היא ממש שיבחה את הרעיון. אמרה שזו היתה תכנית בנויה היטב, מהלך זורם ומסר חזק". עבדתי המון על התכנית אותה ביקשה ממני המורה להכין לשיעור חברה. כל שבוע היא מעבירה את התפקיד לחברה אחרת. יש כאלה שנהנות מההכנה ומהמסירה, יש בנות שהיו מעדיפות לוותר על כך, אך כולן עובדות קשה על ההכנה. רוצות להרשים. "את יכולה לעשות לי טובה?" אישה שתינוק קטן בידיה קטעה לנו את השיחה, "תוכלי ללכת לתקף לי את הרב-קו?" כשחזרתי, ביקשה אמא לשמוע את ההמשך. "זהו, ורק כשהיא יצאה מהכיתה היא קראה לי, הודתה שוב על התכנית ואמרה שהיא רוצה להעיר את תשומת לבי - כשדיברתי על תשובה, זה אולי עלול היה לפגוע בציפי, שהוריה בעלי תשובה. לכן היה עדיף לעדן קצת את הסיפור שהקראתי". ראיתי שאמא מרוצה מדברי המורה, והרגשתי צורך לעמעם קצת את רושם המשפט. "אבל כשאמרתי את זה למלי, היא ביטלה את ההערה. היא טוענת שלציפי אין שום בעיה עם התשובה של הוריה, ורק המורה רגישה לדבר". "למלי?" אמא לא הבינה. הנייד שלה פצח בשיר והיא השתיקה אותו. "כן, סיפרתי לה כמובן מה אמרה לי המורה". "למה סיפרת לה? זו הערה אישית שהיתה למורה על התוכן שאת העברת", אמא הדגישה. "למה לא?" לא הבנתי את השאלה. "אני מספרת למלי הכל". אמא השתתקה. "רגע, עוד כמה דקות שקיעה ועוד לא אמרתי את התהילים שלי היום. את אמרת כבר?" "כן, בסמינר". אמא הוציאה סידור ואני עצמתי עיניים, סוגרת עפעפיים על הנוף, משאירה מרווח לעצמי. האם לא הייתי צריכה לספר למלי על השיחה עם המורה? מכירה את הגישה של אמא. היא טוענת שגם אם יש חברה קרובה מאוד, יכולות עדיין להיות מעטפות סגורות ועליהן הכיתוב: 'אישי בלבד', כאלה שאינן צריכות לעבור צנזורה חברתית. אבל אם מלי ראתה אותי מדברת עם המורה, ואני לא אדווח לה על תוכן השיחה, היא תהיה בטוחה שמדובר במשהו מי יודע מה... אולי תחשוב שסיפרתי למורה משהו אודותיה או שהמורה גילתה לי הודעה חשובה. היא תסתקרן, תנחש, תבנה דמיונות, אולי כבר תפגע. ככה היא יודעת שאין סודות בינינו, אני מספרת לה הכל, היא גומלת לי בחזרה והקשר שלנו זורם, פתוח ונעים. לא מבינה בנות ששומרות בקנאות על דברים אישיים אפילו מפני חברות טובות. זה יוצר ריחוק! אמא נשקה לסידור, ואני צלצלתי בפעמון. אל תגלי " תשפ"ד 33 32

החנות ממש כאן, אולי נצליח למצוא שמלה לשבת. "אם את לא הולכת הרגע לצרכנייה, הרשימה תגדל", אמא איימה בחיוך. כל דקה נזכרים במוצר נוסף שחסר ומוסיפים לרשימה, הכתובה בשלל עטים צבעוניים. ניקיתי את עגלת הקניות - מתי התפוצץ כאן שמן? "רותי, מלי מבקשת אותך דקה", ריקי דחפה לי את הטלפון ליד. "רותי", מלי נשמעה נואשת, "אולי אחותך מירי תוכל לתת את הדירה לדודה שלי השבת?" מירי אינה אוהבת שאורחים זרים מסתובבים אצלה בדירה, משאירים טביעות ידיים. "לשבת שבע הברכות?" "כן". דודה של מלי התחתנה השבוע, ושבת שבע הברכות מתקיימת באולם צמוד לדירה של מירי. "רק לדודה שלי מקריית גת אין עדיין היכן לשהות. היא טיפוס סופר-נקי, היא תשאיר את הדירה 'פיקס', וזה ללינה בלבד". צחקתי. מלי יודעת על אילו כפתורים ללחוץ. "אשאל את מירי ואחזיר לך תשובה". לקחתי שוב את העגלה ואת רשימת הקניות, מגלה שנוספו בה בינתיים אבקת סוכר וחבילת עוגיות חצי מצופות... השארתי את העגלה ליד הדלת, מותירה לריקי את המשך העבודה. כך הוא הכלל אצלנו, אחת קונה, השנייה מרוקנת את הקנייה לארונות. ולפני שאשכח התיישבתי על הספה, פותחת 'ריקליינר' ומצלצלת למירי. מירי לא היתה נלהבת למשמע השאלה, אבל הסכימה. "בדיוק אתמול החלטנו לנסוע לחמותי לשבת. בסדר, בשביל החברה הטובה שלך אעשה את המאמץ ואתן את הדירה". "תודה, מירי. אולי ביום חמישי אקח את דודי שלך לגינה כדי שתספיקי להתארגן..." אני יודעת כמה דודי פעלתן ושובב, ניסיתי לפצות על המאמץ שבוודאי יידרש ממירי בארגון הדירה לאורחים. "זה באמת יעזור לי". "יופי. תודה". מלי שמחה מאוד. "אין כמוך, רותי. תודה רבה". נשאר לי רק להתפלל שהדודה אכן מאורגנת, ושרק לא תשאיר למירי האסטניסטית קופסת ארבעס שכוחה במקרר... תסמונת מוצאי שבת משתלטת עליי, דוחפת אותי להוציא ספר קריאה, להנות מהרפיה, להתמלא במשהו טוב. הבית כבר מאורגן, אמא בודקת מבחנים של תלמידות, ריקי וללי משחקות 'אנדרלמוסיה'. בפרק העשרים, כשאני מתכננת לקום ולהטיח במלי למה היא מביאה לי ספרים טיפוליים כאלה, נשמע צלצול הטלפון. מירי מבקשת לדבר אתי. "כן, שבוע טוב, מה נשמע?" מחפה במילים על חשש קל. "ברוך ה‘. הדירה באמת מסודרת ומאורגנת, ממש לא רואים שמישהו היה כאן". אנחת רווחה נפלטת לי מהגרון. מחניקה אותה, שמירי לא תשמע כמה הייתי לחוצה. "ותשמעי משהו חמוד..." היא ממשיכה. "מה?" "מה יש לך מחר?" תמיד מירי כזאת, עוקפת את הפוינט, מסקרנת. "לי?" מושכת את המילה, סוגרת את הספר. "אההה, בטח. יום הולדת". "ובכן, החברה הטובה שלך כבר הכינה לך מתנה. אני מגיעה הביתה, ועל השולחן בסלון יש שקית שמלי כנראה הראתה לדודה שלה ושכחה כאן. כשהצצתי פנימה כדי לבדוק מה זה, ראיתי תיק צד ירוק זית עם פתק מצורף: 'לרותי היקרה, במילים אני לא חזקה, אבל כדי לאחל יום הולדת שמח לא צריך לדעת לכתוב, צריך לאהוב'". נשמע שמירי משועשעת מתוכן המכתב. כבר שכחה מה זה בנות סמינר. "יו, איזה סיפור מצחיק!" אני מתלהבת. "אני צריכה להתקשר למלי למסור לה ד"ש מהמתנה שלה... להתראות, מירי". ללי וריקי מרימות עיניים שואלות מספירת הכרטיסים. אני מספרת להן בצחוק על האפיזודה. יוצאת למרפסת עם הטלפון, מציצה בשעון. כן, מלי בוודאי כבר פנויה לדבר, הגם שזה מוצאי שבת שבע ברכות. מדמיינת עיניים מופתעות, פה מתעקל לזווית מחויכת. מבוכה קלה. מלי לא תירגע מהמחדל הזה שלה... מתיישבת על הכיסא. חושבת פתאום שוב על מלי. מלי שטרחה כל כך. בוודאי הסתובבה בין חנויות רבות כדי למצוא את התיק שיקלע לטעמי, שילמה עליו ממיטב כספה, הוסיפה מילים מהלב. רצתה להביא לי את השי בו ביום, בהפתעה גמורה, לפגוש פנים המומות, נרגשות ומודות. איך היא תרגיש כשהיא תבין שהחמיצה את המומנט ולתיק אין כבר את אפקט ההפתעה? אני יודעת להציג. אוכל להעמיד פנים מרוגשות, לענוד את התיק על הכתפיים ולהגיד: מלי, אני כל כך אוהבת את התיק! יכולה להתאפק. לא לסנן מילה מראש. להזהיר גם את מירי אחותי. מלי תיזכר בוודאי באבדה. תבוא ותיקח את השקית ממירי. לא צריכה לדעת שכבר פתחנו והצצנו ועודּכַ נו. זה בוודאי ישמח אותה יותר... פתאום אני מצליחה להבין. כן, יש פעמים שבהן הדיבורים צריכים לפנות את הבמה ולהשאיר מקום לסוד קטן בלב. וזה מה שיהפוך את החברות שלנו לחזקה וזורמת, ובעיקר מכבדת. סיפור קצר לנוער /// ח' לבין "למלי?" אמא לא הבינה. "למה סיפרת לה? זו הערה אישית שהיתה למורה על התוכן שאת העברת", אמא הדגישה. "למה לא?" לא הבנתי את השאלה. "אני מספרת למלי הכל!" 33 תשפ"ד 33

משא כבד גילי עדיין לא הגיעה, ותיקי ועופרה המשיכו בינתיים להישען על מעקה המרפסת, עוקבות אחר חתולה העומדת דרוכה למרגלות העץ שמולן, אוזניה זקופות ומבטה נע אחרי משהו. "הי, שימי לב עופרה", אמרה תיקי חרש. "החתולה סימנה לעצמה כמטרה את הציפור הקטנה שעל הענף הנמוך, ראי, היא ממש בעמדת זינוק. מסכנה הציפורית... תופסת שלווה ואינה משערת מה מחכה לה..." "לא מחכה לה שום דבר. 'קישטה'!" הניפה עופרה את ידה, ובאחת ברחה משם החתולה. "אני שונאת את החתולה הזאת", סיננה בין שפתיה בפנים זעופות. "התבייתה על החצר שלנו ולפעמים אפילו מעזה להיכנס הביתה. אבל אבא שלי אומר שטוב שהיא כאן..." "למה?" "כי בין השאר היא צדה גם נחשים שעלולים לרחוש פה בין העשבים ומתחת לאבנים". "ממש כמו שאומרת המחנכת שלי: בכל רע יש גם טוב". "נכון, אם כי לפעמים ממש קשה להבחין בטוב הזה", נענתה עופרה. "למשל, מה שקרה לאבי בעבודה - סיפרתי לך כבר, נכון? בתחילה זה היה נראה לי ממש אסון. כל הזמן שאלתי את עצמי אם יש שם 'נחש מתחת לקש', שמקלקל לאבי את היחסים הטובים שלו עם המנהל. אבל בסוף ברוך ה' העניינים הסתדרו, המנהל בעצמו ראה שטעה, והוא אפילו יפצה את אבא שלי על עוגמת הנפש". "אוואו, ברוך ה'", שמחה אִ תה תיקי בכל לב. "זו בשורה נהדרת". "בגלל זה כל הבית שלנו שמח היום. אבא שלי חזר לעצמו, צוחק ושר כמו שהיה תמיד, וגם אמא רגועה יותר". "מעניין, ואצלי דווקא ההיפך", נפתח לבה של תיקי בלי שנתכוונה. "מה? מה קרה?" "אני מהבוקר בדיכאון אמיתי... זה סיפור ארוך. לא יודעת אם בכלל תביני. שמעת בכלל על השואה, עופרה? יודעת מה זה?" "הצחקת אותי, תיקי. מי לא שמע על השואה? מלמדים על כך בבית הספר. אפילו היה לנו 'יום השואה'". "טוב, מה שמלמדים זה כלום... אבא שלך - בטח לא היה בשואה, נכון?" "דווקא כן היה. הוא לא מדבר על כך כמעט, אבל פעם כן סיפר לי שהיה במחנה עבודה, והיה שם מפקד רשע וקשוח שכמעט הרג אותו". "מה, כן?" תיקי התפלאה. "ואני חשבתי שאתם כמו משפחת הלוי, השכנים שלנו מלמטה, שההורים שלהם 'צברים', כלומר נולדו פה בארץ". "למה חשבת ככה?" סגירת מעגל פרק כ"ט תקציר: מר דביר, אביה של עופרה, מאוים בפיטורין בשל חשדות שמעלים מולו במפעל בו הוא עובד. לאחר תקופת מתח, מכריז סוף סוף המנהל ירדני על חפותו. נאן מקבלת מסבתא אמיליה שבשוויץ בקשה לסייע בתפיסת הנאצי שהסגיר את בנה בעת מלחמת העולם השנייה. היא מעבירה את המידע לבטי צ'פטל, העוסקת בציד נאצים, אך תיקי מתאוננת על האווירה הקשה שנעשתה בבית בעקבות העיסוק המחודש במאורעות העבר. בבוקר, יוצאת תיקי לביתה של עופרה, חברתה המתקרבת ליהדות, והן מזמינות לשם גם את גילי. תשפ"ד 33 34

מצטרפים למסע - סדרה בהמשכים /// לאה פריד "לא יודעת... אולי כי אתם לא נראים סוג כזה. הווילה שלכם למשל... רוב ניצולי השואה אינם עשירים". עופרה צחקה כמי ששמעה בדיחה טובה. "קודם כל, זה לא בדיוק נכון. יש כאלה שכן הסתדרו יפה בעלותם לארץ, הן כבר עברו יותר מעשרים שנה מסיום המלחמה ההיא. ושנית, אנחנו לא עשירים כל כך". "אה, לא יודעת, למה בעצם חשבתי ככה? אולי משום שיש לכם גם אוטו..." "האוטו הוא מן העבודה, ואת הווילה שלנו אבא שלי קנה בהזדמנות וגם לקח הלוואות לשם כך. אולי מפני שאני רק בת יחידה, אנו יכולים לחיות ברווח יותר". "טוב, לא משנה. איפה היינו? אה, בעניין השואה. את אומרת שאביך היה בשואה ואפילו סבל?" "כן, לפי המעט שאני יודעת". "ואמא שלך?" "אמא שלי? לא ראית שיש לה מספר כחול על היד?" "לא. לא יצא לי לדבר עם אמא שלך כמעט, לעמוד מולה מקרוב... אה, מספר כחול הטביעו בהרבה מחנות מוות על ידיהם של האסירים היהודים. שמעתי שצרבו להם את המספר לתוך הבשר וזה כאב". "אוי, בבקשה תיקי, אני לא רוצה לחשוב על כך אפילו". "זהו, עופרה, נכון קשה לחשוב על ההורים שלך שסבלו ולדעת מה שהם עברו?" "בטח. לכן אני לא חושבת על זה, ואין בכלל דיבורים על הנושא בבית שלנו". "אבל אצלנו יש, עופרה. לא תמיד. בדרך כלל לא. אמא שלי סתם ככה אישה שמחה. היית מאמינה בכלל שהיא היתה בשואה האיומה?" "באמת קשה להאמין. היא כל כך 'צברית', כאילו גדלה בישראל כל חייה". "נכון. היא באמת גדלה והתחנכה פה ב'בית יעקב' בתל אביב. כשעלתה לארץ היתה בערך בת אחת עשרה, וגם לא ממש סבלה ממאורעות השואה כי היא נשלחה מברלין לסבתא שלה הנוצרייה בשוויץ - - " "נוצרייה???" זוג עיניה החומות של עופרה התעגלו בהפתעה. "מה? לאמא שלך היתה סבתא נוצריה???" "אויש! למה סיפרתי לך? זה פתאום יצא לי מהפה. עופרה, אני מבקשת, אל תגלי לאף אחת. יהיו מספיק בנות שיעשו מזה מטעמים אם יֵ דעו, וחלק אולי אפילו יחרימו אותי או יתרחקו ממני..." "חס ושלום, תיקי. את ילדה חיובית ו... מקרינה כזאת, שאני בטוחה שאף אחת בעולם לא תרצה להתרחק ממך בגלל סבתא רחוקה. בכל זאת חכם מצדך שאת לא מספרת. אני לעולם לא אספר לאף אחת, אבל יותר טוב שאכן לא תגלי לכל אחד. אז מה? אולי הסבתא הזו היא הסיבה למצב הרוח הרע שלך היום?" "גם היא", ענתה תיקי. "אבל לא רק... אלו כל הדיבורים על השואה שמפעם לפעם צפים בבית מחדש. לא אספר לך על כל קורותיה של אמי, אי פעם אולי היא תכתוב עליהם ספר... העיקר הוא שלפני יומיים בערך, הגיע אל ההורים שלי גזיר עיתון ובו תצלום של מפקד מחנה אחד, לא זוכרת מה היה שמו... אולי מט... טוזן... לא משנה". "רגע, אולי אשאל את אבא שלי. הוא מכיר את כל המחנות בגרמניה והוא כבר יזכיר לך את השם". "לא, שם המחנה אינו משנה כל כך", עצרה תיקי בעד עופרה. "חשוב יותר שמו של האיש בתמונה. שמו של המפקד שהיה כתוב תחת התמונה, הוא בדיוק השם של הנאצי שהלשין בשעתו על אביה של אמי שהוא נשוי ליהודייה, ובכך הסגיר אותו לגסטאפו, מבינה?" "בערך, עדיין לא לגמרי". "נכון, את לא יכולה להבין עדיין", המשיכה תיקי במרץ, "עד שתשמעי עד הסוף... שכחתי לספר לך שאת גזיר העיתון שלחה סבתא שלי משווייץ, והיא דוחקת באימי לנסות למצוא את הנאצי הזה ולמסור אותו למשטרת ישראל כדי שיעמידו אותו למשפט". "כמו במשפט אייכמן!" התפעלה עופרה, שהבינה סוף סוף את העניין. "אוהו, זו הולכת להיות פרשייה מדהימה. הלוואי ואמא שלך תצליח לצוד אותו. ימח שמם של כל הנאצים האלו. הלוואי שיתלו את כולם כמו שעשו לאייכמן, מגיע להם". "בטח שמגיע. אבל עד שנתפוס אותו, אם בכלל... בינתיים המשפחה שלנו תסבול נורא. מבינה? בעצמך אמרת כמה זה מקשה ומכביד, כל הדיבורים הללו בבית על זיכרונות השואה. ההורים שלך שותקים, וגם אצלנו מנסים לשתוק, אך לא תמיד זה מצליח. ועכשיו, פתאום הועלה זכר הנאצי ההוא בבית. אמא שלי בוכה כל הזמן. אומרת שהכל צף בה מחדש. אף שהיא לא סבלה במחנות כמו אבא שלי, עדיין היא נפרדה באישון לילה מאביה. ובהתחלה סבתה לא אהבה אותה, והיו גם חברות שהתנכלו לה מאוד בכיתה בגלל היותה בת לעם היהודי. בעצם, בתחילה היא בעצמה אפילו לא ידעה שהיא יהודייה, והיתה צריכה לגלות הכל מחדש... ככה, על אף שהיא תמיד ידעה לגלות את הטוב שברע והיתה מלאת תקווה לעתיד טוב יותר - הנה, לי היא קראה תקוה מסיבה זאת - אבל פתאום עכשיו, הכל יוצא החוצה, וקשה לה כל כך... וגם אני – נמאס לי עם כל המשא הכבד הזה מהעבר. קמתי עם מצב רוח נוראי ורק רציתי לעזוב את הבית וללכת כבר לגילי. בסוף הגעתי אלייך..." "בדיוק בבוקר שבו אני לא רציתי לעזוב את הבית בשום אופן", החזירה עופרה בחיוך ידידותי. "ועכשיו, הגינה הזאת שלכם ממש השכיחה ממני הכל", הודתה תיקי. "אולי נקנה אדנית לחלון ואצמיח בה כמה פרחים. זה ממש מחיה את לבי". "וגילי", הציצה עופרה בשעונה, "למה עדיין לא באה?" "מעניין" התפלאה גם תיקי ואז חייכה משועשעת: "אולי גם היא לא רצתה לעזוב היום את ביתה... ובעצם, הכל משמיים. לי זה יצא דווקא טוב. כי לשפוך את הלב נעים יותר כשזה אחת מול אחת". "אני שונאת את החתולה הזאת", סיננה בפנים זעופות. "התבייתה על החצר שלנו ולפעמים אפילו מעזה להיכנס הביתה. אבל אבא שלי אומר שטוב שהיא כאן..." 33 תשפ"ד 35

טובה שוב | דרך חתחתים בלתי נתפסת עבר הרב צבי שרייבר, פעוט שנולד בסיביר, תחת חסותו של אחיו פינחס - שהיה עדיין ילד בעצמו | מפולין לסיביר ומשם לטהרן, ביתמות ובקור, ברעב ובמחסור | אך הנוראים מכל היו מאבקי הדת שנאלצו לנהל מול מי שביקשו לנתקם ממורשת אבותם | ואיך לבסוף הגיעו הילדים מן הקיבוץ לידי הרב מבריסק והחזון איש? עם ה'שלושים' לפטירתו של הרב ישראל בונם צבי שרייבר, מוגש בזה סיפורם המטלטל והפלאי של האחים זצוק"ל מלמעלה ללמטה: מחנה עתלית קבוצת ילדי טהרן באוניה, בדרכם לארץ ישראל, בשנת תש"ג, יד ושם תצלום קבוצתי של ילדי טהרן, במחנה מעבר בריטי, בשנת תש"ג, יד ושם תמונה קבוצתית של קבוצת ילדי טהרן ומלוויה, יד ושם הפעוט מטהרן

"הנה הכותל" אמר המדריך לקבוצת הנערים שעמדו סביבו, בעודו בוחן בעיניו את השטח סביב ומוודא שאיש אינו מנסה להתקרב אליהם. מהצד, עמדו וצפו במחזה מספר בחורים מישיבת חברון, עיניהם רואות וכלות. "מה זה הקיר הזה?" שאלו הילדים את המדריך גלוי הראש. "הקיר הזה?" השיב המדריך בנימה של יודע כל, "הוא קיר עתיק בן אלפיים שנה. גובהו אחד עשר מטרים, גובה כל אבן מטר ויש גם אבנים שגובהן שני מטרים. ששה נדבכים מצויים מעל הקרקע, ותשעה נדבכים מתחבאים מתחת לפני הקרקע". עוד קצת מלל והקבוצה כמעט פונה לצאת מהכותל, ההזדמנות כמעט ומוחמצת... פתאום ניתַ ק אחד הבחורים ממקומו, לקח כיסא ועלה עליו, בניגוד לחוקי המנדט, והתחיל לצעוק: "ילדים יקרים! אתם יודעים מהו באמת הקיר הזה? זהו קיר קדוש! אלו לא סתם אבנים ברוחב כזה ובאורך כזה... הנשמות של ההורים שלכם, שנשרפו על קידוש ה', עברו בדרכן לשמיים דרך הקיר הזה! כאן הם התפללו עליכם, ילדיהם שנשארו, שתזכו להמשיך את דרך התורה ותישארו ילדים צדיקים. תתקרבו אל הקיר, ילדים, תתפללו אל ה' ותבקשו שיציל אתכם מהאנשים שרוצים לנתק אתכם מבית אבא, לחלן אתכם!" הצעקה, שנצעקה מהלב, הזכירה לילדים נשכחות. בבת אחת נטשו את המדריך ורצו אל הכותל, צועקים ובוכים. המהומה היתה גדולה, ובחסותה הצליחו בחורי הישיבה לגשת אל הנערים ולשאול לשמם. "תצילו אותי", ביקש ילד כבן אחת עשרה, "אותי ואת אחי. קוראים לי פינחס שרייבר ואני יודע ללמוד, שולט בארבע מסכתות בעל פה, אני מוכן שתבחנו אותי..." גלות סיביר ולימוד תורה מתוך ריצה בן שבע וחצי היה הילד פינחס כאשר התנתק מהעיירה, מבית המדרש, והוגלה עם הוריו לסיביר יחד עם אלפי אזרחים פולנים. כאשר כבשה רוסיה את חלקיה המזרחיים של פולין, היא הגלתה את הנתינים שברחו לשם ממערב פולין - לערבות סיביר, לעבודת פרך. בסיביר כבר לא יכלו האב והבן להמשיך ללמוד מאחורי התנור החם כפי שעשו בעיירה. הם המשיכו ללמוד בדרך אחרת. כל יום, עת שב רבי ישראל בונם מעבודת הפרך, מחטיבת העצים - היה לומד עם בנו. כיצד? השניים היו רצים סביב המחנה כדי לחמם את גופם שלא יקפא, וככה, בעת הריצה, היה האב מלמד את בנו תורה. יום אחד נמצא במחנה אוצר: שתי מסכתות! מסכת סוכה ומסכת פסחים. המסכתות פורקו דפים-דפים, וכל אחד מהגולים קיבל דף גמרא אחד להשביע את רעבונו... שני אחים ויתמות משולשת שם בסיביר נולד למשפחת שרייבר בן. בתנאי החיים האיומים ששררו במקום, אסור היה למול את הרך הנולד, שכן הקור והמחלות היוו סכנה של ממש; אולם בהגיע היום השמיני קרא האב לבנו בשם: צבי. שנתיים חלפו. יום אחד הכריעו הרעב, המחלות והקור את האב, ר' ישראל בונם. שלושה ימים חלפו והאם הצטרפה אליו, מניחה את פינחס לומר קדיש אחרי שני הוריו. רק סבתא נשארה להשגיח על הילד בן השלוש עשרה ועל אחיו צבי בן השנתיים. לא לזמן רב - לשלושה שבועות בלבד... אז הלכה גם הסבתא לעולמה. ונותר הנער פינחס לבדו, שומר על אחיו הקטן צבי. ילדי טהרן לא מוצאים מנוח באותה העת, נחתם הסכם בין הרוסים לבין ממשלת פולין הגולה, וצבא פולני הוקם על אדמת ברית המועצות כדי לסייע לרוסים בקרב נגד הגרמנים. פליטים פולנים נקראו להצטרף לצבא הזה, שנקרא צבא אנדרס. צבא אנדרס הגיע לאירן, שהיתה בשליטת הבריטים - בני בריתם של הרוסים. עם החיילים, נשלחו לאירן גם מאות ילדים שלוקטו מבתי יתומים בקזחסטן. ילדים יתומים, בנים למשפחות פולניות שהוריהם לא שרדו את תנאי החיים בסיביר. פינחס שרייבר ואחיו היו בין אותם ילדים, שנשלחו לטהרן. הילדים היו שבעי תלאות. חלקם הגיעו באפיסת כוחות. הם היו נטולי נעליים, לבושי קרעים. רובם לא קבלו חינוך, וההתפתחות ההשכלתית והלימודית שלהם היתה נמוכה. הפולנים הבינו שלילדים היהודים יש צורך בבית יתומים נפרד מאלו שאינם יהודים, ושמחו כשמשרד הסוכנות היהודית בטהרן בקש לקחת אחריות על בית היתומים היהודי רשמית, הסוכנות היהודית לקחה לה למטרה להעלות את רמת התזונה, רמת הסדר והניקיון בקרב החניכים; אולם למעשה, מטרתם העיקרית היתה להשכיח מהילדים את עברם ולהנחיל להם את רוח הציונות, והם עשו זאת בברוטליות. הסוכנות היהודית והשופר שמעבר לגדר בליל ראש השנה, התכנסו הילדים היתומים לתפילת ערבית בבכיות, אבל המדריכים הפסיקו את התפילה ושלחו אותם לסעודת חג חגיגית, תוך חילול קדושת השבת והחג. הילדים, שזכרו עדיין את מורשת אבותיהם, רצו ללכת לבית הכנסת המקומי שבטהרן. התפילה שם התחילה בשעה שש, אבל את הילדים לקחו רק בשעה תשע, וגם אז לא הרשו להם להיכנס פנימה, ואפשרו להם לשמוע תקיעת שופר רק מן הגינה שסביב בית הכנסת. ביום כיפור ערכו המדריכים סעודה לעיני הילדים ר"ל, ולקחו אותם לבית הכנסת באוטובוסים... ילדים שהתעקשו על אוכל כשר, רעבו כפשוטו ממש. הרופא שהוזעק לבדוק את אחד מהם טען שמצבו מסוכן, אבל המדריך לא התרגש. "ימות אחד או שניים והשאר ילמדו את הלקח", אמר באדישות בלתי נתפסת. "אי אפשר לתאר את עוצמת הניסיונות שהיו במחנה" – כך שח לימים הרב פינחס שרייבר. לארץ הקודש בכבלים של חולין אחרי שנה בטהרן קיבלו הילדים אשרות עלייה, והועברו בדרך ארוכה ומפותלת לארץ ישראל. אולם גם בארץ לא הגיעו היתומים אל המנוחה ואל הנחלה. החרדים לדבר ה' רצו לקבל אל חיקם את היתומים פליטי המלחמה ולגדלם לתורה, אולם הסוכנות אחזה בהם בכוח. הם חולקו לפי מפתח מפלגתי. מתוך מאות ילדים, שלושים ושמונה בלבד הגיעו לידי אנשי אגודת ישראל; והיתר, אף שבחלקם היו בוודאי מבתים שומרי תורה ומצוות נשלחו לחינוך כפרני. 33 תשפ"ד 37

מצבם של הילדים כאב לרבים וטובים מבני היהדות הנאמנה, אבל הם לא ממש יכלו להועיל. הילדים היו יתומים, והמדינה פרשה עליהם חסות. קרובי משפחה יכלו לקבל אפוטרופסות על היתומים - אבל מי שלא היה לו קרוב? המדריכים דאגו שאנשים מבחוץ לא יוכלו ליצור עמם קשר. מרבית הילדים נכנעו אט אט. אחד מהילדים שהתעקשו לשמור תורה ומצוות למרות הקשיים הנוראים, היה הנער פינחס שרייבר. הקשר עם החוץ והדוד הפיקטיבי יום אחד )אותו יום שסיפרנו עליו בתחילת הכתבה(, נודע לבחורים מישיבת 'חברון' שקבוצת ילדים מ'חוות הלימוד' שבתלפיות מתעתדת להגיע אל הכותל. הם חשבו שאולי זו ההזדמנות, והגיעו אל הכותל כדי לנסות ליצור קשר עם הילדים, לחזק אותם ולעודד את רוחם. כאמור, הם לא הצליחו - עד שהבחור משה שמעון וינטרויב עלה על כיסא וזעק מה שזעק, וזעקתו זו הצילה ארבעה עשר נערים! בחסות המהומה שהשתררה במקום, ניגש פינחס אל אחד הבחורים והציג את עצמו, והבחורים רשמו את פרטיו. הפרטים הללו הועברו לידי גדולי ישראל שטיפלו בעניינו של הילד. בתחילה חשבו לשלוח את הרב יצחק גרינברג, שיציג את עצמו כדודו של הנער. לשם כך קיבל הרב היתר מהרבנים להגיע לחוות הלימוד בגילוי ראש, כדי שהמדריכים יניחו לילד ליצור עמו קשר. התכנית לא יצאה אל הפועל, שכן הוברר שכדי לשחרר את הילדים ולקבל אפוטרופוסות עליהם, על 'הדוד' להוכיח שיש לו אמצעים לכלכל אותם. משום כך, התבקש יהודי אמיד ויקר בשם הרב משה חיים אוקון להציג את עצמו כדודם של הנערים. הרב אוקון הגיע לחוות הלימוד שבתלפיות, והציג את עצמו כדודם של הילדים שרייבר. הנער פינחס היה חכם, הבין מיד מאין 'נולד' לו פתאום דוד, וקרא אליו: "זמן רב כל כך אני מחכה לך!" המדריכים התרשמו כי אמנם הם קרובים. ככה קיבל הרב אוקון את האח הצעיר, צבי, תחת חסותו, אולם על אחיו הבוגר פינחס לא ויתרו המדריכים, במיני תירוצים ואמתלאות. הנער התחנן לפני מדריכיו שירשו לו ללמוד תורה, אולם אלו סירבו לו. למרות הכל, מילדי המחנה, הוא היה כמעט היחיד שלא נכנע. רבי משה בלוי כתב באותם ימים: "כן מודיעים לנו אחדים שביקרו בימים האחרונים במחנה 'חוות הלמוד' ברמת רחל, שמחנה זה חוסל כבר וכי המדריכים הספיקו להרחיק את הילדים מהדת. ילדים אלה במחנה זה עד לאחד אבודים בהחלט. אחד המבקרים סיפר לי מתוך דמעות בעיניו על חורבן הדת במחנה זה, ועל אחד קדוש ילד אחד בין כולם שנחבא תחת כנפי מעיל אחד המבקרים והתייפח בדמעות שליש בבקשה להוציא אותו לבין הילדים שלא הורעלו עוד. המבקר בכה יחד עם הילד אבל לא יכל להצילו מפני שהסוכנות קנתה בקניין נפשי וגופני את הילדים". הבריחה מהקיבוץ הברית, הדרשה והדמעות הימים חלפו והנער המשיך להתעקש על שלו, עד שאנשי הסוכנות נואשו ממנו. הם לא שחררו אותו אלא שלחו אותו להתחנך על ידי אנשי המזרחי. אולם הנער התעקש שהוא רוצה רק ישיבה... חינוך דתי פשרני לא סיפק אותו. בלית ברירה העבירו אותו לקיבוץ חפץ חיים, שהוא מקום דתי, אבל הוא המשיך להתעקש שהוא רוצה ישיבה. יום אחד נעלם מהקיבוץ. אחר מספר ימים הופיע בירושלים. הוא לא סיפר לאיש מה היה עמו באותם ימים. "אני כאן וזה מספיק", אמר. הרב מבריסק הכניס אותו לביתו, ואחיו הקטן צבי נשלח מבני ברק וצורף אליו. סוף סוף הגיע העת לברית מילה, שלא התקיימה ביום השמיני להולדתו של הפעוט בסיביר. הברית לאח הקטן נערכה מבית הרב מבריסק. הנער פינחס - פיניה, כפי שכונה - שאל את הרב אם אפשר להוסיף לאחיו שם בעת הברית, וכך נקרא שמו בישראל גם על שם אביו המנוח: ישראל בונם צבי בן ישראל בונם. אחר הברית אמר הרב לאח 'הגדול': "אתה בעל השמחה, ומנהג מימין: מסירת שיעור גמרא לחברי קיבוץ חפץ חיים משמאל: הרב מבריסק בירושלים תשפ"ד 33 38

ישראל כי בעל השמחה אומר דרשה בברית". הנער נבוך, לומר דרשה לפני הרב מבריסק? על כן אמר: "דרשה אני לא יכול לומר, במקום זאת אומר כמה דפי גמרא". תיכף נעמד הנער והתחיל לצטט דפי גמרא. עיניו של הרב מבריסק התחילו לזלוג דמעות. הוא דיבר על יופיה של הדרשה. ילד אוד מוצל מכפור ומתלאות, יודע דפי גמרא על פה... יש אומרים כי בכה גם באומרו: "אבוי, כמה פיניה'לך כאלו נאבדו לעם ישראל". סוף סוף בישיבה ומי היה השדכן? הנער פינחס עבר ללמוד בישיבה בני ברק, ואחיו הצטרף אליו לשם, כשהחזון איש מסוכך עליהם באהבת אב. הוא דאג לישראל בונם צבי למשפחת אומנה, משפחת שפיגל, שגידלה אותו. כשגדל מעט, הגיע אחיו יום יום כדי ללמדו תורה, כפי שאבא שלו לימד אותו... הנערים גדלו. הנער פינחס, הלא הוא רבי פינחס שרייבר, למד והתעלה בישיבת פוניבז' כשהוא שומר על קשר הדוק עם החזון איש שחיבבו מאוד. לפני שהתארס, חשש חמיו לקחת לבתו חתן יתום בלי משפחה, והחזון איש עצמו שכנע את הכלה כי כדאי לה להינשא לו. שמחת האירוסים התקיימה בביתו של החזון איש. כל ימיו המשיך לשקוד על התורה מתוך עמל. לימים, כשהוקמה קריית פוניבז' בעיר אשדוד, כיהן בה רבי פינחס כרב עד יום פטירתו. נפטר בד' בטבת תש"ע, כשהוא מותיר אחריו משפחה מפוארת, בנים וחתנים ידועי שם בעולם התורני. גם אחיו הצעיר, צבי, שנולד בערבות סיביר וגדל כל חייו ללא הורים, כאשר אחיו הגדול מסוכך עליו ומוליכו במסירות נפש בדרך ה' - זכה ועלה ונתעלה. בשלהי אדר ב' השנה הסתלק לבית עולמו גם רבי ישראל בונם צבי - כמעט אחרון ילדי טהרן. ששה עשר ילדים הותיר, נכדים ונינים הולכים בדרך ה', מותיר מורשת של תורה ויראה. זכה הוא למה שלא זכו מאות ילדי טהרן האחרים. לראות עולמו בזה ובבא. סבא של תורה פנינו למירי, נכדתו של הסבא צבי זצ"ל. האם ידעתם על עברו של סבא? עבר כזה מחייב אתכם? סבא לא דיבר על עצמו, שמענו את הסיפור מהסביבה. ידענו שסבא הוא אוד מוצל ממשפחה של גאונים וצדיקים. נולד למשפחה שחינכה לאהבת תורה, ובזכות החינוך אותו קיבל אחיו הגדול – ניצל אף הוא, במסירות נפש ובניסים. סבא רבי ישראל בונם צבי זצ"ל, היה סבא של תורה, ובישיבה הרצופה שלו ליד הסטנדר נתן לנו את המתנה הכי גדולה. כי אפשר לשלוח את הילדים למוסדות חינוך מעולים, אפשר לדבר על תורה ועל יראת שמיים, אבל הדוגמה האישית שלו היתה חזקה מהכל. בשנים האחרונות, כשנחלש והמחלה עשתה שמות בגופו, הוא ממש 'מסר נפש' ללכת לבית הכנסת. כשהוא נעלם לפתע - מצאו אותו בבית המדרש... איך הגיע לשם לבד, בחולשתו העצומה? זו תעלומה לא פתורה עד עצם היום הזה. וכך כל תקופת המחלה, כל דיבוריו, גם מתוך בלבול, היו על עשיית רצון ה'. סבא הותיר מורשת. שישה עשר ילדים ומאות נכדים ההולכים בתורת ה', ומשאלה בוערת בלב כולם, שלא תשתכח התורה הזו, שנשמרה במסירות נפש, מפיהם ומפי זרעם. הרב ישראל בונם צבי שרייבר זצוק"ל מסע ילדי טהרן הרב פנחס שרייבר זצוק"ל גנזך קידוש ה'

כדור קיים ים. עתר, , עד גם לך זה קורה? מוצאת את עצמך עומדת ליד ּבָ ר בשמחה, נהנית מהמראות היפים - ותוהה אם גם את תצליחי אי פעם לעשות משהו שיהיה ראוי לעמוד על ּבָ ר... בלי להוריד מערכם של פטיפורים מושקעים ומורכבים, החלטנו לגלות לך סודות מאחורי הקלעים, איך מכינים ממתקים טעימים ויפים בקלי קלות - גם לבעלי ידיים שמאליות! כיבוד ברגע פרלין שוקולד חלבי בקלי קלות החומרים: חבילת 'רבע לשבע טורטית', מעט שוקולד לבן מומס איך עושים את זה? ממיסים שוקולד לבן עם טיפת שמן בשקית שמכניסים למים רותחים. מחוררים חור קטנטן בקצה השקית ומזלפים פסים על הטורטית. מקלות אפויים טבולים בשוקולד החומרים: מקלות 'גריסיני' בטעם טבעי, קרוקנטים, שוקולד חום, חמאת בוטנים איך עושים את זה? ממיסים שוקולד עם חמאת בוטנים )כפית חמאת בוטנים על כל 100 גרם שוקולד( בכלי צר וגבוה, טובלים גריסיני טבעי עד חצי מגובהו, ממתינים שניות אחדות ומפזרים קרוקנטים על השוקולד. מעמידים לייבוש בכוס נמוכה. את שאריות השוקולד המומס עם שאריות הקרוקנטים, אפשר לשפוך לתבנית שקעים המיועדת לפרלינים - והנה לנו ממתק נוסף! מיני ארטיק שוקו-בננה החומרים: בנניות ארוכות )יש גם קצרות, הצורה שלהן לא מתאימה למטרה(, מקלות ארטיק קטנים איך עושים את זה? חוצים בננית ארוכה, יוצרים חריץ באמצע הצד בו הבננית 'פתוחה' ותוקעים מקל ארטיק. / מגישה: מרים צילום: שפית בלי תעודה// 1 2 3 תשפ"ד 33 40

סדרה בהמשכים לבנות הנעורים /// ש' מלוביצקי תקציר: אתי לרנר, החברה השקטה - נותרה פגועה ומבוישת בעקבות ניסיון העזרה שלי, ולא העזה לשוב לסמינר. הצעתי למשפחתה בסתר שהחברות יבקרו בביתה אחת אחת. התכנית הצליחה, ואתי שבה לכיתה והשתלבה באופן מפליא. נותרתי מבולבלת, האם עזרתי פגעה או הועילה? ניסיתי להתחזק ולעודד את עצמי, וכשפגשתי ילדה עם תסמונת דאון שסיפרה שהיא בודדה, הזמנתי אותה לביתי. לאחר שעות אחדות של אירוח, התברר שמשפחתה מחפשת אותה, והמשטרה מגיעה לאסוף אותה מביתנו. השוטרים נוזפים בי על התנהלותי. יש רגעים שבהם את כבר לא צריכה להתמסכן. את אומללה כל כך עד שכולם מנסים לפייס ולהרגיע, וכך ברור לך שאת מסכנה אמיתית. ככה היה היום הזה אחרי שהשוטרים "זו בעצם היתה אחריות שלי", אמרה אמא. "אני הייתי אמורה הלכו מאתנו. לבדוק שההורים שלה לא מחפשים אותה". שתקתי. זה היה מעליב מאוד. אמא אמרה כאן בעצם שהיא לא היתה אמורה לסמוך עליי. אבל למה לא? אני כבר בכיתה י', חוזרת הביתה עם ילדה עם תסמונת דאון ומספרת שההורים שלה לא בבית ושהיא תהיה אצלנו עד שההורים שלה יחזרו. מאוד לא מחמיא אם זה מעורר שאלה ואי אמון. אבל כנראה מהיום אמא תבדוק כל דבר שאעשה מרצון טוב, לוודא אם אכן התמונה היא כפי שאני רואה אותה או לא. "אני אדבר עם ההורים שלה", המשיכה אמא, לא מודעת לעלבון הגדול. "אגיד להם שזו טעות שלי". "לא צריך", הצלחתי להוציא את שתי המילים הללו מהפה. "למה?" הרחמים של אמא היו גלויים. "הם לא יבינו למה זו טעות שלך. מבחינתם בחורה נורמלית לא לוקחת ילדה מהרחוב ושומרת עליה". 'ומבחינתך', שאלתי את עצמי בשקט, 'מבחינתך זה כן נורמלי?' "תדעי שזה רק נשמע ככה", אמרתי לאמא והתכוונתי גם לשולמית שעמדה לידה. "במציאות זה היה הגיוני כל כך. ילדונת בוכה ברחוב, מספרת שאבא ואמא נסעו לסבא ולסבתא והיא לבד. המוכרת אומרת שהיא באה לקנות לפעמים לבד. מנין לי לדעת שההורים המתינו לה בפעמים ההן מחוץ למכולת. אני האמנתי שהיא אכן עצמאית. היא באה אתי בשמחה. פעם אחת התקשרתי והם לא ענו, וזה הסתדר לי מצוין עם האמירה שלה שהם נסעו לסבא ולסבתא". "אני יודעת", אמא היתה להוטה שארגיש טוב, "אני יודעת אם לרגע רציתי להתנחם בדברים שלה, היא חזרה למילים שאת רק רצית לעזור". הללו שפגעו בי יותר מהכל. "זו היתה בעצם טעות שלי. אני הייתי צריכה לבדוק שאכן ההורים שלה אינם דואגים ושזו עזרה נצרכת". 'מהיום', ניבאתי לעצמי, 'מהיום כל רעיון שיעלה בדעתי וארצה לבצע, אמא תתחיל לבדוק אחריי כאילו אני בגן חובה... לא. לא תהיה פעם הבאה. אני סיימתי לעזור לאנשים. לא עם רצון טוב ולא עם רצון רע. נכון, לפעמים זה מצליח. אתי היא הוכחה. היא הולכת לה שמחה בכיתה. אבל הסיפור של אתי לא הכיל רק את הפרק האחרון, השמח. היה גם פרק נוראי של בריחה חפוזה בחתונה שגרמתי לה מרוב רצון טוב, והיתה ההסתגרות בבית. אמנם בסוף העניינים הסתדרו, אבל החיים הם לא רק הסוף. יש גם דרך. ואני לא אעבור שוב את מסלול המכשולים הזה רק כי לפעמים הסוף טוב. ובכלל, אתי כרגע מרוצה ושמחה, אבל את השמחה היא לא מקשרת אליי. רק את הבושה שלה היא תולה בי. יכול להיות שאני צריכה לחשוב עליה ולא על עצמי, אבל גם לטוב לב שלי יש גבול. לא באמת מוכנה לצאת עושת הצרות והבעיות הנצחית, כשאת השמחות והפתרונות יקשרו לאחרים. יכול גם להיות שאפילו אם אתי כן תדע שזה קרה בזכותי - על אף שאני לא אספר לה, כי הכבוד שלה חשוב מדי - בכל אופן, גם אם היא תדע, עדיין היא עלולה להגיד שהבושות היו גדולות מדי. לא בטוח שהיא היתה בוחרת במסלול הזה בתקופה קצרה אחת הצלחתי להסתבך הרבה מדי פעמים. בגלל הסוף הטוב שלו. לא לכל אחת כתוב ברזומה שהיא הצליחה להביא את דודה שלה לחקירה במס הכנסה, ולייצר מיני סכסוך משפחתי אחר הפתעה כושלת שציערה את סבתא שלה במקום לשמח. אני מקבלת על עצמי, לא לעזור לאנשים יותר'. רגש של הקלה עבר בי. זהו. הסתיימו הפרשיות המזעזעות האלו. היום היו כאן שוטרים, אבל זו היתה מסיבת הסיום לדרמות שאני מחוללת על ידי רצוני הטוב. 'לא לעזור לאנשים!' חזרתי על המילים כדי לתת להם משנה תוקף. 'בלי נדר', הוספתי בסוף קצת מבוהלת. 'בלי נדר ובלי 'כלומר', תירצתי לעצמי את הסתירה, 'אני מתכוונת לזה קבלה'. באמת. אני לא אעזור יותר. אבל אני חייבת לומר זאת בלי נדר, אחרת אם פעם בטעות אעביר ילדה קטנה את הכביש, זה ייחשב לי להפרה של הקבלה... רגע, גם להעביר את הכביש זה נקרא עזרה ואסור לי מהיום? האם אהפוך לבחורה אטומה שלא רואה ילדים קטנים הממתינים על שפת המדרכה ומחכים למבוגר שיחון אותם במבט ויעביר אותם את הכביש? מה יכול להיות רע בעזרה ודאי שיכול להיות רע. אולי יגידו שהיה מסוכן לילד הזה לילד בחציית כביש? להגיע לצד השני של הכביש, ורק בגללי הוא עבר? תמי דודה שלי תמיד מספרת את המעשייה על הילד שאיחר לבית הספר. כשהמורה שאל אותו: מדוע איחרת? הצטדק הילד ואמר שהוא עזר לזקנה לעבור את הכביש. שאל המורה: ומדוע זה לקח כה הרבה זמן? אהה, ענה הילד - וכאן היתה תמי צוחקת כל פעם מחדש כאילו היא מספרת את הבדיחה הזו לראשונה - היא פשוט לא רצתה לעבור, והיה קשה להעביר אותה בכוח. תמי יכולה לצחוק. לי יש דמעות. כי אם הסיפור הזה על הזקנה והילד היה באמת, אני בטח הייתי הילד הזה. גם הוא בסך הכל רק רצה לעזור. טוב, בלי נדר אני לא עוזרת יותר. גם לא מעבירה כבישים. פרק מס'59 לעזור שמחתי הילד מהכביש 33 תשפ"ד 41

ית חולים הוא מקום רע. מקום לבן וקפוא שלוקח אימהות מילדות קטנות ולא מחזיר אותן לעולם. שרה בולעת רוק ומתבוננת סביב. תחושת מצוקה עולה בה, מרגישה איך פועם הדם בחזקה בתוך העורקים. קור פושה בזרועותיה. היא מעבירה מהר יד על מצחה המזיע. די. די. היא לא הולכת למות! מכריחה את עצמה לנשום. הכל בסדר אִ תה, זו רק הרגל! בתנועה חדה היא מנערת את ראשה. היא אינה ילדה קטנה, ואף אחד לא הביא אותה לפה בשביל שלא תחזור לעולם. היא כאן כדי שיעזרו לה. נושמת עמוקות ונשענת על הכר הלבן והגדול. בית חולים הוא מקום בו עוזרים לאנשים להחלים, לא להפך! היא חוזרת בבת אחת לדמותה בת השש עשרה, רציונלית ושולטת, ומכריחה את עצמה לחייך. הרגל, מקובעת היטב בסד העץ של דוקטור שטיין, כואבת כבר הרבה פחות, וזו כבר סיבה טובה למתוח את השפתיים. פראו שטראוס הבטיחה שהרגל תירפא לחלוטין, אמרה שהילדים דואגים מאוד ושכולם מקווים שתחזור במהרה. אם כן, אין שום גורם שימנע ממנה להרפות עתה, לנוח ולחכות ברגיעה לרופא שיבוא ויפסוק את דינה. העובדות נכונות, ובכל זאת מסרבים שריריה של שרה להתרפות. היא נמצאת בחדר לא גדול, רוב המיטות מאוישות. ליד כל מיטה מלאה יש אמא או אבא או בת דואגת. היא מוצאת את עצמה בוהה בילדה כבת עשר, בוכה ורוטנת, ובאביה המציע כוס מים ועוגייה ובובה ותיבת נגינה. מה יש לילדונת הזו? לאחר עוד נצח מַ שְ מִ ים נעמד לפני מיטתה רופא גבוה בעל שפם ענק, מלֻ ווה באחות קפוצת שפתיים. "אז זו בעלת הרגל הכואבת", הוא מהמהם. שרה מזדקפת בהקלה. "מתי היא באה הנה?" שואל הרופא את האחות. "לפני כשעתיים, הער דוקטור", אומרת לבושת הלבן. "הרגל נשברה אתמול בצהריים, הער דוקטור". "אם היא נשברה או לא, אחליט אני", קוטע אותה הרופא בנזיפה. שרה לופתת את מעקה המיטה. הרופא לוקח את נייר האבחנה שהותיר דוקטור שטיין ונוהם: "ואם התפקוד היה כרגיל עד הבוקר, שבר אין פה". היא פותחת את פיה וסוגרת אותו. הרופא מסיר במיומנות לא חומלת את סד העץ ושרה נושכת שפתיים. הוא לוחץ על הנפיחות פעם ופעמיים והבעתו הזחוחה נושרת לאיטה כשהוא מנסה להניע את הקרסול ושרה חונקת צרחת כאב. הוא שוב חוזר על התנועה ומרים מבט בוחן לאחות. "עם כזו רגל היא תפקדה עד הבוקר?" האחות מסתכלת עליה. "כן", היא עונה בחשש. הרופא מושך בכתפיו ושוב אינו זחוח כל כך כבתחילה. "הכיני את אבקת הגבס, יש לנו כאן שבר בקרסול". רק כעת, מול קערת אבקת הגבס והמים החמימים, מצליחה שרה להרפות שרירים קפוצים, לתת לזרמי הכאב להשתלט על הרגל. הנה הנה, מטפלים במכה האיומה הזו. אי אפשר לקרוא לתהליך הרּכָ בַ ת הקיבוע פעולה מענגת, אבל בכל זאת רווחה באה ללבה. "ואין מעשי גבורה יותר מהיום והלאה", נוזפת בה האחות בסיום הטיפול. "לא לדרוך על הרגל, לא להזיז אותה יותר מדי ובטח לא ללכת". היא מרימה מבט תוהה. שביב חיוך מרקד בין שפתיה הקפוצות של לבושת הלבן. מישהו יבוא לבדוק מה שלומה? שבע שעות לאחר הודעתו הפסקנית "1 של דוקטור שטיין: "זייער ארנסט! והפינוי המיידי שלה לבית החולים, שרה התמקמה דיה במיטה הלבנה שבמחלקה, וחלונה ממוקם בזווית ראייה מצוינת מול שער הבניין. היא צופה על הדמויות הקטנות והצבעוניות שנכנסות ויוצאות דרכו, והד מהרעש שהן מקימות מצליח גם הוא לטפס עד הקומה השלישית ולהידפק על הזגוגית הממורטת. האם מישהו יבוא? כשיצאה מבית שטראוס לא הצליחה לחשוב על שום דבר נוסף מלבד הכאבים, ולכן כעת אין אִ תה שום ב פרק י"ז | ביקור חולים 1 ernst Sehr - חמור ביותר. גרמנית. תשפ"ד 33 42

ספר, כלי כתיבה או מלאכת יד. מה תעשה בשישה שבועות של קיבוע שגזר עליה הרופא? המחשבה על כך מטרידה ומעצבנת, וחסרת כל מצב רוח היא מתבוננת בקצות אצבעותיה, ואז במעקה המתכת שסביב המיטה, ואז בווילון הדהוי שנע בתנועה כבדה ועצלה עם הרוח. בחוץ זורחת השמש בשמי תכלת יפהפיים, אדום חזה חינני נוחת בחלון ומצפצף שיר להנאתו. מקורו מצייר מין חיוך נלעג, הוא מביט בה בעיניו הציפוריות הטיפשות ואחר מרפרף בכנפיו ועף משם. היא נרכנת לחלון כדי לעקוב אחר מסלולו, ופתאום מזהה לפני השער תלתלים מוכרים תחת סרט קטיפה. פאולה? חיוך מופתע עולה על שפתיה. הם באו? מהר מאוד היא מזהה גם את כובעה האפור של פראו שטראוס, את המצחייה הכחולה של ליאו ואת זוג צמותיה של סופי. מתנועות ידיו הנסערות של ליאו, ומהשתהותם הממושכת לפני השער, נראה כי משהו שם לא הולך לפי התכנית. היא מביטה בהם בקוצר רוח, מחכה לראות אותם נכנסים. השוער יוצא מהביתן ומחווה בידיו תנועות סירוב נחרצות. שרה נושכת שפתיים. אין כניסה לילדים לבית החולים, איך שכחה מהעובדה הזו! מתבוננת סביב. זוג קבי עץ נשען על הקיר לידה. "אני יכולה להשתמש בהם?" היא שואלת בדחיפות את האחות שעוברת. האחות מהנהנת אפילו בלי להסיט מבט, ושרה שולחת יד ארוכה לעבר כלי התחבורה החדשני שלה. חמש דקות לאחר מכן היא ניצבת ליד השער, סמוקה ממאמץ אך גאה עד מאוד בהישגיה. "שרה!" קופצים לעברה הילדים. היא מחייכת אליהם בחיבה אמיתית. השוער ניאות לאפשר להם להיכנס ולשבת על הספסל, והילדים, נרגשים ומעריצים, סובבים את קבי העץ בעיניים גדולות. "כל כך נחמד מצדכם לבוא לבקר אותי", אומרת שרה במבוכה לפראו שטראוס. "זה ברור מאליו", אומרת הפראו. "דאגנו מאוד". היא מחייכת בחוסר נעימות. "רק רוזי-" נאנחת הפראו, ואז נעצרת. שרה מביטה בה, חושבת שהיא מבינה ללא מילים. עצירת המשפט היתה חדה מדי, והפראו ממשיכה בחוסר ברירה - "היא סירבה לבוא". שרה שותקת. פראו קאופמן תולה את מבטה בעץ רחוק. "אני לא יודעת מה היה לה". היא עצמה חוששת שהיא דווקא יודעת. שרה משפילה מבט, לא נעים לה להביט בפראו כעת. "כשהיתה ילדה היא היתה מרדנית מאוד", אומרת הפראו בשקט. שרה תולה בה מבט נדהם, אבל הגברת ממשיכה, "וגם אחר כך, היא לא היתה נערה קלה. אבל בשנה האחרונה היא בגרה כל כך". שרה נושכת שפתיים. רוח קלה מנשבת ביניהן. רגשות משתוללים בלבה. היא רוצה לספר, היא לא רוצה, הכאב של הגברת חשוף ונוקב, מכביד כל כך. היא צריכה לספר, אבל המכתב האיום על הזוג טאובר נועל את פיה בשני מנעולים. היא נושמת עמוקות. הן שותקות שתיהן בחוסר נעימות. הילדים מתקרבים ומצילים אותן מהצורך לדבר. ליאו מנסה את כוחו על זוג הקביים, והן נזעקות להציל אותו מנפילה ודאית. "את יודעת", מתעוררת פתאום הפראו, "הגדולה של שינדלר שאלה אם תוכל לבוא לבקרך". שרה מתרכזת במהירות, מעיפה מבט לא מאמין בפראו. "רות שינדלר?" היא פוחדת להתאכזב. "כן, כן, לבכורה שלהם קוראים רות. מתי הספקת ליצור אִ תה קשרים?" שרה מנסה למצוא את מילותיה. רות מעוניינת לבקר אותה! רות שינדלר! "היא נערה מיוחדת", אומרת הפראו, "אני מכירה אותה מבית הכנסת". "היא באמת בת טובה", אומרת שרה לאט. ואז צפות ביניהן המילים של השיחה הקודמת, והיא מסיטה את מבטה. סיפור בהמשכים /// פוריה פיגה פרק א' האומנת מבלאומן שטראסה תקציר: שרה מגלה שרוזי העבירה רשימה סודית לרפורמים. רוזי נועלת אותה בחדר ומאיימת להפליל את מנהלי בית היתומים אם תספר זאת. בגן החיות, נופלת שרה מגובה בשביל למנוע מרוזי לקבל עוד מידע. בבוקר שלמחרת היא מתפנה לבית החולים בשל כאב עז ברגלה. 33 תשפ"ד 43

לעשות במקום לחשוב. לעשות במקום לדבר. כיוון המחשבה היה מפתיע, אבל הוא מצא חן בעיניי. לעשות. מה לעשות? מה עושים בשביל עילוי נשמה, בדרך כלל? מדליקים נר, ולומדים משניות. פשוט וקל. אני מתגלגל אל המטבח, מצליח לחלץ נר וגפרורים בלי להטריד איש, ומזכיר לעצמי לומר אחר כך לאמא שאולי מוטב לאחסן אותם במגרה גבוהה יותר בעתיד, כדי שהקטנים לא יתלהבו מהם יתר על המידה ביום בהיר אחד; מוציא גם מגש מתכת וחוזר אל החדר שלי. סוגר את הדלת, מסדר את הכבודה על השולחן, ועל אף שזו פעולה פשוטה מאוד – ידי רועדת כשאני מוציא את הגפרור מן הקופסה. רגע, האם זה בטיחותי מספיק להדליק כאן נר, על השולחן? בכל אופן מעל השולחן מתנוססת לה ספרייה... הלהבה רועדת מולי. רוטטת. לכבות. להדליק. להדליק. לכבות. הגפרור מקבל החלטה משלו, וכבה. "לעשות במקום להתבחבש", אני מזכיר לעצמי את המילה החדשה שלמדתי היום. "הספרייה רחוקה מספיק, וכשנתנו את החדר הזה למשפחת שיין, אבא הניח כאן נרות של שבת בעבורם. קדימה, אלישע. תדליק כבר!" אני מדליק. "לעילוי נשמת דוקטור נט – " אני מתחיל, ונתקע. בשמיים אין לתואר שלו שום משמעות. גם לא לשם הלועזי, כנראה. אבל אין לי שם אחר. אני לא יודע עליו שום דבר. "לעילוי נשמת נט מנשביץ", אני ממלמל, "אתה יודע למי הכוונה". מתבקש גם להוסיף ולומר שאני סולח לו, אבל בקטע הזה אני קצת נתקע. ועכשיו, משניות. עד שהפיזיותרפיסט יגיע. נשארה לי פחות משעה. הפיזיותרפיה מעייפת אותי. היא גם מורידה לי את מצב הרוח. בפרט מאז שהבנתי שהיא לא מתכוונת או יכולה לקדם אותי יותר מדי, אלא רק למנוע התדרדרות של המצב. ולאחר שהפיזיותרפיסט הולך, אני מעביר את עצמי למיטה ומסב את פניי אל הקיר, מדוכא. "אלישע?" בימי רביעי אבא מתאמץ לקפוץ הביתה בהפסקת צהריים, לראות מה שלומי. "אני נח", אני מעדכן, אבל הוא לא משתכנע. "אתה יודע על מה חשבתי – " הוא אומר, "פרופסור בראון. עכשיו, כשּבֶ ני נעלם, הוא שוב בודד נורא". "בודד פחות ממני", אני מציין בחוסר תבונה. שכן בדיוק למשפט כזה מתברר שאבא ציפה. "ובכן, בוא נפתור בעיה אחת בעזרת הבעיה השנייה", הוא אומר. "זה יהיה בסדר מצדך אם אגיד לו שאתה זקוק לחברותא, ושלדעתי הוא ייהנה ללמוד אתך?" "לא תהיה לו סבלנות לגמגום שלי". ראיתי את הפרופסור בבית הכנסת יותר מפעם אחת, ואני יודע שהוא טיפוס עצבני קצת. "אני לא בטוח שלא", אבא שלי תמיד אופטימי, "וחוץ מזה, אחרי שאתה מכיר מישהו הדיבור שלך נעשה מהיר ומובן הרבה יותר. אם אתה מסכים, אני אזמין אותו לנסות. יהיה לו טוב לצאת מהבית שלו ולבוא לכאן..." אני כה מדוכא באותו רגע, עד שלא אכפת לי להיות מדוכא עוד יותר. אולי מפני שאני לא מאמין שזה אפשרי בכלל. "פ'סדר", אני אומר. "מה אתה רוצה שנלמד?" "תמשיכו את הגמרא שלמדת עם בני. כלומר, מתחילת הפרק. אה?" "פ'סדר", אני ממלמל שוב, "אין בעיה". אבל יש. יש בעיה. אני לא אוהב אנשים חסרי סבלנות שאוזרים את כל כוחות הנפש שלהם כדי להקשיב לי. הגדרה שאפשר להחיל, לדעתי, על לפחות תשעים אחוז מבאי עולם. "מה זה הנר הזה?" מתעניין אבא. "נר", אני אומר, מתאמץ להתיישב, "לעילוי נשמת אתה יודע מי". "יפה", מספיק אבא לומר לפני שאני מוסיף: "צריך לברר את השם המלא שלו, העברי". "הום", אומר אבא שלי. "איך מבררים דבר כזה?" אני מושך כתפיים. אם המשפחה של דוקטור מנשביץ כוללת את דוד ג'וש ואת בני, היינו יכולים לברר את הפרטים האלו בקלות לפני חודש, למשל. אבל עכשיו... תרופה יקרה מאוד תשפ"ד 33 44

סיפור בהמשכים /// מ' קינן "טוב", אומר אבא שלי, "אני אחשוב. בינתיים אפשר להדליק גם בלי שם... הקדוש ברוך הוא יודע על מי מדובר". "גם אני חשבתי כך", אני מאשר. "רק תיזהר משריפה". "אהה". אבא שלי מזיז את הכיפה הנה והנה על ראשו ונאנח, אנחה שמרימה את כתפיו ושומטת אותן. "בקצב הזה", הוא אומר, "אגלה מחר שכבר שכרת חוקר פרטי בשביל שיברר בשבילך את העניין..." "לו היה לי כרטיס אשראי – אולי הייתי עושה זאת", אני אומר, "אבל במצבי הנוכחי אני די מוגבל". תרתי משמע, אני חושב. אבל אין לי כוח לגמגם את שתי המילים הללו, שאולי לא יצחיקו את אבא כשם שהן משעשעות אותי. "אני אבדוק אם יש דרכים זולות יותר לעשות את זה", מבטיח לי אבא. "וזה בסדר מבחינתך שאדבר עם פרופסור בראון כשאלך להביא לו את הקניות שלו היום, נכון?" אני מהנהן, מושך את השמיכה מעל ראשי. אבל אבא לא מתכוון לתת לי מנוחה. "כדאי שתתחיל להכין את הגמרא", הוא אומר. "אמנם פרופסורה ניתנת לאנשים בעלי כישורים שכליים גבוהים, אבל היא מוענקת על ידע במקצוע ספציפי, ומה שלא לומדים – לא יודעים". "כלומר?" "שיכול להיות שגמרא אתה יודע יותר מן הפרופסור", משיב אבא שלי בפשטות. "וזו לא סיבה להתגאות, אלא להכין את החומר היטב. כי לענות לשאלות של אדם חכם – זה עשוי להיות פרויקט מורכב מאוד". אבא כמו תמיד צודק. בשני החלקים של השערתו. ושעת הלימוד שלי עם הפרופסור היא אתגר אמיתי. בפרט כיוון שהעובדה שאני לומד עם אדם מבוגר, זר, וקצת ביקורתי, מסרבלת עוד יותר את לשוני. אבל הפרופסור, זאת ייאמר לשבחו, מקשיב לי בסבלנות רבה, בלי לקטוע אותי, להשלים מילים במקומי או לענות לשאלותי לפני שגמרתי להציג אותן. "היה נהדר, אלישע", הוא אומר לי כאשר זמננו תם. "אתה בחור נבון מאוד, בעל ראש ישר וכושר הסברה מעולה. אם יתאים לך, אשמח לבוא גם מחר". "זה יוכל להיות נחמד", אני אומר. "גם אני אשמח". "ובכן, ניפגש מחר, באותה שעה", הוא מתרומם. "ואגב, לא נראה לי שאבא שלך יודע, אבל גם אני גמגמתי כשהייתי בגילך". מה? "התחלתי לגמגם בגיל שלוש בערך", אומר הפרופסור, "והגמגום ליווה אותי עד גיל תשע עשרה בערך..." "ואז?" הוא מחייך, "שיערתי שתשאל... אבל בוא נדבר על זה מחר". "בקצרה", אני מבקש. הוא נראה נבוך. "האמת היא שזה התחיל בטעות. הגיע לאזור שבו גרנו שרלטן, שהציג את עצמו כרופא וינאי נודע". עיניו מצטעפות. "האיש היה רב-אומן", הוא ממשיך, "בנוכלות, לא ברפואה. הוא ערך הצגה טובה כל כך, שחשת אסיר תודה על כך שהסכים לדחוף אותך לרשימת ההמתנה ולקבל אותך בין הלקוחות העשירים שבגינם חצה את האוקיינוס והגיע לביקור בניו-יורק. וכאשר טען שיש ברשותו תרופה שתוך שישה חודשים תעלים את הגמגום שלי כאילו לא היה - הייתי מאושר. הבעיה היחידה היתה שהרופא המהולל דרש הון עתק בעבור התרופה שלו, ואני הגעתי ממשפחה בלי סנט מיותר על הנשמה". "כן?" "אחותי, היתה לי אחות שהיתה צעירה ממני בשנה, התחילה לקחת הביתה עבודות נוספות, לבצע אותן אחרי עשר שעות עבודתה היומיות במתפרה, כדי שתוכל לרכוש בעבורי את התרופה; סבא שלי מכר את שעון הכיס שלו, אמי משכנה את טבעת הנישואין שלה, אבי השיג הלוואה, וכל המשפחה ליוותה אותי אל המשרד המפואר ששכר הרופא, כדי לרכוש את התרופה..." 55 פרק תקציר: בני וארי ודודם נעלמים בלילה אפל אחד מביתם. אלישע, בחור נכה, חברו הטוב של בני, מגלה ברכושה הנטוש של המשפחה תמונה המוכיחה כי אביו של בני הנו נט מנשביץ, הרופא שהתרשל בבדיקתו כאשר היה תינוק, וגרם לו להפוך לנכה. אלישע נחוש בדעתו לסלוח לאביו המנוח של בני, ואף לפעול לעילוי נשמתו, אך מתקשה לקדם זאת. נער השליחויות ממליץ לו לעשות במקום לחשוב. 33 תשפ"ד 45

אמא מספרת: צלצול הטלפון הכניס אותי למצוקה גדולה. "שלום, מדבר הנהג של 'רווח והצלה ליהודים'. אפשר להוריד לי את האוכל?" הסתכלתי ימינה ושמאלה, לחפש מאין יבוא עזרי. ובכן, עוזרותיי הפוטנציאליות נעלמו לעיסוקיהן השוטפים וישובו מי יודע מתי, הקטנים ישנים בשלווה במיטותיהם, ואני עם האוכל שצריך להוריד לנהג המוזכר לעיל. "תהיי צעירה פעם אחת בחיים", אמרתי לעצמי ואזרתי מתניים. אמנם, הקופסאות קצת כבדות והמדרגות קצת דורשות, והסחיבה תהיה מאומצת כנראה, אבל מי אני שאפסיד מצווה של פעם בחודש? לא ייאמן, חשבתי לעצמי בעודי יורדת מדרגה אחר מדרגה, נזהרת עם הרוטב ומתנשפת - לא ייאמן שהעסק שורד כבר שנתיים! זו היתה גברת תקוה אהרונוב שהתקשרה אליי אי אז, נזכרתי לי. היא היתה מלאת תקווה, כיאה לשמה, וסיפרה על מיזם חדש בקרב נשות השכונה. "יש כל מיני משפחות שצריכות עזרה בהכנת ארוחת הצהריים בגלל בשורות משמחות" היא פתחה ופירטה: "הולדת בן או בת ואפילו תאומים פה ושם, חסדי ה'. החלטנו להקים ארגון חסד 'רווח והצלה ליהודים', שנותן פשוטו כמשמעו התרווחות והצלה, מה דעתך?" "נהדר", עניתי ותהיתי מה היא מתכוונת לדרוש ממני. שמא שכחה שאני אישה עובדת? ואיך אתגייס להציל את הדור, או בעצם רק את תושבי השכונה? זו כמות לא מבוטלת של אנשים! 'אבל הרעיון שלה היה יפה, אין ספק', כך אמרתי לעצמי ונחתי לרגע בקומה הראשונה, מעבירה את השקיות מיד ליד. היא מצִ דה הבהירה עצמה יפה מאוד: "החלטנו להכין רשימה של מתנדבות המוכנות פעם בחודש להכין ארוחת צהריים עשירה שכוללת כמה מנות בכמות יפה, כל יום מתנדבות אחרות, וכך כיסינו את השמחות בכל חודש. השגתי אפילו שני מקפיאים של גלידות לטובת העניין!" קולה היה גאה ומאושר כאילו גם הגלידות עצמן נמצאות במקפיא ומחכות רק לה. התרגשתי שזה אושר של נשים יקרות בנות זמנינו, והסכמתי עקרונית להסדר הזה. המשכתי לרדת, נזכרת בערב הגיבוש שנערך לקבוצה לפני שהיא נפתחה רשמית. היתה בו אווירה נלהבת כמו שמתאים לתקווה, והכיבוד - מתרומות נדיבות של בעלי עסקים בשכונה. כך כלל התפריט מארז פיצוחים מ'החנות הגרעינית שלך', שני בקבוקי שוקו של טרה מהחנות השכונתית, וקרקרים עם דג מלוח מהמכירה שליד השטיבל בסוף הרחוב. אחרי ויכוח רב משתתפות ורב דעות - כמצופה, הצלחנו להגיע להסדר המתאים: בכל ערב תכֵ נה המתנדבות התורניות את המאכלים, הם ישונעו על ידי נהג מתנדב לביתה של תקוה המארגנת, והיא תכניס אותם לחמגשיות לפי מספר המנות המבוקש. עודפים יישמרו במקפיא לשעות חירום. "כמה הייתי סקפטית אז", המשכתי במצעד הזיכרונות שלי, יוצאת מהבניין, "לא האמנתי שהארגון הזה ישרוד שבוע..." התברר שאני לא מכירה את תקוה! אם חיפשתם בולדוזר - הרי שהיא מתאימה לתפקיד יותר מכל אדם עלי אדמות. "זה מדהים", הרהרתי לעצמי בעודי גוררת את השקיות מלאות התבשילים מהבניין. "עברו שנתיים, והעסק מתקתק כמו חדש! איך יש לה זמן, לתקוה? אלופה". הרכב עמד בפתח הבניין באורות מהבהבים, ואני ניגשתי, מניחה לרגע את הקופסאות על הגדר, פותחת את תא המטען ומכניסה פנימה את ערימת הקופסאות. ואז גיליתי זוג עיניים נעוץ בי בתדהמה. גברת עדנה ברנד, מהקומה השלישית, עמדה לידי עם תינוקה והסתכלה עליי מופתעת כולה. "אין לי אירוע", הסברתי את עצמי, מבינה שהיא רואה אותי מעמיסה כמויות אוכל על רכב בבגד בית ולא מבינה איך זה מסתדר, ובעשר בלילה. "אז מה זה?" העיניים שלה היו כעוסות. לא הבנתי למה היא נרגזת כל כך. הנהג צפר בינתיים, ואני זזתי מהרכב כדי לאפשר לו לנסוע. ואז ראיתי אותו. את הנהג. כלומר- את בעלה של הגברת ברנד. אורות של רכב מתקרב מאחוריי השלימו לי את הסצנה: טעיתי! דחפתי אוכל לתא המטען של הברנדים! אוי, לא. בדיוק לאנשים הכי נקיים בעולם, קופסות אוכל ריחניות בתא המטען! התגמגמתי בחוסר נעימות - "סליחה, ממש סליחה, לא ידעתי שהרכב המתנדב עוד לא הגיע ותקעתי אצלכם... מתנצלת". "אה!" פתאום העיניים הנוזפות מולי התרחבו בהבנה, "זה של ארגון החסד, נכון? גם אנחנו קיבלנו מהם לפני חודשיים, כשילדתי את פוצ'וק הקטן. לא נורא, בעלי יעזור להעמיס את זה על הרכב השני. אל תתנצלי, אולי בזכותך אתחיל גם אני להתנדב. איך אומרים, אם אני לא טועה? - טעות לעולם עוזרת". היא טעתה, כמובן. אבל לא הערתי לה על זה, רק הודיתי וברחתי הביתה, לצחוק את מבוכתי הרבה לבדי. ואם הטעות תעזור - אדרבה, אני בעד. 4בנות עשרה ואמן מספרות ְאֶ מעֶ שֹ ְ רֵ ה פרקי הווי /// ד' רוטנשטרייך בצי - נשואה +1 אביגיל - נשואה אפי - שנה ראשונה בחוץ בתוש - כיתה י"ב דיתי - כיתה ד' יסודי ישי - כיתה ב' טעות עוזרת פרק 205 תשפ"ד 33 46

כנשר פיסטוקים /// תשבצים ף . חרי אתגרים ושעשועי חשיבה /// פ פתרונות יש לשלוח עד שבוע מיום קבלת הגליון: לכתובת: "זרקור" ת.ד. 5284 ירושלים 91052 או בפקס: 5372784-02 לשלוח בדף נפרד ולציין עבור מדור שעת פיצוח בין הפותרים תיערך הגרלה ריקי אוזן, ירושלים הזוכים: שטיינמץ, ירושלים קבוקים אגוזי מלך מצה עשירה... פתרונות לשעת פיצוח גיליון 31 מי היה הראשון )הידוע( שהשתמש בביטוי "העלה חרס בידו" )בהטיה שונה(? חרס לראשונה אגוזי מלך /// ידע יהודי דרגות///קל: בינוני: קשה: שעת פיצוח קושי את המבנה המופיע כאן עליכם למלא על פי ההגדרות בביטויים בני שתי מילים. המילה האחרונה בכל ביטוי היא הראשונה )בצורתה או בהטייתה( בביטוי שלאחריו. הביטוי הראשון נפתח אף הוא במילה השנייה של הביטוי האחרון. לפניכם תוצאות של שני משחקי 'בול פגיעה'. בכל משחק נבחר קוד בן ארבע ספרות ועליכם לגלותו. הניסיונות לגילוי הקוד מובאים לפניכם ולצדם התוצאות: סימן # מסמן 'פגיעה', כלומר יש בין הספרות ספרה אחת נכונה אלא שמיקומה בקוד אינו נכון. סימן * מסמן 'בול', כלומר יש בין הספרות ספרה שגם נמצאת במיקומה הנכון. נסו על פי הנתונים שלפניכם לקלוע לקוד המדויק – בשני המשחקים. 1 .דבַ ר עַ ם ישראל בקבלת התורה. 2 .הגדרה הלכתית הקובעת שהמאזין הרי הוא כמדבר. 3 .תשובה, תגובה. 4 .שפה מוקפדת ומסוננת. 5 .יושר, הגינות. 6 .מקום האצבעות. 7 .ספרו הגדול של הרמב"ם. 8 .פרק שלישי במסכת בבא בתרא. 9 .מקום שבו לומדים תורה. 1010אסופה של עשרה חיבורים קדמונים על התורה וחמש מגילות. 1111חתימת 'מודה אני'. 1212מ- 48 דברים שהתורה נקנית בהם. 1313התנאים המוזכרים בשישה סדרים. 1414השקפה ברורה ובנויה היטב. 1515השתלשלות התקופות. 1616הופכים רצון לכעס )דברים לב, כ(. 1717הסתובב, הביט לאחוריו. 1818הבעה קודרת ומיואשת. 1919התייאש, רפו ידיו. 2020הצד של השמש )בראשית ג, ח(. 2121שבוע ללא שבת. זיג-זוג בול פגיעה בונדוקים /// חידות היגיון 1 2 3 4 5 6 7 9 11 10 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 8 .2 .1 33 תשפ"ד 47

ּבֹואּו אֶ ל הַ ּשַׁ עַ ר ׁשֶ ל ְ ׁשֶ הַ ּמִ ׁשטָ רָ ה ּתַ ּגִ יעַ ! ְ הַ ּגָ דֵ ר. מַ הֵ ר, לִ פנֵ י מִ י זֶ ה, ְ ּדֻ ּכָ ס ּתִ מהֹונִ י. ְהֶ רץ? ְּתִ ּכָ נ ְ סּו, ּתִ ה ַ יּו מּוגּנִ ים. ְ הַ ּמִ ׁשטָ רָ ה ֹלא מַ ּגִ יעָ ה. אִ ם ְ זֶ ה ֹלא אֹוי ְגְ נ ְס ְּבּור ְ ג, לכָ אן ְ מַ הֵ ר, מַ הֵ ר, ּתִ ּכָ נסּו! ּכָ אן השולח 'זרקור' ת"ד 5284 ירושלים 91052 עיתון רשום ברשות הדואר ירושלים YERUSHALAYIM P.P. שולם ש' 55 ְּתַ קצִ יר: ְ אַ ּבָ א ׁש ְטֶ ר ְנ ְ ׁשּוס והַ ּצַ ּיָ ד ְמַ ב ְ רִ יחַ הַ ּגבּולֹות נֶ עֱ צָ רִ ים. טֹובִ ּיָ ה ְנֶ ע ְ צָ ר ּגַ ם הּוא אֲ בָ ל מ ְׁשֻ חרָ ר, ְו ְ הַ ּשֹׁוטֵ ר עֹוקֵ ב אַ חֲ רָ יו ּכ ְ דֵ י לִ תּפֹס ְּב ְאֶ מ ְ צָ עּותֹו אֶ ת הַ ּנִ מ ְ לָ טִ ים. הֶ רץ ְ מֹולִ יְך אֶ ת הַ ּי ְ הּודִ ים ּב ְ כֹוחֹות עַ צמֹו ְ ּבֶ הָ רִ ים ל ְ כִ ּוּון אֲ חּוזַ ת ׁש ְּפ ְרִ ינּגֶ ן. ְ הַ ּדֻ ּכָ ס מ ַג ְ ּלֶ ה ׁשֶ הֵ ם ּפָ ל ְ ׁשּו ל ְׁשִ טחֹו. כתבה: חיה ציירה: אביגיל כהן נ' אֲ מִ ּתִ י. ְ ּווָ אּו, אַ רמֹון ְ אֲ נִ י אַ ח ְ ּבִ יא אֶ תכֶ ם ְ ּבַ ּקֹומָ ה ל ְ מַ ּטָ ה, ל ְמִ קרֶ ה ְ ׁשֶ ּיַ עַ רכּו ּכָ אן חִ ּפּוׂש. נֵ לֵ ְך אַ חֲ רָ יו. אִ ם ְ נִ ּשָׁ אֵ ר ּכָ אן, נִ קּפָ א. אֲ נִ י ֹלא מֵ בִ ין... אַ ּבָ א ׁשֶ ל טֹובִ ּיָ ה אָ מַ ר ׁשֶ הּוא אִ יׁש טֹוב! ְּתִ מ ְ הֹונִ י... והּוא מַ ּמָ ׁש חֲ בָ ל ׁשֶ אֶ ת הַ הֹורִ ים ׁשֶ ּלִ י ֹלא הָ יָ ה מִ י ׁשֶ ּיַ ּצִ יל ּכָ כָ ה... אֹותָ ם אַ ּבָ א!!! אִ ּמָ א!!! ְּתָ פ ְסּו ו ְהֶ ח ְ זִ ירּו ל ְאֹוס ְטרִ ּיָ ה... שחור שלג