זרקור

16 14 29 הקומה השניה לנוער2929 פרשת בהר | מספר גליון 2508 | י"ד באייר תשפ"ד חווית קריאה מבית טוב 35 שני | 8 סיפור שבועי לפסח המצות של סבא כל הכבוד מבחן עצמי בכבוד הזולת ג"ל עיניי למהותו של ל"ג בעומר עם חיה הרצברג רעיונות ואמרות מגדולי הדורות 40 אש בוערת חושבים על הקנאה שבלב הדמויות של מירון 36 בל"ג בעומר וכל השנה הצצה ציורית מאחורי הפרוכת

דבר מערכת כמה מילים להתחלה ת"ד 5284 ,ירושלים מיקוד: 9105201 02-5385468 :טלפון 02-5372784 :פקס עורכת: לאה פריד סגנית עורכת: תמר מיזל טוב לגדול עם זרקור להצטרפות למשפחת המנויים חייגו: 5385468-02 בפיקוח הועדה לביקורת ספרים על טהרת הקודש שע"י בד"ץ שערי הוראה ציורים: אביגיל כהן | חיה חסיד | בתיה יונה | תמי קורן חני אייזנשטיין | רבקה מייברג | אסתר אריאל עיצוב גרפי: ר' וצלר | חני חשין העיתון מחולק למנויים במהלך הימים ראשון-חמישי אם לא קיבלתם את העיתון לתיבת הדואר בפרק זמן זה, נא הודיעו לנו בהקדם, החל מיום חמישי בשעה 00:17. השאירו שם, כתובת, מספר טלפון וסיבת פנייה במשרד טל' 5385468-02 שלוחה 3 שיתוף הפעולה שלכם, ועדכון מיידי של תקלות - יאפשר לנו טיפול מהיר בפנייתכם. בס"ד מה תקראו הפעם? פרשת השבוע עם סבא יהושע כסף תופח בשקט כשהתנא הגיע בחלום מעשה אבות לבנים צליל של ל"ג בעומר אני קורא בעצמי מירון וטיול סיפור לארוחת ערב הכל שווה! משפחה בחרוזים סיפור שבועי הזדמנות שנייה חוג נחוגה הדלקה על הנייר הטעות הפיציקט חוזר יום של ישועות למהותו של ל"ג בעומר כל הכבוד מבחן עצמי העמוד שלנו אחים הבית של שנינו דו רה מההה הקול הצרוד של גרונם מלמטה עד למעלה עקבות בנהר הכסף בית עץ הכי בעולם סופרים, צובעים ומדליקים דף לטף 29 והלאה הקומה השנייה לנוער 3 4 5 6 7 8 10 12 14 16 19 20 22 24 26 28 ן ֹ ֵ ירו ִק ִ ים ממ ּ ֹ ּ ְ רחו ְחנו ַ ֶ ֲאנ ׁ ַ ְוָק ּא כְש ּ ד ּבְ ׁשָ לָ ב זֶ ה ׁשֶ ל ּכְ תִ יבַ ת הַ ּׁשּורֹות, עֲ דַ יִ ן אֵ ינֶ ּנּו יֹודְ עִ ים מַ ה ּיֻ חְ לַ ט ּבַ ּדֶ רֶ ג הַ ּמְ דִ ינִ י וְ הַ ּצְ בָ אִ י לְ גַ ּבֵ י הָ עַ לִ ּיָ ה לְ מֵ ירֹון ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר הַ ּׁשָ נָ ה. זֹו אֵ ינָ ּה הַ ּפַ עַ ם הָ רִ אׁשֹונָ ה ּבָ ּה ֹלא יָ כְ לּו יְ הּודִ ים לְ הַ ּגִ יעַ לְ מֵ ירֹון. ּכָ ְך קָ רָ ה ּבִ תְ קּופַ ת הַ ּקֹורֹונָ ה, וְ כָ ְך ּגַ ם ּבִ ׁשְ נַ ת תשכ"ז לִ פְ נֵ י מִ לְ חֶ מֶ ת ׁשֵ ׁשֶ ת הַ ּיָ מִ ים ּכְ ׁשֶ ּבָ אָ רֶ ץ נֶ עֶ רְ כּו לַ ּמִ לְ חָ מָ ה וְ ֹלא יָ דְ עּו מָ תַ י ּתַ תְ חִ יל, ּובְ עֹוד ּתְ קּופֹות קָ ׁשֹות. וְ עֵ קֶ ב הַ ּמִ גְ ּבָ לָ ה הַ ּזֹו, וְ הַ הִ ּתָ כְ נּות ׁשֶ ֹּלא יּוכְ לּו לְ הַ ּגִ יעַ הַ ּׁשָ נָ ה לְ קֶ בֶ ר הַ ּתַ ּנָ א הַ ּקָ דֹוׁש ּבְ יֹום הַ הִ ּלּולָ א ׁשֶ ּלֹו, וְ גַ ם ּבִ גְ לַ ל עֶ צֶ ם הַ ּסִ ּבֹות הַ ּמַ עֲ צִ יבֹות לָ אִ ּסּור - חָ ׁשִ ים אַ לְ פֵ י יְ הּודִ ים מֵ הָ אָ רֶ ץ ּומֵ הַ ּגֹולָ ה ׁשֶ ּנָ הֲ גּו וְ נֹוהֲ גִ ים מִ ּדֵ י ׁשָ נָ ה לְ הַ ּגִ יעַ לְ יֹום הַ הִ ּלּולָ א, מּועָ קָ ה וְ עֶ צֶ ב רַ ב וְ עַ ל ּכָ ְך מָ צָ אנּו ּדְ בָ רִ ים מְ עֹודְ דִ ים ׁשֶ אָ מַ ר ּבַ עַ ל הַ 'חֻ ּקֵ י חַ ּיִ ים' מִ ּׁשֹומְ רֵ י- אֱ מּונִ ים זַ צַ "ל ּבִ ׁשְ נַ ת תשכ"ז ּבְ הַ דְ לָ קַ ת ל"ג ּבָ עֹמֶ ר, עַ ל הַ ּמַ אֲ מָ ר 'ּכְ דַ אי רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון לִ סְ מְֹך עָ לָ יו ּבִ ׁשְ עַ ת הַ ּדְ חָ ק' - "הִ ּנֵ ה, ּבְ כָ ל ׁשָ נָ ה נֹוסְ עִ ים לְ מֵ ירֹון עַ ל צִ ּיּון קָ דְ ׁשֹו, וְ הַ ּׁשָ נָ ה ׁשֶ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לָ לֶ כֶ ת ׁשָ ם לְ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל, ּכְ דַ אי לִ סְ מְֹך עָ לָ יו ּבִ ׁשְ עַ ת הַ ּדְ חָ ק ּכָ זֶ ה, ׁשֶ הּוא יִ תְ ּפַ ּלֵ ל עָ לֵ ינּו!" וְ הֹוסִ יף עֹוד ּבְ עֵ רֶ ְך, ׁשֶ ּדַ וְ קָ א ּבִ גְ לַ ל הָ עֶ צֶ ב הַ ּנִ רְ אֶ ה עַ ל ּפְ נֵ יהֶ ם ׁשֶ ל הַ ּיְ הּודִ ים הַ ּכְ מֵ הִ ים לְ הַ ּגִ יעַ לְ צִ ּיּונֹו וְ אֵ ינָ ם יְ כֹולִ ים, יַ רְ עִ יׁש הַ ּפַ עַ ם רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון עֹולָ מֹות עַ ל זֶ ה, וְ הּוא יִ פְ טֹר אֹותָ נּו מִ ן הַ ּדִ ין. ּבְ אֹותָ ּה ׁשָ נָ ה ׁשֶ אָ מַ ר אֶ ת הַ ּדְ בָ רִ ים, אָ כֵ ן הָ יָ ה נִ ּצָ חֹון מֹוחֵ ץ וְ נִ ּסִ י לַ ּיְ הּודִ ים, וְ אָ נּו מְ קַ ּוִ ים ׁשֶ עֹוד נִ רְ אֶ ה ּכְ אָ ז ּכֵ ן עַ ּתָ ה. לְ אֹור הַ ּדְ בָ רִ ים הָ אֲ מּורִ ים, מָ עֳ בָ ר אֵ לֵ ינּו ּכִ בְ יָ כֹול עֹוד מֶ סֶ ר מֵ הַ ּתַ ּנָ א הָ אֱ ֹלקִ י זי"ע. רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי לִ ּמֵ ד אֹותָ נּו ּדֶ רֶ ְך סִ ּפּור חַ ּיָ יו, ׁשֶ ּדַ וְ קָ א מִ ּתֹוְך הַ ּיִ ּסּורִ ים עֹולִ ים, מִ תְ עַ ּלִ ים וְ צֹומְ חִ ים. הַ ּזֹהַ ר הַ ּקָ דֹוׁש ׁשֶ חִ ּבֵ ר, הּוא ּדֻ גְ מָ ה לַ ּתֹורָ ה הָ עֲ מֻ ּקָ ה ּבְ יֹותֵ ר אֲ ׁשֶ ר צָ מְ חָ ה ּדַ וְ קָ א מִ ּתֹוְך הַ ּקְ ׁשָ יִ ים. ּבְ מֶ ׁשֶ ְך ׁשְ לֹוׁש עֶ ׂשְ רֵ ה ׁשָ נָ ה הִ תְ חַ ּבְ אּו רשב"י ּובְ נֹו ּבַ ּמְ עָ רָ ה ּבְ מָ צֹור ּובְ מָ צֹוק, ּבִ תְ נָ אִ ים קָ ׁשִ ים ּובַ חֲ ׁשָ ׁש ּגָ דֹול מֵ הָ רֹומָ אִ ים ׁשֶ חִ ּפְ ׂשּו אַ חֲ רֵ יהֶ ם לְ הָ רְ גָ ם. אֶ ת אֹותָ ן ׁשָ נִ ים נִ ּצְ לּו ׁשְ נֵ י הַ ּתַ ּנָ אִ ים לְ הִ תְ עַ ּלּות ּבְ לִ ּמּוד הַ ּתֹורָ ה. יֹומָ ם וָ לַ יְ לָ ה הִ תְ ּבֹונְ נּו ּבְ סֹודֹות הַ ּתֹורָ ה ּובַ ּבְ רִ יאָ ה הָ אֱ לֹוקִ ית, וְ הִ ּגִ יעּו לִ פְ סָ גֹות ּגְ בֹוהֹות ּבְ הַ ּׂשָ גַ ת ּתֹורַ ת הַ ּסֹוד, הַ ּכְ תּובָ ה ּבְ סֵ פֶ ר הַ ּזֹהַ ר. וְ גַ ם אַ ּתֶ ם הַ ּקֹורְ אִ ים הַ ּצְ עִ ירִ ים יְ כֹולִ ים לָ קַ חַ ת מִ ן הַ ּדְ בָ רִ ים לְ עַ צְ מְ כֶ ם. ּפְ עָ מִ ים יֵ ׁש ּתְ קּופֹות קָ ׁשֹות ּבְ חַ ּיֵ ינּו. אָ ח חֹולֶ ה, אִ ּמָ א אֹו אַ ּבָ א אֵ ינָ ם ּבַ ּבַ יִ ת לְ עָ זְ רֵ נּו, חָ בֵ ר עָ זַ ב אֹותָ נּו, חָ סֵ ר ּכֶ סֶ ף לִ פְ רִ יטִ ים הַ חֲ ׁשּובִ ים עֲ בּורְ כֶ ם. וְ כָ אן, אּולַ י ּבָ אָ ה מַ חֲ ׁשָ בָ ה מַ חְ לִ יׁשָ ה: 'ּבִ זְ מַ ּנִ ים ּכָ אֵ ּלֶ ה מֻ ּתָ ר לִ י לְ הַ רְ ּפֹות, לָ סֶ גֶ ת. ֹלא לְ הָ כִ ין ׁשִ עּורִ ים, ֹלא לְ הַ קְ ׁשִ יב ּבַ ּלִ ּמּוד, ֹלא לְ הִ תְ אַ ּמֵ ץ וְ לִ הְ יֹות נֶ חְ מָ ד, ּכִ י הֲ רֵ י קָ ׁשֶ ה לִ י ּבַ חַ ּיִ ים, וַ אֲ נִ י מִ סְ ּכֵ ן...' אַ ְך זֹוהִ י טָ עּות ּגְ דֹולָ ה. הַ הֵ פֶ ְך. ּכָ ל קֹׁשִ י מַ צְ מִ יחַ מַ דְ רֵ גָ ה חֲ דָ ׁשָ ה. מֵ הַ ּסִ ּפּור עַ ל רשב"י ׁשֶ הִ תְ חַ ּבֵ א ּבַ ּמְ עָ רָ ה, יְ כֹולִ ים אָ נּו לִ ׁשְ אֹב עִ ּדּוד, וְ לִ לְ מֹד ׁשֶ ּלִ פְ עָ מִ ים ּדַ וְ קָ א מִ ּתֹוְך הַ ּמַ ּצָ ב הַ ּקָ ׁשֶ ה יְ כֹולָ ה לִ צְ מֹחַ ּתֹורָ ה עֶ לְ יֹונָ ה. ּדַ וְ קָ א מִ ּתֹוְך יִ ּסּורִ ים נִ ּתָ ן לַ עֲ לֹות, לְ הַ ּגִ יעַ לְ חֵ קֶ ר הָ אֱ מֶ ת, לְ הִ תְ חַ ּבֵ ר יֹותֵ ר לקב"ה, וְ הּוא מַ עֲ נִ יק אָ ז סִ ּיַ עְ ּתָ א ּדִ ׁשְ מַ ּיָ א מְ יֻ חֶ דֶ ת לְ הִ תְ ּפַ ּתֵ חַ וְ לִ גְ ּדֹל. לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר ׂשָ מֵ חַ לְ כֻ ּלָ ם לֵ אָ ה פְ רִ יד נ. ב. וְ הָ עִ ּקָ ר, ֹלא לִ ׁשְ ּכֹחַ מִ צְ וָ ה ּבְ סִ יסִ ית ׁשֶ חַ ּיָ בִ ים לְ הַ קְ ּפִ יד עָ לֶ יהָ ּדַ וְ קָ א ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר - זֹוהִ י מִ צְ וַ ת וְ נִ ׁשְ מַ רְ ּתֶ ם לְ נַ פְ ׁשֹותֵ יכֶ ם. אָ ּנָ א הֱ יּו זְ הִ ירִ ים ּבַ הֲ קָ מַ ת הַ ּמְ דּורֹות ּובְ הַ דְ לָ קָ תָ ן, וְ ׁשִ מְ עּו הֵ יטֵ ב לְ הֹורָ אֹותֵ יהֶ ם ׁשֶ ל מְ בֻ ּגָ רִ ים. המנוי על זרקור הוא על דעת שכל טעות ממונית שתיווצר בשגגה ע"י זרקור ולא תיתבע, תיחשב כוויתור מצד המנוי תשפ"ד 35 2

ּבְ הַ ר "וְ כִ י יָ מּוְך אָ חִ יָך ּומָ טָ ה יָ דֹו... אַ ל ּתִ ּקַ ח מֵ אִ ּתֹו נֶ ׁשֶ ְך וְ תַ רְ ּבִ ית" )וַ ּיִ קְ רָ א כה לה-לו( ּכֶ סֶ ף ּתֹופֵ חַ ּבְ ׁשֶ קֶ ט עמוד זה טעון גניזה "עַ ל מָ ה ּדִ ּבֵ ר רּובִ י עִ ם סַ ּבָ א ּבְ יֹום ׁשִ ּׁשִ י ּבַ ּבֹקֶ ר? הּוא נִ רְ אָ ה עַ צְ ּבָ נִ י", אָ מַ ר יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים. "רּובִ י מֵ הַ ּבְ רֵ כָ ה?" ּבֵ רֵ ר מֵ אִ ירְ צִ 'יק. אַ ְך אִ ּמָ א אָ מְ רָ ה - "וְ כָ אן אֲ נַ חְ נּו מְ סַ ּיְ מִ ים", וְ הַ יְ לָ דִ ים הֵ בִ ינּו, לָ ׁשֹון הָ רַ ע. לְ מַ עֲ ׂשֶ ה, ֹלא הָ יָ ה צֹרֶ ְך ּבְ חּוׁש ּבַ ּלָ ׁשִ י מְ פֻ ּתָ ח ּכְ דֵ י לְ הָ בִ ין מַ ּדּועַ רּובִ י עַ צְ ּבָ נִ י. לָ אַ חֲ רֹונָ ה הּוקְ מּו ׁשְ ּתֵ י ּבְ רֵ כֹות ּבָ אֵ זֹור - זֹו ׁשֶ ל רּובִ י, וְ עֹוד אַ חַ ת ּבְ ׁשֵ ם 'הַ ּמַ עְ יָ ן'. ּבְ אֹפֶ ן טִ בְ עִ י הֵ חֵ ּלָ ה ּבֵ ינֵ יהֶ ם ּתַ חֲ רּות, ׁשֶ ּגָ רְ מָ ה לְ מֶ תַ ח. הַ יְ לָ דִ ים ֹלא קִ ּוּו ׁשֶ ּיֵ דְ עּו מַ ּׁשֶ הּו נֹוסָ ף לְ גַ ּבֵ י הַ ּסִ ּפּור, אֲ בָ ל ּבְ ׁשַ ּבָ ת הֶ עֱ לָ ה אַ ּבָ א לִ כְ אֹורָ ה נֹוׂשֵ א אַ חֵ ר לְ גַ מְ רֵ י. "ּגּוף חָ דָ ׁש נִ פְ ּתַ ח ּבַ ּׁשְ כּונָ ה. ּתֹוׁשָ בִ ים מְ סּורִ ים ּבְ רָ אׁשּות ּגֹוטְ לִ יּב הָ עַ סְ קָ ן, מַ מְ לִ יצִ ים עַ ל ּבַ עֲ לֵ י עֵ סֶ ק וַ חֲ נֻ ּיֹות. ּכַ ּמּובָ ן ֹלא חַ ּיָ בִ ים לִ ׁשְ מֹעַ לָ הֶ ם, אֲ בָ ל הֵ ם ּבֹודְ קִ ים ּומַ ׁשְ וִ ים עֲ לֻ ּיֹות וְ אֵ יכּויֹות. ׁשָ מַ עְ ּתִ י ׁשֶ הֵ ם הִ מְ לִ יצּו עַ ל אַ חַ ת מֵ הַ ּבְ רֵ כֹות..." "אֲ הָ ּה, עַ ל הַ 'ּמַ עְ יָ ן'!" נִ חֵ ׁש יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים. הַ ּפָ זֶ ל הֵ חֵ ל לְ הִ סְ ּתַ ּדֵ ר. אֲ בָ ל סַ ּבָ א אָ מַ ר, "אִ ם ּכָ ְך הָ יָ ה, רּובִ י ֹלא הָ יָ ה מִ תְ לֹונֵ ן". "לָ ּמָ ה ֹלא?" ּכֻ ּלָ ם הָ יּו מֻ פְ ּתָ עִ ים. "הָ אֵ ינְ כֶ ם יֹודְ עִ ים? רּובִ י ּבָ א לְ הִ תְ לֹונֵ ן ּדַ וְ קָ א מַ ּדּועַ ּבָ חֲ רּו ּבַ ּבְ רֵ כָ ה ׁשֶ ּלֹו עַ צְ מֹו. הּוא טָ עַ ן ׁשֶ הַ ּבְ רֵ כָ ה הָ אַ חֶ רֶ ת טֹובָ ה ֹלא ּפָ חֹות, הַ ּמְ חִ ירִ ים ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר ּדֹומִ ים, וְ הָ אֵ יכּות זֵ הָ ה. הּוא חָ ׁשַ ד ׁשֶ הַ ּבְ חִ ירָ ה ׁשֶ ל הַ ּוַ עֲ דָ ה מֻ ּטָ ה וְ אֵ ינָ ּה הֹוגֶ נֶ ת". "ֹלא יֵ אָ מֵ ן", ּפָ לַ ט יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים, וְ אַ ּבָ א הִ ּצִ יעַ : "ׁשֶ ּיִ פְ נֶ ה לְ רָ אׁשֵ י הַ ּוַ עַ ד וִ יבָ רֵ ר". "הּוא ּבֶ אֱ מֶ ת ׁשָ אַ ל אֶ ת חֲ נַ נְ יָ ה, מַ זְ ּכִ יר הַ ּוַ עַ ד", חִ ּיֵ ְך סַ ּבָ א. "וַ חֲ נַ נְ יָ ה ּבֵ רֵ ר, וְ אָ מַ ר ׁשֶ ֹּלא הִ תְ ּגַ ּלְ תָ ה לָ הֶ ם ׁשּום הִ תְ נַ הֲ לּות ּבְ עָ יָ תִ ית ּבִ בְ רֵ כַ ת 'הַ ּמַ עְ יָ ן'. רּובִ י ּכָ עַ ס מְ אֹד ּכְ ׁשֶ ּׁשָ מַ ע זֹאת. זֶ ה ֹלא ּבְ סֵ דֶ ר, הּוא אָ מַ ר. אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְ הַ מְ לִ יץ עָ לַ י, ּבְ ׁשָ עָ ה ׁשֶ הַ הּוא ּבְ סֵ דֶ ר ּבְ דִ ּיּוק ּכָ מֹונִ י. יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ אַ רְ וִ יחַ ּכָ ְך ּכֶ סֶ ף רַ ב, אֲ בָ ל אֵ יְך אּוכַ ל לְ ׁשַ לְ ׁשֵ ל אֹותֹו לְ כִ יסִ י ּבִ ידִ יעָ ה ׁשֶ הִ ּגִ יעַ אֵ לַ י ּבְ חֹסֶ ר צֶ דֶ ק? הּוא רֹוצֶ ה לְ נַ הֵ ל ּתַ חֲ רּות ׁשִ וְ יֹונִ ית, וְ ֹלא ׁשֶ ּיַ חְ לִ יטּו ׁשֶ ֹּלא ּכַ ּדִ ין ׁשֶ ּצָ רִ יְך לְ הַ עֲ דִ יף אֹותֹו!" "מַ ה ּיָ כֹול לִ הְ יֹות ׁשֶ ֹּלא ּכַ ּדִ ין?" ּתָ הָ ה מֵ אִ ירְ צִ 'יק, וְ יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים הַ מְ ׁשֻ פְ ׁשָ ף הִ סְ ּבִ יר: "אַ ּתָ ה יֹודֵ עַ ּכַ ּמָ ה ּדְ בָ רִ ים יְ כֹולִ ים לְ הַ ּטֹות הַ חְ לָ טֹות ּבְ וַ עֲ דָ ה ׁשֶ ּכָ זֹו? אּולַ י מִ יׁשֶ הּו ּבַ וַ ּעֲ דָ ה הּוא מִ ּמִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו ׁשֶ ל רּובִ י, ּובִ ּקֵ ׁש לְ הַ עֲ דִ יפֹו ּבְ לִ י סִ ּבָ ה אֲ מִ ּתִ ית..." סַ ּבָ א ּתִ כְ נֵ ן לִ קְ ּבֹעַ ׂשִ יחָ ה עִ ם ּגֹוטְ לִ יּב, אֲ בָ ל הָ עִ נְ יָ נִ ים הִ תְ ּגַ לְ ּגְ לּו מַ הֵ ר. מַ חֲ צִ ית הַ ּׁשָ עָ ה לְ אַ חַ ר צֵ את הַ ּׁשַ ּבָ ת, ּכְ בָ ר ּדָ פְ קּו ּבַ ּדֶ לֶ ת ּגֹוטְ לִ יּב וַ חֲ בֵ רֹו. "ׁשָ מַ עְ נּו ׁשֶ ּיֵ ׁש טְ עָ נֹות עַ ל הִ תְ נַ הֲ לּות הַ ּוַ עֲ דָ ה. חָ ׁשּוב לָ נּו לְ הַ בְ הִ יר ׁשֶ ּלַ ּבְ חִ ירָ ה ׁשֶ ּלָ נּו סִ ּבֹות אֲ מִ ּתִ ּיֹות. ּבְ רֵ כַ ת הַ ּמַ עְ יָ ן אָ כֵ ן ֹלא עָ ׂשְ תָ ה ּדָ בָ ר ׁשֶ אֵ ינֹו ּכְ דִ ין ּתֹורָ ה, ּובְ כָ ל זֹאת רַ וְ חַ ת הַ ּתֹוׁשָ בִ ים ּדֹורֶ ׁשֶ ת ׁשֶ ּנַ מְ לִ יץ עַ ל הַ ּבְ רֵ כָ ה הַ ּׁשְ נִ ּיָ ה", הֵ ם הִ בְ הִ ירּו. "וְ הַ ּסִ ּבָ ה ּפְ ׁשּוטָ ה. 'הַ ּמַ עְ יָ ן' מַ כְ רִ יזָ ה עַ ל מִ בְ צָ עִ ים, ׁשֶ ּגֹורְ מִ ים לַ אֲ נָ ׁשִ ים ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר לְ ׁשַ ּלֵ ם ּכֶ סֶ ף רַ ב יֹותֵ ר". "מַ ה ּפֵ רּוׁש?" סַ ּבָ א ֹלא הֵ בִ ין. "ּבַ ּמִ בְ צָ ע ׁשֶ ּלָ הֶ ם, ּבַ חֹדֶ ׁש הָ רִ אׁשֹון מְ ׁשַ ּלְ מִ ים מְ עַ ט, אֲ בָ ל לְ אַ חַ ר ּתְ קּופָ ה הַ ּמְ חִ יר הֹולֵ ְך ּומַ אֲ מִ יר". "ּומָ ה, הַ אִ ם יֵ ׁש אִ ּסּור לַ עֲ רְֹך מִ בְ צָ עִ ים?" מָ חָ ה סַ ּבָ א. אֲ בָ ל ּגֹוטְ לִ יּב הִ סְ ּבִ יר: "הַ אֵ ינְ ָך מֵ בִ ין, ר' יְ הֹוׁשֻ עַ ? רֹב הָ עֹולָ ם אֵ ינָ ם מְ סֻ ּדָ רִ ים ּכָ מֹוכֶ ם. אֲ נָ ׁשִ ים חֹותְ מִ ים, נֹותְ נִ ים אֶ ת מִ סְ ּפַ ר הָ אַ ׁשְ רַ אי, ּובְ טִ רְ דֹות הַ חַ ּיִ ים הֵ ם ׁשֹוכְ חִ ים, וְ עִ ם הַ ּזְ מַ ן מְ ׁשַ ּלְ מִ ים יֹותֵ ר וְ יֹותֵ ר ּבְ לִ י לָ ׂשִ ים לֵ ב... אֵ ין אִ ּסּור לִ נְ הֹג ּכָ ְך, אֲ בָ ל מִ בְ צָ עִ ים ּכָ אֵ ּלֶ ה יִ גְ רְ מּו לַ אֲ נָ ׁשִ ים לְ ׁשַ ּלֵ ם לְ מַ עֲ ׂשֶ ה הַ רְ ּבֵ ה יֹותֵ ר. אַ ּתֶ ם מְ בִ ינִ ים?" אָ מַ ר ּגֹוטְ לִ יּב ּבַ חֲ ׁשָ ׁש מָ ה. הּוא ֹלא רָ צָ ה ׁשֶ ּסַ ּבָ א יִ הְ יֶ ה ֹלא מְ רֻ ּצֶ ה מִ ּמֶ ּנּו. אֲ בָ ל סַ ּבָ א אָ מַ ר ּבְ ׂשִ מְ חָ ה, "זֶ ה ּבְ סֵ דֶ ר ּגָ מּור. עַ כְ ׁשָ ו הֵ בַ נְ ּתִ י", וְ הּוא ּפָ נָ ה לְ ׁשַ ּתֵ ף אֶ ת רּובִ י ּבַ ּסִ ּבָ ה ׁשֶ ּבִ גְ לָ לָ ּה הִ מְ לִ יצּו ּדַ וְ קָ א עָ לָ יו. רֹובֵ י הִ נְ הֵ ן. "הָ אֱ מֶ ת הִ יא ׁשֶ ּגַ ם לִ י יָ עֲ צּו לַ עֲ ׂשֹות ּכָ ְך. אָ מְ רּו לִ י, אַ ּתָ ה ֹלא יֹודֵ עַ אֵ יְך סֹוחֲ רִ ים הַ ּיֹום... מַ רְ וִ יחִ ים עַ ל חֶ ׁשְ ּבֹון הַ ּׁשִ כְ חָ ה ׁשֶ ל הַ ּצִ ּבּור. אֲ בָ ל אֲ נִ י הִ רְ ּגַ ׁשְ ּתִ י ׁשֶ ּזֶ ה ֹלא רָ אּוי, עַ ל אַ ף ׁשֶ ֹּלא מָ צָ אתִ י ּבְ כָ ְך ׁשּום אִ ּסּור ּתֹורָ ה." "אַ ּתָ ה ּבְ סֵ דֶ ר ּגָ מּור", סִ ּכֵ ם סַ ּבָ א, "הִ תְ נַ הַ גְ ּתָ ּבְ יָ ׁשְ רָ ה מְ לֵ אָ ה, ּובְ יֹׁשֶ ר הִ מְ לִ יצּו עָ לֶ יָך". "וְ אּולַ י ּבְ כָ ל זֹאת יֵ ׁש מָ קֹור ּתֹורָ נִ י לַ הַ נְ הָ גָ ה ׁשֶ ּלִ י?" ׁשָ אַ ל ּפִ תְ אֹום רּובִ י. "הָ אֱ מֶ ת ׁשֶ ּכֵ ן, אֲ בָ ל אֹוי", סַ ּבָ א חִ ּיֵ ְך, "אֵ ינִ י יָ כֹול לֹומַ ר לְ ָך, ּכִ י ּכְ בָ ר מֹוצָ אֵ י ׁשַ ּבָ ת". "ּומַ ה ּבְ כָ ְך?" ּתָ הָ ה רּובִ י. "הַ אֵ ינְ ָך יֹודֵ עַ ? אֲ נִ י אֹומֵ ר רַ ק חִ ּדּוׁשִ ים מֵ הַ ּפָ רָ ׁשָ ה, וְ עַ כְ ׁשָ ו זֶ ה ּכְ בָ ר ׁשַ ּיָ ְך לַ ּפָ רָ ׁשָ ה הַ ּקֹודֶ מֶ ת..." אֲ בָ ל רּובִ י הָ יָ ה חַ ּיָ ב לִ ׁשְ מֹעַ . "אִ מְ רּו וְ אֶ ׁשְ מֹר לַ ּׁשָ נָ ה הַ ּבָ אָ ה!" וְ סַ ּבָ א הִ סְ ּכִ ים. "ּבְ פָ רָ ׁשָ תֵ נּו מּובָ א אִ ּסּור רִ ּבִ ית. ׁשֹואֵ ל הַ 'ּמִ נְ חָ ה ּבְ לּולָ ה' ׁשְ אֵ לָ ה מְ עַ נְ יֶ נֶ ת: לָ ּמָ ה הִ קְ ּפִ ידָ ה הַ ּתֹורָ ה ּכָ ל ּכָ ְך עַ ל אִ ּסּור רִ ּבִ ית? מָ ה הַ הֶ בְ ּדֵ ל ּבֵ ין הַ ׂשְ ּכָ רַ ת ּכֶ סֶ ף, לְ בֵ ין הַ ׂשְ ּכָ רַ ת ּבְ הֵ מָ ה? לְ הַ ׂשְ ּכִ יר ּבְ הֵ מָ ה ּתְ מּורַ ת ּתַ ׁשְ לּום - מֻ ּתָ ר, וְ אִ ם ּכָ ְך, לָ ּמָ ה ׁשֶ ֹּלא נַ ׂשְ ּכִ יר ּכֶ סֶ ף לִ תְ קּופָ ה ּבְ תַ ׁשְ לּום? עֹונֶ ה הַ 'ּמִ נְ חָ ה ּבְ לּולָ ה', ּכְ ׁשֶ ּמַ ׂשְ ּכִ ירִ ים ּבְ הֵ מָ ה, הַ ּתַ ׁשְ לּום הּוא עַ ל הָ עֲ בֹודָ ה ׁשֶ ּלָ ּה. הָ אָ דָ ם מַ רְ ּגִ יׁש ּבְ בֵ רּור ּכָ ל רֶ גַ ע ׁשֶ ּבֹו הַ ּבְ הֵ מָ ה עֹובֶ דֶ ת, וְ נִ זְ הָ ר ׁשֶ ֹּלא לְ הַ גְ זִ ים; לְ עֻ ּמַ ת זֹאת ּבְ כֶ סֶ ף, הָ רִ ּבִ ית ּתֹופַ חַ ת וְ תֹופַ חַ ת ּבְ לִ י ׁשֶ הָ אָ דָ ם עֹוׂשֶ ה ּדָ בָ ר, וְ הּוא ּכְ לָ ל אֵ ינֹו ׂשָ ם לֵ ב ׁשֶ הַ ּתַ ׁשְ לּום עֹולֶ ה... אָ כֵ ן, נִ זְ הַ רְ ּתָ מִ ּלִ גְ ּבֹות ּכֶ סֶ ף ּבְ לִ י מֵ ׂשִ ים, וְ זֹו הַ נְ הָ גָ ה יְ ׁשָ רָ ה ּורְ אּויָ ה ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ ּה מָ קֹור!" סִ ּיֵ ם סַ ּבָ א. ׁשְ ּתֵ י ּבְ רֵ כֹות ּבִ ׁשְ כּונָ ה אַ חַ ת ּומִ י ׁשָ ם ּבַ וַ ּעֲ דָ ה מֻ ׁשְ חָ ת 35תשפ"ד 3

מעשה אבות לבנים /// ר' בר חיים ּכְ ׁשֶ הַ ּתַ ּנָ א ואלה תולדות הִ ּגִ יעַ ּבַ חֲ לֹום רַ ּבִ י מְ נַ חֵ ם מֶ נְ ּדְ ל ּפָ נֶ ט אב"ד ּדֶ עעׁש נֹולַ ד ּבִ ׁשְ נַ ת תקע"ח, נִ פְ טַ ר ּבְ י"ג ּבְ תִ ׁשְ רֵ י תרמ"ה סְ פָ רָ יו: מַ עְ ּגְ לֵ י צֶ דֶ ק, ׁשַ עֲ רֵ י צֶ דֶ ק, מִ ׁשְ ּפְ טֵ י צֶ דֶ ק, אַ בְ נֵ י צֶ דֶ ק נְ קִ יׁשָ ה ּבְ דֶ לֶ ת ּבֵ יתֹו ׁשֶ ל הָ רַ ב מִ ּדֶ עעׁש. ר' מֹׁשֶ ה פֶ דֶ ר, הַ מְ ׁשַ ּמֵ ׁש ּבַ ּקֹדֶ ׁש, מְ מַ הֵ ר אֵ לֶ יהָ וְ חֹוׁשֵ ב לְ עַ צְ מֹו: אּולַ י זֶ הּו הַ ּׁשָ לִ יחַ הַ מְ יֻ חָ ל מֵ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל... לְ אֵ יזֶ ה ׁשָ לִ יחַ צִ ּפָ ה הָ רַ ב? אֶ מֶ ׁש, לִ פְ נֵ י ׁשֶ הָ רַ ב עָ לָ ה עַ ל יְ צּועֹו, הּוא הֶ עְ מִ יק ּבְ סּוגְ יָ א וְ יָ גַ ע ּבִ דְ בָ רָ יו ׁשֶ ל הַ ּתַ ּנָ א הָ אֱ ֹלקִ י רַ ּבִ י עֲ קִ יבָ א. ּכַ אֲ ׁשֶ ר נִ רְ ּדַ ם לְ אַ חַ ר מִ ּכֵ ן, הִ תְ ּגַ ּלָ ה אֵ לָ יו ּבִ ׁשְ נָ תֹו רַ ּבִ י עֲ קִ יבָ א. "וְ זֶ ה לְ ָך הָ אֹות", אָ מַ ר רַ ּבִ י עֲ קִ יבָ א לָ רַ ב מִ ּדֶ עעׁש, "אֹות ׁשֶ הַ חֲ לֹום הַ ּזֶ ה הּוא חֲ לֹום אֱ מֶ ת - הַ ּיֹום יַ ּגִ יעַ אֵ לֶ יָך ׁשָ לִ יחַ מֵ אֶ רֶ ץ הַ ּקֹדֶ ׁש, וְ יָ בִ יא לְ ָך ּגְ לִ ימָ ה מִ ּמַ לְ ּבּוׁשֵ י יְ רּוׁשָ לַ יִ ם". וְ עַ ּתָ ה, ר' מֹׁשֶ ה פֶ דֶ ר ּפֹותֵ חַ אֶ ת הַ ּדֶ לֶ ת, ּולְ פָ נָ יו עֹומֵ ד יְ הּודִ י מֵ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל. ר' מֹׁשֶ ה מַ כְ נִ יס אֶ ת הָ אֹורֵ חַ ּכְ ׁשֶ הּוא ּתֹוהֶ ה ּומַ חְ רִ יׁש, וְ הִ ּנֵ ה הַ ּׁשָ לִ יחַ מֹוצִ יא מִ ּכֵ לָ יו ּגְ לִ ימָ ה מִ ּמַ לְ ּבּוׁשֵ י יְ רּוׁשָ לַ יִ ם ּומַ ּגִ יׁש אֹותָ ּה לָ רַ ב מִ ּדֶ עעׁש ּכִ תְ ׁשּורָ ה. ּבְ דִ ּיּוק ּכְ פִ י ׁשֶ הֹודִ יעַ רַ ּבִ י עֲ קִ יבָ א ּבַ חֲ לֹום! ׁשָ לִ יחַ מֵ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל, ּדָ בָ ר חָ ׁשּוב הּוא, וְ ֹלא רַ ק מִ ּׁשּום הִ תְ ּגַ ּׁשְ מּות הַ חֲ לֹום. הָ רַ ב מְ קַ ּבֵ ל אֶ ת הָ אֹורֵ חַ ּבְ סֵ בֶ ר ּפָ נִ ים יָ פֹות, ּומְ בַ ּקֵ ׁש לִ ׁשְ מֹעַ מִ ּמֶ ּנּו עַ ל הַ ּיְ הּודִ ים ּבְ אֶ רֶ ץ הַ ּקֹדֶ ׁש. ּבֵ ין ּכָ ְך ּובֵ ין ּכָ ְך, מִ תְ ּגַ לְ ּגְ לִ ים הַ ּדְ בָ רִ ים עַ ל מֵ ירֹון וְ עַ ל צִ ּיּון רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי, וְ הַ ּׁשָ לִ יחַ מְ סַ ּפֵ ר לָ רַ ב מִ ּדֶ עׁש מַ עֲ ׂשֶ ה נֹורָ א ׁשֶ הִ תְ רַ חֵ ׁש ּבְ אֹותָ ּה הַ ּׁשָ נָ ה ּבְ מֵ ירֹון. הַ ּמִ נְ הָ ג ּבְ צִ ּיּון הָ רַ ׁשְ ּבִ "י הָ יָ ה, ׁשֶ ּבְ כָ ל ׁשָ נָ ה הַ דְ לִ יקּו ּבְ יֹום הַ הִ ּלּולָ א ּבְ לַ ''ג ּבָ עֹמֶ ר מְ דּורָ ה עַ ל ּגַ ג הַ ּצִ ּיּון, ּוזְ כּות הַ הַ דְ לָ קָ ה הָ יְ תָ ה נִ קְ נֵ ית ּבְ דָ מִ ים מְ רֻ ּבִ ים. ּבְ אֹותָ ּה ׁשָ נָ ה, הָ יָ ה עָ ׁשִ יר אֶ חָ ד ׁשֶ עָ מַ ד עַ ל הַ ּמִ ּקָ ח וְ הֶ עֱ לָ ה אֶ ת הַ ּסְ כּום עֹוד וְ עֹוד, עַ ד ׁשֶ ּלְ בַ ּסֹוף קָ נָ ה אֶ ת הַ הַ דְ לָ קָ ה לִ כְ בֹוד הַ ּצַ ּדִ יק ּבִ סְ כּום עָ צּום - עֲ ׂשֶ רֶ ת אֲ לָ פִ ים זְ הּובִ ים. הֶ עָ ׁשִ יר נִ ּגַ ׁש לְ הַ דְ לִ יק וְ אַ חַ ר ּכָ ְך רָ קַ ד עִ ם הַ ּקָ הָ ל עַ ל ּגַ ג הַ ּצִ ּיּון סְ בִ יב הַ ּמְ דּורָ ה. הַ ּׂשִ מְ חָ ה, ּכְ מֹו ּתָ מִ יד ּבְ מֵ ירֹון, הָ יְ תָ ה רַ ּבָ ה, וְ הַ ּצְ פִ יפּות הָ יְ תָ ה ּגַ ם הִ יא רַ ּבָ ה עַ ד מְ אֹד - ּומִ ּתֹוְך הָ רִ ּקּודִ ים, קָ רַ ב הֶ עָ ׁשִ יר אֶ ל קְ צֵ ה הַ ּגַ ג, רַ גְ לֹו מָ עֲ דָ ה וְ הּוא נָ פַ ל מֵ הַ ּגַ ג אֶ ל הַ ּקַ רְ קַ ע. ּגְ דֹולִ ים מְ אֹד הָ יּו ּכְ אֵ בָ יו, וְ הּוא ׁשָ כַ ב לְ בַ ּדֹו עַ ל הַ ּקַ רְ קַ ע וְ זָ עַ ק לְ עֶ זְ רָ ה, אֲ בָ ל הַ ּקֹול ׁשֶ ּלֹו נִ בְ לַ ע ּבְ הֶ מְ יַ ת הַ חֹוגְ גִ ים הַ ּׁשָ רִ ים וְ הָ רֹוקְ דִ ים לְ מַ עְ לָ ה. אִ יׁש ֹלא ׂשָ ם לֵ ב ׁשֶ ּמִ יׁשֶ הּו נָ פַ ל מַ ּטָ ה. הֶ עָ ׁשִ יר נִ ּסָ ה לְ הִ תְ רֹומֵ ם ּבְ עַ צְ מֹו, אּולָ ם הַ ּיִ ּסּורִ ים הַ ּגְ דֹולִ ים ׁשֶ הֵ סֵ ּבּו לֹו רַ גְ לָ יו וְ חֹסֶ ר יְ כָ לְ ּתֹו לָ קּום וְ לַ עֲ מֹד עֲ לֵ יהֶ ן, הִ בְ הִ ירּו לֹו הַ בְ הֵ ר הֵ יטֵ ב ׁשֶ ּׁשְ ּתֵ י הָ רַ גְ לַ יִ ם נִ ׁשְ ּבְ רּו. ׁשָ עָ ה אֲ רֻ ּכָ ה חָ לְ פָ ה, עַ ד ׁשֶ עָ בַ ר ׁשָ ם אָ דָ ם וְ נִ בְ הַ ל לִ רְ אֹות יְ הּודִ י ׁשֹוכֵ ב עַ ל הַ ּקַ רְ קַ ע ּומִ תְ יַ ּסֵ ר ּבִ כְ אֵ בִ ים. נָ ׂשָ א אֹותֹו ּבִ זְ הִ ירּות לְ אַ חַ ד הַ חֲ דָ רִ ים הָ רֵ יקִ ים ׁשֶ ּסְ בִ יב הַ ּצִ ּיּון, וְ הִ ׁשְ ּכִ יב אֹותֹו ׁשָ ם. "אֲ נִ י הֹולֵ ְך לְ חַ ּפֵ ׂש רֹופֵ א", הָ אִ יׁש הִ בְ טִ יחַ וְ רָ ץ הַ חּוצָ ה, אֲ בָ ל ּבְ כָ ל הָ אֵ זֹור ֹלא מָ צָ א רֹופֵ א. ׁשּוב נִ כְ נַ ס לַ חֶ דֶ ר וְ עִ דְ ּכֵ ן אֶ ת הֶ עָ ׁשִ יר ׁשֶ אֵ ין רֹופֵ א ּבְ כָ ל הַ ּסְ בִ יבָ ה. "אֲ נִ י ׂשֹוכֵ ר עֲ גָ לָ ה וְ אֵ צֵ א ּבָ ּה אֶ ל הַ ּיִ ּׁשּוב הַ ּקָ רֹוב", הֹודִ יעַ , וְ כָ ְך עָ ׂשָ ה, ׂשָ כַ ר עֲ גָ לָ ה וְ נָ סַ ע ּבַ ּמְ הִ ירּות הַ ּגְ דֹולָ ה ּבְ יֹותֵ ר לַ ּיִ ּׁשּובִ ים הַ ּסְ מּוכִ ים יָ גַ ע וְ עָ מַ ל עַ ד ׁשֶ ּסֹוף סֹוף מָ צָ א רֹופֵ א. ׁשָ עֹות רַ ּבֹות אָ רְ כּו מֵ אָ ז יָ צָ א הַ ּיְ הּודִ י הַ ּמֵ יטִ יב לַ חִ ּפּוׂשִ ים וְ עַ ד ׁשֶ ּׁשָ ב לְ מֵ ירֹון עִ ם הָ רֹופֵ א. יַ חַ ד נִ כְ נְ סּו אֶ ל הַ חֶ דֶ ר ׁשֶ ּבֹו הֻ ׁשְ ּכַ ב הֶ עָ ׁשִ יר הַ ּפָ צּועַ . אַ ְך --- הַ חֹולֶ ה ֹלא הָ יָ ה ׁשָ ם. נִ ּסָ ה הַ ּיְ הּודִ י לְ חַ ּפֵ ׂש ּבַ חֲ דָ רִ ים אֲ חֵ רִ ים, אּולַ י טָ עָ ה וְ ׁשָ כַ ח הֵ יכָ ן הִ ׁשְ ּכִ יב אֶ ת הֶ עָ ׁשִ יר - אַ ְך זֶ ה ֹלא נִ מְ צָ א ּבְ ׁשּום מָ קֹום. עָ לּו הַ ּיְ הּודִ י וְ הָ רֹופֵ א הַ מְ לַ ּוֶ ה אֹותֹו אֶ ל ּגַ ג הַ ּצִ ּיּון, לִ ׁשְ אֹל אּולַ י אֵ י מִ י יֹודֵ עַ הֵ יכָ ן נִ מְ צָ א הֶ עָ ׁשִ יר ּומִ י טִ ּפֵ ל ּבֹו - וְ הִ ּנֵ ה הֵ ם רֹואִ ים אֶ ת הֶ עָ ׁשִ יר ּבְ עַ צְ מֹו, רֹוקֵ ד ּומְ פַ ּזֵ ז ּבְ כָ ל ּכֹוחֹו ּכְ אִ ּלּו ֹלא אֵ רַ ע ּדָ בָ ר! "מַ ה ּזֶ ה?" הַ ּיְ הּודִ י הַ ּמֵ יטִ יב ֹלא מָ צָ א מִ ּלִ ים לְ הַ ּבִ יעַ אֶ ת הַ פְ ּתָ עָ תֹו, "הֲ כֵ יצַ ד אַ ּתָ ה ּכָ אן, עֹומֵ ד עַ ל הָ רַ גְ לַ יִ ם, רֹוקֵ ד...'' הֵ ׁשִ יב הֶ עָ ׁשִ יר: "ּכְ ׁשֶ ּׁשָ כַ בְ ּתִ י לְ בַ ּדִ י ּבַ חֶ דֶ ר, הִ תְ ּגַ ּלָ ה אֵ לַ י הַ ּתַ ּנָ א הָ אֱ ֹלקִ י רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון, וְ אָ מַ ר לִ י: 'אַ ּתָ ה ּתָ רַ מְ ּתָ הַ ּיֹום לַ ּׂשִ מְ חָ ה הַ ּגְ דֹולָ ה לִ כְ בֹודִ י, וְ עָ לֶ יָך לִ הְ יֹות ּבָ רִ יא'. הִ ּנִ יחַ יְ דֵ י קָ דְ ׁשֹו עַ ל רַ גְ לַ י, וְ נִ רְ ּפְ אּו. מִ ּיָ ד קַ מְ ּתִ י, יָ צָ אתִ י מֵ הַ חֶ דֶ ר וְ הִ צְ טָ רַ פְ ּתִ י אֶ ל הָ רֹוקְ דִ ים לִ כְ בֹוד הַ ּתַ ּנָ א רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי!" אֶ ת הַ ּסִ ּפּור הַ ּזֶ ה סִ ּפֵ ר ּבְ נֹו ׁשֶ ל ר' מֹׁשֶ ה פֶ דֶ ר הַ מְ ׁשַ ּמֵ ׁש ּבְ קֹדֶ ׁש - סִ ּפּור ׁשֶ ּׁשָ מַ ע הָ רַ ב מִ ּדֶ עעׁש מִ ּפִ י הַ ּיְ הּודִ י הַ ּׁשָ לִ יחַ מֵ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל, מַ עֲ ׂשֶ ה ׁשֶ אֵ רַ ע ּבְ אֹותֹו ל"ג ּבָ עֹמֶ ר. נֹורָ א ּומַ פְ עִ ים, ּכֵ יצַ ד זָ כּו אֲ נָ ׁשִ ים ּבְ דֹור ֹלא ּכָ ל ּכָ ְך רָ חֹוק מֵ אִ ּתָ נּו, ׁשֶ ּיִ תְ ּגַ ּלּו אֲ לֵ יהֶ ם ּתַ ּנָ אִ ים קְ דֹוׁשֵ י עֶ לְ יֹון ׁשֶ אֵ ין לָ נּו ּבָ הֶ ם ׁשּום הַ ּׂשָ גָ ה. )ּגְ דֹולַ ת יְ הֹוׁשֻ עַ ( אדמורי דעעש תשפ"ד 35 4

באותיות גדולות/// ח' פרידמן מְ ׂשִ ימָ ה צְ לִ יל ׁשֶ ל לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר אַ ּבָ א ׁשֶ ל ׁשְ מּולִ יק יֹודֵ עַ לְ נַ ּגֵ ן ּבִ קְ לָ רִ ינֶ ט. ּבְ כָ ל ּפַ עַ ם ׁשֶ אַ ּבָ א מְ נַ ּגֵ ן, ׁשְ מּולִ יק אֹוהֵ ב לְ הַ קְ ׁשִ יב ּולְ הַ רְ ּגִ יׁש אֶ ת הַ ּצְ לִ ילִ ים ּבָ אָ זְ נַ יִ ם ּובַ ּלֵ ב. ּבַ חֲ נֻ ּכָ ה הָ יָ ה לַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט צְ לִ יל נָ עִ ים וְ חָ מִ ים. ּבְ פּורִ ים הָ יָ ה לַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט צְ לִ יל מִ תְ ּגַ לְ ּגֵ ל, ּכְ מֹו צְ חֹוק. ּובִ סְ עֻ ּדַ ת 'מְ לַ ּוֶ ה מַ לְ ּכָ ה' ׁשֶ ל מֹוצָ אֵ י ׁשַ ּבָ ת, הָ יָ ה לַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט צְ לִ יל עָ מֹק ׁשֶ ל ּגַ עְ ּגּועַ . ּומַ ה ּיִ הְ יֶ ה ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר? ׁשְ מּולִ יק מִ תְ ּבֹונֵ ן ּבַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט, ׁשֶ ּבִ סְ פִ ירַ ת הָ עֹמֶ ר רַ ק יָ ׁשֵ ן לֹו ּבְ ׁשֶ קֶ ט. הּוא חֹוׁשֵ ב ׁשֶ ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר יִ תְ עֹורֵ ר הַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט ּבִ צְ לִ יל... מַ קְ ּפִ יץ, ׁשֶ ּיַ רְ קִ יד אֶ ת ּכֻ ּלָ ם! ּבַ ּתִ זְ מֹרֶ ת לִ כְ בֹוד רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי יִׁשְ ּתַ ּתְ פּו ּכְ לֵ י נְ גִ ינָ ה רַ ּבִ ים. מָ תְ חּו קַ ו ּבֵ ין ׁשֵ ם הַ ּכְ לִ י לַ ּצִ ּיּור הַ ּמַ תְ אִ ים! ּתֹף חָ לִ יל אֹורְ ּגָ ן קְ לָ רִ ינֶ ט חֲ צֹוצְ רָ ה ּגִ יטָ רָ ה ּכִ ּנֹור אָ קֹורְ דְ יֹון 35תשפ"ד 5

אמא מספרת/// ר' פס ב ֲארּו ַחת ֶער ֶ ַל סִ ּפּורִ ים מֵ ירֹון וְ טִ ּיּול ּגַ ם הַ ּׁשָ נָ ה, לִ פְ נֵ י לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר, יִ ׂשְ רָ אֵ ל מִ תְ לַ ּבֵ ט מֵ חָ דָ ׁש: "אִ ּמָ א, מָ ה אַ ּתְ אֹומֶ רֶ ת, לְ אָ ן ּכְ דַ אי לִ י לָ לֶ כֶ ת - לַ ּטִ ּיּול אֹו לְ סַ בְ ּתָ א?" "לְ אָ ן אַ ּתָ ה מַ עֲ דִ יף לָ לֶ כֶ ת?" ׁשֹואֶ לֶ ת אִ ּמָ א, ּבְ דִ ּיּוק ּכְ מֹו ּבַ ּׁשָ נָ ה ׁשֶ עָ בְ רָ ה ּוכְ מֹו לִ פְ נֵ י ׁשְ נָ תַ יִ ם. "אֲ נִ י ֹלא יֹודֵ עַ . מִ ּצַ ד אֶ חָ ד טִ ּיּול ׁשְ נָ תִ י זֶ ה רַ ק ּפַ עַ ם ּבְ ׁשָ נָ ה, וְ זֶ ה ּדָ בָ ר ׁשֶ חָ בַ ל לְ הַ פְ סִ יד. מִ ּצַ ד ׁשֵ נִ י, לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר ּבְ מֵ ירֹון ּגַ ם זֶ ה רַ ק ּפַ עַ ם ּבְ ׁשָ נָ ה, וְ גַ ם אֶ ת זֶ ה אֲ נִ י ֹלא רֹוצֶ ה לְ הַ פְ סִ יד". "אּוף", יִ ׂשְ רָ אֵ ל מִ סְ ּתֹובֵ ב ּבַ ּבַ יִ ת נִ רְ ּגָ ז, "לָ ּמָ ה הַ חֵ ידֶ ר מֻ כְ רָ ח ׁשּוב לַ עֲ רְֹך אֶ ת הַ ּטִ ּיּול הַ ּׁשְ נָ תִ י ּדַ וְ קָ א ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר?" לִ פְ נֵ י ׁשְ נָ תַ יִ ם, יִ ׂשְ רָ אֵ ל הֶ חְ לִ יט ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר לִ נְ סֹעַ לְ סַ בְ ּתָ א עִ ם הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה וְ לַ חְ ּגֹג אֶ ת לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר ּבְ מֵ ירֹון. לְ הַ ּגִ יעַ אֶ ל הַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל סַ בְ ּתָ א הֶ עָ מּוס ּבָ אֹורְ חִ ים, לְ הִ ּפָ גֵ ׁש עִ ם ּבְ נֵ י הַ ּדֹודִ ים וְ לָ לֶ כֶ ת אִ ּתָ ם לַ ּצִ ּיּון ׁשֶ ּסְ בִ יבֹו מְ אֹות אַ לְ פֵ י יְ הּודִ ים. לִ רְ אֹות אֶ ת הַ ּׂשִ מְ חָ ה הַ ּפֹורֶ צֶ ת, הָ רִ ּקּודִ ים ּבַ חּוץ וְ הַ ּתְ פִ ּלֹות הָ רֹותְ חֹות ּבְ תֹוְך הַ ּצִ ּיּון. ּובְ כָ ל זֹאת, עִ ם ּכָ ל הַ ּׂשִ מְ חָ ה וְ עִ ם ּכָ ל הַ הִ תְ רַ ּגְ ׁשּות, יִ ׂשְ רָ אֵ ל הִ רְ ּגִ יׁש קְ צָ ת הַ חְ מָ צָ ה. אּולַ י ּבְ כָ ל זֹאת הָ יָ ה לֹו נֶ חְ מָ ד יֹותֵ ר לּו הָ יָ ה מִ צְ טָ רֵ ף לְ טִ ּיּול? ּבַ ּׁשָ נָ ה ׁשֶ עָ בְ רָ ה, יִ ׂשְ רָ אֵ ל הֶ חְ לִ יט לְ וַ ּתֵ ר עַ ל הַ ּנְ סִ יעָ ה לְ מֵ ירֹון. הַ חֲ בֵ רִ ים הַ ּטֹובִ ים ׁשֶ ּלֹו מַ ּמָ ׁש הִ כְ רִ יחּו אֹותֹו לְ הַ חְ לִ יט לְ הַ ּגִ יעַ לַ ּטִ ּיּול. "ּבְ מֵ ירֹון ּכְ בָ ר הָ יִ יתָ ּבְ ׁשָ נִ ים אֲ חֵ רֹות". "אָ ז מָ ה אִ ם ּכְ בָ ר הָ יִ יתִ י", יִ ׂשְ רָ אֵ ל צָ חַ ק. "ּכָ ל ׁשָ נָ ה זֹו ׂשִ מְ חָ ה אַ חֶ רֶ ת, זֶ ה מַ ּׁשֶ הּו אַ חֵ ר ׁשֶ ֹּלא הָ יָ ה ּבַ ּׁשָ נָ ה ׁשֶ עָ בְ רָ ה". "ּבַ ּטִ ּיּול הַ ּׁשָ נָ ה יֵ ׁש ׁשַ יִ ט וְ ֹלא ּכְ דַ אי לְ ָך לְ הַ פְ סִ יד", הַ חֲ בֵ רִ ים הִ מְ ׁשִ יכּו וְ ׁשִ כְ נְ עּו, וְ יִ ׂשְ רָ אֵ ל הֶ חְ לִ יט לִ ׁשְ מֹעַ לָ הֶ ם. הּוא נָ סַ ע ּבְ אֹותָ ּה ׁשָ נָ ה לַ ּטִ ּיּול. וְ הָ יָ ה יָ כֹול לִ הְ יֹות לֹו נֶ חְ מָ ד, הַ ּבְ עָ יָ ה הָ יְ תָ ה ׁשֶ ּכָ ל הַ ּזְ מַ ן הּוא חָ ׁשַ ב: "מַ ה ּקֹורֶ ה עַ כְ ׁשָ ו ּבְ מֵ ירֹון? אֵ יפֹה ּכֻ ּלָ ם נִ מְ צָ אִ ים ּבָ רֶ גַ ע הַ ּזֶ ה?" וְ הַ ּמַ חְ ׁשָ בֹות הָ אֵ ּלּו קְ צָ ת הִ פְ רִ יעּו לֹו לֵ הָ נֹות. "אּוף", הּוא אָ מַ ר ּכְ ׁשֶ הּוא חָ זַ ר מֵ הַ ּטִ ּיּול, "לָ ּמָ ה נָ סַ עְ ּתִ י ּבִ כְ לָ ל?" "קָ רָ ה מַ ּׁשֶ הּו ֹלא טֹוב ּבַ ּטִ ּיּול?" אִ ּמָ א ׁשֶ ּלֹו נִ בְ הָ לָ ה. יִ ׂשְ רָ אֵ ל הִ רְ הֵ ר לְ רֶ גַ ע. "ֹלא, הַ ּכֹל הָ יָ ה טֹוב". אִ ּמָ א נִ רְ ּגְ עָ ה, ּובְ כָ ל זֹאת ׁשָ אֲ לָ ה: "אִ ם ּכָ ְך, לָ ּמָ ה חֲ בָ ל?" "ּכִ י הָ יָ ה לִ י נֶ חְ מָ ד ּכָ ל ּכָ ְך אִ ם הָ יִ יתִ י נֹוסֵ עַ לְ מֵ ירֹון", עָ נָ ה יִ ׂשְ רָ אֵ ל. "מֵ ירֹון ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר, זֶ ה ֹלא ּדֹומֶ ה ּבִ כְ לָ ל לְ טִ ּיּול". "יִ ׂשְ רָ אֵ ל חָ מּוד", אָ מְ רָ ה לֹו אִ ּמָ א, "אַ ּתָ ה ּבָ חַ רְ ּתָ ּבַ ּטִ ּיּול הַ ּׁשָ נָ ה. וְ לִ בְ חֹר - הַ ּכַ ּוָ נָ ה ּתָ מִ יד לָ קַ חַ ת מַ ּׁשֶ הּו אֶ חָ ד ּולְ וַ ּתֵ ר עַ ל מַ ּׁשֶ הּו אַ חֵ ר, ׁשֶ ּיָ כֹול לִ הְ יֹות ׁשֶ ּגַ ם הּוא נֶ חְ מָ ד וָ טֹוב. אִ ם אִ ּמָ א אֹומֶ רֶ ת לַ ּבֵ ן ׁשֶ ּלָ ּה: ּתִ בְ חַ ר לְ ָך מָ ה אַ ּתָ ה רֹוצֶ ה לַ אֲ רּוחַ ת עֶ רֶ ב, לֶ חֶ ם עִ ם ּגְ בִ ינָ ה אֹו ּגְ בִ ינָ ה עִ ם לֶ חֶ ם - זֶ ה נִ קְ רָ א ׁשֶ הּוא צָ רִ יְך לִ בְ חֹר?" יִ ׂשְ רָ אֵ ל צָ חַ ק. "ֹלא". "נָ כֹון, ּכִ י הּוא ֹלא נִ דְ רָ ׁש לְ וַ ּתֵ ר עַ ל ּכְ לּום. אֲ בָ ל לִ פְ עָ מִ ים מֻ כְ רָ חִ ים לְ וַ ּתֵ ר. ּתֵ דַ ע לְ ָך, לְ אֹרֶ ְך ּכָ ל הַ חַ ּיִ ים אֲ נַ חְ נּו ּבֹוחֲ רִ ים ּכָ ל מִ ינֵ י ּבְ חִ ירֹות. ּוכְ ׁשֶ ּבֹוחֲ רִ ים - מִ ׁשְ ּתַ ּדְ לִ ים לִ ׂשְ מֹחַ ּבְ מָ ה ׁשֶ ּבָ חֲ רּו. אִ ם ּבָ חַ רְ נּו ּגְ בִ ינָ ה, ׂשְ מֵ חִ ים ּבַ ּגְ בִ ינָ ה, וְ אִ ם לֶ חֶ ם - ׂשְ מֵ חִ ים ּבַ ּלֶ חֶ ם. ּכִ י אִ ם מִ צְ טַ עֲ רִ ים אָ ז..." "מַ פְ סִ ידִ ים ּגַ ם אֶ ת הַ ּגְ בִ ינָ ה וְ גַ ם אֶ ת הַ ּלֶ חֶ ם..." הִ ׁשְ לִ ים יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּבְ חִ ּיּוְך. הּוא הֵ בִ ין. הַ ּׁשָ נָ ה הַ ּזֹו יִ ׂשְ רָ אֵ ל ׁשּוב נִ דְ רָ ׁש לִ בְ חֹר ּבֵ ין נְ סִ יעָ ה לְ מֵ ירֹון לְ בֵ ין טִ ּיּול. ּומָ ה אַ ּתֶ ם מַ ּצִ יעִ ים לֹו, ּבְ מָ ה ּכְ דַ אי לֹו לִ בְ חֹר? ֹלא מְ ׁשַ ּנֶ ה, הָ עִ ּקָ ר ׁשֶ ּיִ ׂשְ רָ אֵ ל ּכְ בָ ר יֹודֵ עַ לִ ׂשְ מֹחַ ּבְ מָ ה ׁשֶ הּוא ּבָ חַ ר. תשפ"ד 35 6

משיב מגיב קורא הפעם ליקטנו חלק מתגובות אוהדות שהגיעו לשולחן המערכת אחרי חג הפסח. כה יפה ואדיב מצד הקוראים הטורחים על מכתבי משוב, שמהווים תוספת כוח לסופרות המסורות והמוכשרות, על עמלן והשקעתן בהבאת חומר משובח לעיתוננו. סיפור נוסף על 'הפעוט מטהרן' אני מנויה ל'זרקור', ואני נכדתו של ר' פינחס שרייבר. התרגשתי מאוד לקרוא את סיפור חייו של סבי ב'הפעוט מטהרן', ורציתי להוסיף סיפור שאצלנו בבית מספרים הרבה: פעם, בזמן ששהו בטהרן, הגיעה אישה לחלק שוקולד )שהיה דבר יקר אז( לילדים. האישה עברה וחילקה. כשהגיעה לר' פינחס, הוא לא לקח את הממתק. שאלה אותו האישה מדוע אינו לוקח, והוא השיב שזה לא כשר. אמרה לו האישה: "תן לפחות לאחיך הקטן". ענה לה ר' פינחס: "גם הוא יהודי, ומה שאסור ליהודי גדול אסור גם ליהודי קטן". מלי קורלנסקי התמונה המיוחדת ב'מכחול' במדור 'בעקבות המכחול' גיליון 29 הופיעה תמונה מדהימה של הציירת חנה שטרסר, בשם 'קומי צאי מתוך ההפיכה'. רציתי להודות על התמונה המיוחדת הזו, שנגעה לי בלב וחיזקה אותי. ושוב תודה על העיתון המרתק! קוראת בזכותו של רבי אלתר ז"ל התחברתי לכתבה על רבי אלתר, שהשירים שלו ממש הפכו לנכסי צאן ברזל. את 'פרעה בפיג'מה' אין ילד יהודי שלא מדמיין רץ ברחובות בזכותו. ומשיב הרוח-- רואים בשירים שלו גם את הרצון להחדיר מסרים בשירים, כמו השיר על דיני חנוכה - הילדים יודעים אותם בזכותו. תודה על הכתבה! ש' ב' בעקבות הכתבה על ר' אלתר - יש לי עוד פרט יפה עליו שלא ידוע כל כך. סבתנו היתה בבית אבות ב'תמיר', והיתה תקופה שרבי אלתר היה מגיע לשם במוצאי שבתות ומשמח את הזקנים. לפני כחמש עשרה שנה תיארה לנו סבתנו, כיצד היה מעמיד על הבמה נכדים שהגיעו למקום לביקורים, שר אִ תם ומשמח את כולם. הכתבה היתה יפה ומרגשת. אחד המנויים למסור תודה לאמניות סוף סוף מוצאת כמה שניות פנויות לשתף... בכמה שנהנינו והתפעלנו מעיתוני החג! עמוסים וגדושים בכל טוב, ובפרט מפליא המגוון בתכנים, בסגנונות ובאופן ההגשה )להגיש עיתון מגוון באמת - זה אתגר, ולדעתי זו חוזקה מיוחדת של 'זרקור'(. והנה שיתוף מעניין בהקשר למוסף הסיפורים )המקסיםםםםם! הפרויקט מקורי ומיוחד, ולי אישית הוסיף המון השראה. אם אפשר למסור לאמנית איילת שלו תודה על היצירה העמוקה והמדויקת שלה!( יש לי ידידה, אמנית בנשמתה, המנויה על העיתון ונהנית מאוד מאוד. אתמול סיפרה לי שכשראתה את תמונת התוף שעיצבה שירה העברי, הרגישה חיבור מיוחד לאמנות הזו. יומיים לפני פסח)!!!( רצה וקנתה תופים, ופשוט ישבה ועיצבה אותם בהשראת אותה יצירה, כשסביבה כל הילדים מרותקים... סיפרה לי שזו היתה בשבילה חוויה ממלאת ומאירה, פשוט סוג של הנשמה בתוך העבודה הלא נגמרת של ערב פסח. יישר כוח והמשך קיץ בריא פורה ושמח!!! חני ממנו אליכם: להדר מבני ברק כרגע לא ידוע לגבי המשך סדרת 'החוקרים' בזרקור, אבל יצא בסדרה ספר חדש שתוכלי למצוא בחנויות הספרים - החוקרים בתעלומת הפליטים בקזבלנקה. לזוכה מ'תן כותרת' הזוכה שכתבה את הכותרת 'תאכל ת'כובע' במדור 'תן כותרת' לפני מספר חודשים - פרטייך נעלמו לנו. אם טרם קיבלת את הפרס, נא צרי קשר עם המערכת כדי לקבלו. משפחה בחרוזים /// חני פ' הַ ּכֹל ׁשָ וֶ ה! ּכְ בָ ר חֹדֶ ׁש וְ יֹותֵ ר ּבְ לִ י לְ וַ ּתֵ ר ּובְ לִ י לְ הִ תְ עַ ּיֵ ף ּבִ כְ לָ ל סֹוחֲ בִ ים ּפֹה קְ רָ ׁשִ ים רָ הִ יטִ ים קְ ׁשִ יׁשִ ים מִ ׁשְ טָ חִ ים ּכִ בְ דֵ י מִ ׁשְ קָ ל. ּבְ בִ רְ ּכַ יִ ם ׂשְ רּוטֹות ּבִ לְ חָ יַ יִ ם סְ מּוקֹות ּבְ מֵ צַ ח מַ ּגִ יר זֵ עָ ה, ּגֹורְ רִ ים וְ הֹודְ פִ ים מֹוׁשְ כִ ים, מִ תְ נַ ּשְׁ פִ ים ּכָ ל עָ נָ ף ּכָ ל צָ מִ יג – מְ צִ יאָ ה! מְ ׁשַ ּנְ סִ ים הַ ּכֹוחֹות מְ קִ ימִ ים - ֹלא ּפָ חֹות - מְ דּורָ ה ּבְ גֹבַ ּה ׁשֶ ל הַ ר ּבָ ּה, ּבְ לֵ ב מִ תְ רַ ּגֵ ׁש נַ ּצִ ית אֶ ת הָ אֵ ׁש ּתִ ׁשְ ּתַ ּלְ הֵ ב וְ תִ ׂשְ רֹף וְ --- נִ גְ מַ ר. ּתֹוְך ּדַ ּקֹות חִ יׁש מַ הֵ ר ּומַ ה ּיִ ּשָׁ אֵ ר? רַ ק אֵ פֶ ר ׁשָ חֹר מְ פֻ ּיָ ח, הַ אִ ם ּכֹה ׁשָ וָ ה הַ ּטִ רְ חָ ה הָ רַ ּבָ ה? ּכִ דְ אִ ית הִ יא עַ ד ּכְ דֵ י ּכָ ְך? חַ ּיִ ים בן 9 ּכֵ ן! זֹו הַ ּתְ ׁשּובָ ה הַ ּנְ כֹונָ ה, ּכִ י הָ אֵ ׁש הַ ּזֹו הִ יא לִ כְ בֹוד הַ ּתַ ּנָ א. יְ קָ רָ ה ּכָ ל ּגְ רִ ירָ ה חֲ ׁשּובָ ה ּכָ ל סְ חִ יבָ ה נַ חַ ת רּוחַ לְ נִ ׁשְ מַ ת הַ ּצַ ּדִ יק – הִ יא ׁשָ וָ ה! 35תשפ"ד 7

ּה ָי ִ ְ נ ׁ ּת ש ְ נו ּ מ ּ ַד ִה ְז "אּולַ י לְ סַ ּבָ א נִ ׁשְ אֲ רּו מַ ּצֹות", מִ לְ מְ לָ ה אִ ּמָ א, וַ אֲ נִ י הִ סְ ּתַ ּכַ לְ ּתִ י עָ לֶ יהָ , הַ ּׂשְ פָ תַ יִ ם ׁשֶ ּלִ י הָ פְ כּו יְ בֵ ׁשֹות ּבְ בַ ת אַ חַ ת. "סַ ּבָ א?" ׁשָ אַ לְ ּתִ י ּבְ ׁשֶ קֶ ט, הַ ּקֹול ׁשֶ ל רָ עַ ד. "וְ אֵ יְך אֲ נִ י אֶ ּקַ ח אֶ ת זֶ ה מִ ּמֶ ּנּו?" ּבַ ּדִ מְ יֹון רָ אִ יתִ י ּכְ בָ ר אֶ ת עַ צְ מִ י ּפֹוסֵ עַ ּבֵ ין מַ ּצֵ בֹות לְ בָ נֹות, ּבֵ ין נֵ רֹות מְ הַ בְ הֲ בִ ים, מִ תְ קָ רֵ ב אֶ ל הַ ּקֶ בֶ ר הַ ּטָ רִ י ׁשֶ ל סַ ּבָ א, מְ חַ ּכֶ ה ׁשֶ ּתַ עֲ לֶ ה מִ ּׁשָ ם יָ ד ׁשֶ ל אֵ ׁש, ּתִ ּתֵ ן לִ י מַ ּצָ ה. מַ ּצָ ה עֲ גֻ ּלָ ה. מַ ּצָ ה אַ חַ ת. לְ פֶ סַ ח ׁשֵ נִ י. אֲ בָ ל אִ ּמָ א צָ חֲ קָ ה. "אַ ּתָ ה ֹלא ּתִ ּקַ ח מִ ּמֶ ּנּו, מָ תֹוקִ י", הִ יא צָ בְ טָ ה לִ י ּבַ ּלֶ חִ י ׁשֶ הִ תְ לַ ּקְ חָ ה ּכְ מֹו מְ דּורָ ה ּבְ בַ ת אַ חַ ת. "אַ ּתָ ה ּתִ ּקַ ח מִ ּדֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה. סַ ּבָ א הָ יָ ה אֶ צְ לָ ם ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר, וְ ׁשָ ם נִ ׁשְ אֲ רּו הַ ּמַ ּצֹות". אֲ נִ י יֹודֵ עַ ׁשֶ ּסַ ּבָ א הָ יָ ה אֵ צֶ ל ּדֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה וְ דֹוד ּפִ ינְ חָ ס ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר. ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר הָ אַ חֲ רֹון. אֲ נִ י יֹודֵ עַ ׁשֶ ּׁשָ ם הּוא הֵ רִ ים אֶ ת הַ ּמַ ּצָ ה וְ חָ צָ ה אֹותָ ּה. ּבַ ּפַ עַ ם הָ אַ חֲ רֹונָ ה. אֲ נִ י יֹודֵ עַ ׁשֶ ּׁשָ ם ּבֵ רֵ ְך סַ ּבָ א עַ ל הַ ּמַ ּצָ ה. ּבַ ּפַ עַ ם הָ אַ חֲ רֹונָ ה הּוא ּבֵ רֵ ְך אֶ ת ּכָ ל הַ ּבְ רָ כֹות, קִ ּיֵ ם אֶ ת ּכָ ל הַ ּמִ צְ וֹות ׁשֶ ל הַ ּלַ יְ לָ ה, ׁשָ ר אֶ ת הַ ּׁשִ ירִ ים הַ ּיָ פִ ים ׁשֶ ּלֹו, ׁשָ תָ ה אַ רְ ּבַ ע ּכֹוסֹות, וְ סִ ּפֵ ר ּבִ יצִ יאַ ת מִ צְ רַ יִ ם. ּבַ ּפַ עַ ם הָ אַ חֲ רֹונָ ה סַ ּבָ א סִ ּפֵ ר לַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ל ּדֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה וְ דֹוד ּפִ נְ חָ ס. חֶ לְ קָ ם ּכְ בָ ר נְ ׂשּואִ ים, חֶ לְ קָ ם ּבַ חּורִ ים, וְ חֶ לְ קָ ם יְ לָ דִ ים - ּכְ מֹו חִ ילִ יק וְ יֹוסִ י. הֵ ם אָ מְ רּו ׁשֶ ּסַ ּבָ א סִ ּפֵ ר ׁשָ ם, ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר, עַ ל הַ הַ ּצָ לָ ה ׁשֶ ּלֹו ּבַ ּׁשֹואָ ה. הֵ ם אָ מְ רּו ׁשֶ ּסַ ּבָ א מַ ּמָ ׁש ּבָ כָ ה ׁשָ ם ּכְ ׁשֶ ּׁשָ רּו 'וְ הִ יא ׁשֶ עָ מְ דָ ה', וְ ׁשֶ הּוא ׁשָ ר לָ הֶ ם 'אַ ּדִ יר הּוא' ּבְ אִ ידִ יׁש, ּבַ ּמַ נְ ּגִ ינָ ה ׁשֶ הּוא זֹוכֵ ר מֵ הַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ּלָ הֶ ם ּבְ הּונְ ּגַ רְ יָ ה. הַ רְ ּבֵ ה ּדְ בָ רִ ים סִ ּפְ רּו ּכֻ ּלָ ם עַ ל סַ ּבָ א ׁשְ טַ יְ נֶ ר ּבַ 'ּׁשִ בְ עָ ה'. סַ ּבָ א הֵ ׁשִ יב אֶ ת נִ ׁשְ מָ תֹו ּבְ מִ יתַ ת נְ ׁשִ יקָ ה ּבְ חֹל הַ ּמֹועֵ ד ּפֶ סַ ח, ּובַ 'ּׁשִ בְ עָ ה' ׁשֶ הִ תְ חִ ילָ ה מִ ּיָ ד ּבְ אִ סְ רּו-חַ ג יָ ׁשְ בּו הָ אַ חִ ים וְ הָ אֲ חָ יֹות ׁשֶ ל אַ ּבָ א עַ ל ּכִ ּסְ אֹות נְ מּוכִ ים וְ כָ ל הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה הִ צְ טֹופְ פָ ה ׁשָ ם ּבַ ּבַ יִ ת הַ ּקָ טָ ן וְ הַ ּיָ ׁשָ ן וְ כֻ ּלָ ם הֶ עֱ לּו זִ כְ רֹונֹות מִ ּסַ ּבָ א וְ לָ חֲ ׁשּו סִ ּפּורִ ים. סִ ּפּורִ ים עַ ל סַ ּבָ א הַ ּצַ ּדִ יק, סִ ּפּורִ ים עַ ל סַ ּבָ א הַ ּטֹוב, סִ ּפּורִ ים עַ ל סַ ּבָ א ׁשֶ אָ הַ ב ּכָ ל ּכָ ְך ּתֹורָ ה, וְ אָ הַ ב חֶ סֶ ד וְ אָ הַ ב נְ כָ דִ ים לָ רֹב. סִ ּפּורִ ים עַ ל הַ ּסִ ּפּורִ ים ׁשֶ ל סַ ּבָ א, ּכָ ל מַ ה ּׁשֶ הִ סְ ּפִ יקּו הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ל ּדֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה לִ ׁשְ מֹעַ מִ ּמֶ ּנּו, ּכִ י אֶ צְ לָ ּה הּוא הִ תְ אָ רֵ חַ הֲ כִ י הַ רְ ּבֵ ה. סִ ּפּורִ ים עַ ל ׁשְ אֵ לֹות ׁשֶ ּׁשָ אֲ לּו אֹותֹו נְ כָ דִ ים וְ עַ ל הַ ּתְ ׁשּובֹות הַ ּנְ בֹונֹות ׁשֶ הּוא עָ נָ ה. ּכֻ ּלָ ם סִ ּפְ רּו, ּכֻ ּלָ ם ּדִ ּבְ רּו, וַ אֲ נִ י הִ קְ ׁשַ בְ ּתִ י. ׁשָ תַ קְ ּתִ י. מִ צְ מַ צְ ּתִ י חָ זָ ק. ֹלא ׁשָ אַ לְ ּתִ י אֶ ת סַ ּבָ א מַ סְ ּפִ יק ּדְ בָ רִ ים. ֹלא ּבֵ רַ רְ ּתִ י אֶ צְ לֹו מָ ה הַ ּׁשִ יטָ ה הֲ כִ י טֹובָ ה לְ הִ תְ ּכַ ּוֵ ן ּבַ ּתְ פִ ּלָ ה, ּכְ מֹו ׁשֶ ּׁשָ אַ ל אֹותֹו ּפַ עַ ם חַ ּיִ ים וַ יְ ס. וְ ֹלא הָ יִ יתִ י אִ ּתֹו ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר הָ אַ חֲ רֹון. רַ ק חִ ילִ יק וְ יֹוסִ י הָ יּו. "הּוא הָ יָ ה נִ רְ אֶ ה ּכְ מֹו מֶ לֶ ְך ּבְ רֹאׁש הַ ּׁשֻ לְ חָ ן", ּתֵ אֵ ר חִ ילִ יק, ּכַ ּנִ רְ אֶ ה ׁשָ מַ ע אֶ ת אִ ּמָ א ׁשֶ ּלֹו ּכָ כָ ה אֹומֶ רֶ ת. "וְ הּוא ּדִ ּבֵ ר ּכָ אֵ ּלּו ּדִ ּבּורִ ים ׁשֶ ל אֱ מּונָ ה ׁשֶ ּכָ ל הַ חַ ּיִ ים ׁשֶ ּלִ י אֲ נִ י ֹלא אֶ ׁשְ ּכַ ח". נָ ׁשַ כְ ּתִ י ׂשְ פָ תַ יִ ם. הִ צְ טַ עַ רְ ּתִ י. סַ ּבָ א הָ יָ ה יָ כֹול לִ הְ יֹות אֶ צְ לֵ נּו ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר הָ אַ חֲ רֹון, אֲ בָ ל הּוא ֹלא הָ יָ ה. טֹובִ י אֲ חֹותִ י הַ ּיֹולֶ דֶ ת הִ תְ אָ רְ חָ ה אֶ צְ לֵ נּו, וְ אִ ּמָ א אָ מְ רָ ה ׁשֶ ּנָ כֹון יֹותֵ ר ׁשֶ ּנְ אָ רֵ חַ אֶ ת סַ ּבָ א ּבַ ּׁשָ נָ ה הַ ּבָ אָ ה. הִ יא ֹלא יָ דְ עָ ה ׁשֶ ּסַ ּבָ א ֹלא יָ בֹוא ּכְ בָ ר ּבַ ּׁשָ נָ ה הַ ּבָ אָ ה לְ ׁשּום ּבַ יִ ת, אִ ם הַ ּמָ ׁשִ יחַ עֹוד ֹלא יָ בֹוא. וְ הִ פְ סַ דְ נּו. אִ ּמָ א חִ ּיְ גָ ה לְ דֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה, ּוצְ לִ יל הַ חִ ּיּוג הִ תְ ּפַ ּתֵ ל לִ י ּבַ ּגַ ב ּכְ מֹו צְ מַ רְ מֹרֶ ת. "מַ ה ּנִ ׁשְ מַ ע?" ׁשָ אֲ לָ ה ּדְ בֹורָ ה, אָ חֹות ׁשֶ ל אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י, קְ צָ ת עֲ צּובָ ה הִ יא נִ ׁשְ מְ עָ ה. "ּבָ רּוְך ה'", נֶ אֶ נְ חָ ה רֶ גַ ע אִ ּמָ א. "מֶ נְ ּדִ י ּבִ ּקֵ ׁש לָ קַ חַ ת מַ ּצֹות לַ חֵ ידֶ ר מָ חָ ר, לְ פֶ סַ ח ׁשֵ נִ י. ּפִ תְ אֹום חָ ׁשַ בְ ּתִ י - אּולַ י נִ ׁשְ אֲ רּו אֶ צְ לְ כֶ ם מַ ּצֹות מִ ּסַ ּבָ א זִ כְ רֹונֹו לִ בְ רָ כָ ה?" ּדְ בֹורָ ה ׁשָ תְ קָ ה רֶ גַ ע. "ּבֶ טַ ח", הִ יא עָ נְ תָ ה אַ חֲ רֵ י הָ רֶ גַ ע הָ אָ רְֹך הַ הּוא, "ּבֶ טַ ח. ּכַ ּמָ ה מַ ּצֹות הּוא ּכְ בָ ר הִ סְ ּפִ יק לֶ אֱ כֹל עַ ד הַ ּיֹום הַ ּׁשֵ נִ י ׁשֶ ל חֹל הַ ּמֹועֵ ד?" ּדְ בֹורָ ה ֹלא אָ מְ רָ ה מַ ה ּקָ רָ ה ּבַ ּיֹום הַ ּׁשֵ נִ י, ּכֻ ּלָ ם מְ בִ ינִ ים הֲ רֵ י. ּבַ ּיֹום הַ ּׁשֵ נִ י סַ ּבָ א ֹלא קָ ם ּבַ ּבֹקֶ ר. הּוא נִ פְ טַ ר. וְ ׁשּוב הָ יָ ה ׁשֶ קֶ ט. "אֲ נַ חְ נּו ׂשְ מֵ חִ ים ּכָ ל ּכָ ְך ׁשֶ הִ סְ ּפַ קְ נּו לִ הְ יֹות אִ ּתֹו ּבֶ חָ ג", קָ רְ עָ ה ּדְ בֹורָ ה אֶ ת הַ ּדְ מָ מָ ה הֶ עָ בָ ה. "אֲ נַ חְ נּו ׂשְ מֵ חִ ים ּכָ ל ּכָ ְך ׁשֶ הּוא ּבֵ רֵ ְך אִ ּתָ נּו עַ ל הַ ּמַ ּצָ ה, וְ ׁשֶ ּזָ כִ ינּו לַ עֲ ׂשֹות אֶ ת הַ ּסֵ דֶ ר הַ ּזֶ ה אִ ּתֹו". ּדְ מָ עֹות הִ רְ טִ יבּו אֶ ת הַ ּקֹול ׁשֶ ל ּדְ בֹורָ ה, וְ גַ ם אִ ּמָ א מָ ׁשְ כָ ה ּבָ אַ ף. ּגַ ם לִ י הִ תְ חַ ּׁשֵ ק לִ בְ ּכֹות. ּכִ י אֲ נַ חְ נּו ֹלא זָ כִ ינּו ּבִ כְ לָ ל, וַ אֲ נַ חְ נּו ֹלא הִ סְ ּפַ קְ נּו. אֲ בָ ל אּולַ י - הִ ּנֵ ה. לְ פָ חֹות הַ ּמַ ּצָ ה! "הּוא יָ כֹול לָ בֹוא לָ קַ חַ ת", קֹולֹות ׁשֶ ל חִ ּטּוט הִ תְ עָ רְ בּו ּבְ קֹולָ ּה ׁשֶ ל ּדְ בֹורָ ה, "ּתִ רְ אִ י מָ ה אֲ נִ י מְ גַ ּלָ ה, נִ ׁשְ אַ ר אֲ פִ ּלּו מֵ הַ ּמַ ּצֹות ׁשֶ הּוא ּבְ עַ צְ מֹו אָ פָ ה ּבְ עֶ רֶ ב ּפֶ סַ ח מַ ּמָ ׁש ּבַ ּמַ אֲ פִ ּיָ ה". "מָ ה אַ ּתְ אֹומֶ רֶ ת", הִ תְ רַ ּגְ ׁשָ ה אִ ּמָ א. וְ דֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה אָ מְ רָ ה ׁשֶ הִ יא יֹוצֵ את מָ חָ ר ּבַ ּבֹקֶ ר מֻ קְ ּדָ ם לָ עֲ בֹודָ ה, הִ יא אָ מְ רָ ה ׁשֶ ּתַ ׁשְ אִ יר לִ י אֶ ת הַ ּמַ ּצֹות מֵ אֲ חֹורֵ י הַ ּדֶ לֶ ת, אֲ רּוזֹות הֵ יטֵ ב ּבְ תֹוְך ׂשַ ּקִ ית אַ ׁשְ ּפָ תֹון צְ הֻ ּבָ ה, וַ אֲ נִ י מִ לְ מַ לְ ּתִ י ּתֹודָ ה רַ ּבָ ה. ּפֶ סַ ח ׁשֵ נִ י מָ חָ ר, חֻ לְ צָ ה לְ בָ נָ ה. ּפֶ סַ ח ׁשֵ נִ י מָ חָ ר וְ הָ רֶ ּבֶ 'ה הִ זְ ּכִ יר לְ הָ בִ יא מַ ּצֹות לַ ּכִ ּתָ ה. ּפֶ סַ ח ׁשֵ נִ י מָ חָ ר וַ אֲ נִ י אֶ עֱ בֹר ּבַ ּדֶ רֶ ְך ּבַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל ּדְ בֹורָ ה ּופִ ינְ חָ ס, מֵ אֲ חֹורֵ י הַ ּדֶ לֶ ת ּתְ חַ ּכֶ ה לִ י מַ זְ ּכֶ רֶ ת אַ חֲ רֹונָ ה מִ ּסַ ּבָ א. אֵ יזֹו הַ ׁשְ ּגָ חָ ה ּפְ רָ טִ ית, חָ ׁשַ בְ ּתִ י ּכָ ל הַ ּלַ יְ לָ ה, הִ תְ רַ ּגַ ׁשְ ּתִ י ּבַ ּבֹקֶ ר. תשפ"ד 35 8

סיפור שבועי /// מספרת: אסתי כץרָ צִ יתִ י ּכָ ל ּכָ ְך מַ ּׁשֶ הּו מִ ּסַ ּבָ א! ּבְ קֹׁשִ י הִ סְ ּפַ קְ ּתִ י לְ דַ ּבֵ ר אִ ּתֹו, ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר הָ אַ חֲ רֹון הּוא ֹלא הָ יָ ה אֶ צְ לֵ נּו. אֲ בָ ל אֲ נִ י אֶ טְ עַ ם מֵ הַ ּמַ ּצֹות ׁשֶ ּלֹו. מַ ּׁשֶ הּו אַ חֲ רֹון ׁשֶ אֲ נִ י יָ כֹול לְ נַ ּצֵ ל, מַ ּׁשֶ הּו אַ חֲ רֹון ׁשֶ הּוא 'סַ ּבָ א'. זֶ ה ּבֶ טַ ח יַ סְ ּפִ יק לִ י. • "אַ ּתָ ה עֹובֵ ר ּבַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל ּדְ בֹורָ ה", הִ זְ ּכִ ירָ ה לִ י אִ ּמָ א ּבַ ּבֹקֶ ר. זָ כַ רְ ּתִ י. הִ נְ הַ נְ ּתִ י מַ הֵ ר, קָ ׁשַ רְ ּתִ י ׂשְ רֹוְך. "זֶ ה מְ חַ ּכֶ ה לְ ָך מֵ אֲ חֹורֵ י הַ ּדֶ לֶ ת", הִ יא הִ זְ ּכִ ירָ ה ׁשּוב. "ּבְ תֹוְך ׂשַ ּקִ ית אַ ׁשְ ּפָ תֹון צְ הֻ ּבָ ה", חִ ּיַ כְ ּתִ י, לָ חַ צְ ּתִ י עַ ל הַ ּיָ דִ ית, רַ צְ ּתִ י קָ דִ ימָ ה. ּבַ ּבִ נְ יָ ן ׁשֶ ל ּדֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה יֵ ׁש מַ עֲ לִ ית, אֲ בָ ל אֲ נִ י עֹולֶ ה ּבַ ּמַ דְ רֵ גֹות. ׁשָ לַ חְ ּתִ י רַ גְ לַ יִ ם קָ דִ ימָ ה, ּדִ ּלַ גְ ּתִ י ׁשָ לֹוׁש קֹומֹות, נָ ׁשַ מְ ּתִ י עָ מֹק. 'וַ יְ ס', הָ יָ ה ּכָ תּוב עַ ל הַ ּדֶ לֶ ת. הִ ּכַ רְ ּתִ י אֹותָ ּה טֹוב מְ אֹד. 'ּבְ רּוכִ ים הַ ּבָ אִ ים', הָ יָ ה ּכָ תּוב עַ ל ׁשְ טִ יחַ ּכְ נִ יסָ ה חּום קָ רּועַ ּבַ ּקָ צֶ ה. ּגַ ם אֹותֹו הִ ּכַ רְ ּתִ י. ֹלא הָ יְ תָ ה ׁשָ ם ׂשַ ּקִ ית. ׁשּום ׂשַ ּקִ ית ּבִ כְ לָ ל. קָ רַ עְ ּתִ י אֶ ת הָ רֹאׁש מִ ּיָ מִ ין לִ ׂשְ מֹאל, הֵ רַ מְ ּתִ י אֶ ת הַ ּׁשָ טִ יחַ , הִ ּפַ לְ ּתִ י נְ קִ יׁשֹות עַ ל הַ ּדֶ לֶ ת. אַ ף אֶ חָ ד ֹלא ּבַ ּבַ יִ ת, ּודְ בֹורָ ה ׁשָ כְ חָ ה לְ הַ ׁשְ אִ יר לִ י ׂשַ ּקִ ית. רַ צְ ּתִ י אֶ ת הַ ּמַ דְ רֵ גֹות ּבַ ּכִ ּוּון הֶ הָ פּוְך, מִ צְ מַ צְ ּתִ י מַ הֵ ר ּבַ ּדֶ רֶ ְך לַ ּתַ חֲ נָ ה, ּבַ ּדֶ רֶ ְך לְ מִ יׁשֶ הּו ׁשֶ ּיּוכַ ל לָ תֵ ת לִ י טֶ לֶ פֹון לְ טַ לְ ּפֵ ן לְ דֹודָ ה ּדְ בֹורָ ה. קַ ו ׁשְ מֹונֶ ה עֶ ׂשְ רֵ ה ּגָ נַ ח ׁשָ ם, לְ תֹוְך לֹועֹו טִ ּפְ סּו, יְ לָ דִ ים, אִ ּמָ הֹות מְ מַ הֲ רֹות, אַ בְ רֵ כִ ים. וְ דֹוד ּפִ ינְ חָ ס! ּתִ יק טַ ּלִ ית-ּתְ פִ ּלִ ין ּבְ יָ מִ ין, ׂשַ ּקִ ית צְ הֻ ּבָ ה ּבִ ׂשְ מֹאל. ׂשַ ּקִ ית אַ ׁשְ ּפָ תֹון. הַ ּׂשַ ּקִ ית ׁשֶ ל הַ ּמַ ּצֹות ׁשֶ ל סַ ּבָ א! "נֶ הָ ג!" הַ ּקֹול ׁשֶ ּלִ י, צָ רּוד, נִ ׁשְ לַ ח קָ דִ ימָ ה, אֲ בָ ל הַ ּנֶ הָ ג ּכְ בָ ר ֹלא ׁשָ מַ ע. הַ ּדְ לָ תֹות נִ סְ ּגְ רּו. קַ ו ׁשְ לֹוׁשִ ים הֹופִ יעַ אֶ ל הַ ּתַ חֲ נָ ה וַ אֲ נִ י קָ פַ צְ ּתִ י אֵ לָ יו, ּבְ לִ י לַ חְ ׁשֹב עֹוד רֶ גַ ע. "ּדֹוד ּפִ נְ חָ ס הִ תְ ּבַ לְ ּבֵ ל", נִ ּסִ יתִ י לְ סַ ּדֵ ר נְ ׁשִ ימֹות מְ הִ ירֹות, לְ הַ רְ ּגִ יעַ אֶ ת הַ ּלֵ ב הַ ּמִ ׁשְ ּתֹולֵ ל. "הּוא רָ אָ ה אֶ ת הַ ּׂשַ ּקִ ית וְ לָ קַ ח אֹותָ ּה ּבֶ טַ ח ּבְ לִ י לָ דַ עַ ת, אֲ בָ ל אֲ נִ י אֶ ּסַ ע אַ חֲ רָ יו וְ אַ ּׂשִ יג אֹותֹו ּבַ ּתַ חֲ נָ ה הַ ּבָ אָ ה. אֲ נִ י מֻ כְ רָ ח". קַ ו ׁשְ מֹונֶ ה עֶ ׂשְ רֵ ה ׁשָ עַ ט, קָ פַ ץ, רַ מְ זֹור אָ דֹם מְ רֻ ּׁשָ ע הִ פְ רִ יד ּבֵ ינֵ ינּו. קַ ו ׁשְ לֹוׁשִ ים ּגָ נַ ח, הִ תְ נַ ּׁשֵ ף, ּגָ נַ ח ׁשּוב, אִ ּׁשָ ה עִ ם עֶ גְ לַ ת ּתְ אֹומִ ים עָ לְ תָ ה לְ אַ ט, יְ הּודִ י מְ בֻ ּגָ ר ּבִ ּקֵ ׁש לִ פְ ּתֹחַ מַ ּסֹועַ לְ כִ ּסֵ א ּגַ לְ ּגַ ּלִ ים. קַ ו ׁשְ מֹונֶ ה עֶ ׂשְ רֵ ה נֶ עֱ צַ ר ּבָ רַ מְ זֹור. ּבִ ינְ גֹו. קַ ו ׁשְ לֹוׁשִ ים זִ ּנֵ ק קָ דִ ימָ ה, נִ ּפַ ח אָ קֹורְ ּדְ יֹון, ּדָ רַ ס אֶ ת הַ ּכְ בִ יׁש. "אַ ּתָ ה יֹורֵ ד?" ּבֵ רֵ ר הַ ּנֶ הָ ג. הַ ּדֶ לֶ ת נִ פְ ּתְ חָ ה, אָ חַ זְ ּתִ י ּבַ ּיָ דִ ית וְ קָ פַ צְ ּתִ י הַ חּוצָ ה. מִ ּלְ פָ נִ ים, יַ לְ ּדָ ה עָ לְ תָ ה לְ קַ ו ׁשְ מֹונֶ ה עֶ ׂשְ רֵ ה, אֲ חֹותָ ּה הַ ּקְ טַ ּנָ ה רָ צָ ה אַ חֲ רֶ יהָ . הַ ּיַ לְ ּדָ ה הִ ׁשְ אִ ירָ ה עֹוד רֶ גֶ ל אַ חַ ת עַ ל הַ ּמִ דְ רָ כָ ה, קָ פַ צְ ּתִ י ּגַ ם אֲ נִ י אֶ ל הַ ּדֶ לֶ ת. "נֵ ס", נָ ׁשְ מָ ה ּבְ קֹׁשִ י הַ ּיַ לְ ּדָ ה הַ ּקְ טַ ּנָ ה. "הִ סְ ּפַ קְ נּו". "נֵ ס", הִ ּנַ חְ ּתִ י לְ רֶ גַ ע יָ ד עַ ל חֻ לְ צָ ה מַ ּזִ יעָ ה, הִ רְ ּגַ ׁשְ ּתִ י אֶ ת הַ ּלֵ ב הַ ּקֹופֵ ץ. "הִ סְ ּפַ קְ ּתִ י". ּדֹוד ּפִ ינְ חָ ס עֹוד הָ יָ ה ׁשָ ם. אַ ׁשְ ּפָ תֹון צָ הֹב עָ בַ ר לְ יָ מִ ין. נִ דְ חַ קְ ּתִ י ּבֵ ין ּבַ חּורֵ י יְ ׁשִ יבָ ה, זָ חַ לְ ּתִ י, הִ תְ רֹומַ מְ ּתִ י. "ּדֹוד ּפִ ינְ חָ ס?" הָ יִ יתִ י ּכַ ּנִ רְ אֶ ה אָ דֹם מְ אֹד. ּדֹוד ּפִ ינְ חָ ס נִ בְ הַ ל. "מֶ נְ ּדִ י?". "אֶ מְ מְ מְ ", זֶ ה ֹלא הָ יָ ה נָ עִ ים, אֲ בָ ל הָ יִ יתִ י מֻ כְ רָ ח. "הַ ּמַ ּצֹות... אֲ נִ י..." "מַ ּצֹות?" ּדֹוד ּפִ נְ חָ ס הִ סְ ּתַ ּכֵ ל עַ ל הַ ּׂשַ ּקִ ית, מֻ פְ ּתָ ע. "מַ ּצֹות!" הּוא צָ חַ ק. "הָ יְ תָ ה ׂשַ ּקִ ית ׁשֶ ל ּדַ ּפִ ים ׁשֶ הָ יִ יתִ י אָ מּור לָ קַ חַ ת, וְ תִ רְ אֶ ה, ּבְ טָ עּות, לָ קַ חְ ּתִ י אֶ ת זֹו מֵ אֲ חֹורֵ י הַ ּדֶ לֶ ת". "אָ ז אֲ נִ י..." אֲ נָ ׁשִ ים הִ סְ ּתַ ּכְ לּו עָ לֵ ינּו מִ ּסָ בִ יב, ּפִ ינְ חָ ס ּכְ בָ ר הָ יָ ה צָ רִ יְך לָ רֶ דֶ ת, וְ גַ ם אֲ נִ י. "אִ ּמָ א ׁשֶ ּלִ י ּבִ ּקְ ׁשָ ה ׁשֶ ּיִ ּתְ נּו לִ י אֶ ת הַ ּמַ ּצֹות הָ אֵ ּלּו, ּכִ י-" "קַ ח", אָ מַ ר ּפִ ינְ חָ ס ּכְ ׁשֶ ּיָ רַ דְ נּו יַ חַ ד ּבַ ּתַ חֲ נָ ה. לָ קַ חְ ּתִ י, ּוׁשְ ּתֵ ינּו מִ הַ רְ נּו, וְ הַ ּמַ ּצֹות הָ יּו אֶ צְ לִ י. הַ ּמַ ּצֹות הָ אַ חֲ רֹונֹות ׁשֶ ל סַ ּבָ א. • ּבַ הַ פְ סָ קָ ה ּכְ בָ ר קֵ רֵ ר אֹותִ י הַ ּמַ זְ ּגָ ן מַ סְ ּפִ יק, הַ ּלֵ ב הִ תְ יַ ּשֵ ב יָ פֶ ה ּבַ ּמָ קֹום וְ כֻ ּלָ ם הֹוצִ יאּו מַ ּצֹות וְ הָ לְ כּו לִ ּטֹל יָ דַ יִ ם. ּגַ ם אֲ נִ י. הַ ּמַ ּצֹות ׁשֶ ל סַ ּבָ א חִ ּכּו לִ י ּבַ ּׂשַ ּקִ ית הַ ּצְ הֻ ּבָ ה, הִ תְ רַ ּגְ ׁשּות ּגְ דֹולָ ה זָ חֲ לָ ה ּבִ י. נָ טַ לְ ּתִ י, ּבֵ רַ כְ ּתִ י, אָ כַ לְ ּתִ י ּבְ ׁשֶ קֶ ט. "הִ ּנֵ ה יֵ ׁש לְ ָך", אָ מַ רְ ּתִ י לְ עַ צְ מִ י, עָ צַ מְ ּתִ י עֵ ינַ יִ ם וְ נִ ּסִ יתִ י לְ צַ ּיֵ ר אֶ ת ּדְ מּותֹו הַ ּמְ אִ ירָ ה מּול עֵ ינַ י. "הִ ּנֵ ה יֵ ׁש לְ ָך אֶ ת הַ ּמַ ּצֹות ׁשֶ רָ צִ יתָ , וְ יֵ ׁש לְ ָך מַ זְ ּכֶ רֶ ת מִ ּסַ ּבָ א. וְ הִ ּנֵ ה אַ ּתָ ה אֹוכֵ ל מֵ הַ ּמַ ּצֹות הָ אַ חֲ רֹונֹות ׁשֶ ּלֹו, זֶ ה טֹוב?" טַ עַ ם ׁשֶ ל ּפֶ סַ ח נָ גַ ע לִ י ּבַ ּגָ רֹון, ּבַ ּׂשְ פָ תַ יִ ם. זִ ּכָ רֹון ׁשֶ ל סַ ּבָ א טִ ּיֵ ל ּבְ תֹוכִ י. ּתְ מּונֹות. מִ ׁשְ ּפָ טִ ים. ּופִ תְ אֹום רָ צִ יתִ י ּדַ וְ קָ א לִ הְ יֹות עִ ם סַ ּבָ א עֹוד. ּופִ תְ אֹום הִ צְ טַ עַ רְ ּתִ י עֹוד יֹותֵ ר ׁשֶ ֹּלא הָ יִ ינּו יַ חַ ד אִ ּתֹו ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר, ׁשֶ ֹּלא קִ ּבַ לְ ּתִ י אֶ ת הַ ּמַ ּצָ ה הַ ּזֹאת מַ ּמָ ׁש מֵ הַ ּיָ ד ׁשֶ ּלֹו. ּפִ תְ אֹום הָ יָ ה לִ י אִ כְ ּפַ ת ׁשֶ ֹּלא ּבִ ּקַ ׁשְ ּתִ י מִ ּסַ ּבָ א סִ ּפּורִ ים, ׁשֶ אַ ף ּפַ עַ ם הּוא ֹלא הֶ רְ אָ ה לִ י ּתְ מּונֹות, ׁשֶ רַ ק ּפַ עַ ם אַ חַ ת לָ מַ דְ נּו ּגְ מָ רָ א יַ חַ ד. ּפִ ּסָ ה קְ טַ ּנָ ה אַ חֲ רֹונָ ה נִ ׁשְ אֲ רָ ה ּבַ ּׂשַ ּקִ ית. קָ ׁשַ רְ ּתִ י אֶ ת הַ ּׂשַ ּקִ ית מַ הֵ ר. ּדָ חַ פְ ּתִ י אֹותָ ּה לַ ּכִ יס. יָ דַ עְ ּתִ י ׁשֶ ּסַ ּבָ א הּוא מַ ּׁשֶ הּו ׁשֶ אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא ּגֹומְ רִ ים לְ נַ ּצֵ ל, יָ דַ עְ ּתִ י ׁשֶ ּסַ ּבָ א זֹאת חֲ וָ יָ ה ׁשֶ ֹּלא נִ גְ מֶ רֶ ת. וְ יָ דַ עְ ּתִ י ׁשֶ הַ ּגַ עְ ּגּועַ הּוא מַ זְ ּכֶ רֶ ת. 35תשפ"ד 9

.2 .1 • • • • .3 .4 תשפ"ד 35 10

.5 .8 .11 .6 .9 .12 .7 .10 .13 35תשפ"ד 11

ּפֶ רֶ ק ב < הַ ּטָ עּות הַ ּתָ כְ נִ ית ׁשֶ ּטָ וִ יתִ י לִ מְ צִ יאַ ת ּפִ יצִ יקָ ט, הִ סְ ּתַ ּמְ כָ ה עַ ל הַ ּסִ ּפּור ׁשֶ הִ תְ ּפַ רְ סֵ ם ּבְ 'זַ רְ קֹור'. ּבַ ּסִ ּפּור קָ רָ אתִ י ׁשֶ הַ ּפִ יצִ יקָ ט עֹוזֵ ר לִ ילָ דִ ים ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ הֶ ם ּבְ עָ יֹות, וְ לָ כֵ ן הֶ חְ לַ טְ ּתִ י לְ הִ תְ יַ ּדֵ ד עִ ם יֶ לֶ ד ׁשֶ ּיֵ ׁש לֹו ּבְ עָ יָ ה, לְ בַ ּקֵ ר ּבְ בֵ יתֹו, וְ לִ מְ צֹא ׁשָ ם אֶ ת הַ ּפִ יצִ יקָ ט. זָ כָ רְ ּתִ י ׁשֶ ּדָ נִ י מֵ הַ ּסִ ּפּור עַ ל הַ ּפִ יצִ יקָ ט הָ יָ ה יֶ לֶ ד ׁשָ קֵ ט ּובַ יְ ׁשָ ן, וְ לָ כֵ ן הֶ חְ לַ טְ ּתִ י לְ בַ ּקֵ ר יֶ לֶ ד ׁשָ קֵ ט ּובַ יְ ׁשָ ן, ּובָ חַ רְ ּתִ י ּבַ אֲ רִ י - ּכִ י מִ ּכָ ל יַ לְ דֵ י הַ ּכִ ּתָ ה הּוא נִ רְ אָ ה לִ י הַ ּׁשָ קֵ ט וְ הַ ּבַ יְ ׁשָ ן ּבְ יֹותֵ ר. קָ בַ עְ ּתִ י עִ ם אֲ רִ י לָ בֹוא אֶ ל ּבֵ יתֹו אַ חַ ר-הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם. אֲ רִ י אָ מְ נָ ם הִ תְ ּפַ ּלֵ א ּבַ הַ תְ חָ לָ ה, ּכִ י מֵ עֹולָ ם ֹלא הָ יִ ינּו חֲ בֵ רִ ים ּומֵ עֹולָ ם ֹלא ּבִ ּקַ רְ ּתִ י אֹותֹו, אֲ בָ ל ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר הּוא ּדִ ּבֵ ר עִ ם אִ ּמָ א ׁשֶ ּלֹו וְ גַ ם אֲ נִ י ּבִ ּקַ ׁשְ ּתִ י אֶ ת רְ ׁשּותָ ּה ׁשֶ ל אִ ּמָ א ׁשֶ ּלִ י, ּולְ אַ חַ ר ׁשֶ ּׁשְ ּתֵ י הָ אִ ּמָ הֹות הִ סְ ּכִ ימּו, צָ עַ דְ ּתִ י לְ בֵ יתֹו ׁשֶ ל אֲ רִ י ּבְ הִ תְ רַ ּגְ ׁשּות רַ ּבָ ה. אֲ רִ י הֶ רְ אָ ה לִ י אֶ ת הַ ּסְ פָ רִ ים ׁשֶ ּלֹו. הּוא אָ מַ ר ׁשֶ הּוא הֲ כִ י אֹוהֵ ב סִ פְ רֵ י קֹומִ יקְ ס וְ ׁשָ אַ ל אֹותִ י אִ ם ּגַ ם אֲ נִ י אֹוהֵ ב אֹותָ ם. אֲ בָ ל סִ פְ רֵ י הַ ּקֹומִ יקְ ס ׁשֶ ל אֲ רִ י, ׁשֶ ּבְ כָ ל הִ זְ ּדַ ּמְ נּות אַ חֶ רֶ ת הָ יּו מְ רַ ּתְ קִ ים אֹותִ י, ֹלא עִ נְ יְ נּו אֹותִ י הַ ּפַ עַ ם ּבִ כְ לָ ל, וְ כָ ל הַ ּזְ מַ ן נִ ּסִ יתִ י רַ ק לִ בְ ּדֹק אִ ם הַ ּפִ יצִ יקָ ט מִ סְ ּתַ ּתֵ ר ּבְ מָ קֹום ּכָ לְ ׁשֶ הּו ּבַ חֶ דֶ ר. הִ סְ ּתַ ּכַ לְ ּתִ י סָ בִ יב, אֲ בָ ל הַ ּכֹל נִ רְ אָ ה רָ גִ יל. הִ תְ ּבֹונַ נְ ּתִ י ּבְ כִ יס הַ ּמִ כְ נָ סַ יִ ם ׁשֶ ל אֲ רִ י, אֲ בָ ל אַ ף ּפִ יצִ יקָ ט ֹלא הֵ צִ יץ מִ ּׁשָ ם. זָ כַ רְ ּתִ י ׁשֶ הַ ּפִ יצִ יקָ ט יָ כֹול לְ הִ תְ חַ ּבֵ א ּגַ ם מִ ּתַ חַ ת לְ ׁשֻ לְ חָ ן אֹו מִ ּתַ חַ ת לְ מִ ּטָ ה, וְ הִ תְ ּכֹופַ פְ ּתִ י לְ הָ צִ יץ ׁשָ ם ּכְ ׁשֶ אֲ רִ י הֹוצִ יא סֵ פֶ ר קֹומִ יקְ ס מֵ הָ אָ רֹון ּכְ דֵ י לְ הַ רְ אֹות לִ י. וְ אָ ז הִ בְ חַ נְ ּתִ י ּפִ תְ אֹום ּבִ טְ רַ קְ טֹור ׁשֶ ל ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל ׁשֶ עָ מַ ד עַ ל הַ ּמַ ּדָ ף הָ עֶ לְ יֹון. "אֲ רִ י", אָ מַ רְ ּתִ י, "אַ ּתָ ה אֹוהֵ ב לְ ׂשַ חֵ ק ּבִ פְ לֵ יְ מֹוּבִ יל?" ר ֹזֵ חו ּתַ קְ צִ יר: ׁשָ אּולִ י אֹוהֵ ב מְ אֹד אֶ ת הַ ּסִ ּפּורִ ים עַ ל הַ ּפִ יצִ יקָ ט, וְ רֹוצֶ ה לִ פְ ּגֹׁש ּפִ יצִ יקָ ט ּבְ עַ צְ מֹו. הּוא חֹוׁשֵ ב עַ ל ּתָ כְ נִ ית לִ מְ צִ יאַ ת ּפִ יצִ יקָ ט. תשפ"ד 35 12

הרפתקה מעולם אחר /// ורדה ריינר "ֹלא ּכָ ל ּכָ ְך", הֹודָ ה אֲ רִ י. "ּפַ עַ ם אָ הַ בְ ּתִ י, ּכְ ׁשֶ הָ יִ יתִ י קָ טָ ן יֹותֵ ר". "אַ ּתָ ה יָ כֹול לְ הֹורִ יד אֶ ת הַ ּטְ רַ קְ טֹור ּכְ דֵ י ׁשֶ אּוכַ ל לִ בְ ּדֹק אֹותֹו?" ׁשָ אַ לְ ּתִ י. "ּבֶ טַ ח", אָ מַ ר אֲ רִ י וְ ׁשָ לַ ח אֶ ת יָ דֹו אֶ ל הַ ּטְ רַ קְ טֹור. ּבָ חַ נְ ּתִ י אֶ ת הַ ּטְ רַ קְ טֹור מִ ּכָ ל הַ ּצְ דָ דִ ים. זֶ ה הָ יָ ה טְ רַ קְ טֹור ּדֵ י ׁשָ בּור, וְ ֹלא הָ יְ תָ ה ּבֹו אַ ף ּבֻ ּבָ ה. "יֵ ׁש לָ כֶ ם ּגַ ם ּבֻ ּבֹות ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל?" חָ קַ רְ ּתִ י. "יֵ ׁש לָ נּו ּכַ ּמָ ה", אָ מַ ר אֲ רִ י וְ הִ צְ ּבִ יעַ עַ ל ּבֻ ּבָ ה ׁשֶ הָ יְ תָ ה מֻ ּנַ חַ ת עַ ל הַ ּׁשֻ לְ חָ ן. ּבָ חַ נְ ּתִ י אֶ ת הַ ּבֻ ּבָ ה ּבְ דַ קְ ּדְ קָ נּות. אּולַ י זֶ ה הַ ּפִ יצִ יקָ ט? ׁשָ אַ לְ ּתִ י אֶ ת עַ צְ מִ י. זָ כַ רְ ּתִ י ׁשֶ הַ ּפִ יצִ יקָ ט ׁשֶ ל ּדָ נִ י לָ בַ ׁש חֻ לְ צָ ה מְ פֻ סְ פֶ סֶ ת ּומְ כֻ ּנָ סִ ים יְ רֻ ּקִ ים, ּובֻ ּבַ ת הַ ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל הַ ּזֹאת לָ בְ ׁשָ ה סַ רְ ּבָ ל ּכְ תֹם, אֲ בָ ל יִ ּתָ כֵ ן ׁשֶ הַ ּפִ יצִ יקָ ט הֶ חְ לִ יף ּבְ גָ דִ ים, נָ כֹון? לָ קַ חְ ּתִ י אֶ ת הַ ּבֻ ּבָ ה וְ הִ ּבַ טְ ּתִ י ּבָ ּה מִ ּקָ רֹוב. קִ ּוִ יתִ י ׁשֶ הַ ּבֻ ּבָ ה ּתְ דַ ּבֵ ר אֹו ּתִ נְ זֹף ּבִ י. רָ צִ יתִ י ׁשֶ ּתִ צְ עַ ק: "אָ סּור לְ הָ רִ ים יָ ד עַ ל חֲ בֵ רְ ָך". אֲ בָ ל ׁשּום ּדָ בָ ר ֹלא קָ רָ ה. הַ ּבֻ ּבָ ה ׁשָ תְ קָ ה לְ גַ מְ רֵ י. אֲ פִ ּלּו ּכְ ׁשֶ הֵ זַ זְ ּתִ י לָ ּה אֶ ת הָ רַ גְ לַ יִ ם וְ אֶ ת הַ ּיָ דַ יִ ם, הִ יא ֹלא צָ עֲ קָ ה וְ ֹלא הִ תְ רַ ּגְ זָ ה. זֹאת ּכַ ּנִ רְ אֶ ה ּבֻ ּבַ ת ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל אֲ מִ ּתִ ית וְ ֹלא ּפִ יצִ יקָ ט, נֶ אֱ נַ חְ ּתִ י ּבְ אַ כְ זָ בָ ה. "מַ ה ּקָ רָ ה, ׁשָ אּולִ י?" הִ תְ ּפַ ּלֵ א אֲ רִ י, "לָ ּמָ ה אַ ּתָ ה נֶ אֱ נָ ח?" "סְ תָ ם", אָ מַ רְ ּתִ י, "חָ ׁשַ בְ ּתִ י ׁשֶ הַ ּבֻ ּבָ ה הַ ּזֹאת הִ יא אּולַ י ּפִ יצִ יקָ ט". "ּפִ יצִ יקָ ט?" הִ תְ ּפַ ּלֵ א אֲ רִ י, "לָ ּמָ ה ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה אֶ צְ לִ י ּבַ ּבַ יִ ת ּפִ יצִ יקָ ט?" "ּכִ י ּדָ נִ י מֵ הַ ּסִ ּפּור עַ ל הַ ּפִ יצִ יקָ ט הָ יָ ה יֶ לֶ ד ׁשָ קֵ ט ּובַ יְ ׁשָ ן", הִ סְ ּבַ רְ ּתִ י, "וְ גַ ם אַ ּתָ ה יֶ לֶ ד ׁשָ קֵ ט ּובַ יְ ׁשָ ן". "אֲ נִ י ּבֶ אֱ מֶ ת יֶ לֶ ד ׁשָ קֵ ט", הִ סְ ּכִ ים אֲ רִ י, "אֲ בָ ל אֲ נִ י ּבִ כְ לָ ל ֹלא ּבַ יְ ׁשָ ן". "אָ ה", אָ מַ רְ ּתִ י, "ּכַ ּנִ רְ אֶ ה טָ עִ יתִ י". "ּכֵ ן", אָ מַ ר אֲ רִ י, "ּכַ ּנִ רְ אֶ ה טָ עִ יתָ ". עַ ל אַ חַ ד הַ ּמַ ּדָ פִ ים הִ בְ חַ נְ ּתִ י ּבְ מִ ּטָ ה קְ טַ ּנָ ה עַ ל ּגַ לְ ּגַ ּלִ ים. "זֹאת מִ ּטָ ה ׁשֶ ל ּבֵ ית חֹולִ ים", הִ סְ ּבִ יר אֲ רִ י, "ּדֹודָ ה ׁשֶ ּלָ נּו מֵ אַ רְ צֹות הַ ּבְ רִ ית הֵ בִ יאָ ה לָ נּו ּפַ עַ ם ּבֵ ית חֹולִ ים ׁשֶ ל ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל". "ּבֵ ית חֹולִ ים ׁשֶ ל ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל?" הִ תְ לַ הַ בְ ּתִ י, "אֵ יפֹה הּוא?" "הּוא הִ תְ ּפָ רֵ ק מִ ּזְ מַ ן", אָ מַ ר אֲ רִ י, "וְ כָ ל הַ חֲ לָ קִ ים ׁשֶ ּלֹו הִ תְ ּפַ ּזְ רּו. נִ דְ מֶ ה לִ י ׁשֶ ּבַ ּמְ גֵ רָ ה הָ עֶ לְ יֹונָ ה ׁשֶ ּבַ ּׁשִ ּדָ ה יֵ ׁש עַ ּמּוד ׁשֶ ל עֵ רּוי". ּפָ תַ חְ ּתִ י אֶ ת הַ ּמְ גֵ רָ ה הָ עֶ לְ יֹונָ ה ׁשֶ ּבַ ּׁשִ ּדָ ה, אֲ בָ ל מָ צָ אתִ י ּבָ ּה רַ ק חַ ּיֹות ּפַ רְ וָ ה. "נִ רְ אֶ ה ׁשֶ עַ ּמּוד הָ עֵ רּוי נֶ עֱ לַ ם", הִ ּסִ יק אֲ רִ י. אַ חַ ר ּכָ ְך קָ רָ אנּו ּבְ יַ חַ ד ׁשְ לֹוׁשָ ה סִ פְ רֵ י קֹומִ יקְ ס ׁשֶ ֹּלא הִ ּכַ רְ ּתִ י וְ סֵ פֶ ר קֹומִ יקְ ס אֶ חָ ד ׁשֶ הִ ּכַ רְ ּתִ י, וְ הָ לַ כְ ּתִ י הַ ּבַ יְ תָ ה. אָ כַ לְ ּתִ י אֲ רּוחַ ת עֶ רֶ ב יַ חַ ד עִ ם הָ אַ חִ ים ׁשֶ ּלִ י וְ ׁשָ כַ בְ ּתִ י לִ יׁשֹן. ּבַ ּמִ ּטָ ה חָ ׁשַ בְ ּתִ י ׁשּוב עַ ל הַ ּפִ יצִ יקָ ט. ׁשָ אַ לְ ּתִ י אֶ ת עַ צְ מִ י אִ ם הַ ּתָ כְ נִ ית ׁשֶ ּלִ י לִ מְ צִ יאַ ת ּפִ יצִ יקָ ט נִ כְ ׁשְ לָ ה, וְ הֶ חְ לַ טְ ּתִ י ׁשֶ ֹּלא. הַ ּתָ כְ נִ ית ׁשֶ ּלִ י טֹובָ ה, אָ מַ רְ ּתִ י לְ עַ צְ מִ י, אֶ ּלָ א ׁשֶ ּצָ רִ יְך לַ עֲ רְֹך ּבָ ּה מִ סְ ּפַ ר ׁשִ ּנּויִ ים. צָ רִ יְך לַ עֲ רְֹך ּבָ ּה מִ סְ ּפַ ר ׁשִ ּנּויִ ים... אֲ בָ ל נִ רְ ּדַ מְ ּתִ י עֹוד לִ פְ נֵ י ׁשֶ הִ סְ ּפַ קְ ּתִ י לַ חְ ׁשֹב עַ ל הַ ּׁשִ ּנּוי הָ רִ אׁשֹון. 35תשפ"ד 13

ֹ ַ ּל ּו ּ בו ּ ֹ ִת נ ְתג ּפ ְ ָלאו מּובָ א ּבַ ּזֹהַ ר הַ ּקָ דֹוׁש, ׁשֶ ּבְ יֹום י''ח ּבְ אִ ּיָ ר, יֹום ל''ג לָ עֹמֶ ר, ּגִ ּלָ ה רַ ׁשְ ּבִ "י לְ תַ לְ מִ ידָ יו סֹודֹות ׁשֶ הָ יּו ּכְ מּוסִ ים עִ ּמֹו וְ טֶ רֶ ם נִ ׁשְ מְ עּו, וְ אַ ף הֹורָ ה לְ תַ לְ מִ ידֹו רַ ּבִ י אַ ּבָ א לְ הַ עֲ לֹות אֶ ת אֹותָ ם הַ ּסֹודֹות עַ ל הַ ּכְ תָ ב. וְ יֵ ׁש רֶ מֶ ז נִ פְ לָ א עַ ל ּכָ ְך מִ ּדִ בְ רֵ י הַ ּפָ סּוק ּבְ סֵ פֶ ר הַ ּתְ הִ ּלִ ים: "ּגַ ל עֵ ינַ י וְ אַ ּבִ יטָ ה נִ פְ לָ אֹות מִ ּתֹורָ תֶ ָך". גַ ''ל - אֵ ּלּו אֹותִ ּיֹות לַ ''ג. ּבְ יֹום ּפְ טִ ירַ ת רַ ׁשְ ּבִ ''י, לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר - יִ תְ ּגַ ּלּו סֹודֹות - נִ פְ לָ אֹות מִ ן הַ ּתֹורָ ה, ׁשֶ ּטֶ רֶ ם נִ ׁשְ מְ עּו ּכְ מֹותָ ם. וְ עֹוד יֹותֵ ר מִ ּכָ ְך - הַ ּמִ ּלָ ה 'נִ פְ לָ אֹות' יְ כֹולָ ה לְ הִ תְ חַ ּלֵ ק לְ -נ' ּפְ לָ אֹות. ּכִ י הַ ּסֹודֹות ׁשֶ ּגִ ּלָ ה רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי ּבְ אֹותֹו יֹום הָ יּו מִ ּׁשַ עַ ר הַ נ', הַ ּׁשַ עַ ר הֲ כִ י ּגָ בֹוּהַ מִ ּתֹוְך חֲ מִ ּׁשִ ים ׁשַ עֲ רֵ י ּבִ ינָ ה. ׁשַ עַ ר ׁשֶ הָ יָ ה חָ תּום וְ ֹלא נִ גְ לָ ה לְ אִ יׁש, עַ ד ׁשֶ הִ ּגִ יעַ רַ ּבִ י עֲ קִ יבָ א וְ הִ ּׂשִ יג אֹותֹו - וְ הּוא הֶ עֱ בִ ירֹו לְ תַ לְ מִ ידֹו רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי. )'מֹועֲ דֵ י הַ ּׁשֵ ם', לַ ''ג ּבָ עֹמֶ ר( ֹת ְ ּרו ְ סֻג ּלו ׁ ֶמ ִר נְקש ֹ ֹ ַם ל ּ "ג בָ ע ּב ְ יו ֹ ּ פָ ְס ּקו ֶ ּבו ׁ ֹ ם ש ֹת. יו ֹ ְת מֻיָחדו ּו ֹ ּרוָחִני ּתַ ְל ִמ ֵיד ַ י ר ּב ִ ֲ י עִק ָיב ִא מ ּלָ ּמו ּ ת, ובו ָר ּה ב ְ ֵעת ֹ ֹ ַת ה ּתו ֹ דו ָלם סו ֹ ַ ּל ּו ְ לעו ּ ִה ְתג ֵ ה ּ ַח ִ אי. הנ ֹ ֹ ּ ן בַ ר יו ִ ְמעו ׁ ֹ ּפ ְ ִט ַיר ַת ר ּב ִ י ש ֹ ַת ע ַל מ ּהותו ֹ ְת מַר ּת ְ קו ֶס ְף נֻק ּדו ֹ א . ֹ ֹ חו ֹ ְם וַע ּל כו ּו ֶ ַל הי ׁ ש ר' פס תשפ"ד 35 14

ֹ ִת נ ְפְק ּדו ֲעָקרו ּבְ אִ ּגֶ רֶ ת ׁשֶ ּכָ תַ ב רַ ּבֵ נּו עֹובַ דְ יָ ה מִ ּבַ רְ טְ נּורָ א זצ''ל מִ ּבִ ּקּורֹו ּבְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל, הּוא מְ סַ ּפֵ ר עַ ל מְ קֹום קְ בּורַ ת רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון: "ּבְ י''ח ּבְ אִ ּיָ ר, יֹום מִ יתָ תֹו, ּבָ אִ ים מִ ּכָ ל הַ ּסְ בִ יבֹות ּומַ דְ לִ יקִ ים עָ לֶ יהָ אֲ בּוקֹות ּגְ דֹולִ ים... ׁשֶ הַ רְ ּבֵ ה עֲ קָ רֹות נִ פְ קְ דּו וְ חֹולִ ים נִ תְ רַ ּפְ אּו ּבְ נֶ דֶ ר ּובִ נְ דָ בָ ה ׁשֶ ּנֹודְ בִ ים לַ ּמָ קֹום הַ הּוא". )ּדַ רְ כֵ י צִ ּיֹון, אִ ּגֶ רֶ ת ׁשֶ ּכָ תַ ב רַ ּבֵ נּו עֹובַ דְ יָ ה ּבִ ׁשְ נַ ת רמ''ט, לִ פְ נֵ י חֲ מֵ ׁש מֵ אֹות ׁשָ נָ ה( ֹת ׁ ּועו ֶ ְל יש ׁ ֹ ם ש יו מָ רָ ן רַ ּבִ י יַ עֲ קֹב אַ ּבּוחֲ צִ ירָ א, רֹאׁש ׁשֹוׁשֶ לֶ ת אַ ּבּוחֲ צִ ירָ א ּבַ עַ ל הָ 'אַ ּבִ יר יַ עֲ קֹב', הִ תְ ּבַ ּטֵ א ּכִ י יֵ ׁש ּבְ כֹוחַ הַ ּיֹום הַ ּזֶ ה לִ פְ עֹל יְ ׁשּועֹות. וְ עֹוד ּכָ תַ ב: אֲ נַ חְ נּו מַ אֲ מִ ינִ ים ׁשֶ ּיֵ ׁש ּבְ כֹוחַ ּבִ זְ כּותֹו הַ ּגָ דֹול, ׁשֶ ּתִ הְ יֶ ה יְ ׁשּועָ ה לְ כָ ל יִ ׂשְ רָ אֵ ל, הַ ּיֹום, וְ הָ רָ ׁשָ ע הַ ּׂשֹונֵ א ׁשֶ ל ּכְ לָ ל יִ ׂשְ רָ אֵ ל יִ הְ יֶ ה לֹו הַ ּמַ ּפָ לָ ה, וְ הָ רַ ע יִ תְ ּבַ ּטֵ ל. )צִ יצִ ים ּופְ רָ חִ ים( ּכֻ ּלָ ְם מַק ּב ְ ִלים חָ סִ יד ּבֶ עלְ זְ א הָ יָ ה ּבְ תֵ ל אָ בִ יב, ּגָ אֹון אַ ּדִ יר ׁשֶ הִ תְ הַ ּלֵ ְך ּבְ צִ ּדֵ י ּדְ רָ כִ ים ּוׁשְ מֹו רַ ּבִ י ׂשִ מְ חָ לֶ 'ה מֹונְ ד זצ''ל. ּכָ ל יָ מָ יו הָ יָ ה רַ ּבִ י ׂשִ מְ חָ לֶ 'ה טֹורֵ חַ לַ עֲ לֹות מִ ירֹונָ ה ּבְ לַ ''ג ּבָ עֹמֶ ר, וְ אַ ף ּבִ הְ יֹותֹו יָ ׁשִ יׁש מֻ פְ לָ ג הָ יָ ה עֹוׂשֶ ה אֶ ת הַ ּדֶ רֶ ְך, ׁשֶ הָ יְ תָ ה ּבְ אֹותָ ם יָ מִ ים אֲ רֻ ּכָ ה וְ קָ ׁשָ ה עַ ד מְ אֹד. ּגַ ם ּבִ הְ יֹותֹו ּבֶ ן לְ מַ עְ לָ ה מִ ּתִ ׁשְ עִ ים עָ לָ ה לְ מֵ ירֹון ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר. רָ גִ יל הָ יָ ה לֹומַ ר: מָ ה הַ הֶ בְ ּדֵ ל ּבֵ ין מֵ ירֹון ׁשֶ ל ּכָ ל הַ ּׁשָ נָ ה לְ מֵ ירֹון ׁשֶ ל לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר? הָ בָ ה וָ אַ ּגִ יד לָ כֶ ם. ּכַ אֲ ׁשֶ ר הַ ּגְ בִ יר יֹוׁשֵ ב ּבְ בֵ יתֹו וְ נֹוקֵ ׁש עַ ל הַ ּדֶ לֶ ת אָ דָ ם נִ צְ רָ ְך ּכְ דֵ י לְ בַ ּקֵ ׁש ּתְ רּומָ ה, הַ ּגְ בִ יר יֹוׁשֵ ב ּומְ בָ רֵ ר וְ ׁשֹוקֵ ל ּובֹודֵ ק אִ ם לָ תֵ ת אֶ ת הַ ּתְ רּומָ ה אִ ם לָ או. אֲ בָ ל ּכַ אֲ ׁשֶ ר הַ ּגְ בִ יר עֹורֵ ְך חֲ תֻ ּנָ ה לִ בְ נֹו, אֲ זַ י ׁשֹופְ עֹות הַ ּנְ תִ ינֹות לְ כָ ל עֵ בֶ ר. ּגְ דֹולָ ה ׂשִ מְ חָ תֹו וְ עַ ז רְ צֹונֹו ׁשֶ ּכָ ל סֹובְ בָ יו יִ ׂשְ מְ חּו אִ ּתֹו. ּבְ לֵ יל הַ חֲ תֻ ּנָ ה אֵ ין ׁשֹואֲ לִ ים ׁשְ אֵ לֹות – ּכֻ ּלָ ם מְ קַ ּבְ לִ ים! )אֹוצְ רֹותֵ יהֶ ם ׁשֶ ל צַ ּדִ יקִ ים( ָבה ֹ ּפַ ְרָנָסה טו רַ ּבִ י ׁשְ מּואֵ ל מִ ּסְ לֹונִ ים זצ''ל הָ יָ ה מְ סַ ּפֵ ר עַ ל אִ ּׁשָ ה ׁשֶ ּבִ ּתָ ּה הִ ּגִ יעָ ה לְ פִ רְ קָ ּה, וְ ֹלא הָ יָ ה לָ ּה ּכְ דֵ י ּתַ ׁשְ לּום ּדְ מֵ י הַ ּנְ דּונְ יָ ה. הִ ּגִ יעָ ה הָ אִ ּׁשָ ה הַ ּזֹו לְ צִ ּיּון הָ רַ ׁשְ ּבִ ''י ּבְ לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר, ּפָ רְ צָ ה ּבִ בְ כִ י ּובִ ּקְ ׁשָ ה: ּבִ ּתִ י הִ ּגִ יעָ ה לְ פִ רְ קָ ּה, וַ אֲ נִ י צְ רִ יכָ ה ּכֶ סֶ ף ּבְ עֵ רֶ ְך ׁשְ לֹוׁש מֵ אֹות רּוּבָ ל לִ נְ דּונְ יָ ה! וְ הִ ּנֵ ה, לְ יָ דָ ּה הָ יְ תָ ה אִ ּׁשָ ה עֲ ׁשִ ירָ ה ׁשֶ ּׁשָ לְ חָ ה אֳ נִ ּיָ ה עֲ מּוסַ ת סְ חֹורָ ה לְ אֶ רֶ ץ רְ חֹוקָ ה, ּובָ אָ ה לְ בַ ּקֵ ׁש מֵ הַ ּקָ דֹוׁש ּבָ רּוְך הּוא ׁשֶ הָ אֳ נִ ּיָ ה ּתַ צְ לִ יחַ ּבְ דַ רְ ּכָ ּה. הָ אִ ּׁשָ ה הַ ּזֹו ׁשָ מְ עָ ה אֶ ת ּבַ ּקָ ׁשָ תָ ּה ׁשֶ ל ׁשְ כֶ נְ ּתָ ּה, ּומִ ּיָ ד לָ קְ חָ ה הָ אִ ּׁשָ ה הָ עֲ ׁשִ ירָ ה ׁשְ לֹוׁש מֵ אֹות רּוּבָ ל מִ ּכַ סְ ּפָ ּה וְ הֶ עֱ בִ ירָ ה אֹותָ ם לָ אִ ּׁשָ ה הַ ּׁשְ נִ ּיָ ה, ּובָ אָ ה ׁשֵ נִ ית לְ רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון וְ אָ מְ רָ ה: "אֲ נִ י מִ ּלֵ אתִ י ּבַ ּקָ ׁשַ ת אֲ חֹותִ י הַ יְ ּהּודִ ּיָ ה, וַ אֲ נִ י מְ בַ ּקֶ ׁשֶ ת ׁשֶ עַ ל ּכֵ ן ּתַ עֲ ׂשֶ ה אַ ּתָ ה ּבַ עֲ דִ י וְ תַ מְ לִ יץ טֹוב עָ לַ י". רֹואִ ים אָ נּו ׁשֶ ּגַ ם לְ עִ נְ יָ נִ ים ׁשֶ ל ּגֶ ׁשֶ ם ּופַ רְ נָ סָ ה טֹובָ ה מְ סֻ ּגָ ל הַ ּיֹום הַ ּגָ דֹול. ְ ֵלָמה )צִ יצִ ים ּופְ רָ חִ ים( ׁ ְר ּפוָאה ש ּבַ ּפָ סּוק ּכָ תּוב "ׁשָ לֹום לָ רָ חֹוק וְ לַ ּקָ רֹוב... אָ מַ ר הַ ּׁשֵ ם ּורְ פָ אתִ יו". הַ ּמִ ּלָ ה 'ּורְ פָ אתִ יו' – ּבְ גִ ימַ טְ רִ ּיָ א 'ׁשִ מְ עֹון ּבַ ר יֹוחַ אי'. לְ לַ ּמְ דֵ נּו, ׁשֶ ּגַ ם אֹותָ ם ׁשֶ אֵ ינָ ם יְ כֹולִ ים לַ עֲ לֹות ּבְ יֹום לַ ''ג ּבָ עֹמֶ ר לְ מֵ ירֹון, ּבְ כָ ל זֹאת 'לָ רָ חֹוק וְ לַ ּקָ רֹוב'- יְ כֹולִ ים לְ הַ ּפִ יל ּתְ חִ ּנָ תָ ם ּבְ כָ ל מָ קֹום ׁשֶ הֵ ם, ּולְ כֻ ּלָ ם יֵ אָ מֵ ר 'ּורְ פָ אתִ יו' - יִ זְ ּכּו לְ הִ ּוָ ׁשַ ע ּבִ זְ כּות הַ ּצַ ּדִ יק רַ ּבִ י ׁשִ מְ עֹון. )הִ ּלּולָ א ּדְ רַ ׁשְ ּבִ "י( ָ ַמִים ׁ ִכ ְ ים ל ִי ְר ַאת ש ֹ זו הַ 'ּׂשְ פַ ת אֱ מֶ ת' אֹומֵ ר ּכִ י ׁשָ מַ ע מִ ּפִ י זְ קֵ נֹו הַ 'חִ ּדּוׁשֵ י הָ רִ י''ם' מִ ּגּור זצ''ל, ּכִ י ּבְ לַ ''ג לָ עֹמֶ ר יְ כֹולִ ים לִ זְ ּכֹות לְ יִ רְ אַ ת הַ ּׁשֵ ם. )מֹועֲ דֵ י הַ ּׁשֵ ם לַ ''ג ּבָ עֹמֶ ר( 35תשפ"ד 15

ּבְ יָ מִ ים אֵ ּלֶ ה מְ דַ ּבְ רִ ים הַ רְ ּבֵ ה עַ ל ּכְ בֹוד הַ ּזּולַ ת. מַ ה ּזֶ ה ּבְ עֶ צֶ ם 'לְ כַ ּבֵ ד'? הַ אִ ם אֲ נִ י יֹודֵ עַ לְ כַ ּבֵ ד אֲ חֵ רִ ים? אֵ יְך ּבִ כְ לָ ל זֶ ה עֹובֵ ד? הַ ּמִ בְ חָ ן הֶ חָ מּוד הַ ּזֶ ה, ׁשֶ ּיַ זְ ּכִ יר לָ כֶ ם סִ ּפּורֵ י יְ לָ דִ ים מִ ן הַ ּקַ ּלָ טֹות הַ ּמֻ ּכָ רֹות - יַ עֲ זֹר לָ כֶ ם לְ גַ ּלֹות הֵ יכָ ן אַ ּתֶ ם עֹומְ דִ ים ּבַ יְ כֹלֶ ת לְ כַ ּבֵ ד אֲ חֵ רִ ים, וְ גַ ם יַ רְ אֶ ה לָ כֶ ם אֶ ת הַ ּדֶ רֶ ְך לְ הִ תְ קַ ּדֵ ם ּולְ הִ ׁשְ ּתַ ּפֵ ר! ּכֻ ּלָ נּו מִ תְ אַ ּבְ לִ ים עַ ל ּתַ לְ מִ ידֵ י רַ ּבִ י עֲ קִ יבָ א, ׁשֶ ֹּלא נָ הֲ גּו ּכָ בֹוד זֶ ה ּבָ זֶ ה. אֲ בָ ל... מַ ה ּבְ דִ ּיּוק רֹוצִ ים מֵ אִ ּתָ נּו ׁשֶ ּנַ עֲ ׂשֶ ה? לָ תֵ ת ּכָ בֹוד לַ חֲ בֵ רִ ים, לָ אַ חִ ים וְ לָ אֲ חָ יֹות - מַ ה ּזֹאת אֹומֶ רֶ ת? לָ קּום לִ כְ בֹודָ ם? לְ דַ ּבֵ ר אֲ לֵ יהֶ ם ּבְ גּוף ׁשְ לִ יׁשִ י? עֹוד מְ עַ ט הֵ ם ּגַ ם יִ רְ צּו ׁשֶ ּנִ ׁשְ מַ ע ּבְ קֹולָ ם... ּובְ כֵ ן, ֹלא זֶ ה ּבְ דִ ּיּוק הַ ּנֹוׂשֵ א. לְ כַ ּבֵ ד חֲ בֵ רִ ים זֶ ה ּפָ ׁשּוט הַ רְ ּבֵ ה יֹותֵ ר. ּבְ רֹב הַ ּמִ קְ רִ ים, צָ רִ יְך רַ ק לֹומַ ר מִ ׁשְ ּפָ ט קָ צָ ר ׁשֶ ל ּכָ בֹוד וְ אֵ מּון. מִ ׁשְ ּפָ ט קָ צָ ר? זֶ ה הַ ּכֹל? הָ אֱ מֶ ת הִ יא ׁשֶ ּגַ ם זֶ ה ֹלא ּבְ דִ ּיּוק. הַ ּכָ בֹוד מַ תְ חִ יל עֹוד קֹדֶ ם, ּבִ פְ עֻ ּלָ ה ׁשֶ ֹּלא רֹואִ ים אֹותָ ּה: ּבַ ּמַ חְ ׁשָ בָ ה. אַ ף אֶ חָ ד ֹלא רֹואֶ ה מָ ה אֲ נַ חְ נּו חֹוׁשְ בִ ים, אֲ בָ ל ּכֻ ּלָ ם מַ רְ ּגִ יׁשִ ים זֹאת הֵ יטֵ ב. ּכִ י לְ פִ י הַ ּמַ חְ ׁשָ בֹות - ּכָ ְך הַ ּמַ עֲ ׂשִ ים. אָ ז מַ ה ּבְ דִ ּיּוק צָ רִ יְך לַ עֲ ׂשֹות? ּבִ מְ קֹום לַ חְ ׁשֹב מַ חְ ׁשָ בָ ה מְ פַ קְ ּפֶ קֶ ת, מְ זַ לְ זֶ לֶ ת אֹו מַ אֲ ׁשִ ימָ ה - נַ חְ ׁשֹב מַ חֲ ׁשָ בָ ה ׁשֶ ּמְ כַ ּבֶ דֶ ת, ׁשֶ ּמַ אֲ מִ ינָ ה וְ רֹואָ ה אֶ ת הַ ּטֹוב ּבַ חֲ בֵ רִ ים. הַ ּדִ ּבּור הַ מְ כַ ּבֵ ד ּכְ בָ ר יָ בֹוא ּבְ עִ קְ בֹותֶ יהָ . רֹוצִ ים ּדֻ גְ מָ אֹות? קָ דִ ימָ ה! ּבַ חֲ רּו אֶ ת הַ ּמַ חְ ׁשָ בֹות וְ אֶ ת הַ ּמִ ׁשְ ּפָ טִ ים ׁשֶ ּמַ תְ אִ ימִ ים לָ כֶ ם, וְ סַ ּמְ נּו ּבְ הַ תְ אָ מָ ה עִ ּגּול ּבַ ּצֶ בַ ע הַ ּתֹואֵ ם ּבַ ּדִ יאַ גְ רָ מָ ה ׁשֶ ּבַ ּסֹוף )אֶ פְ ׁשָ ר לִ בְ חֹר יֹותֵ ר מֵ אֶ פְ ׁשָ רּות אַ חַ ת ּבְ כָ ל מִ קְ רֶ ה(. הַ ּכֹל ּבִ גְ לַ ל ּכַ ּדּור אֶ חָ ד אַ ּתֶ ם יֹוׁשְ בִ ים ּבַ חֶ דֶ ר וְ קֹורְ אִ ים ּבְ נַ חַ ת, ּופִ תְ אֹום מִ יׁשֶ הּו מַ תְ חִ יל לְ ׂשַ חֵ ק לְ יַ דְ כֶ ם ּבְ כַ ּדּור. ּדֹופֵ ק וְ דֹופֵ ק אֶ ת הַ ּכַ ּדּור עַ ל הָ רִ צְ ּפָ ה, מַ רְ עִ יׁש ּכָ ל ּכָ ְך. מַ ה ּמַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לַ חְ ׁשֹב: אּוף! לָ ּמָ ה הּוא ּבָ א לְ הַ פְ רִ יעַ לִ י ּפֹה? הּוא ּכַ ּנִ רְ אֶ ה ֹלא ׂשָ ם לֵ ב ׁשֶ ּזֶ ה מַ פְ רִ יעַ לִ י. ּבְ כַ ּוָ נָ ה הּוא מְ ׂשַ חֵ ק ּכָ אן ּכְ דֵ י לְ הַ רְ ּגִ יז אֹותִ י. מְ ׂשַ ּמֵ חַ אֹותִ י ׁשֶ הּוא נֶ הֱ נֶ ה מֵ הַ ּמִ ׂשְ חָ ק ּבַ ּכַ ּדּור. מַ ה ּמַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לֹומַ ר: "ּדַ י, ּתַ פְ סִ יק! אַ ּתָ ה עֹוׂשֶ ה לִ י רַ עַ ׁש". "אִ כְ ּפַ ת לְ ָך לַ עֲ בֹר לְ ׂשַ חֵ ק ּבַ חֶ דֶ ר הַ ּׁשֵ נִ י?" "אִ י אֶ פְ ׁשָ ר אִ ּתְ ָך! ּכָ ל ּפַ עַ ם אַ ּתָ ה מַ פְ רִ יעַ לִ י!" "ּכָ ל הַ ּכָ בֹוד! ּכַ ּמָ ה יָ פֶ ה אַ ּתָ ה מְ כַ דְ רֵ ר!" וְ אּולַ י מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם ּגַ ם: ּבִ מְ קֹום לְ בַ ּקֵ ׁש מִ ּמֶ ּנּו לַ עֲ בֹר, לָ לֶ כֶ ת ּבְ עַ צְ מְ כֶ ם לְ מָ קֹום אַ חֵ ר, ׁשָ קֵ ט יֹותֵ ר. ר' פרידמן תשפ"ד 35 16

יָ עֵ לִ י רֹוצָ ה יֹומֻ ּלֶ דֶ ת עַ כְ ׁשָ ו הִ יא רֹוצָ ה עַ כְ ׁשָ ו, וְ דַ וְ קָ א אֶ ת זֶ ה! זֶ ה יָ כֹול לִ הְ יֹות יֹומֻ ּלֶ דֶ ת, אֲ בָ ל ּגַ ם ּכָ ל ּדָ בָ ר אַ חֵ ר: רֹוצָ ה לָ לֶ כֶ ת לַ ּגִ ּנָ ה, רֹוצָ ה לְ קַ ּבֵ ל מַ מְ ּתָ ק, רֹוצָ ה ׁשֶ ּיִ קְ נּו לָ ּה מִ ׂשְ חָ ק חָ דָ ׁש. מַ ה ּמַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לַ חְ ׁשֹב: הִ יא ּכָ ל ּכָ ְך רֹוצָ ה! נִ רְ אֶ ה ׁשֶ ּזֶ ה מַ ּמָ ׁש חָ ׁשּוב לָ ּה. ׁשֶ ּתִ רְ צֶ ה! אֲ נִ י מַ רְ ׁשֶ ה לָ ּה לִ רְ צֹות... הַ לְ וַ אי ׁשֶ ּיַ רְ ׁשּו לָ ּה, אֲ נִ י מַ ּמָ ׁש רֹוצֶ ה ׁשֶ הִ יא ּתִ ׂשְ מַ ח. ּכָ ל ּדָ בָ ר הִ יא רֹוצָ ה! מַ ה הִ יא חֹוׁשֶ בֶ ת, ׁשֶ הִ יא הַ ּמַ לְ ּכָ ה ּפֹה? מַ ה מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לֹומַ ר: "אֲ נִ י רֹואֶ ה ׁשֶ ּזֶ ה מַ ּמָ ׁש חָ ׁשּוב לָ ְך!" "אֵ יזֹו ּבַ ּקָ ׁשָ ה מְ טֻ ּפֶ ׁשֶ ת. ּבִ ׁשְ בִ יל מָ ה אַ ּתְ צְ רִ יכָ ה אֶ ת זֶ ה?" "אֲ נִ י מֵ בִ ין אֹותָ ְך, זֶ ה ּבֶ אֱ מֶ ת מַ ּׁשֶ הּו נֶ חְ מָ ד וְ חָ ׁשּוב". "ּדַ י! ּתַ פְ סִ יקִ י ּכְ בָ ר 'לְ נַ דְ נֵ ד' ּכָ ל הַ ּיֹום, ֹלא חַ ּיָ בִ ים לָ ְך ּכְ לּום!" וְ אּולַ י מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם ּגַ ם: לִ מְ צֹא מַ ּׁשֶ הּו קָ טָ ן ׁשֶ ּלָ כֶ ם וְ לָ תֵ ת לָ ּה ּכְ דֵ י לְ ׂשַ ּמֵ חַ אֹותָ ּה. ׁשֹוׁשִ י עֹוזֶ רֶ ת לְ אִ ּמָ א יֹום ׁשִ ּׁשִ י ּבַ ּצָ הֳ רַ יִ ם, הַ הֲ כָ נֹות לְ ׁשַ ּבָ ת ּבְ עִ ּצּומָ ן. ּכֻ ּלָ ם עֹובְ דִ ים יָ פֶ ה, וְ רַ ק ׁשֹוׁשִ י ֹלא. מִ תְ חַ ּמֶ קֶ ת מֵ הַ ּתַ פְ קִ יד ׁשֶ ּלָ ּה, מִ תְ לֹונֶ נֶ ת, עֹובֶ דֶ ת ּבְ אִ ּטִ ּיּות וְ רֹוצָ ה לַ עֲ ׂשֹות ּדַ וְ קָ א אֶ ת מַ ה ּׁשֶ ֹּלא צָ רִ יְך. מַ ה ּמַ תְ אִ ים לְ ָך לַ חְ ׁשֹב: ּכַ ּנִ רְ אֶ ה הָ עֲ בֹודָ ה הַ ּזֹו קָ ׁשָ ה לָ ּה מִ ּדַ י. הִ יא מִ תְ אַ ּמֶ צֶ ת, אֲ בָ ל זֶ ה מַ ה ּׁשֶ הִ יא מְ סֻ ּגֶ לֶ ת. מַ ה ּזֶ ה?! לָ ּמָ ה הִ יא ֹלא עֹובֶ דֶ ת יָ פֶ ה ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם?! אּולַ י אֵ ין לָ ּה ּכֹוחַ הַ ּיֹום. ֹלא נֹורָ א, נְ וַ ּתֵ ר לָ ּה. ּתָ מִ יד הִ יא מִ תְ חַ ּמֶ קֶ ת מֵ עֲ בֹודָ ה, וַ אֲ נִ י צָ רִ יְך לַ עֲ בֹד ּכָ פּול ּבִ גְ לָ לָ ּה! מַ ה מַ תְ אִ ים לְ ָך לֹומַ ר: "ּכַ ּמָ ה ׁשֶ אַ ּתְ חָ רּוצָ ה וִ יעִ ילָ ה!" "נּו ּכְ בָ ר, ּתַ עַ בְ דִ י!" "ּכָ ל הַ ּכָ בֹוד עַ ל מַ ה ּׁשֶ עָ ׂשִ ית!" "אַ ּתְ ֹלא עֹוׂשָ ה ּכְ לּום". וְ אּולַ י מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם ּגַ ם: לְ הַ ּצִ יעַ לָ ּה עֶ זְ רָ ה ּבְ בִ ּצּועַ הַ ּתַ פְ קִ יד ׁשֶ ּלָ ּה. מַ עֲ ׂשֵ ה ּבְ אֹופַ ּנַ יִ ם אֹו ּבְ כָ ל מִ ׂשְ חָ ק אַ חֵ ר - ׁשֶ הִ תְ חִ יל ּבַ הֲ נָ אָ ה וְ נִ גְ מַ ר ּבִ מְ רִ יבָ ה. מֻ ּכָ ר לָ כֶ ם? מַ ה ּמַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לַ חְ ׁשֹב: אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְ ׂשַ חֵ ק אִ ּתֹו! ּכָ ל מִ ׂשְ חָ ק הּוא הֹופֵ ְך לִ מְ רִ יבָ ה. חֲ בָ ל ׁשֶ רַ בְ נּו, אּולַ י יָ כֹלְ ּתִ י לְ הַ סְ ּכִ ים עִ ם מַ ה ּׁשֶ אָ מַ ר וְ אָ ז ֹלא הָ יִ ינּו רָ בִ ים. ּבָ רּור ׁשֶ ּגַ ם אֲ נִ י אַ חֲ רַ אי לַ ּמְ רִ יבָ ה. אֲ נִ י צָ רִ יְך לְ הִ תְ ּפַ ּיֵ ס אִ ּתֹו. הּוא אָ ׁשֵ ם. הּוא הִ תְ חִ יל לָ רִ יב! מַ ה מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לֹומַ ר: "אֲ נִ י ֹלא מְ ׂשַ חֵ ק אִ ּתְ ָך יֹותֵ ר, וְ זֶ הּו!" "אֲ נִ י מִ צְ טַ עֵ ר ׁשֶ הִ רְ ּגַ זְ ּתִ י אֹותְ ָך". "אַ ּתָ ה מַ ּמָ ׁש 'אַ ּלּוף' ּבַ ּמִ ׂשְ חָ ק הַ ּזֶ ה!" "לָ ּמָ ה הָ רַ סְ ּתָ אֶ ת הַ ּמִ ׂשְ חָ ק?" וְ אּולַ י מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם ּגַ ם: לְ הַ ּצִ יעַ : "רֹוצֶ ה לְ ׂשַ חֵ ק אִ ּתִ י ׁשּוב?" רֹונִ ית הַ ּבַ כְ יָ נִ ית הִיא נָ פְ לָ ה וְ קִ ּבְ לָ ה ׂשְ רִ יטָ ה קְ טַ נְ טַ ּנָ ה, אֲ בָ ל הַ ּבְ כִ ּיֹות – עַ ד לֶ ב הַ ּׁשָ מַ יִ ם! מַ ה ּמַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לַ חְ ׁשֹב: הִ יא סְ תָ ם עֹוׂשָ ה עֵ סֶ ק ּובֹוכָ ה ּבִ גְ לַ ל ׁשְ טֻ ּיֹות. אּוף! אֵ יזֹו ּבַ כְ יָ נִ ית. ּכָ ל הַ ּיֹום הִ יא ּבֹוכָ ה! מִ סְ ּכֵ נָ ה, ּכַ ּנִ רְ אֶ ה נִ בְ הֲ לָ ה מֵ הַ ּמַ ּכָ ה. נִ רְ אֶ ה לִ י ׁשֶ ּמַ ּמָ ׁש ּכֹואֵ ב לָ ּה. מַ ה מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם לֹומַ ר: "ּדַ י! ּתִ הְ יִ י ּכְ בָ ר ּבְ ׁשֶ קֶ ט!" "זֶ ה ּבִ כְ לָ ל ֹלא ּכֹואֵ ב. אַ ּתְ ּבֹוכָ ה לְ חִ ּנָ ם". "אֹוי! ּתַ רְ אִ י לִ י מַ ה ּקָ רָ ה לָ ְך!" "מִ סְ ּכֵ נָ ה, זֶ ה נִ רְ אֶ ה מַ ּמָ ׁש ּכֹואֵ ב. ּבְ וַ ּדַ אי נִ בְ הַ לְ ּתְ ּכָ ל ּכָ ְך ּכְ ׁשֶ ּנָ פַ לְ ּתְ ". וְ אּולַ י מַ תְ אִ ים לָ כֶ ם ּגַ ם: לְ הָ בִ יא ּפְ לַ סְ טֶ ר ּולְ הַ דְ ּבִ יק ּבַ עֲ דִ ינּות עַ ל הַ 'ּפֶ צַ ע', ּתֹוְך אֲ מִ ירַ ת מִ ּלִ ים מַ רְ ּגִ יעֹות. 35תשפ"ד 17

חני הס בת 9 ממודיעין עילית יצחק אסטריק בן 8 מבני ברק צביה מיזל בת 8 מביתר חנה בת 5 וחצי יונתן תעיזי אפריים ברנשטיין בן 11 מירושליים ּבִימֵ ׁ י רשב"י ְאֲתָה ל ֹא נ ִר ֶת ֶק ׁש ְבַש ּ מְלֵַּקק ד ֹת ו ֹתִי ּ מֵהָאו ֹחֲ ִבים סו ַּ ִּקים ַ ִּקית הַ ּמַמְת אֶ ׁ ת ש נָ ִקית! הָעֲ יֶלֶד חֲלָ ֶאקה ְל ִים ל ִ ׁישו ּעָה ְ ּפַל ּ מִת ַ ּמִל ְחָמָה ּב וְ עַ כְ ׁשָ ו הַ ּסִ ּכּום... מָ ה הַ ּצֶ בַ ע ׁשֶ ּׁשֹולֵ ט אֶ צְ לְ כֶ ם? אָ דֹם – אַ ּתֶ ם קְ צָ ת מְ מַ הֲ רִ ים מִ ּדַ י לִ קְ ּבֹעַ עֻ בְ ּדֹות, לְ הַ אֲ ׁשִ ים וְ לִ ׁשְ ּפֹט לְ חֹובָ ה אֶ ת מִ י ׁשֶ ּסְ בִ יבְ כֶ ם. הַ אִ ם אַ ּתֶ ם מַ רְ ּגִ יׁשִ ים ׁשֶ ּזֶ ה ּגֹורֵ ם לָ כֶ ם לִ פְ עָ מִ ים לִ יחָ סִ ים עֲ כּורִ ים עִ ם חֲ בֵ רִ ים? נַ ּסּו לַ חְ ׁשֹב ּגַ ם מָ ה הָ אֲ חֵ רִ ים מַ רְ ּגִ יׁשִ ים, לְ כַ ּבֵ ד אֶ ת הָ רְ צֹונֹות וְ אֶ ת הַ ּצְ רָ כִ ים ׁשֶ ּלָ הֶ ם ּולְ הַ סְ ּכִ ים אִ ּתָ ם. ּכְ דַ אי לְ הִ תְ רַ חֵ ק מֵ הַ כְ לָ לֹות ּכְ מֹו: ''הּוא אַ ף ּפַ עַ ם...' 'ּתָ מִ יד הּוא...' - הֵ ן עֲ לּולֹות לִ פְ ּגֹעַ ּולְ צַ עֵ ר. ּכְ ׁשֶ ּתִ תְ רַ ּגְ לּו לַ חֲ ׁשִ יבָ ה מִ ּסּוג אַ חַ ר, ּתַ רְ ּגִ יׁשּו ּבְ עַ צְ מְ כֶ ם ּכַ ּמָ ה נָ עִ ים וְ ׂשָ מֵ חַ לְ כַ ּבֵ ד. צָ הֹב – אַ ּתֶ ם נֹוטִ ים לִ כְ עֹס עַ ל אֲ חֵ רִ ים ּכַ אֲ ׁשֶ ר הֵ ם עֹוׂשִ ים ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ ֹּלא מֹוצְ אִ ים חֵ ן ּבְ עֵ ינֵ יכֶ ם אֹו ֹלא נִ רְ אִ ים לָ כֶ ם רְ אּויִ ים. ּכְ דַ אי לָ כֶ ם לִ זְ ּכֹר ׁשֶ ּכָ ל אֶ חָ ד מֵ אִ ּתָ נּו חֹוׁשֵ ב ּומַ רְ ּגִ יׁש אַ חֶ רֶ ת. חָ ׁשּוב לִ לְ מֹד לָ תֵ ת ּכָ בֹוד לַ ּׁשֹונּות. הָ עֻ בְ ּדָ ה ׁשֶ אֲ חֵ רִ ים מִ תְ נַ הֲ גִ ים אַ חֶ רֶ ת מֵ אִ ּתָ נּו, ֹלא קֹובַ עַ ת ׁשֶ הֵ ם ֹלא ּבְ סֵ דֶ ר. אִ ם ּתִ תְ רַ ּגְ לּו לַ חְ ׁשֹב ּכָ ְך, ּתַ צְ לִ יחּו לְ כַ ּבֵ ד אֶ ת הָ אַ חִ ים וְ הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלָ כֶ ם. ּתְ כֵ לֶ ת – ּכַ ּמָ ה יָ פֶ ה! אַ ּתֶ ם מַ צְ לִ יחִ ים לִ רְ אֹות אֲ חֵ רִ ים וְ לַ חְ ׁשֹב עֲ לֵ יהֶ ם. מַ רְ ּגִ יׁשִ ים אֶ ת הָ רְ צֹונֹות ׁשֶ ּלָ הֶ ם, מְ כַ ּבְ דִ ים אֶ ת מַ ה ּׁשֶ הֵ ם אֹומְ רִ ים ּומְ בַ ּקְ ׁשִ ים, ּובֹוחֲ רִ ים לְ הָ גִ יב ּבְ דֶ רֶ ְך מְ כַ ּבֶ דֶ ת ּונְ עִ ימָ ה. הַ ּכָ בֹוד וְ הָ אֵ מּון ׁשֶ אַ ּתֶ ם מְ ׁשַ ּדְ רִ ים יֹוצְ רִ ים אֲ וִ ירָ ה טֹובָ ה. אַ ּתֶ ם זֹוכִ ים לְ ׂשַ ּמֵ חַ אֶ ת מִ י ׁשֶ ּסְ בִ יבְ כֶ ם וְ אֶ ת הַ ּׁשֵ ם יִ תְ ּבָ רַ ְך. וָ רֹד –יֵ ׁש לָ כֶ ם ּכָ בֹוד אֲ מִ ּתִ י לַ אֲ חֵ רִ ים. אַ ּתֶ ם מְ בִ ינִ ים מַ ה הֵ ם מַ רְ ּגִ יׁשִ ים, ּומַ אֲ מִ ינִ ים ׁשֶ הֵ ם צֹודְ קִ ים ּגַ ם אִ ם הֵ ם חֹוׁשְ בִ ים אַ חֶ רֶ ת מִ ּכֶ ם. ּבְ כָ ְך אַ ּתֶ ם מַ עֲ נִ יקִ ים ּכָ בֹוד ׁשֶ ל מַ ּמָ ׁש, ּכִ י ּכְ ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו מַ סְ ּכִ ימִ ים עִ ם מַ ה ּׁשֶ אֹומְ רִ ים ּומַ רְ ּגִ יׁשִ ים אֲ חֵ רִ ים, אֲ נַ חְ נּו ּבְ עֶ צֶ ם מְ כַ ּבְ דִ ים אֹותָ ם. אַ ּתֶ ם מַ צְ לִ יחִ ים לִ רְ אֹות אֶ ת הַ ּמַ עֲ לֹות ׁשֶ ל זּולַ תְ כֶ ם וַ אֲ פִ ּלּו לְ הַ ּבִ יעַ הַ עֲ רָ כָ ה. אַ ּתֶ ם הַ ּמְ כֻ ּבָ דִ ים הָ אֲ מִ ּתִ ּיִ ים, ׁשֶ הֲ רֵ י אֵ יזֶ הּו מְ כֻ ּבָ ד – הַ מְ כַ ּבֵ ד אֶ ת הַ ּבְ רִ ּיֹות. יֵ ׁש לָ כֶ ם ּגַ ם קְ צָ ת 'יְ רֻ ּקִ ים'? – ּכָ ל הַ ּכָ בֹוד לָ כֶ ם! אַ ּתֶ ם יֹודְ עִ ים לְ תַ רְ ּגֵ ם אֶ ת הַ ּכָ בֹוד ּגַ ם לְ מַ עֲ ׂשִ ים. אַ ׁשְ רֵ יכֶ ם וְ אַ ׁשְ רֵ י מִ י ׁשֶ ּסְ בִ יבְ כֶ ם! מִ ׁשְ ּפָ טִ ים מְ כַ ּבְ דִ ים ׁשֶ ּכְ דַ אי לְ נַ ּסֹות אַ ּתָ ה צֹודֵ ק! נֶ חְ מָ ד לְ ׂשַ חֵ ק אִ ּתְ ָך. אַ ּתָ ה ּכָ ל ּכָ ְך עֹוזֵ ר לִ י. מָ ה אַ ּתָ ה חֹוׁשֵ ב? מָ ה אַ ּתָ ה רֹוצֶ ה? נֶ הֱ נֵ יתִ י מִ ּמָ ה ׁשֶ אָ מַ רְ ּתָ . נָ כֹון מְ אֹד! תשפ"ד 35 18

ילדי משפחת שפירא מביתר צורי אחיטוב בן 10 צביקי אסטריק בן 8 מבני ברק בת שבע שמעון בת 7 מרכסים מירי וולקן בת 6 רחלי מנדלאיל בת 6 ש' הלברשטם איורים - צבעוניים בלבד, בצבעים חזקים חיבורים ובדיחות - בדף נפרד ובכתב גדול, בעט שחור עבה או בארטליין יש לשלוח ל: 'זרקור' ת.ד. 5284 ירושלים 9105201 או בפקס 5372784-02 | לציין 'עבור העמוד שלנו' ֹזִים אֱגו ֶת - ל ְפִי ְּבתַחְ ּפ ֹשׂ ָה חו ּג נָחו ּג ֶל ְכו ּתָ ׁם ש ז ִ ִ יקים... ּ צַד ֵי ו ּר צִי ּ אָ ִביב 35תשפ"ד 19

אַ חִ ים מֹוטִ י עָ ׂשָ ה 'מַ אּצֶ ב' ּבְ עֹוד ׁשְ ּתֵ י ּכִ ּתֹות, וְ נִ גְ מְ רָ ה הַ הַ פְ סָ קָ ה. צָ דֹוק חָ זַ ר אִ ּתֹו לַ ּכִ ּתָ ה מַ ּמָ ׁש רֶ גַ ע לִ פְ נֵ י ׁשֶ הַ מְ לַ ּמֵ ד ּבָ א. הָ יָ ה קָ ׁשֶ ה לְ צָ דֹוק לְ הִ תְ רַ ּכֵ ז. הּוא חָ ׁשַ ב עַ ל הַ 'ּמַ אּצֶ ב'. הּוא חָ ׁשַ ב עַ ל ּכַ ּמָ ה ׁשֶ הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ל ּכִ ּתָ ה ד' נֶ הֱ נּו. הּוא חָ ׁשַ ב עַ ל הַ מְ מַ ּלֵ א מָ קֹום ׁשֶ ל ּכִ ּתָ ה ד', אֵ יְך ׁשֶ הּוא צָ חַ ק עִ ם מֹוטִ י ּבִ זְ מַ ן ׁשֶ ּמֹוטִ י ּדִ ּבֵ ר עִ ם הַ יְ לָ דִ ים. ּכַ ּמָ ה הָ יָ ה מֻ צְ לָ ח ּגַ ם ּבַ ּכִ ּתֹות הָ אֲ חֵ רֹות. ּבְ כָ ל מָ קֹום ׁשֶ הֵ ם הָ יּו - הָ יּו ּבְ דִ יחֹות ּוצְ חֹוקִ ים. 'מַ אּצֶ ב' זֶ ה ֹלא ּדָ בָ ר רַ ע ּבִ כְ לָ ל. הּוא חָ ׁשַ ב עַ ל ּכָ ְך ׁשֶ ּמֹוטִ י אּולַ י צֹודֵ ק ּבָ רַ עְ יֹון הַ ּזֶ ה של הַ 'ּמַ אּצֶ ב'. הּוא חָ ׁשַ ב ׁשֶ ּמֹוטִ י חָ כָ ם. הּוא חָ ׁשַ ב עַ ל ּכָ ְך ׁשֶ הּוא צָ רִ יְך לִ לְ מֹד אֵ יְך לַ עֲ ׂשֹות 'מַ אּצֶ ב' ּבְ עַ צְ מֹו, וְ אִ ם יָ כֹול לִ הְ יֹות ׁשֶ הּוא יִ לְ מַ ד אֶ ת זֶ ה ּבַ ּסֹוף, אִ ם הּוא יִ סְ ּתַ ּכֵ ל עַ ל מֹוטִ י הַ רְ ּבֵ ה. הָ יָ ה לֹו נֵ ס ׁשֶ הָ רֶ ּבֶ 'ה ֹלא ׂשָ ם לֵ ב לְ כָ ְך ׁשֶ הּוא ֹלא מַ ּמָ ׁש ּבָ עִ נְ יָ נִ ים ּבַ ּשִׁ עּור. אַ חַ ר ּכָ ְך הּוא יִ צְ טָ רֵ ְך נֵ ס ּבִ ׁשְ בִ יל לְ הַ ׁשְ לִ ים אֶ ת מַ ה ּשֶׁ ּלָ מְ דּו. אּולַ י הּוא יְ בַ ּקֵ ׁש מִ ּמֹוטִ י לִ לְ מֹד אִ ּתֹו אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם אֶ ת הַ ּקֶ טַ ע הַ ּזֶ ה ּבַ ּגְ מָ רָ א. מֹוטִ י מֻ כְ ׁשָ ר, וְ הּוא ּבֶ טַ ח יִ ׂשְ מַ ח לִ לְ מֹד אִ ּתֹו. ּבְ סֹופֹו ׁשֶ ל ּדָ בָ ר, הּוא מַ רְ וִ יחַ מִ ּכָ ְך ׁשֶ ּיֵ ׁש לֹו אָ ח ּתְ אֹום ּבַ ּכִ ּתָ ה. הּוא ֹלא ׁשָ מַ ע ּבִ כְ לָ ל מָ ה הָ רֶ ּבֶ 'ה אָ מַ ר רֶ גַ ע לִ פְ נֵ י הַ ּצִ לְ צּול, אֲ בָ ל ׁשָ מַ ע יָ פֶ ה קְ רִ יאֹות מְ סַ קְ רְ נֹות ׁשֶ ל – אֵ יזֶ ה יֹפִ י!!! מַ ה ּיֹפִ י ּכָ אן לְ כֻ ּלָ ם? "מַ ה ּקָ רָ ה?" הּוא מָ ׁשַ ְך ּבַ ּשַׁ רְ וּול ׁשֶ ל מֹוטִ י. אֲ בָ ל מֹוטִ י ֹלא מַ ּמָ ׁש ׂשָ ם לֵ ב. הּוא הִ צְ ּבִ יעַ ּבְ הִ תְ לַ הֲ בּות וְ קָ רָ א - "אֱ לִ ימֶ לֶ ְך וַ אֲ נִ י! אֱ לִ ימֶ לֶ ְך וַ אֲ נִ י, הָ רֶ ּבֶ 'ה!" "אֱ לִ ימֶ לֶ ְך וְ אַ ּתָ ה מָ ה?" צָ דֹוק נִ עְ נַ ע אֶ ת יָ דֹו ׁשֶ ל מֹוטִ י. הּוא הִ רְ ּגִ יׁש ׁשֶ חַ ם לֹו ּפִ תְ אֹום ּבַ ּבֶ טֶ ן. אֱ לִ ימֶ לֶ ְך? מֹוטִ י וֶ אֱ לִ ימֶ לֶ ְך? "עֹורְ כִ ים הַ חְ לָ פַ ת מְ קֹומֹות", הִ סְ ּבִ יר לֹו מֹוטִ י ּבְ עֵ ינַ יִ ם נֹוצְ צֹות. "הָ רֶ ּבֶ 'ה אָ מַ ר ׁשֶ ּמָ חָ ר ּתִ הְ יֶ ה הַ חְ לָ פַ ת מְ קֹומֹות. הָ רֶ ּבֶ 'ה!!! אֱ לִ ימֶ לֶ ְך וַ אֲ נִ י! ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה, הָ רֶ ּבֶ 'ה!" הָ רֶ ּבֶ 'ה הִ תְ קָ רֵ ב לַ ּשֻׁ לְ חָ ן ׁשֶ ּלָ הֶ ם, נִ רְ אָ ה קְ צָ ת מֻ פְ ּתָ ע. "אַ ּתָ ה וֶ אֱ לִ ימֶ לֶ ְך? אַ ּתֶ ם חֲ בֵ רִ ים?" ּתַ קְ צִ יר: מֹוטִ י מַ ּגִ יעַ לְ הִ תְ ּגֹורֵ ר ּבְ בֵ יתֹו ׁשֶ ל צָ דֹוק ּכְ יֶ לֶ ד אָ מְ נָ ה, מִ ּסִ ּבֹות ֹלא יְ דּועֹות. הּוא נִ בְ חָ ר לִ הְ יֹות הַ מְ אַ רְ ּגֵ ן ּבְ מִ בְ צַ ע נִ ּקָ יֹון ּבַ חֵ ידֶ ר, ּוכְ ׁשֶ ּצָ דֹוק מְ קַ ּנֵ א - הּוא מְ צָ רֵ ף אֹותֹו אֵ לָ יו. יַ חַ ד הֵ ם עֹובְ רִ ים ּבֵ ין הַ ּכִ ּתֹות, ּכִ י מֹוטִ י טֹועֵ ן ׁשֶ ּצָ רִ יְך לַ עֲ ׂשֹות 'מַ אּצֶ ב' ּולְ חַ ּמֵ ם אֶ ת הָ אֲ וִ ירָ ה סְ בִ יב הַ ּמִ בְ צָ ע. ּפֶ רֶ ק כב למערכת מדויקת( בכתב שנת לידה וכתובת פרטיכם )שם, תאריך, במדור זה שלחו כדי להתברך איחולי מזל טוב למנויי זרקור טובה בשעה בר מצווה אברימי לוריא, ירושלים ימי הולדת בנים מוישי אברמוביץ, ירושלים מלאכי גמליאל, כרמיאל שימי מונדרי, בית שמש דוד אליהו, קרית אונו אלעזר מונדרר, ירושלים שימי טורק, ירושלים יום טוב ליפא לוינטל, ירושלים יהודה ארנסט, ביתר עילית בני לבון, ירושלים אריה שטינברג, בני ברק אלישע חיים קליימן, ירושלים ישראל מאיר כהן, רכסים מוישי שושן, ירושלים עקיבא קניג, ירושלים דניאל שמעונוביץ, רכסים ארי ארנפלד, כרמיאל נתי וידיסלבסקי, בני ברק אהרון אלפר, בני ברק דוד אייזיקוביץ, ביתר עילית יצחק קורן, אחיסמך יהושע שינפלד, מודיעין עילית בת מצוה ברכי ולדשיין, ירוחם ימי הולדת בנות שבי גדול, ביתר עילית שני שטרום, בני ברק נחמה סגל, כרמיאל שרה פטרובר, ירושלים אילי שרייבהנד יעל שוורץ, מתתיהו שולמית ברנשטיין, ירושלים נחמי וילנסקי, ביתר עילית שרי וילנסקי, ביתר עילית חני דייטש, ירושלים אסתי רייך, ירושלים שרי בראון, ירושלים רות מילר, אלעד אסתר פולק, ירושלים מיכל וולך, ירושלים שרה אליהו, קרית אונו רות שירה קרויז, צפת דסי אברמוביץ, ירושלים תשפ"ד 35 20

"אֲ נַ חְ נּו ּכְ מֹו אַ חִ ים", אָ מַ ר מֹוטִ י ּכְ ׁשֶ הּוא מַ ּנִ יחַ יָ ד עַ ל מְ קֹום הַ ּלֵ ב, "הָ רֶ ּבֶ 'ה. ּבֶ אֱ מֶ ת! ּבְ סֵ דֶ ר?" הָ רֶ ּבֶ 'ה הֵ עִ יף מַ ּבָ ט ּבְ צָ דֹוק. צָ דֹוק רָ אָ ה אֶ ת זֶ ה. הָ רֶ ּבֶ 'ה אָ מַ ר לְ מֹוטִ י: "אַ ּתָ ה יָ כֹול לָ ׁשֶ בֶ ת, מֹוטִ י. ׁשָ מַ עְ ּתִ י מַ ה ּשֶׁ ּבִ ּקַ ׁשְ ּתָ . ּכָ ל אֶ חָ ד רֹוצֶ ה מַ ה ּשֶׁ הּוא רֹוצֶ ה, אֲ בָ ל הַ חְ לָ פַ ת הַ ּמְ קֹומֹות ֹלא ּתָ מִ יד עֹונָ ה עַ ל ּכָ ל הַ ּמִ ׁשְ אָ לֹות". הּוא הִ תְ קָ רֵ ב ׁשּוב אֶ ל הַ ּשֻׁ לְ חָ ן ׁשֶ ּלֹו, מְ נֹופֵ ף לַ ּכִ ּתָ ה לְ הֵ רָ גַ ע. "הַ חְ לָ פַ ת הַ ּמְ קֹומֹות ּכְ בָ ר מְ אֻ רְ ּגֶ נֶ ת לַ חֲ לּוטִ ין, ּובַ ּקָ ׁשֹות אֵ ינָ ן מִ תְ קַ ּבְ לֹות עֹוד", הּוא אָ מַ ר. הָ רֶ ּבֶ 'ה הִ תְ יַ ּשֵׁ ב עַ ל מְ קֹומֹו וְ אָ מַ ר עֹוד: "ּכֻ ּלָ נּו ּכָ אן חֲ בֵ רִ ים טֹובִ ים, יְ לָ דִ ים. ּכָ ל אֶ חָ ד מֵ אִ ּתָ נּו הּוא חָ בֵ ר ׁשֶ ל ּכָ ל אֶ חָ ד, הּוא ׂשָ מֵ חַ לָ ׁשֶ בֶ ת לְ יַ ד ּכָ ל אֶ חָ ד. ּתִ זְ ּכְ רּו אֶ ת זֶ ה. הַ חְ לָ פַ ת מְ קֹומֹות הִ יא רַ ק רִ עֲ נּון וְ גִ ּוּון. אֲ נַ חְ נּו חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ל ּכֻ ּלָ ם". "ּבֶ טַ ח", אָ מַ ר מֹוטִ י. "לְ יַ ד ּכָ ל אֶ חָ ד אֲ נִ י ׂשָ מֵ חַ לָ ׁשֶ בֶ ת, הָ רֶ ּבֶ 'ה. הַ לְ וַ אי ׁשֶ הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלִ י ּבְ בַ ת יָ ם הָ יּו טֹובִ ים אֵ לַ י ּכְ מֹו הַ יְ לָ דִ ים ּפֹה". הָ יָ ה ׁשֶ קֶ ט אַ חֲ רֵ י ׁשֶ ּמֹוטִ י אָ מַ ר אֶ ת זֶ ה. קֹדֶ ם ּכֹל, אַ ף אֶ חָ ד ֹלא עֹוזֵ ר לָ רֶ ּבֶ 'ה וְ אֹומֵ ר לֹו ׁשֶ הּוא צֹודֵ ק. רַ ק לְ מֹוטִ י זֶ ה הִ תְ אִ ים. וְ גַ ם - אַ ף אֶ חָ ד עֹוד ֹלא ׁשָ מַ ע מִ ּמֹוטִ י ּדִ ּבּורִ ים עַ ל הַ חֲ בֵ רִ ים ּבְ בַ ת יָ ם. ּבֶ אֱ מֶ ת לָ ּמָ ה? צָ דֹוק חָ ׁשַ ב עַ ל זֶ ה עַ כְ ׁשָ ו. אֲ בָ ל מַ חְ ׁשָ בָ ה אַ חֶ רֶ ת ּפָ לְ ׁשָ ה וְ הִ פְ רִ יעָ ה: וְ אּולַ י יֵ ׁש ּכָ אן ּכֵ ן יֶ לֶ ד ׁשֶ ּשָׁ מַ ע. אּולַ י ׁשָ מַ ע אֱ לִ ימֶ לֶ ְך ּגַ ם עַ ל הַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ּיֵ ׁש לְ מֹוטִ י ּבְ בַ ת יָ ם, עַ ל הַ הֹורִ ים ׁשֶ ּלֹו, עַ ל הַ הַ חְ לָ טָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ם לִ ׁשְ ֹלחַ אֹותֹו אֲ לֵ יהֶ ם לְ כָ אן, לְ מִ ׁשְ ּפָ חָ ה חֲ דָ ׁשָ ה. אּולַ י. אָ ה, צָ דֹוק הּוא ֹלא אָ ח ּתְ אֹום ׁשֶ ל מֹוטִ י. יֵ ׁש ּכָ אן אָ ח אַ חֵ ר. ֹלא יַ עֲ זֹר ּכְ לּום, ׁשּום ּפַ טְ רֹול ּבְ יַ חַ ד וְ ׁשּום חֲ וָ יֹות. אֱ לִ ימֶ לֶ ְך הּוא הֶ חָ בֵ ר הָ אֲ מִ ּתִ י ׁשֶ ל מֹוטִ י. הָ יָ ה צִ לְ צּול, ּוכְ בָ ר הָ יּו לְ יַ ד הַ ּשֻׁ לְ חָ ן ׁשֶ ּלָ הֶ ם הַ רְ ּבֵ ה יְ לָ דִ ים, וְ גַ ם אֱ לִ ימֶ לֶ ְך. צָ דֹוק קָ ם מִ ּשָׁ ם. הַ לְ וַ אי ׁשֶ הַ חְ לָ פַ ת הַ ּמְ קֹומֹות הָ יְ תָ ה הָ רֶ גַ ע הַ ּזֶ ה. הַ לְ וַ אי ׁשֶ הָ רֶ ּבֶ 'ה יִ תְ חָ רֵ ט וְ יָ בֹוא לְ הַ ּגִ יד עַ כְ ׁשָ ו ׁשֶ הּוא מַ קְ ּדִ ים אֶ ת הַ חְ לָ פַ ת הַ ּמְ קֹומֹות. הּוא ֹלא רֹוצֶ ה לָ ׁשֶ בֶ ת לְ יַ ד מֹוטִ י הַ ּזֶ ה אֲ פִ ּלּו רֶ גַ ע אֶ חָ ד נֹוסָ ף. הּוא ּגַ ם ֹלא רֹוצֶ ה לַ עֲ ׂשֹות ּפַ טְ רֹול אִ ּתֹו. הּוא, הָ 'אָ ח' הָ אֲ מִ ּתִ י ׁשֶ ל מֹוטִ י, ׁשֶ ּגָ ר אִ ּתֹו ּבְ אֹותֹו ּבַ יִ ת, ׁשֶ ּפִ ּנָ ה לֹו מְ גֵ רָ ה ׁשְ לֵ מָ ה, ׁשֶ ּמַ סְ ּכִ ים ׁשֶ הַ ּמִ כְ נָ סַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו יִ צְ טֹופְ פּו ּבָ אָ רֹון ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה מָ קֹום לאֵ ּלּו ׁשֶ ל מֹוטִ י - ּבַ ּסֹוף הּוא ֹלא ׁשָ וֶ ה ּכְ לּום. לְ מֹוטִ י יֵ ׁש אֶ ת אֱ לִ ימֶ לֶ ְך, ּכְ מֹו אָ ח. ּכְ מֹו ּתְ אֹום. ּכְ מֹו חָ בֵ ר הֲ כִ י טֹוב ּבָ עֹולָ ם. סְ תָ ם, סְ תָ ם הָ יָ ה נִ דְ מֶ ה לֹו ׁשֶ הּוא ּומֹוטִ י חֲ בֵ רִ ים טֹובִ ים סֹוף סֹוף. יֵ ׁש אֱ לִ ימֶ לֶ ְך. ֹלא הָ יָ ה לֹו נֵ ס ּבַ ּשִׁ עּור הַ ּבָ א, ּכִ י הָ רֶ ּבֶ 'ה ּכֵ ן ׁשָ ם לֵ ב לְ כָ ְך ׁשֶ הּוא ֹלא ׁשֹומֵ עַ וְ ֹלא קֹולֵ ט ּכְ לּום. הּוא אָ מַ ר לֹו: "צָ דֹוק, ּתָ בֹוא ּבַ הַ פְ סָ קָ ה לַ חֲ דַ ר מֹורִ ים ּותְ חַ ּכֶ ה לִ י. טֹוב?" 35תשפ"ד 21

צִ יגִ י ּכְ בָ ר הִ תְ עַ ּיְ פָ ה. ּבַ חּוץ זָ זָ ה הַ ּׁשֶ מֶ ׁש הַ ּצִ ּדָ ה ּומָ צְ אָ ה לְ עַ צְ מָ ּה מָ קֹום לָ נּוחַ עַ ל הֶ הָ רִ ים הָ רְ חֹוקִ ים, מֹותַ חַ ת סְ בִ יבָ ּה ּפַ ּסִ ים וְ רֻ ּדִ ים. צִ יגִ י ּכְ בָ ר אָ כְ לָ ה אֶ ת הַ יְ רָ קֹות, ׂשָ בְ עָ ה, אָ מְ רָ ה ּתֹודָ ה. חֶ צְ קִ י מִ לְ מֵ ל ּבִ ׁשְ בִ ילָ ּה ּבִ רְ ּכַ ת הַ ּמָ זֹון וְ יָ ׁשַ ב לְ יָ דָ ּה קְ צָ ת, זִ מְ זֵ ם מַ ּׁשֶ הּו, לְ הַ רְ ּגִ יעַ אֹותָ ּה. "אֲ נִ י ֹלא יָ כֹול לָ ׁשִ יר לָ ְך ׁשִ יר עֶ רֶ ׂש", הּוא הִ תְ נַ ּצֵ ל, ּתָ מִ יד הּוא מִ תְ נַ ּצֵ ל, מִ צְ טַ עֵ ר ּבֶ אֱ מֶ ת. "ּכִ י אֲ נִ י ֹלא יֹודֵ עַ לָ ׁשִ יר הֲ רֵ י. אֲ נִ י מְ זַ ּיֵ ף נֹורָ א, וְ נֹולַ דְ ּתִ י עִ ם קֹול צָ רּוד". צִ יגִ י הִ מְ הֲ מָ ה מַ ּׁשֶ הּו. הִ יא ֹלא ּגָ עֲ תָ ה. הִ יא ּגַ ם ֹלא צָ עֲ קָ ה. הִ יא הִ סְ ּכִ ימָ ה. אַ ּבָ א וְ אִ ּמָ א ּדַ וְ קָ א ּבִ תְ חִ ּלָ ה ֹלא הִ סְ ּכִ ימּו. הֵ ם נִ ּסּו הַ רְ ּבֵ ה לְ ׁשַ כְ נֵ עַ אֹותֹו, ּגַ ם אִ יסֶ ר. אַ ּבָ א הִ ּׂשִ יג לֹו חֲ לִ ילִ ית, הּוא אָ מַ ר ׁשֶ ּקַ ל מְ אֹד לְ נַ ּגֵ ן ּבַ חֲ לִ ילִ ית, אֲ פִ ּלּו רֹועֵ י צֹאן מְ נַ ּגְ נִ ים ּבָ ּה ּוכְ דַ אי לְ נַ ּסֹות. אֲ בָ ל ּכְ ׁשֶ חֶ צְ קִ י אָ חַ ז ּבַ חֲ לִ ילִ ית הַ הִ יא הּוא ּכְ בָ ר הִ רְ ּגִ יׁש ׁשֶ הַ ּיָ דַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו רֹועֲ דֹות ּומְ זִ יעֹות וְ הּוא ּפָ חַ ד ּכָ ל ּכָ ְך ׁשֶ ֹּלא יַ צְ לִ יחַ , עַ ד ׁשֶ ֹּלא נִ ׁשְ אַ ר לֹו אֲ וִ יר ּבָ רֵ אֹות לִ נְ ׁשֹף לְ תֹוכָ ּה. אִ ּמָ א אָ מְ רָ ה ׁשֶ ּיֵ לֵ ְך עִ ם ּכֻ ּלָ ם, ׁשֶ ּיְ נַ ּסֶ ה לָ ׁשִ יר. אֲ בָ ל אַ חֲ רֵ י ּפַ עַ ם אַ חַ ת הּוא הִ תְ חַ ּנֵ ן ּכָ ל ּכָ ְך, וְ אַ ּבָ א לָ חַ ׁש לְ אִ ּמָ א 'הּוא הָ יָ ה ׁשָ ם מִ סְ ּכֵ ן'. וְ אִ ּמָ א וִ ּתְ רָ ה לֹו. הִ יא אָ מְ רָ ה: "אַ ּתָ ה יֶ לֶ ד טֹוב. אַ ּתָ ה ּתַ עֲ זֹר לִ י ּבַ ּבַ יִ ת. וְ גַ ם עִ ם הָ עֵ ז". אֲ בָ ל צִ יגִ י הִ סְ ּכִ ימָ ה מַ הֵ ר, הֶ אֱ מִ ינָ ה לֹו. וְ חֶ צְ קִ י ׂשָ מַ ח ׁשֶ הִ יא ֹלא ּכֹועֶ סֶ ת עָ לָ יו. הּוא רַ ק רִ חֵ ם לְ רֶ גַ ע עַ ל אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ ֹּלא יֹודְ עִ ים ׁשֶ ּלְ עִ ּזָ ה יֵ ׁש הֲ מֹון קֹולֹות. אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ חֹוׁשְ בִ ים ׁשֶ עִ ּזִ ים רַ ק ּגֹועֹות: מֶ הֶ הֶ ה. יְ לָ דִ ים ׁשֶ ֹּלא מְ בִ ינִ ים ׁשֶ עִ ּזִ ים ּכִ מְ עַ ט מְ דַ ּבְ רֹות. "מֻ ּתָ ר לָ ְך לָ נּוחַ ", לָ חַ ׁש חֶ צְ קִ י אֶ ל ּתֹוְך הָ אֹזֶ ן הַ ּׂשְ עִ ירָ ה, הַ ּקְ טִ יפָ תִ ית. "ּבֶ אֱ מֶ ת עָ בַ דְ ּתְ קָ ׁשֶ ה הַ ּיֹום, וְ גַ ם הִ צְ לַ חְ ּתְ יָ פֶ ה מְ אֹד לָ לֶ כֶ ת ּבַ ּמַ סְ לּול". הּוא עַ צְ מֹו ּפִ הֵ ק. עָ צַ ם לְ רֶ גַ ע עֵ ינַ יִ ם, ּפָ תַ ח. "ּבְ עֶ צֶ ם סְ תָ ם מֻ ּתָ ר לָ ְך לָ נּוחַ ", הּוא מִ לְ מֵ ל. "ּגַ ם ּבְ יֹום ׁשֶ ֹּלא עָ ׂשִ ית ּבֹו ּכְ לּום אֲ נִ י מַ רְ ׁשֶ ה לָ ְך לִ יׁשֹן רָ גּועַ וְ לַ חֲ ֹלם חֲ לֹומֹות יָ פִ ים". לְ רֶ גַ ע הִ תְ חַ ּׁשֵ ק לֹו ּפָ ׁשּוט לְ הִ ּׁשָ אֵ ר ׁשָ ם ּכָ ל הַ ּלַ יְ לָ ה. לְ רֶ גַ ע הּוא חָ ׁשַ ׁש ׁשֶ אּולַ י ּדֹוד ּגְ רֹונֶ ם עֹוד ּבַ ּבַ יִ ת, וְ הַ חֲ ׁשָ ׁש הַ ּזֶ ה ּתָ פַ ס לֹו אֶ ת הַ ּלֵ ב ּכְ מֹו חֲ גֹורָ ה הֲ דּוקָ ה. אֲ בָ ל הּוא יָ דַ ע ׁשֶ ּמָ חָ ר צְ רִ יכִ ים לְ הַ קְ ׁשִ יב טֹוב וְ לִ לְ מֹד טֹוב אֵ צֶ ל הַ מְ לַ ּמֵ ד, וְ צָ רִ יְך לִ יׁשֹן מֻ קְ ּדָ ם. לָ כֵ ן הּוא נִ פְ רַ ד מִ ּצִ יגִ י ׁשּוב, טִ אטֵ א לָ ּה אֶ ת הַ ּׁשֶ טַ ח, ּפִ ּנָ ה אֶ ת הַ ּפְ סֹלֶ ת, יָ צָ א וְ סָ גַ ר אֶ ת הַ ּדֶ לֶ ת ׁשֶ ל הַ ּמִ כְ לָ אָ ה הֵ יטֵ ב, ּבַ ּמַ נְ עּול ׁשֶ ּפַ עַ ם ּבְ צַ לְ אֵ ל עָ זַ ר לֹו לְ הַ רְ ּכִ יב. ׁשֶ ֹּלא יָ בֹואּו ּכְ לָ בִ ים ּבַ ּלַ יְ לָ ה, חָ לִ ילָ ה. ׁשֶ ֹּלא יָ עֵ ּזּו לְ הִ ּכָ נֵ ס זְ אֵ בִ ים. לִ פְ עָ מִ ים ּבַ ּלַ יְ לָ ה הּוא הָ יָ ה חֹולֵ ם ׁשֶ ּקֹורֶ ה לְ צִ יגִ י מַ ּׁשֶ הּו נֹורָ א. לִ פְ עָ מִ ים ּבַ ּלַ יְ לָ ה, ּבַ חֹׁשֶ ְך, ּבְ ׁשֶ קֶ ט ּבְ ׁשֶ קֶ ט הּוא הָ יָ ה יֹוצֵ א ּבְ בֶ גֶ ד לַ יְ לָ ה, מְ דַ ׁשְ ּדֵ ׁש ּבֶ חָ צֵ ר עַ ד לַ ּמִ כְ לָ אָ ה, ּבֹודֵ ק ׁשֶ הִ יא ּבֶ אֱ מֶ ת ּבְ סֵ דֶ ר. ׁשֶ הִ יא רֹובֶ צֶ ת וִ יׁשֵ נָ ה לָ ּה רָ גּועַ . לִ פְ עָ מִ ים ּכְ ׁשֶ הּוא ׁשָ מַ ע קֹול זְ אֵ ב אֹו ּתַ ן נֹוהֵ ם, קֹול ׁשֶ ל ּכֶ לֶ ב נֹובֵ חַ , הּוא ּפָ תַ ח מַ הֵ ר ּובְ ׁשֶ קֶ ט אֶ ת הַ ּתְ רִ יס, עֹוקֵ ב. ּבֹודֵ ק ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא מִ תְ קָ רֵ ב אֶ ל צִ יגִ י וְ ֹלא עֹוׂשֶ ה לָ ּה ׁשּום ּדָ בָ ר רַ ע. 5 ּתַ קְ צִ יר: חֶ צְ קִ י אֵ ינֹו יֹודֵ עַ לְ נַ ּגֵ ן וְ לָ ׁשִ יר ּכְ מֹו אֶ חָ יו הַ ּכְ לֵ יזְ מֶ רִ ים, אַ ְך קָ ׁשּור מְ אֹד לָ עֵ ז הַ ּמִ ׁשְ ּפַ חְ ּתִ ית צִ יגִ י וְ אַ ף מְ אַ ּלֵ ף אֹותָ ּה. אַ ּבָ א ׁשֶ ל חֶ צְ קִ י נֶ אֱ לָ ץ לִ נְ סֹעַ לִ סְ עֹד אֶ ת סַ ּבָ א הַ חֹולֶ ה, וְ הַ ּדֹוד ּגְ רֹונֶ ם מַ ּגִ יעַ וְ רֹואֶ ה ׁשֶ אֵ ין מַ סְ ּפִ יק אֹכֶ ל ּבַ ּבַ יִ ת. תשפ"ד 35 22

ּכִ י צִ יגִ י הִ ּצִ ילָ ה אֹותֹו. רַ ק ּבִ זְ כּות צִ יגִ י הּוא ֹלא הָ יָ ה ּבֹודֵ ד ּכְ ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם יָ צָ אּו לַ חֲ תֻ ּנֹות. וְ צִ יגִ י הָ יְ תָ ה צְ רִ יכָ ה אֹותֹו ּדַ וְ קָ א אָ ז, ּכְ ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד אַ חֵ ר ֹלא הָ יָ ה צָ רִ יְך. ּבְ יָ מִ ים רְ גִ ילִ ים, ּבִ זְ מַ ן ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם הָ יּו הֹולְ כִ ים לַ חֲ תֻ ּנֹות הָ יָ ה חֶ צְ קִ י יָ כֹול לְ הַ ׁשְ קִ יעַ ּבְ צִ יגִ י. ּבְ יָ מִ ים רְ גִ ילִ ים, ּבִ זְ מַ ן ׁשֶ הַ ּבַ יִ ת הָ יָ ה רֵ יק, אִ ּמָ א יָ צְ אָ ה עִ ם פֵ יגִ י לְ כַ ּבֵ ס ּבְ גָ דִ ים מְ לֻ כְ לָ כִ ים וְ אַ ּבָ א הָ לַ ְך עִ ם ּכָ ל הַ ּבָ נִ ים לְ ׂשַ ּמֵ חַ עֹוד חֲ תֻ ּנָ ה ּומִ ׁשְ ּפָ חָ ה חֹוגֶ גֶ ת, הּוא הָ יָ ה יָ כֹול ּבֶ אֱ מֶ ת לְ הִ תְ מַ ּסֵ ר אֵ לֶ יהָ . אָ ז הָ יְ תָ ה ּכָ ל הַ ּגִ בְ עָ ה הַ יְ רֻ ּקָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ם. ּכָ ל הֶ חָ צֵ ר הָ יְ תָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ם. ּכָ ל הַ ּבַ יִ ת הָ יָ ה ּגַ ם הּוא ׁשֶ ּלָ הֶ ם. אִ ּמָ א ֹלא אָ הֲ בָ ה ׁשֶ ּצִ יגִ י נִ כְ נְ סָ ה הַ ּבַ יְ תָ ה, וְ חֶ צְ קִ י יָ דַ ע ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ ּה אֶ ת הַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ּלָ ּה - אֶ ת הַ ּדִ יר הַ ּקָ טָ ן. אֲ בָ ל רַ ק לִ פְ עָ מִ ים- לִ פְ עָ מִ ים הּוא הָ יָ ה מֵ בִ יא אֹותָ ּה לְ בַ ּקֵ ר ּבַ ּבַ יִ ת, וְ דֹואֵ ג לְ סַ ּדֵ ר ּולְ נַ ּקֹות הַ ּכֹל אַ חֲ רֶ יהָ . צִ יגִ י הָ יְ תָ ה עִ ּזָ ה טֹובָ ה. הִ יא אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא עָ ׂשְ תָ ה ּבָ לָ גָ ן ּגָ דֹול, וְ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא הָ יָ ה צָ רִ יְך לָ דַ עַ ת ּבִ כְ לָ ל ׁשֶ הֵ ם הִ סְ ּתֹובְ בּו יַ חַ ד ּבַ ּבַ יִ ת. צִ יגִ י לָ מְ דָ ה לִ רְ קֹד יָ פֶ ה ּכָ ל ּכָ ְך. ּכְ ׁשֶ הַ חֲ תֻ ּנָ ה ׁשֶ ּבָ ּה אַ ּבָ א וְ הַ ּבָ נִ ים ׁשָ רּו וְ נִ ּגְ נּו וְ ׂשִ ּמְ חּו הָ יְ תָ ה ּבַ ּׁשְ טִ יּבְ ל ׁשֶ ּלָ הֶ ם, ּכָ אן קָ רֹוב, אֶ פְ ׁשָ ר הָ יָ ה לִ ׁשְ מֹעַ מֵ הֶ חָ צֵ ר אֶ ת הַ ּכְ לֵ יזְ מֶ רִ ים. אֶ פְ ׁשָ ר הָ יָ ה לִ ׁשְ מֹעַ אֶ ת הַ ּכְ לֵ יזְ מֶ רִ ים ׁשֶ ל ּבַ רְ דֹובְ סְ קִ י: לִ ׂשְ מֹחַ עִ ם הַ ּתֻ ּפִ ים, לְ הִ תְ עַ ּנֵ ג עַ ל הַ ּכִ ּנֹור, לְ הִ תְ רַ ּגֵ ׁש עִ ם הַ ּקְ לָ רִ ינֶ ט. אֶ פְ ׁשָ ר הָ יָ ה לִ תְ קֹעַ אֶ צְ ּבַ ע ּבַ ּפֶ ה, לִ נְ ׁשְֹך אֹותָ ּה וְ לַ חְ ׁשֹב לָ ּמָ ה רַ ק הּוא ּכָ אן לְ בַ ד - וְ אֶ פְ ׁשָ ר הָ יָ ה לְ לַ ּמֵ ד אֶ ת צִ יגִ י לִ רְ קֹד לְ פִ י הַ ּקֶ צֶ ב. הִ יא ּכִ מְ עַ ט הִ צְ לִ יחָ ה. וְ חֶ צְ קִ י ּכִ מְ עַ ט הָ יָ ה מְ אֻ ּׁשָ ר. ּוכְ ׁשֶ ּכֻ ּלָ ם חָ זְ רּו, ּכְ ׁשֶ הֵ ם סִ ּפְ רּו לְ אִ ּמָ א מִ י הָ יָ ה ּבַ חֲ תֻ ּנָ ה ּומַ ה ּׁשָ רּו ּומָ ה אָ מְ רּו הָ אֹורְ חִ ים, וְ אַ ּבָ א הָ לַ ְך לְ הַ טְ מִ ין אֶ ת הַ ּכֶ סֶ ף - הּוא הָ יָ ה יָ כֹול לַ חְ ׁשֹב ׁשּוב עַ ל צִ יגִ י. אֵ יְך ׁשֶ הִ יא מִ תְ קַ ּדֶ מֶ ת. ּבַ ּזְ מַ ּנִ ים הָ הֵ ם הּוא הָ יָ ה מַ סְ ּבִ יר לְ עַ צְ מֹו ׁשֶ הּוא ּכֵ ן מַ צְ לִ יחַ ּבְ מַ ּׁשֶ הּו. ֹלא נֹורָ א ׁשֶ רַ ק הּוא ֹלא יֹודֵ עַ לָ ׁשִ יר. הּוא ֹלא סִ ּפֵ ר ּכְ לּום לְ אַ ף אֶ חָ ד, אַ ף אֶ חָ ד ֹלא יָ דַ ע עַ ל הַ ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ ּלִ ּמֵ ד אֶ ת צִ יגִ י. אֲ בָ ל מַ סְ ּפִ יק הָ יָ ה מַ ה ּׁשֶ הִ סְ ּבִ יר לְ עַ צְ מֹו ּתָ מִ יד. מַ ה ּׁשֶ הּוא הִ סְ ּבִ יר לְ עַ צְ מֹו ּגַ ם עַ כְ ׁשָ ו, ּכְ ׁשֶ ּנִ גְ רַ ר ּבֶ חָ צֵ ר וְ הִ תְ קָ רֵ ב אֶ ל הַ ּבַ יִ ת. "אּולַ י ּתַ ּצִ יעִ י לַ אֲ נָ ׁשִ ים לְ כַ ּבֵ ס לָ הֶ ם ּבְ תַ ׁשְ לּום?" הִ ּצִ יעַ הַ ּקֹול ׁשֶ ל ּגְ רֹונֶ ם מֵ עֵ בֶ ר לַ חַ ּלֹון. מַ ה ּקֹורֶ ה אִ ּתֹו? ּומָ ה - הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּלֹו ֹלא מְ חַ ּכִ ים לֹו ּבַ ּבַ יִ ת? "אַ ח", אִ ּמָ א נִ עֲ רָ ה ׁשָ ם מַ ּׁשֶ הּו. "לְ מִ י יֵ ׁש ּכֶ סֶ ף הַ ּיֹום ּבָ עֲ יָ רָ ה ׁשֶ ּלָ נּו לְ ׁשַ ּלֵ ם לְ כֹובֶ סֶ ת? מֵ אָ ז הַ ּמִ לְ חָ מָ ה הַ ּגְ דֹולָ ה אֲ נָ ׁשִ ים מַ עֲ דִ יפִ ים לַ עֲ ׂשֹות ּכָ ל ּדָ בָ ר ּבְ עַ צְ מָ ם". חֶ צְ קִ י קִ ּמֵ ט ּפֶ ה. הּוא ֹלא זֹוכֵ ר אֶ ת הַ ּמִ לְ חָ מָ ה הַ ּגְ דֹולָ ה, אֲ בָ ל הּוא יֹודֵ עַ ׁשֶ ּׁשּום ּדָ בָ ר ֹלא חָ זַ ר לִ הְ יֹות ּכְ מֹו ׁשֶ הָ יָ ה לְ פָ נֶ יהָ . יֵ ׁש הַ רְ ּבֵ ה ּפָ חֹות אֹכֶ ל ּבְ פֹולִ ין, ּבְ כָ ל אֵ ירֹוּפָ ה. יֵ ׁש הַ רְ ּבֵ ה ּפָ חֹות ּכֶ סֶ ף. וְ יֵ ׁש הַ רְ ּבֵ ה אֲ נָ ׁשִ ים ּפְ צּועִ ים מֵ אָ ז, אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ ּנִ לְ חֲ מּו ּבִ ׂשְ דֵ ה הַ ּקְ רָ ב וְ כָ עֵ ת הֵ ם ֹלא יְ כֹולִ ים לַ עֲ בֹד ּולְ פַ רְ נֵ ס. "ּבַ עֲ יָ רֹות סְ מּוכֹות אּולַ י יֵ ׁש אֲ נָ ׁשִ ים אֲ מִ ידִ ים יֹותֵ ר", הַ ּקֹול ׁשֶ ל ּגְ רֹונֶ ם הָ יָ ה צָ רּוד. הּוא הָ יָ ה מְ יֻ ּבָ ל. 'אּולַ י אֲ נִ י ּבְ עֶ צֶ ם ּדֹומֶ ה לִ גְ רֹונֶ ם'? חָ ׁשַ ב לְ עַ צְ מֹו חֶ צְ קִ י ּבְ פַ חַ ד. ּבֶ אֱ מֶ ת ׁשֶ ֹּלא הֵ בִ ין אַ ף ּפַ עַ ם לָ ּמָ ה ּכָ ל הַ יְ לָ דִ ים ּבַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ם נֹולְ דּו עִ ם אֶ צְ ּבָ עֹות מַ תְ אִ ימֹות לְ כִ ּנֹור, עִ ם אָ זְ נַ יִ ם מַ תְ אִ ימֹות לְ תָ וִ ים, עִ ם מֵ יתְ רֵ י קֹול ּדַ ּקִ ים וַ עֲ דִ ינִ ים וְ עָ ם רַ גְ לַ יִ ם קַ ּלֹות ׁשֶ ּתָ מִ יד מְ חַ ּכֹות לְ רִ ּקּוד, וְ רַ ק הּוא נֹולַ ד אַ חֶ רֶ ת. אּולַ י ּבֶ אֱ מֶ ת הּוא ּדֹומֶ ה לַ ּדֹוד הַ ּזֶ ה. יֵ ׁש אֵ יזֶ ה מַ ּׁשֶ הּו, נִ רְ אֶ ה לֹו ׁשֶ ּכָ תּוב, ׁשֶ הַ ּבָ נִ ים ּדֹומִ ים לָ אַ חִ ים ׁשֶ ל אִ ּמָ א. "וַ אֲ נִ י אֶ ּטַ לְ טֵ ל לִ י מֵ עֲ יָ רָ ה לַ עֲ יָ רָ ה עִ ם ּגִ יגִ ית ּכְ בִ יסָ ה?" אִ ּמָ א ׁשִ כְ ׁשְ כָ ה אֶ ת ּכְ לֵ י הָ אֲ רּוחָ ה ּבִ דְ לִ י מַ יִ ם, קִ רְ צְ פָ ה אֹותָ ם, וְ הַ ּקֹול ׁשֶ ּלָ ּה ּכִ מְ עַ ט טָ בַ ע ּבְ תֹוכָ ם. חֶ צְ קִ י הִ תְ קַ ּדֵ ם אֶ ל עֵ בֶ ר הַ ּדֶ לֶ ת, נִ כְ נַ ס. "אִ ם ּכָ ְך, ּתִ צְ טָ רְ כִ י לִ מְ ּכֹר מַ ּׁשֶ הּו". הַ ּמִ ּלִ ים ׁשֶ ל ּגְ רֹונֶ ם נָ חֲ תּו ּבַ חֲ לַ ל הַ ּבַ יִ ת מַ ּמָ ׁש יַ חַ ד עִ ם חֶ צְ קִ י. "אֵ ין לִ י מַ ה ּלִ מְ ּכֹר". אִ ּמָ א ׁשִ פְ שְ ׁפָ ה חָ זָ ק. "וְ אַ ּתָ ה יֹודֵ עַ , ּגְ רֹונֶ ם, זֶ ה ֹלא לְ הַ רְ ּבֵ ה זְ מַ ן. זַ לְ מָ ן יַ חְ זֹר, הּוא ּגַ ם יִ מְ ּכֹר אֶ ת הַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל אַ ּבָ א ׁשֶ ּלֹו, וְ אָ ז ּתָ בֹוא ּתְ קּופָ ה ׁשֶ ל רֶ וַ ח ּבְ עֶ זְ רַ ת ה'. יֵ ׁש לִ י סַ בְ לָ נּות, ּובֵ ינְ תַ יִ ם אֶ פְ ׁשָ ר לְ הִ סְ ּתַ ּדֵ ר". "יְ לָ דִ ים צְ רִ יכִ ים לֶ אֱ כֹל ּכָ ל יֹום", ׁשּוב נִ צְ רַ ד הַ ּקֹול ׁשֶ ל ּגְ רֹונֶ ם, ׂשָ רַ ט לְ חֶ צְ קִ י אֶ ת הָ אָ זְ נַ יִ ם, "זֹאת הַ ּבְ עָ יָ ה". סֹמֶ ק ּפָ רַ ח ּבַ ּלְ חָ יַ יִ ם ׁשֶ ל פֵ יגִ י ׁשֶ ּנִ כְ נְ סָ ה עִ ם ׂשַ ק הַ ּגַ רְ ּבַ יִ ם הַ מְ תֻ ּקָ נִ ים, וְ ׁשָ מְ עָ ה מַ ה ּׁשֶ אָ מַ ר ּגְ רֹונֶ ם. "וְ יֵ ׁש לָ ְך נַ עֲ רָ ה ּבֹוגֶ רֶ ת ּבַ ּבַ יִ ת", הַ ּדֹוד הִ בְ חִ ין ּבָ אַ חְ יָ נִ ית ׁשֶ ּלֹו, ׁשֶ ּנִ כְ נְ סָ ה. "הִ יא צְ רִ יכָ ה עֹוד מְ עַ ט נְ דּונְ יָ ה. הִ יא צְ רִ יכָ ה לַ עֲ מֹד מִ ּתַ חַ ת לְ חֻ ּפָ ה. ּבֶ אֱ מֶ ת ּכָ ל הַ ּכָ בֹוד לֹו, לְ זַ לְ מָ ן ּבַ עֲ לֵ ְך, עַ ל הַ ּכִ ּבּוד הֹורִ ים ׁשֶ ּלֹו. ּדָ בָ ר ּגָ דֹול וְ חָ ׁשּוב מַ ה ּׁשֶ הּוא עֹוׂשֶ ה. אֲ בָ ל מַ ה ּיִ הְ יֶ ה עִ ם הַ ּיַ לְ ּדָ ה, הָ א? וָ ואס?" סיפור על רקע היסטורי /// אסתי כץ 35תשפ"ד 23

ּתַ קְ צִ יר: לִ ּבִ י ּומִ ינָ ה הַ ּנְ סִ יכָ ה הַ ּמִ סְ ּתַ ּתֶ רֶ ת, ׁשֶ ּנִ מְ לְ טּו מֵ הַ חֹוטְ פִ ים, מְ נַ ּסֹות לַ עֲ לֹות ּבַ חֲ זָ רָ ה עַ ל אֳ נִ ּיַ ת הַ ּטִ ּיּולִ ים, אַ ְך ּבְ טָ עּות מַ ּגִ יעֹות לְ מַ חְ סָ ן ׁשֶ ל סְ פִ ינַ ת טִ ּיּול מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתִ ית. הַ ּׁשְ ּתַ יִ ם מִ תְ ּגַ ּלֹות ּבִ פְ נֵ י יַ לְ דֹות הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה - ּגֶ רְ טְ רּוד וְ הֶ לֶ ן - ּומְ סַ ּפְ רֹות ׁשֶ הֵ ן 'הַ פְ ּתָ עֹות' ׁשֶ אָ סּור לְ דַ ּבֵ ר עֲ לֵ יהֶ ן. הֶ לֶ ן נִ פְ ּגַ עַ ת מֵ הַ ּיַ חַ ס ׁשֶ ל מִ ינָ ה, ּובַ הֶ מְ ׁשֵ ְך ׁשֹומְ עֹות אֹותָ ּה הַ ּׁשְ ּתַ יִ ם צֹועֶ קֶ ת ּומִ תְ לֹונֶ נֶ ת עַ ל הַ הַ פְ ּתָ עָ ה. ָּ ה עַ ד לְמַ עְ לָ ה • ּ ְמַ ט • מִל הַ ּמִ סְ דְ רֹון הַ ּקָ צָ ר ׁשֶ הִ ׂשְ ּתָ רֵ עַ מּול ּדֶ לֶ ת הַ ּמַ חְ סָ ן הַ ּפְ תּוחָ ה הָ יָ ה רֵ יק וְ אַ פְ לּולִ י. "אֲ נַ חְ נּו חַ ּיָ בֹות לָ צֵ את מֵ הַ ּמַ חְ סָ ן", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבִ בְ הִ ילּות, ֹלא מִ סְ ּתַ ּכֶ לֶ ת ּבְ מָ ה מִ ינָ ה מִ תְ עַ ּסֶ קֶ ת מֵ אֲ חֹורֶ יהָ . "ּבֹואִ י!" הִ יא נִ ּתְ רָ ה הַ חּוצָ ה, ּומִ ינָ ה – אַ חֲ רֵ י רֶ גַ ע - ּבְ עִ קְ בֹותֶ יהָ . ּבְ צַ ד יָ מִ ין מּולָ ן הִ ׂשְ ּתָ רְ עּו ּגֶ רֶ ם מַ דְ רֵ גֹות ּולְ צִ ּדֹו ּכֶ בֶ ׁש אֲ לַ כְ סֹונִ י ׁשֶ הֹובִ ילּו לְ מַ עְ לָ ה, ּכַ ּנִ רְ אֶ ה אֶ ל הַ ּסִ ּפּון; ּומִ ּׁשָ ם ּבָ קְ עּו הַ ּצְ עָ קֹות. ּגַ ם ּבְ צַ ד ׂשְ מֹאל הָ יּו מַ דְ רֵ גֹות. לְ ֹלא מִ ּלָ ה מִ הֲ רּו ׁשְ ּתֵ י הַ יְ לָ דֹות לְ ׁשָ ם, מְ טַ ּפְ סֹות ּבְ קֹצֶ ר נְ ׁשִ ימָ ה ּבַ ּמַ דְ רֵ גֹות ׁשֶ ּנִ מְ ׁשְ כּו עֹוד וָ עֹוד. "עֹוד, עֹוד!" ּדָ חֲ קָ ה מִ ינָ ה ּבְ לִ ּבִ י. מַ דְ רֵ גֹות הָ עֵ ץ נִ גְ מְ רּו ּפִ תְ אֹום, וְ אֶ ת מְ קֹומָ ן ּתָ פְ סּו מַ דְ רֵ גֹות מַ ּתֶ כֶ ת צָ רֹות ּומְ לֻ כְ לָ כֹות. הַ ּכֹל הָ פַ ְך לְ אַ פְ לּולִ י לְ מַ ּדַ י, ּובְ כָ ל זֹאת הִ בְ חִ ינָ ה לִ ּבִ י ׁשֶ אֹור קָ לּוׁש ּכָ לְ ׁשֶ הּו ּבֹוקֵ עַ מִ לְ מַ עְ לָ ה. הַ אִ ם יֵ ׁש ׁשָ ם ּפֶ תַ ח? הַ ּמַ דְ רֵ גֹות נִ גְ מְ רּו מּול קִ יר, עָ לָ יו הָ יָ ה ּתָ לּוי סֻ ּלָ ם ׁשֶ הֹובִ יל יְ ׁשִ ירֹות לְ - "יֵ ׁש ּפֹה ּפֶ תַ ח!" הִ תְ נַ ּׁשְ מָ ה מִ ינָ ה, "אֲ נַ חְ נּו מַ ּגִ יעֹות לְ גַ ג ּכָ לְ ׁשֶ הּו, ּכַ ּנִ רְ אֶ ה! מַ הֵ ר, סַ ל הָ אֹכֶ ל הַ ּזֶ ה ּכָ בֵ ד!" ׁשְ ּתֵ יהֶ ן זָ חֲ לּו ּבְ עַ ד הַ ּפֶ תַ ח וְ יָ צְ אּו הַ חּוצָ ה. ּכֵ ן, הֵ ן עָ מְ דּו עַ ל ּגַ ג הָ אֳ נִ ּיָ ה. ּגַ ג ֹלא רָ חָ ב, ּבַ עַ ל מַ עֲ קֶ ה נָ מּוְך ּבִ לְ בַ ד, ּוׁשְ ּתֵ יהֶ ן נֶ עֶ מְ דּו ּבִ זְ הִ ירּות וְ הִ ּבִ יטּו עַ ל סְ בִ יבֹותֵ יהֶ ן. הָ יּו ׁשָ ם ׁשְ לֹוׁשָ ה ּדּודֵ י מַ יִ ם עֲ נָ קִ ּיִ ים, אֲ רֻ ּבָ ה ּגְ דֹולָ ה וְ כִ ּסֵ א עֵ ץ אֶ חָ ד. "אֲ נַ חְ נּו יְ כֹולֹות סֹוף סֹוף לִ רְ אֹות אֶ ת הָ אֳ נִ ּיָ ה", אָ מְ רָ ה הַ ּנְ סִ יכָ ה, יָ דֶ יהָ עַ ל מָ תְ נֶ יהָ וְ סַ ל הָ אֹכֶ ל לְ צִ ּדָ ּה. "הִ יא קְ טַ ּנָ ה יֹותֵ ר מִ ּיַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר! אֲ בָ ל ּגְ בֹוהָ ה יֹותֵ ר". הִ יא אָ כֵ ן ֹלא הָ יְ תָ ה אֳ נִ ּיָ ה ּגְ דֹולָ ה, ּכְ כָ ל ׁשֶ אֶ פְ ׁשָ ר הָ יָ ה לִ רְ אֹות מִ ּפֹה. אֲ בָ ל הָ יּו לָ ּה ׁשָ לֹוׁש אֹו אַ רְ ּבַ ע קֹומֹות, וְ אֹור ּפִ ּזֵ ז מֵ חַ ּלֹונֹותֶ יהָ . מִ ּמְ קֹומָ ן ּבְ רֹאׁש הַ ּקֹומֹות יָ כְ לָ ה לִ ּבִ י לִ רְ אֹות רֹאׁש מִ ׁשְ ּתַ חֵ ל הַ חּוצָ ה מֵ אַ חַ ד הַ חַ ּלֹונֹות, מְ נַ ּסֶ ה לִ סְ רֹק אֶ ת הַ ּמַ יִ ם. "ּתִ ּזָ הֲ רִ י, אִ ם הַ ּמִ יׁשֶ הּו הַ ּזֶ ה יַ חְ לִ יט לְ הִ סְ ּתַ ּכֵ ל לְ מַ עְ לָ ה, הּוא יִ רְ אֶ ה אֹותָ ְך", אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה ּבְ לַ חַ ׁש. לִ ּבִ י זָ זָ ה קְ צָ ת אֲ חֹורָ ה. מִ ּכָ אן יָ כְ לּו ּגַ ם לִ רְ אֹות אֶ ת ׁשְ ּתֵ י ּגְ דֹות הַ ּנָ הָ ר, מִ ּיָ מִ ין ּומִ ּׂשְ מֹאל. "חֲ בָ ל ׁשֶ ּקֶ ּפְ טֶ ן אֹולְ ׁשִ ין ֹלא נִ מְ צָ א ּפֹה עַ כְ ׁשָ ו", אָ מְ רָ ה, "הּוא הָ יָ ה מַ סְ ּבִ יר לָ נּו ּבְ דִ ּיּוק הֵ יכָ ן אֲ נַ חְ נּו ּובֵ ין אֵ ילּו מְ דִ ינֹות אֲ נַ חְ נּו חֹולְ פִ ים". "אּולַ י נִ רְ אֶ ה ּפִ תְ אֹום אֶ ת יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר". אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה וְ נָ גְ סָ ה ּבְ מַ ּׁשֶ הּו ׁשֶ הֹוצִ יאָ ה מֵ הַ ּסַ ל, "נּוכַ ל לְ נֹופֵ ף לָ הֶ ם אֹו מַ ּׁשֶ הּו. ּתִ רְ אִ י, ׂשַ מְ ּתִ י ּכָ אן ּגַ ם אֶ ת ׁשִ ּמּורֵ י הַ ּדָ גִ ים ׁשֶ אָ מַ רְ ּתְ ׁשֶ ּתֹאכְ לִ י ּבְ ׁשַ ּבָ ת, וְ יֵ ׁש ּפֹה ּגַ ם ּפֵ רֹות ּבִ ׁשְ בִ ילֵ ְך". לִ ּבִ י הִ סְ ּתֹובְ בָ ה אֵ לֶ יהָ , מֻ פְ ּתַ עַ ת. "ּתֹודָ ה!" אָ מְ רָ ה. "נְ סִ יכֹות יֹודְ עֹות לִ דְ אֹג לַ ּנְ תִ ינִ ים ׁשֶ ּלָ הֶ ן", חִ ּיְ כָ ה מִ ינָ ה ּבַ אֲ צִ ילּות. "סְ תָ ם, סְ תָ ם, אֲ נִ י יֹודַ עַ ת ׁשֶ אַ ּתְ ֹלא נְ תִ ינָ ה ׁשֶ ּלִ י... זֶ ה רַ ק ּכְ דֵ י לְ הַ רְ אֹות לָ ְך ׁשֶ ּגַ ם אֲ נִ י יֹודַ עַ ת לַ עֲ זֹר לָ ְך, וְ ֹלא ׁשֶ ּכָ ל הַ ּזְ מַ ן רַ ק אַ ּתְ עֹוזֶ רֶ ת לִ י!" חֲ רִ יקֹות קַ ּלֹות נִ ׁשְ מְ עּו ּפִ תְ אֹום, ּכְ ׁשֶ ּמִ יׁשֶ הּו ּכְ כָ ל הַ ּנִ רְ אֶ ה עָ לָ ה ּבְ מַ דְ רֵ גֹות הַ ּבַ רְ זֶ ל. וְ לִ ּבִ י ּומִ ינָ ה רָ צּו יַ חַ ד אֶ ל מֵ אֲ חֹורֵ י הַ ּדְ וָ דִ ים הַ ּׁשְ חֹרִ ים וְ הַ ּגְ דֹולִ ים. "נִ מְ אַ ס לִ י מֵ הַ ּדִ מְ יֹונֹות ׁשֶ ל ּגֶ רְ טְ רּוד", אָ מַ ר קֹול ׁשֶ ל אִ ּׁשָ ה, "צָ רִ יְך לִ נְ זֹף ּבָ ּה. הִ יא מְ סַ ּפֶ רֶ ת לְ הֶ לֶ ן הָ אֻ מְ לָ לָ ה סִ ּפּורִ ים מְ טֻ ּפָ ׁשִ ים, וְ זֹו מַ אֲ מִ ינָ ה לָ ּה וְ עֹוד מְ דַ ּבֶ רֶ ת ּכְ אִ ּלּו רָ אֲ תָ ה הַ ּכֹל ּבְ עַ צְ מָ ּה. זֶ ה ֹלא הֶ גְ יֹונִ י!" "ּכֵ ן", הִ סְ ּכִ ימָ ה ּבְ זַ עַ ף מִ יׁשֶ הִ י אַ חֶ רֶ ת, "וַ אֲ נַ חְ נּו צְ רִ יכֹות לִ זְ חֹל עַ ל ׁשְ לַ ּבִ ים ׁשֶ ל סֻ ּלָ מֹות רְ עּועִ ים ּולְ הִ ּכָ נֵ ס לְ גַ ּגֹות מְ סֻ ּכָ נִ ים ּכְ דֵ י לְ הֹוכִ יחַ לִ ׁשְ ּתֵ י יְ לָ דֹות טִ ּפְ ׁשֹות ׁשֶ אֵ ין ּפֹה ׁשּום הַ פְ ּתָ עֹות מּוזָ רֹות ׁשֶ הִ ּגִ יעּו ּבְ מָ נֹוף! הָ רַ עְ יֹונֹות ׁשֶ ּלָ הֶ ן... ּבֹואִ י, אֲ נִ י ֹלא מִ תְ ּכַ ּוֶ נֶ ת לְ סַ ּכֵ ן אֶ ת עַ צְ מִ י ּולְ הִ ּכָ נֵ ס לַ ּמָ קֹום הַ ּמַ פְ חִ יד הַ ּזֶ ה, ּכְ דֵ י לִ ּפֹל יָ ׁשָ ר אֶ ל הַ ּסִ ּפּון". "אֹו יָ ׁשָ ר אֶ ל הַ ּמַ יִ ם", אָ מְ רָ ה ּבִ קְ דֹורָ נּות הָ רִ אׁשֹונָ ה. "ּבְ סֵ דֶ ר, אֵ ין ּפֹה ּכְ לּום. נֵ רֵ ד". הַ ּלַ יְ לָ ה יָ רַ ד עַ ל הַ ּגַ ג הַ ּׁשָ קֵ ט ּכְ ׁשֶ ּלִ ּבִ י ׁשָ רָ ה אֶ ת מִ ּלֹות הַ ּקִ ּדּוׁש לְ פִ י זִ כְ רֹונָ ּה. מִ ינָ ה הִ קְ ׁשִ יבָ ה ּבִ רְ צִ ינּות רַ ּבָ ה, וְ אַ חַ ר הִ תְ יַ ּׁשְ בּו ׁשְ ּתֵ י הַ יְ לָ דֹות לֶ אֱ כֹל. "מָ ה עַ כְ ׁשָ ו?" ׁשָ אֲ לָ ה מִ ינָ ה. "ֹלא יֹודַ עַ ת", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י. "אּולַ י... אֲ נַ חְ נּו צְ רִ יכֹות ּבֶ אֱ מֶ ת לַ עֲ ׂשֹות מַ ה ּׁשֶ הִ ּצַ עְ ּתְ , לְ הִ סְ ּתַ ּכֵ ל ּכָ ל הַ ּזְ מַ ן אִ ם אֲ נַ חְ נּו ּפֹוגְ ׁשִ ים אֶ ת יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר, ּוכְ ׁשֶ ּנִ רְ אֶ ה אֹותָ ם - לְ נַ ּסֹות לִ תְ ּפֹס אֶ ת ּתְ ׂשּומַ ת לִ ּבָ ם". "לְ פָ חֹות הִ תְ ּפַ ּטַ רְ נּו מִ ּׁשְ תֵ י הַ ּנּודְ נִ יקִ ּיֹות", אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה ּבִ ׂשְ בִ יעּות רָ צֹון. "הַ ּׁשְ אֵ לָ ה הִ יא מַ ה ּיִ קְ רֶ ה ּכְ ׁשֶ ּיִ ּגָ מֵ ר לָ נּו הָ אֹכֶ ל..." "אֲ נִ י ּדַ וְ קָ א מַ רְ ּגִ יׁשָ ה מְ אֹד ֹלא נָ עִ ים ּכְ ׁשֶ אֲ נִ י חֹוׁשֶ בֶ ת ׁשֶ ּיִ צְ עֲ קּו עַ ל ּגֶ רְ טְ רּוד ּבִ גְ לָ לֵ נּו". "לָ ּמָ ה יִ צְ עֲ קּו עָ לַ י ּבִ גְ לַ לְ כֶ ן?" נִ ׁשְ מַ ע קֹול קָ טָ ן, וְ כֹובָ עָ ּה ׁשֶ ל הַ ּיַ לְ ּדָ ה הֹופִ יעַ ּבַ ּפֶ תַ ח הַ ּקָ טָ ן ׁשֶ ּבַ ּקִ יר. רֶ גַ ע אַ חֲ רָ יו הִ ּגִ יעּו ּגַ ם ּפָ נֶ יהָ , וְ כָ ל ּכֻ ּלָ ּה. ּבְ חִ ּיּוְך ׂשְ בַ ע רָ צֹון הִ יא נִ כְ נְ סָ ה אֶ ל הַ ּגַ ג וְ הִ תְ יַ ּׁשְ בָ ה לְ יָ דָ ן. "אַ ף אֶ חָ ד ֹלא הֶ אֱ מִ ין לְ הֶ לֶ ן!" אָ מְ רָ ה ּומָ תְ חָ ה אֶ ת רַ גְ לֶ יהָ קָ דִ ימָ ה, "אֲ בָ ל אַ ּבָ א רָ צָ ה ׁשֶ ּבְ כָ ל זֹאת יְ חַ ּפְ ׂשּו. אֶ לְ זָ ה וְ הֹולָ ה הָ לְ כּו לְ חַ ּפֵ ׂש, אֲ בָ ל הֵ ן ֹלא ּבֶ אֱ מֶ ת חִ ּפְ ׂשּו טֹוב, ֹלא ּכְ מֹו ׁשֶ הֹולָ ה חִ ּפְ ׂשָ ה אֶ ת הַ ּטַ ּבַ עַ ת ׁשֶ ּנֶ אֶ בְ דָ ה לָ ּה יֹום אֶ חָ ד. הֵ ן חִ ּפְ ׂשּו רַ ק ּכְ דֵ י לְ הַ ּגִ יד לְ אַ ּבָ א ׁשֶ ּבֶ אֱ מֶ ת אֵ ין ׁשּום יְ לָ דֹות זָ רֹות ּבָ אֳ נִ ּיָ ה. אֲ בָ ל אֲ נִ י ֹלא מְ בִ ינָ ה- - -" "וְ צָ עֲ קּו עָ לַ יִ ְך?" מִ הֲ רָ ה מִ ינָ ה לְ הִ תְ עַ נְ יֵ ן. "ֹלא, מַ ה ּפִ תְ אֹום. אַ ּבָ א ֹלא מַ רְ ׁשֶ ה לַ ּמְ ׁשָ רְ תֹות לִ צְ עֹק עָ לַ י". "אֲ נִ י ׂשְ מֵ חָ ה". לִ ּבִ י הִ סְ ּתַ ּכְ לָ ה עַ ל הַ ּיַ לְ ּדָ ה הַ ּקְ טַ ּנָ ה ׁשֶ ּקָ מָ ה ּפִ תְ אֹום. "לְ אָ ן אַ ּתְ הֹולֶ כֶ ת, ּגֶ רְ טְ רּוד?" "לִ רְ אֹות אֶ ת הַ ּנָ הָ ר מִ ּפֹה. זֶ ה מְ עַ נְ יֵ ן ּכָ ל ּכָ ְך!" "ּתִ ּזָ הֲ רִ י! אַ ּתְ עֲ לּולָ ה לִ ּפֹל!" נִ בְ הֲ לָ ה לִ ּבִ י. תשפ"ד 35 24

סיפור בהמשכים /// אסתי קווין "אֲ נִ י נִ זְ הֶ רֶ ת", אָ מְ רָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד וְ זָ זָ ה ּבִ זְ הִ ירּות ּפְ סִ יעָ ה אֲ חֹורַ ּנִ ית, "וְ תִ רְ אּו ּכַ ּמָ ה אֳ נִ ּיֹות ׁשָ טֹות ּבַ ּנָ הָ ר! הִ ּנֵ ה ׁשָ ם מֵ אָ חֹור יֵ ׁש ׁשְ ּתַ יִ ם, אַ חַ ת רְ חֹוקָ ה וְ אַ חַ ת רְ חֹוקָ ה מְ אֹד, ּומִ ּלְ פָ נֵ ינּו יֵ ׁש עֹוד ׁשְ ּתַ יִ ם, וְ גַ ם ּבַ ּצְ דָ דִ ים. הַ ּמִ יסִ יסִ יּפִ י מַ ּמָ ׁש עֲ נָ ק, נָ כֹון?" "מְ עַ נְ יֵ ן אִ ם יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר עָ קְ פָ ה אֹותָ נּו ּכְ בָ ר, אֹו ׁשֶ הִ יא מֵ אֲ חֹורַ ּנִ ית", מִ לְ מְ לָ ה לִ ּבִ י. "מַ ה ּזֶ ה יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר?" ׁשָ אֲ לָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד. "ׁשֵ ם ׁשֶ ל אֳ נִ ּיָ ה יָ פָ ה", הִ סְ ּבִ ירָ ה מִ ינָ ה. "יָ פָ ה יֹותֵ ר מִ ּׁשֶ ּלָ נּו?" "אֲ נִ י ֹלא יֹודַ עַ ת", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י, "עֲ דַ יִ ן ֹלא רָ אִ יתִ י אֶ ת ּכָ ל הָ אֳ נִ ּיָ ה ׁשֶ ּלָ כֶ ן". "וְ אֶ ת יַ הֲ לֹום הַ ּנָ הָ ר רָ אִ ית?" "ּכֵ ן, אֲ נַ חְ נּו ׁשַ טְ נּו ּבָ ּה". "וְ אַ ּתְ ׁשִ ּקַ רְ ּתְ לִ י?" ׁשָ אֲ לָ ה הַ ּיַ לְ ּדָ ה ּבְ קֹול חַ ד. "אֲ נִ י? מַ ה ּפִ תְ אֹום?" לִ ּבִ י נָ ׁשְ מָ ה עֲ מֻ ּקֹות. מֵ הָ רֶ גַ ע ׁשֶ הַ ּיַ לְ ּדָ ה אָ מְ רָ ה ׁשֶ אַ ּבָ א ּבִ ּקֵ ׁש מֵ הַ ּמְ ׁשָ רְ תֹות לְ חַ ּפֵ ׂש, הָ יָ ה ּבָ רּור ׁשֶ הַ ּׁשְ אֵ לָ ה ּתַ ּגִ יעַ . "אָ מַ רְ ּתְ ׁשֶ הִ ּגַ עְ ּתְ לְ פֹה ּבְ מָ נֹוף, וְ עַ כְ ׁשָ ו אַ ּתְ אֹומֶ רֶ ת ׁשֶ ּׁשַ טְ ּתְ ּבָ אֳ נִ ּיָ ה!" "ֹלא ׁשִ ּקַ רְ ּתִ י. ּבֶ אֱ מֶ ת ּבִ תְ חִ ּלָ ה הִ פְ לַ גְ נּו ּבָ אֳ נִ ּיָ ה, וְ אַ חֲ רֵ י זֶ ה יָ רַ דְ נּו לַ חֹוף. אַ חַ ר ּכָ ְך, מֵ הַ ּנָ מֵ ל, הִ ּגַ עְ נּו לְ פֹה ּבְ מָ נֹוף". "אֲ בָ ל..." הַ ּיַ לְ ּדָ ה ׁשָ קְ עָ ה ּבְ מַ חְ ׁשָ בֹות, "אַ ּתְ אָ מַ רְ ּתְ ׁשֶ אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י הִ זְ מִ ין אֹותָ ְך ּכְ דֵ י לְ ׁשַ עְ ׁשֵ עַ אֶ ת הֶ לֶ ן וְ אֹותִ י!" "ֹלא", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבְ ׁשֶ קֶ ט, "אַ ּתְ חָ ׁשַ בְ ּתְ ּכָ כָ ה. אֲ נִ י רַ ק אָ מַ רְ ּתִ י ׁשֶ אֲ נִ י הַ פְ ּתָ עָ ה וְ ׁשֶ הִ ּגַ עְ ּתִ י לְ פֹה ּבְ מָ נֹוף, זֹוכֶ רֶ ת?" מִ ינָ ה, מֵ הַ ּצַ ד, עִ ּקְ מָ ה אֶ ת ּפִ יהָ וְ סִ ּמְ נָ ה לָ ּה סִ ּמּונִ ים נֹואֲ ׁשִ ים, אֲ בָ ל לִ ּבִ י הִ תְ עַ ּלְ מָ ה. לְ ׁשַ ּקֵ ר ּבִ מְ פֹרָ ׁש הִ יא ֹלא ּתְ ׁשַ ּקֵ ר! "אֲ נִ י הֹולֶ כֶ ת לִ יׁשֹן", אָ מְ רָ ה ּגֶ רְ טְ רּוד ּבִ כְ בֵ דּות וְ נִ רְ אֲ תָ ה מְ בֻ לְ ּבֶ לֶ ת, "אּולַ י מָ חָ ר אָ בֹוא לְ בַ ּקֵ ר אֶ תְ כֶ ן ׁשּוב". "יָ כֹלְ ּתְ לְ הַ ּגִ יד לָ ּה ׁשֶ אַ ּבָ א ׁשֶ ּלָ ּה רֹוצֶ ה לִ ׁשְ מֹר עַ ל הַ הַ פְ ּתָ עָ ה ּבְ סֹוד, לָ כֵ ן הּוא מַ עֲ מִ יד ּפָ נִ ים ּכְ אִ ּלּו הּוא ֹלא יֹודֵ עַ עַ ל אֵ ילּו יְ לָ דֹות הִ יא מְ דַ ּבֶ רֶ ת!" הִ תְ נַ ּפְ לָ ה עָ לֶ יהָ מִ ינָ ה רֶ גַ ע אַ חֲ רֵ י ׁשֶ ּגֶ רְ טְ רּוד נֶ עֶ לְ מָ ה ּבְ מֹורַ ד הַ ּסֻ ּלָ ם ּכִ לְ עֻ ּמַ ת ׁשֶ ּבָ אָ ה. "לָ ּמָ ה אַ ּתְ צְ רִ יכָ ה לְ פָ רֵ ט לָ ּה מַ ה ּבְ דִ ּיּוק אַ ּתְ אָ מַ רְ ּתְ ּומַ ה הִ יא חָ ׁשְ בָ ה?" "יֵ ׁש ּפִ תְ ּגָ ם ּבְ עִ בְ רִ ית ׁשֶ אֹומֵ ר 'לַ ּׁשֶ קֶ ר אֵ ין רַ גְ לַ יִ ם', אַ ּתְ מְ בִ ינָ ה?" לִ ּבִ י יָ ׁשְ בָ ה עַ ל רִ צְ ּפַ ת הַ ּגַ ג, ּבֹוהָ ה ּבַ ּמַ יִ ם הַ מְ נַ צְ נְ צִ ים ּבַ חֲ ׁשֵ כָ ה. "לְ הַ מְ צִ יא סִ ּפּורִ ים עַ ל ּגַ ּבֵ י סִ ּפּורִ ים ּולְ הִ סְ ּתַ ּבֵ ְך ּכְ מֹו ׁשֶ אַ ּתְ מַ ּצִ יעָ ה עַ כְ ׁשָ ו, זֶ ה סִ ּבּוְך..." הִ יא חִ ּפְ ׂשָ ה אֶ ת הַ ּמִ ּלִ ים, "זֶ ה סִ ּבּוְך ֹלא נָ כֹון, אַ ּתְ מְ בִ ינָ ה?" "מַ ה ּכֵ ן נַ עֲ ׂשֶ ה? נֵ ׁשֵ ב ּפֹה ּונְ חַ ּכֶ ה ּבְ נַ חַ ת ׁשֶ הִ יא ּתֵ לֵ ְך לַ ּמְ ׁשָ רְ תֹות ּולְ אַ ּבָ א ׁשֶ ּלָ ּה וְ תַ ּגֵ יד לָ הֶ ם ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו עַ ל הַ ּגַ ג?" "הֵ ן ֹלא מַ אֲ מִ ינֹות לָ ּה", הֵ ׁשִ יבָ ה לִ ּבִ י ּבְ סַ בְ לָ נּות. "אֲ בָ ל ּבֶ אֱ מֶ ת, לְ יֶ תֶ ר ּבִ ּטָ חֹון, אֲ נַ חְ נּו ֹלא חַ ּיָ בֹות לְ הִ ּׁשָ אֵ ר ּפֹה. ּבָ אֳ נִ ּיָ ה ּכֹה ּגְ דֹולָ ה, ׁשֶ עָ לֶ יהָ מִ סְ ּפָ ר קָ טָ ן ּכָ ל ּכָ ְך ׁשֶ ל מַ פְ לִ יגִ ים - נּוכַ ל לִ מְ צֹא לָ נּו מְ קֹום מַ חֲ בֹוא חָ דָ ׁש. ּבֹואִ י". נז 35תשפ"ד 25

ּבֵ ית עֵ ץ מאת: רבקה זונשיין איור: אסתר אריאל 79 יּו, אֵ יזֶ ה חֹסֶ ר אַ חְ רָ יּות, מַ ּמָ ׁש נֹורָ א! מָ ה אַ ּתָ ה רֹואֶ ה ׁשָ ם?! מִ יׁשֶ הּו הֶ עֱ מִ יד ּפֹה קְ רָ ׁשִ ים ּבִ ׁשְ בִ יל מְ דּורַ ת לַ "ג ּבָ עֹמֶ ר עֲ נָ קִ ית ּבְ אֶ מְ צַ ע הַ ּיַ עַ ר. זֶ ה מְ סֻ ּכָ ן! עֲ לּולָ ה לְ הִ ּוָ צֵ ר ׂשְ רֵ פָ ה עֲ צּומָ ה! מְ דּורָ ה? ּבִ קְ רֹוסְ וִ ויל טֶ נֶ סִ י? ֹלא נִ רְ אֶ ה לִ י ׁשֶ ּיֵ ׁש ּכָ אן יְ הּודִ ים. ּווָ אּו, הֵ ם הֶ עֱ מִ ידּו מְ דּורָ ה מַ ּמָ ׁש מַ רְ ׁשִ ימָ ה. אֲ נִ י חַ ּיָ ב לִ לְ מֹד אֵ יְך ּבָ נּו אֹותָ ּה! נָ כֹון, הַ לְ וַ אי ׁשֶ ּנַ צְ לִ יחַ לִ בְ נֹות ּכָ זֹאת. אֵ ין לָ נּו סִ ּכּוי. מֵ אַ יִ ן נַ ּׂשִ יג קְ רָ ׁשִ ים רַ ּבִ ים ּכָ ל ּכָ ְך? חָ ה חָ ה חָ ה, אֵ ילּו מַ צְ חִ יקִ ים זֹו ּבִ כְ לָ ל ֹלא מָ ה?! אֲ נַ חְ נּו. מְ דּורָ ה, זֶ ה ּבַ יִ ת. ּפָ ׁשּוט ּבַ יִ ת מֵ עֵ ץ! ּבֹואּו נֵ רֵ ד וְ נִ רְ אֶ ה... אֵ יזֶ ה ּבַ יִ ת מּוזָ ר!!! אַ חַ ת, ׁשְ ּתַ יִ ם, ׁשָ לֹוׁש... עֶ ׂשֶ ר! עֶ ׂשֶ ר קֹומֹות!!! וְ הּוא ּבִ כְ לָ ל ֹלא עַ ל הַ ּקַ רְ קַ ע. ּבָ נּוי עַ ל עֵ ץ. ֹלא עַ ל עֵ ץ אֶ חָ ד, עַ ל ׁשִ ּׁשָ ה עֲ צֵ י אַ ּלֹון! תשפ"ד 35 26

ִ טֶ נֶ סִ י הִ יא מְ דִ ינָ ה ּבִ דְ רֹום אַ רְ צֹות הַ ּבְ רִ ית, הַ ּגֹובֶ לֶ ת ּבַ ּמְ דִ ינֹות וִ ירְ ג'ינְ יָ ה, ְ קֶ נְ טָ קִ י, קָ רֹולַ יְ נָ ה, ג'וֹרְ ג'יָ ה, אָ לָ ּבָ מָ ה, מִ יסִ יסִ יּפִ י, אַ רְ קַ נְ סֹו ּומִ יזּורִ י. ּבְ מֶ רְ ּכַ ז הַ ּמְ דִ ינָ ה זֹורֵ ם נְ הַ ר הַ ּטֶ נֶ סִ י, ׁשֶ עַ ל ׁשְ מֹו נִ קְ רֵ את הַ ּמְ דִ ינָ ה ּכֻ ּלָ ּה. ּבְ טֶ נֶ סִ י מְ מֻ ּקָ ם הַ 'ּבַ יִ ת עַ ל הָ עֵ ץ' הַ ּגָ דֹול ּבָ עֹולָ ם, יָ זְ מָ ה מּוזָ רָ ה ׁשֶ ל אָ דָ ם ּבֹודֵ ד. תּ ִ ׁשְ מְ עּו, אֲ נַ חְ נּו חַ ּיָ בִ ים לִ בְ נֹות לְ עַ צְ מֵ נּו ּבַ יִ ת ּכָ זֶ ה. נִ רְ אֶ ה לְ ָך?! אַ ּתָ ה זֹוכֵ ר אֶ ת הַ 'ּבּוטְ קֶ ה' הַ ּקְ טַ ּנָ ה ׁשֶ ּנִ ּסִ ינּו לִ בְ נֹות? הִ יא ֹלא הֶ חְ זִ יקָ ה יֹותֵ ר מִ ּׁשָ בּועַ ! עַ כְ ׁשָ ו יֵ ׁש לָ נּו הִ זְ ּדַ ּמְ נּות לִ לְ מֹד אִ ם יֵ ׁש לָ כֶ ם זְ מַ ן, ּכֶ סֶ ף אֵ יְך עֹוׂשִ ים אֶ ת זֶ ה. ּומָ קֹום מַ תְ אִ ים - אּולַ י ּתַ צְ לִ יחּו. יֵ ׁש לָ נּו! ׁשָ עָ ה ּכָ ל יֹום אַ חֲ רֵ י הַ חֵ ידֶ ר, ּובְ עֵ רֶ ְך מֵ אָ ה ׁשֶ קֶ ל מִ ּדְ מֵ י חֲ נֻ ּכָ ה ּופּורִ ים. ּומָ קֹום? נִ מְ צָ א ּכְ בָ ר אֵ יזֶ ה עֵ ץ. זֶ ה ּכְ לּום, מַ ּמָ ׁש ּכְ לּום... מִ י ׁשֶ ּבָ נָ ה אֶ ת הַ ּבַ יִ ת הַ ּזֶ ה הִ ׁשְ קִ יעַ ּבֹו אַ חַ ת עֶ ׂשְ רֵ ה ׁשָ נִ ים, וְ יֹותֵ ר מִ ּׁשְ לֹוׁשָ ה עָ ׂשָ ר אֶ לֶ ף ּדֹולָ ר! אַ חַ ת עֶ ׂשְ רֵ ה ׁשָ נִ ים?! ּבֶ אֱ מֶ ת?! ֹלא סְ תָ ם הּוא נֶ חְ ׁשָ ב ּכַ 'ּבַ יִ ת עַ ל עֵ ץ' הַ ּגָ דֹול ּבָ עֹולָ ם! יֵ ׁש ּכָ אן מָ אתַ יִ ם חֲ מִ ּׁשִ ים ּוׁשְ מֹונָ ה אֶ לֶ ף הּוא עֹוד יָ ׁשַ ב מַ סְ מְ רִ ים וְ ... וְ סָ פַ ר ּכָ ל מַ סְ מֵ ר ׁשֶ ּתָ קַ ע?! ּבֶ אֱ מֶ ת ּבֶ ן אָ דָ ם מְ ׁשֻ עֲ מָ ם! ּבְ דִ ּיּוק! אֲ נִ י ֹלא הֹולֵ ְך לְ בַ זְ ּבֵ ז אַ חַ ת עֶ ׂשְ רֵ ה ׁשָ נִ ים מֵ הַ חַ ּיִ ים ׁשֶ ּלִ י ּבִ ׁשְ בִ יל סְ תָ ם ּבַ יִ ת מֵ עֵ ץ. 35תשפ"ד 27

סֹופְ רִ ים, צֹובְ עִ ים ּומַ דְ לִ יקִ ים ּבִ ׁשְ כּונַ ת הַ ּתָ מָ ר מַ דְ לִ יקִ ים עֶ ׂשֶ ר מְ דּורֹות. לְ כָ ל מְ דּורָ ה הֵ כִ ינּו מְ דּורָ ה ּתְ אֹומָ ה - ּבָ ּה הִ ּצִ יבּו אֹותֹו מִ סְ ּפָ ר ׁשֶ ל קְ רָ ׁשִ ים. סִ פְ רּו אֶ ת הַ ּקְ רָ ׁשִ ים ׁשֶ ּבְ כָ ל מְ דּורָ ה, רִ ׁשְ מּו לְ יָ דָ ּה אֶ ת הַ ּמִ סְ ּפָ ר, ּומִ צְ אּו זּוגֹות ׁשֶ ל מְ דּורֹות ׁשֶ ּמִ סְ ּפַ ר הַ ּקְ רָ ׁשִ ים ׁשֶ ּבָ הֶ ן זֵ הֶ ה. ּכָ ל זּוג מְ דּורֹות ּכָ זֶ ה, צִ בְ עּו ּבְ צּורָ ה זֵ הָ ה! מגישה: שרי וינברג איור: חני אייזנשטיין ְּדֻ ג ְ מָ אֹות לְ סִ גנֹונֹות צְ בִ יעָ ה: תשפ"ד 35 28

אטמים באוזניים מפגש שבועי לנוער הקומה השניה 32 30 44 42 34 לפני שיהיה מסכן אוצר הספרים ברנשים בדרך מי שימצמץ ראשון הגבאית של מירון סיפור קצר לנוער פגיעה מכוונת נאן סוגרת מעגל שני סוגי אנשים האומנת מבלאומן שטראסה נרי בידך ונרך בידי בעקבות רדיפתו של הקיסר הרומאי, ברחו כידוע רבי שמעון ובנו אלעזר למערה והסתתרו בה משך שלוש עשרה שנה. ובכל אותם שנים, יום יום עמדו לרשותם באורח פלא חרובים ומים לכלכלם, ויש דעה שבשבת היו להם תמרים. אבל בעניין הבגדים היתה להם בעיה. כיון שלא ידעו לכמה זמן נגזר עליהם לשהות במערה, חששו שהבגדים יישחקו וייפרמו במשך התקופה הארוכה, ולפתע ימצאו את עצמם ללא בגדים להתפלל בהם - ולכן פשטו את בגדיהם ונכנסו ללמוד בתוך החול מבוקר ועד ערב, ורק לתפילה יצאו מן החול ולבשו את הבגדים. נשאלת השאלה: הנה שני התַ נאים הגדולים ראו במו עיניהם כיצד מיד בהיכנסם למערה התחולל להם נס עצום. עץ חרוב, שבאופן טבעי מניב פרות רק כעבור שבעים שנה מנטיעתו, צומח להם בו במקום ומספק פרות למאכל, ולידו נובע מעיין מים. אם כן, למה היה להם לחשוש שמא הבגדים יישחקו בעתיד? עכשיו יש בגדים? גם למחר יהיו בגדים? וכי רק חרובים יכול ה' להפיק להם בדרך נס? ומה עם בגדים לכל יום??? בשם הרב ראובן קרלינשטיין זצ"ל נאמרה תשובה לנ"ל. תשובה שיש בה הרבה מה ללמדנו בעניין ביטחון בקב"ה: בגשמיות, במה שנוגע לאוכל, שתייה וכו' – יש מצות ביטחון בה'. אבל במה שנוגע לקיום מצוות – מחובת האדם לעשות את מרב ההשתדלות! וכבר אמרו חז"ל על הפסוק "כי נר... ותורה אור" – על פי המדרש, אמר הקב"ה לאדם: נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך - זו התורה, ונרך בידי - זו הנפש. אם שמרת את נרי – אני משמר את נרך, ואם כיבית את נרי – אני מכבה את נרך. כלומר, התפקיד המוטל על האדם הוא: לשמור את נרו של הקב"ה. לעמול, לעשות ולהשקיע כל מה שהוא מסוגל כדי לשמור מצוותיו ולקיים תורתו. לעומת זאת, בענייני פרנסה ושאר בעיות גשמיות, מצוקות וסכנות פיסיות - עליו לעשות אמנם השתדלות כלשהי, אבל בעיקר לבטוח בה' שהוא כבר ישמור ויעשה ויגן עלינו מכל רע. עניין זה בא פעמים רבות לידי ביטוי במצוות שבין אדם לחברו. לדוגמה, באים ומספרים ליהודי: שמע, יש כאן בשכונה משפחה לחוצה, ללא פת לחם. שלא יאמר אותו אדם: מה הדאגה? ואיפה הביטחון בה'? יש מי שיפרנס אותם, הקב"ה זן ומפרנס את כולם... לא ולא. זוהי גישה מאוד לא ראויה, ולא לביטחון הזה התכוון הקב"ה. במה שנוגע אליך - אדרבה, התפלל אל ה' ובטח בו; אבל כשמדובר בשני, אל תסתפק בתפילות אלא תעשה מעשה ועזור לו בפועל ככל שתוכל. כי כבר אמרו ואומרים את הנוסח בשם רבי ישראל סלנטר: "הגשמיות של השני זו הרוחניות שלי". בהקשר זה, מומלץ לקרוא את המדור המחכים 'על פרשת דרכים', שם נמצא עוד היבט לעניין זה של התמיכה בזולת והעזרה ההדדית. וזכות החסד ואהבת הזולת תעמוד לנו תמיד, במיוחד ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, אשר על ציונו במירון מתאחדים כלל ישראל, ועליו אמרו גדולים: "רבי שמעון לכל". לאה פריד 35 תשפ"ד 29

חצי שעה בדיוק הוא בבית. מספיק בקושי לטעום משהו ולהחליף מכנסיים לכאלו משופשפים שאמא קוראת להם מכנסי מדורה, וכבר נשמעות מלמטה צפירות האופניים של ישראל. אמא כבר לא נאנחת לאמור שרק הרגע הוא הגיע. היא רק שואלת: "כמה ימים נשארו עד שנחזור להכיר אותך?" אריה מבטיח שרק שניים, מבטיח להיזהר ומבטיח גם לזכור להביט בשעון. שועט אל ישראל ויחד הם מפדלים שלושים שניות וחוצים את הכיכר. מרחוק אפשר כבר לראות את המגרש של המדורות, לחפש היטב ולמצוא את בובת ההמן שלהם שמזדקרת מעל כולם. שתי דקות של המתנה לרמזור הירוק, ועוד רגע הם כבר יהיו שם, נפגשים עם שוורץ ועם קלרמן להכנות אחרונות למדורה הכיתתית. באופן רשמי, כל הכיתה התעסקה עם איסוף הקרשים בשבועות האחרונים; אבל בשטח, כמו שקורה תמיד, היו ששה-שבעה הפעילים המארגנים שניהלו את הפרויקט, וכל השאר הסתפקו בביקורים מדי פעם. עד פרשת דרכים על תובנה. הרהור. כח. מפרשת השבוע והחזקת בו ובו נותן אריה יד רגע לפני מתוך פרשת בהר תשפ"ד 35 30

השנה, אריה לא היה נמנה על החבורה המרכזית הזו, ובאירועים כאלו הוא היה בדרך כלל מחוץ לעניינים; אבל מאז שישראל עבר דירה לקומה הראשונה בבניין שלהם, המעמד שלו זינק פלאים. ישראל הוא המנהיג של הכיתה. מספיק רק ללכת אתו את הדרכים הלוך וחזור, כדי למצוא את עצמך עמוק במעגל הכי מרכזי של הכיתה - ולגלות שדווקא די נחמד שם. "חכה לי רגע, אני מצפצף לברוך" - ישראל סוטה שמאלה, פונה לבניין הראשון. אריה נשאר לחכות לו בחניה. אין שום דבר מעניין בבניין האפור. העיניים שלו נעצרות על תיבות הדואר המוכרות. שוקי ויסמן גר שם, אחת מהדמויות הלא בולטות בכיתה. פעם, לפני עידן הזוהַ ר של ישראל, הוא היה מבקר אצלו מדי פעם. אולי יקרא גם לו לבוא? שוקי ביקר במדורה אולי פעמיים. כמה הוא ישמח אם אריה יקרא לו להצטרף פתאום. ומה יגיד ישראל וכולם? איך יקבלו את האורח הלא צפוי? יסתדרו כבר. אריה מטפס שתי קומות בדילוגים. דופק על הדלת של ויסמן ומציג את ההזמנה שלו לשוקי המופתע. שוקי מתלהב, משחרר את האופניים שלו ומצטרף אליו ליציאה מן החניה. ישראל מחכה שם כבר, ברוך מאחוריו. "אני רואה שגם אתה הבאת תגבורת". ישראל בחור נחמד, לא מסגיר את התמיהה שבקולו. רק אחר כך, כששוקי מתמזג יפה בעבודה וישראל ואריה סוחבים יחד את המשטח האחרון, הוא מתעניין. "לכבוד מה הבאת את שוקי?" "חשבתי שהוא ישמח". "אם הולכים על לשמח נדכאים, יש לנו כאלו במצב קשה יותר משוקי". ישראל לא מזכיר שמות, אבל לאריה צפים מיד שני שמות כאלו, של חברים צדדיים ממש שאף פעם לא מעזים לפתוח פה. אבל הפעם היה לו חשוב לשמח דווקא את שוקי. "צריך לשמח את כולם", הוא מנסה להסביר את עצמו לישראל, "אבל לפעמים חשוב לזכור דווקא את אלה שהם עוד לא מסכנים ממש". "וכך הם לא יצטרכו אף פעם להיות..." למולם גידר שוקי ביחד עם מרדכי את המדורה ושלהבות בורקות בעיניו. בשביל מה היה צריך לחכות עד שיהיה מסכן כדי לשמח אותו? "והחזקת בו" - אל תניחהו שיֵ רד ויפול ויהיה קשה להרימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור; עודהו על החמור - אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ - חמישה אין מעמידין אותו". כשהבית מט ליפול, כולם מטים שכם. כשהמשפחה קורסת, אף אחד לא יכול להישאר אדיש. מול מקרי מצוקה מתעוררת החמלה הטבעית, לא צריך לעורר אותנו לקום ולהיחלץ לעזרה. מה קורה צעד אחד קודם? זו שאלה קשה. לפני הדרמות הרציניות, מפוזרים על הציר סביבנו עוד הרבה קשיים ברמות שונות, קלות עד בינוניות. דודה עמוסה עם קטנטנים שתשמח ביד נוספת, שכנה לא צעירה שאפשר לעדכן אותה כשהולכים למכולת וחברה קצת צדדית שתשמח מאוד בשיחת טלפון שלנו. אלו והדומים להם נוטים לפעמים להיעלם מהרדאר שלנו, משום שהם לא נדירים, וכמעט בכל מצב ומעגל אפשר לפגוש אותם. בגלל הנורמליות שלהם, הם מתמזגים לנו בנוף ולא זוכים ליד המושטת שלנו. וזה חבל. כי לחסד אין תחימה של מי זכאי, ואין קריטריונים שצריך לעמוד בהם כדי להיות ראויים לעזרה. לפעמים, דווקא התמיכה הזו במי שרגליו רק רועדות ועדיין לא נפל, יכולה להיות עוגן הצלה ולמנוע את הנפילה שלו. ולכן היא משמעותית כל כך. ההקשבה הקטנה, השיתוף המשמח, הסיוע המקומי שאנחנו יכולים להגיש בקלות כל כך למי שלצדנו - יכולים להחזיק בו ולזקוף את קומתו שלא יפול. אם רק נשים לב ונחשוב עליו, ולא נחכה שהוא ייקלע למצוקה חמורה כדי לעזור לו. חברה בכיתה מסתובבת בסבר קצת עגום? שכנה בבניין נראית לנו מותשת מאוד? בואו נחזיק להם יד ואוזן ולב. ייתכן )והלוואי!( שלא נחשוף שם סיפור טראגי מעלוני הצדקה, וכולם שם בריאים ושלמים. יכול להיות שהיא רק מרגישה קצת לבד או משוועת לשעה של שינה, ועדיין אנחנו יכולים להושיט לה יד. לתת כוח וחום ועזרה, רגע לפני שמשהו יקרה. וכל הזכויות יישמרו לנו בזה ובבא. עמוד זה טעון גניזה הגות /// ר' ברג מחבר: רבי שלמה יצחקי, רש"י הקדוש מדף: מפרשי התורה כמה מילים: רש"י הקדוש נולד בטרוויש שבצרפת. היה גדול הפרשנים שבכל הדורות, כתב פירוש לתנ"ך ולגמרא שהפך להיות הפירוש היסודי שמודפס בכל המהדורות. היה גם פוסק גדול וכתב תשובות לשאלות מכל העולם. ד"א ת"ת-ד"א תתס"ה "וְ כִ י יָ מּוְך אָ חִ יָך ּומָ טָ ה יָ דֹו עִ ּמָ ְך וְ הֶ חֱ זַ קְ ּתָ ּבֹו" )ּבְ הַ ר, כה, לה( "וְ הֶ חֱ זַ קְ ּתָ ּבֹו - אַ ל ּתַ ּנִ יחֵ הּו ׁשֶ ּיֵ רֵ ד וְ יִ ּפֹל וְ יִ הְ יֶ ה קָ ׁשֶ ה לְ הָ רִ ימֹו, אֶ ּלָ א חָ זְ קֵ הּו מִ ּׁשְ עַ ת מֹוטַ ת הַ ּיָ ד. לְ מָ ה זֶ ה ּדֹומֶ ה, לְ מַ ּׂשְ אֹוי ׁשֶ עַ ל הַ חֲ מֹור; עֹודֵ הּו עַ ל הַ חֲ מֹור - אֶ חָ ד ּתֹופֵ ס ּבֹו ּומַ עֲ מִ ידֹו, נָ פַ ל לָ אָ רֶ ץ - חֲ מִ ּׁשָ ה אֵ ין מַ עֲ מִ ידִ ין אֹותֹו". )רַ ׁשִ "י, ׁשָ ם( 35 תשפ"ד 31

הצגה לכל הילדים של הרחוב?" יעל, השכנה החדשה, הגבוהה, הניפה ידיים כשדיברה. בהתלהבות מוגזמת, לדעתי; בחינניות מדהימה -לדעת מרים. התרחקתי משם. השארתי למרים את מלאכת ההסברה. שתסביר ותספר ותתלהב לה שם עם יעל החדשה הזאת. שתסביר לה על ההצגה שאנחנו מארגנות כל שנה בל"ג בעומר, ההצגה שכל הילדים מחכים לה בכליון עיניים, שכל האימהות מחכות לה בכליון עיניים... שתסביר לה שאני מרימה פה כל שנה מופע-מופע, "הפקה אמיתית" כמו שכולם אוהבים פה לומר אחר כך ולטפוח לי על השכם. לי אין זמן לדיבורים ולהנפות ידיים, הרי, יש לי עבודה לעשות. "אז מה את אומרת?" לעסתי את קצה צמתי ותליתי מבט מהורהר בשושי, היחידה שנשארה לידי בנאמנות ולא רצה אחרי יעל והתנועות שלה. "איזה סיפור ניקח השנה?" שנה שעברה הצגנו את הסיפור המפורסם על תחיית המתים שהתרחשה במירון. הילדים היו מרותקים. "יש לי איזה קצה של רעיון", אני חושבת לתוך עיניה של שושי שמהנהנת בכובד ראש. "הבאבע רעכיל, הסבתא של הסבתא שלי, היתה גבאית במירון. היתה נוסעת לשם שבועיים לפני ל"ג בעומר, וחוזרת שבועיים אחרי... היא היתה מבשלת בסירי ענק אוכל לכל הקהל, ומספרים עליה אצלנו סיפור יפה". אני תולשת עלה קטן מן השיח שמאחורינו. נזכרת במעשייה היפהפייה שנקשרת לראשה. כיצד התמנתה לתפקיד הזה. כיצד לא היה מי שידאג לקהל החוגגים, וכיצד היא לא חסה על כוחותיה וכבודה ונכנסה על דעת עצמה לחדרון קטן, כיצד העמידה סירי ענק ושלחה החוצה עם נכדותיה ונכדיה מנות. כיצד לא חיכתה לשום מינוי ושום בקשה, והיתה תמיד במקום שאין אנשים. אני רוצה להמשיך לספר אבל אני רואה פתאום את עיניה של שושי בורחות לצדדים. מסיטה גם אני מבט, ורואה את יעל מוקפת בחבר מעריצותיה ונואמת בהתלהבות. "היא מדברת על סיפור להצגה!" אני אומרת בתדהמה אחרי האזנה שקטה של שניות מספר. "מה זה?" מה זה? זה בדיוק. יעל. אני קומצת אגרוף בזעם. יעל שם, וכל מה שמובן מאליו - נשכח, טבע ונעלם. וככה הן בוחרות שם סיפור להצגה של השנה, ולא שמות לב שאני בכלל לא אִ תן. אני, שתמיד לוז העניין, המארגנת, המפיקה, הבימאית. אני פותחת את הפה וסוגרת. לועסת חזק יותר את קצה הצמה. נו טוב. נאנחת. הולכת משם. שושי רצה אחריי, "מה? את לא הולכת לארגן את ההצגה?" "לא", אני עונה. מצחיק לי לראות את עצמי במקום הזה. לא מכירה אותו בכלל. והן, גם הן לא מכירות! איך הן יסתדרו הגבאית של מירון " תשפ"ד 35 32

בכלל, אה? הן לא יודעות איך מתחילים, מה הסדר. איך מחלקים תפקידים בלי שיכעסו כולם, איך מעמידים את הבמה כך שלא תזוז ותתפרק, איך מארגנים את הילדים ואיך מעסיקים אותם בין המערכות. ואיך ואיך ואיך. חה. העיקר יש להן איזו יעל. הלכתי משם. שושי הלכה אחריי. "מעניין מה הרעיון של יעל", היא אמרה לי. מסכנה שושי, חשבתי לי פתאום. מאחר שהיא נאמנה אליי, היא הולכת להפסיד השנה את האקשן הזה של ההצגה... "לכי אליהן", אמרתי לה, מרגישה קרבן עולה תמימה. שושי זעה באי נוחות "אבל את.." "אני לא כלום", אמרתי בתקיפות. אני באמת לא כלום. פתאום התביישתי מעצמי. נו, מה כבר קרה? מה כבר האסון? אחרי חמש שנים בניהול, יש פה עוד מישהי שרוצה לארגן ולקחת אחריות. אז מה? כזאת קטנונית את? חייבת את המושכות בידיים שלך? ניערתי כפות ידיים. אינני תינוקת כזאת. לא אחְ רים את ההצגה. ומה. פעם אחת אנסה להרגיש איך זה להיות מציגה. הרי מתוקף אחריותי מעולם לא הצגתי ממש. "חוזרים", תקעתי כף יד מיוזעת בכף ידה של שושי. "הנה, גם אני באה. אחורה פנה". והן שם במעגל צפוף מתכננות להן באושר, בלהט. "הי, חיה", מרים הבחינה שהגעתי, "בואי, אנחנו חושבות להציג עלייה למירון, בלי שום סיפור מיוחד, אבל לעשות את זה בצורה שונה. מחולות, שירה ופנטומימה". היא מספרת לי, לא שואלת, לא אומרת, סתם מספרת, כאילו אני איזו חדשה משומקום שנחתה לפה היום. אהה. "זה אמנותי ממש!" היא מתלהבת אני מהנהנת בראשי אלכסונית. ילדים קטנים צריכים מעניין, לא אמנותי. אני בולעת את הרוק. לא מחליטה היום. אחת מהשורה. זה בריא לי. "חמוד", אני אומרת בסוף, מתגברת על יצרי. ...והיא כבר לא שומעת. מזמן הסתובבה חזרה ליעל. ממשיכה להאזין לתכנונים. "נחלק תפקידים בגורל". רעיון גרוע. תיכף תראו. אני חושבת לעצמי. אבל שיהיה. שושי יוצאת התפקיד הכמעט ראשי. בדיחה מצחיקה. היא ביישנית כל כך. אני מעיפה עליה מבט. היא זורחת מאושר. אני מושכת בכתפי. נו נו. מוציאה פתק מן הערמה. יוצאת 'אישה מבוגרת שעולה למירון'. סבתא, אני מצחקקת לעצמי. אהיה הסבתא רעכל ממירון. אני מחבבת את הרעיון הזה דווקא. חושבת שאצליח לבצע אותו יפה. בלגן ברחבת הדשא, וניסיונות ואימונים ותיכף שלוש וכל הילדים יבואו. אני לא מתערבת. עושה את תפקידי שלי ומחייכת. איכשהו נגררות החזרות. איכשהו מגיעה השעה שלוש. איכשהו מתאספים הילדים כולם. אין אפילו כיסאות. איפה המארגנות, שיחיו עד מאה ועשרים? מה הן חשבו? הילדים מאבדים סבלנות מאחור, תמי מושכת למרים-לאה בצמה. מרים- לאה צורחת. יעקב אחי כבר מסתכל לכיוון המרפסת שלנו, תיכף יברח הביתה. אבל הבנות מאחורי הקלעים עשויֵ י הסדין עדיין לא יוצאות להצגה. הן מתלבשות שם בנחת, מתלחששות ומצחקקות. כלל ראשון אצלי בהצגות היה: אין לבזבז זמן על התארגנות! אבל עכשיו ההצגה לא שלי, אני רק סבתא, הרי. סבתא. סבתא רעכל זאת אני, ככה החלטתי הרי. במקום שאין אנשים... אני רצה למשפחת ארנפרוינד. יש להם גמ"ח כיסאות, ותוך חמש דקות אני כבר למטה עם תמר ארנפרוינד טובת הלב, מפזרות כיסאות לילדים. הם נאנחים לרווחה. הבנות מאחורי הסדין עוד לא יצאו. אני נעמדת לפני הקהל ומתחילה לספר סיפור מתח על מטוסים מופלאים עשויים ממתקים שכל ילדי השכונה עולים עליהם לסיבוב... הו, סוף סוף מתחילה ההצגה. אני זזה הצדה. הבנות מציגות נחמד. שושי מתוקה וחיננית, אבל הקול שלה לוחשני נורא וכמעט לא שומעים אותה. יעל דרמטית נורא, בתפקיד ראשי. ומה, אני מעולם לא עליתי על במה כשארגנתי את ההצגה. מי פה תהיה זו שתטפל בכל בעיה שתצוץ עכשיו? נו נו, אני. התפקיד של הסבתא לא באמת חשוב על הבמה. אני ממששת את קשר המטפחת שתחת סנטרי ומחייכת - אבל הוא חשוב בהחלט לצדה. אז אני מחלקת שתייה כי הילדים צמאים נורא וחם להם. אני מתכופפת מהר מתחת לשולחנות ומהדקת אותם זה לזה באזיקונים, כי כל המציגות שם כמעט נופלות. אני מביאה טייפ מהבית ומפעילה על שירי מירון כשמתאים. אומרת לכל הילדים לעלות לבמה להצטרף לריקודי המציגות... האווירה משתלהבת. "נראה לי שלא היתה לנו עוד הצגה כזאת", אומרת לי שושי המיוזעת כשיורדת לרגע לשתות. "ראית כמה הילדים חיים אותה? עלו ככה בספונטניות לבמה". ואני, בתפקיד הסבתא רעכל שעושה הכל מאחורי הקלעים ולא מבקשת לעצמה מינוי, משפשפת ידיים ואומרת לה: "נכון. לא היתה עוד הצגה כזאת". סיפור קצר לנוער /// חני סגל איכשהו נגררות החזרות. איכשהו מגיעה השעה שלוש. איכשהו מתאספים אפילו כיסאות. איפה הילדים כולם. אין המארגנות, שיחיו עד מאה ועשרים? מה הן חשבו? 35 תשפ"ד 33

עורכת הדין מדאם צ'פטל יצאה ממטה המשטרה בתלפיות, מבולבלת משהו. הכיוון החדש שהציע לה מר עצמון, לנסוע לברזיל או לארגנטינה בעקבות אותו נאצי שהברונית משוויץ ביקשה לתפסו, הטיל בה ספקות לגבי המשך החיפושים בכלל. היא הרי התכוונה בבואה לכאן למצוא דווקא נאצי אחר - את הנס קראוזה שברח לירדן אחרי מלחמת העולם השנייה, תחת חסותו של ידידו המוסלמי ג'אבר אל בטראק. אותו גרמני ששימש במשך שנים יועץ בממשלת חוסיין. היא סברה שדרך מזרח ירושלים, שנכבשה במלחמת ששת הימים מידי הירדנים - תוכל להגיע אל האיש, אבל עד מהרה התברר לה שעם ניצחון היהודים נמלט הלה על נפשו, חמק-עבר ואין איש יודע מקום הימצאו. מה עכשיו? אחרי שכבר ביקרה את נאן וגם סיפקה סקרנותה וסיירה בגדה המערבית ובירושלים כדי לסקור את תוצאות המלחמה מקרוב - האם היא חייבת להמשיך בחיפושים נוספים הרחק מביתה ומבעלה? והלא בית המלון שלהם בדאבוס זקוק לה לשם התנהלות תקינה. כמה זמן תוכל לתת לקלוד לנהל את העסק שלהם בסיוע עוזרו ז'ק בלבד? מדאם צ'פטל לא שמה לבה לכך שמתוך מחשבות היא כבר יוצאת את הבניין, ועוברת את הכביש לצדו השני בלי לעקוב אחרי הרמזור שאורו האדום טרם התחלף בירוק. למזלה הטוב שום שוטר לא הבחין בכך. הרחוב היה ריק לחלוטין, וכאשר קרבה למדרכה ממול, רק מכונית אחת כחולה נעה לכיוונה ממרחק ניכר... אלא שרגע אחר כך אירע משהו בלתי צפוי. צפירה עזה ממש נשמעה מאחוריה, מחרישה את אוזניה ומטלטלת כל גופה. בלי לחשוב, ספונטנית, נתנה בטי צ'פטל קפיצה קדימה אל שולי הכביש הנמוכים שהובילו למדרון קצר ולא מסוכן, אך כאשר הידרדרה בו נתגלגלה על הקרקע וספגה חבטה הגונה בראשה. היא נותרה לשניות אחדות שרועה על האדמה בין השיחים, סוקרת בעיניים פקוחות את השמיים הפרושים מעליה, לא ממש מעכלת את אשר אירע עמה זה עתה. המכונית הכחולה כנראה היתה קרובה מכפי שאמדה בתחילה... פנים מודאגות הגיחו מעליה: "הכל בסדר גברת?" מדאם צ'פטל הנהנה ככל שיכלה והוסיפה "יס" צרוד. בידיה מיששה את רגלה האחת ואחר את השנייה וניסתה לקום. "אני חושבת שהכל אול רייט!" מלמלה באנגלית. "תודה לקל", נשפה הדמות שמעליה וירדה על ברכיה. עכשיו היטיבה מדאם צפטל לראותה; אשה נחמדה, מלאה קצת, חבושה בכובע סריג כחול ובשמלה תואמת, שכנראה עברה ברחוב לתומה והבחינה במתרחש. סגירת מעגל פרק ל"א תקציר: מר דביר, אביה של עופרה, נחשד על ידי מעבידו כאילו מעל בתפקידו במפעל. לאחר תקופה קשה, פחתו סוף סוף החשדות. נאן מקבלת מסבתא אמיליה שבשוויץ בקשה לסייע בתפיסת הנאצי שהסגיר את בנה בעת המלחמה, ומעבירה את המידע לבטי צ'פטל, חברתה משווייץ העוסקת בציד נאצים, שהגיעה לארץ במסגרת חיפושיה אחר נאצי נוסף. בעת שבטי משוחחת עם נציגיו של ויזנטל, לוכד הנאצים הידוע - היא אינה יודעת שאי מי מאזין מאחורי הדלת. תשפ"ד 35 34

מצטרפים למסע - סדרה בהמשכים /// לאה פריד "מזל שלך שעברתי פה", אמרה האשה בעברית ועיניה החומות נראו מבוהלות משהו. "איך שהוא טס לכיוונך, זה היה נורא". "הו, אני מצטערת, זו היתה מיי פולט )אשמה שלי(", הרגישה בטי צורך להתנצל בעודה מנסה להתרומם קמעה למצב ישיבה. "אני לא שמתי לב, חשבתי מחשבות במקום להסתכל ימינה ושמאלה. מצטערת שנבהלת, אבל הכל בסדר כנראה". "לא חושבת שאַ ת אשמה", התנגדה האשה שלמרבה המזל הבינה אנגלית על בוריה, "זו לא היתה תאונה סתמית. אני ראיתי מרחוק כיצד המכונית יוצאת מן המסלול שלה ומכוונת אלייך במיוחד. זה היה יזום, גבירתי. ובבקשה ממך, אל תקומי עדיין. אולי אזמין אמבולנס שיקח אותך לבית חולים בצורה מסודרת לבדוק ששום דבר לא נפגע, ואני חושבת שצריך לערב פה גם את המשטרה. הם פה קרוב. מתפלאת שלא שמעו שם את החריקה של המכונית בשעה שזינקה למולך". "או, נואו, נואו", מחתה מדאם צ'פטל בכל כוחה. רק זה חסר לה עכשיו, בילוי של שעות בבית החולים וחקירה משטרתית מתישה. "רק עזרי לי לקום", הושיטה ידה תוך כדי דברה, "ואני אתאושש". האישה האלמונית התחבטה מעט בינה לבין עצמה טרם שהושיטה ידה לגברת הכבודה המבקשת עזרה. אולי אין זה נכון למלא בקשתה, ושמא בכל זאת נפצעה, ותזוזה לא נכונה עלולה להזיק לה; מצד שני, קשה שלא להיענות לבקשה כה אנושית, ובאחת הושטה ידה כאילו מעצמה לעבר מדאם צ'פטל, וזו נאחזה בה בכל כוחה, משתמשת בידה השנייה כמשענת נוספת לגווה הדווי, ו... סוף סוף הגיעה לתנוחה של ישיבה, שואפת אוויר בהקלה. "יופי. ככה קל יותר!" אמרה לאשה. "אני מודה לך מאד. עוד טיפת מאמץ ואני עומדת על הרגליים". גם את השלב הזה עברו השתיים בשלום. מדאם צ'פטל ברגליים רועדות מיהרה לנער שמלתה מהקוצים ומהעלים שדבקו בה, ובעיניה חיפשה את התיק שנשמט מידה תוך כדי נפילה. האשה שלצדה סקרה אחריה את השטח, ומשזיהתה את התיק לא הרחק מהן, מיהרה להרימו ולמסרו למדאם צ'פטל. "היכן את מתגוררת, גברת?" ביררה. "אוו, אני טוריסט, תיירת, ונמצאת בבית מלון לא רחוק מפה. את לא צריכה לדאוג לי יותר, אולי רק עצרי בשבילי מונית שתיקחני למלון, שם כבר אדאג שמישהו מהעובדים יביא לי לבית המלון את הרכב שלי החונה פה בצד". האשה נראתה מעט אובדת עצות מול עמדתה החד משמעית של התיירת הכבודה. אולי היא צריכה בעצמה להביאה למלון ולדווח על התאונה כדי להסיר אחריות מעל שכמה. מצד שני, התיירת נראית צלולה ויודעת את אשר לפניה. מה פתאום שתתערב בעניינה מעבר למה שהתבקשה? בכל זאת מצאה בעצמה עוז, תפסה בכתפה של הגברת שטרם ידעה אפילו את שמה, ודיברה בשפה האנגלית את המילים דלהלן: "או קי, אני אנסה לעצור פה מונית, אבל לפני כן, אני רוצה שתדעי שהמכונית ניסתה לפגוע בך במכוון. לא יודעת את מי את מעניינת, מי עוקב אחרייך ומה רוצים ממך, אבל אַ ת עצמך חשבי בדבר והסיקי את המסקנות. אם בכל אופן תצטרכי עזרה, תוכלי לפנות אליי. אני עורכת דין, ושמי ניצה זולברג. ייתכן שהניסיון המקצועי שלי יוכל להיות לך לעזר - אם תחושי צורך בעזרה כזו, כמובן". "עורכת דין?" קשה היה למדאם צ'פטל להסתיר את נימת התמיהה שהשתרבבה למילותיה. על פי המראה של האלמונית שנשלחה אליה כמלאך משמיים, סברה שזו אישה רגילה לגמרי, כלומר סוג של עקרת בית חביבה ולא מעבר לכך... אולי לכן לא האזינה לדבריה ברצינות של ממש. אך הנה, לפניה לא פחות ולא יותר אלא אחת מלומדת ובעלת השכלה גבוהה - וזו עומדת על דעתה כי מדובר היה בתאונה מכוונת... אולי בכל זאת צריך להקשיב לה??? מדאם צ'פטל, חדה ומהירת מחשבה, ערכה שקלול מהיר של כל צירוף המאורעות והבינה כי יש דברים בגו. כנראה קיימת בארץ איזו רשת העוקבת אחר ציידי נאצים - והיא ביניהם על הכוונת. מי יודע מאיזה שלב הם יודעים עליה. דבר ראשון עליה להיזהר, וגם להזהיר אחרים העומדים עמה בקשר כאן בארץ. משפחת מילר למשל... "אני מתחילה להאמין לך גבירתי", פנתה אל מיטיבתה במבע רציני, "ועל כן, אנא, לפני שנעצור מונית, יש לי מספר דברים חשובים לבקש ממך. ראי אותי כלקוחה שלך כבר מעתה. הנה", שלפה פנקס קטן מתיקה, "אני רושמת לך כאן שם משפחה בבני ברק ומספר טלפון. אני רוצה להעביר להם מידע כלשהו, אבל לא ישירות. אולי יש מעקב על הטלפון שלי מן המלון... מבקשת ממך להיות אשת הקשר שלנו בשלב זה. התוכלי?" עורכת הדין הנהנה בראשה. "הנה, מדובר במשפחת מילר. הטלפון שבו ניתן להשיגם נמצא אצל השכנה, גרוס כמדומתני, אבל אין זה משנה. בדרך כלל נוח לה יותר כאשר מתקשרים אליה במקרים כאלה בשעות הבוקר המאוחרות. תוכלי לבקש מהגברת בעלת הטלפון להודיע לגברת מילר השכנה על שיחת טלפון שתגיע שוב תוך חמש דקות, זה בערך הזמן שלוקח לנאן להגיע אליה אחר קריאתה". "נאן, אמרת?" תהתה ניצה לדבריה. "כן, נאן". "שם לא ישראלי", מלמלה זו לעצמה. "משונה... הכרתי רק נאן אחת לאורך כל ימיי, לא ידעתי שיש עוד מישהי בשם כזה בארץ. אבל זה לא חשוב כרגע. העיקר, מה למסור לה?" "מסרי שבטי צ'פטל מודיעה כי לפי שעה אין ליצור אִ תה שום קשר טלפוני, מסיבות שונות. יכול להיות שהיא תעזוב את הארץ בקרוב. ובעניין מר שולץ, אין בנתיים שום תוצאות, והיא מציעה להניח לעניין כליל". "אהה!" ניסתה עורכת הדין להבין ולזכור את הנאמר. היא נטלה את הפתק שעליו מספר הטלפון מידה של צ'פטל והעבירה אותו לתיקה היא. "בסדר גמור", אמרה לתיירת, "ו... קחי מספר טלפון שלי, אם תרצי להמשיך בקשר... או מוטב שאם תתקשרי תציגי עצמך בשם אחר... שרה. שם פשוט וקלאסי", חייכה. "אני כבר אדע במי המדובר". ואז הרימה ידה לקראת מונית שנראתה בצומת שלפניהן. 35 תשפ"ד 35

עדיין לא ל"ג בעומר. השמועות שמרחפות וחוסר הוודאות לגבי קיום ההילולא וחוסר היכולת להגיע, גורמות לי להקדים את הנסיעה המסורתית טרם זמנה. וכך אני כאן, נכנסת לתוך הציון הקריר )אפילו בימים אלה של כמעט קיץ(. הוא עמוס במיוחד בנשים, בנערות ובילדות מכל הסוגים והגוונים. אני לוקחת ספר תהילים ונדחקת פנימה כמו תמיד בין כולן, מתמגנטת אל הפרוכת שעוטפת את הציון הקדוש. אני מתכוונת לקרוא שני ספרי תהילים. אחד לזיידי ואחד לפיני. זיידי, זהו אבי המבוגר שמאושפז בבית חולים עקב דלקת ריאות קשה, ופיני - אחיין מתוק בן שנתיים שעניין רפואי מטריד מרחף מעל ראשו. אני אומרת את הפסוקים ולאט לאט שוקעת אל תוך המילים ומתרכזת בהן למרות ההמולה שמסביבי )כנראה היו עוד כמה שחששו שלא יוכלו להגיע בל"ג בעומר(. אבל, מה זה?... אני שומעת זעקה קלה מכיוון הכניסה ומפנה את הראש לאחור. לא מזהה את מקור הזעקה, אבל כן מזהה פתאום את דמותה של המורה ד' ישראלי. כן, זו היא בהחלט, המורה ישראלי מהצוות של בית הספר יושבת על ספסל ליד הפתח ומתבוננת סביבה. המורה ישראלי. היא כמעט בכלל לא מורה, מגיעה לבית ספר שלנו כ'פקקית', מכירות את המושג? מורה לשעת חירום, אבל בעצם בכובעה המקצועי הראשוני היא... סופרת. כשבנות ראו את השם שלה מופיע בעיתון לראשונה, היתה בכיתות התרגשות רבתי. אודה על האמת, גם אנחנו בצוות התלהבנו מכך שסופרת מוכרת שוכנת בינינו, וגילינו עניין בסיפוריה, בדמויות שיצרה מעל דפי העיתון וברעיונות המקוריים. מה בעצם היא עושה כאן? כמוני, כנראה. הגיעה להתפלל. אני מתנתקת וחוזרת אל הספר שבידיי. כאשר אני סוגרת את ספר התהילים, הידיים שלי כמעט מחוברות אליו. כה הרבה שעות )כמעט חמש!( עברו עלינו יחד בלי תזוזה. אני נושקת לו בחיבה יתרה, נפרדת מהפרוכת ויוצאת את הקיטון המסורג לעבר מקום מושבה של המורה ישראלי, שיושבת מחוץ לפתח ונראית שקועה בהרהורים טמירים. אני טופחת קלות על כתפה, והיא מרימה עיניים מופתעות. "מה נשמע? גם את כאן? מעניין כל כך להיפגש דווקא במקום הזה". אני מהנהנת להסכמה ומתיישבת לידה, נשענת מעט לאחור. "אני התפללתי כבר, עכשיו התיישבתי כאן. את יודעת למה?" המורה ישראלי מביטה בי במבט שובב מרמז על משהו שאני כנראה לא מבינה. דמויות מצוירות אסתר גרין | מאלבום מירון ציור: אליה סוכות אורחת תדירה היא אצל ציון הרשב"י, מלקטת שם סיפורן של דמויות ומנציחה אותן במילים ובאיורים במחברת מיוחדת. אי פעם אולי תוציא את האוסף בספר, ובינתיים היא מאפשרת לנו הצצה קלה אל אוסף אנושי של דמויות המהוות חלק בלתי נפרד מהאווירה ומהווי אתרא קדישא מירון דמויות מצוירות תשפ"ד 35 36

תת"למה?" אני תוהה. " כדי לשאוב", היא עונה לי. "מה?" הרעש מסביב גורם לי להרגיש שאולי דמיינתי את המילה שחשבתי ששמעתי. "לשאוב". לא, לא דמיינתי. "מה לשאוב? מים? מהבאר? כמו בסיפורים?" אני צוחקת, מבינה שהיא לא. "כן, לשאוב, אבל לא מים. לשאוב רעיונות". היא עונה ברצינות. "רעיונות לְ מה, המורה ישראלי?" "רעיונות לסיפורים שלי. כל ערב ראש חודש אני מגיעה לכאן, כמובן כדי להתפלל. אבל כשאני כאן, רואה את כל מגוון היהודיות שבאות ורוחשות תפילה על כל המועקות והצרות, שה' ישמרנו, שומעת את בליל הצעקות, הבכיות והשירים מעבר למחיצה - אני מתמלאת השראה". היא רוכנת למחצה לעבר החדר הפנימי, מבטה מצועף. "את רואה מה הולך כאן? כמו שוק של תפילות. כל סוגי הנשמות שיש לו לקדוש ברוך הוא בעולמו, קרובים ורחוקים, קטנים וגדולים, כולם מבקשים מהתנא האלקי שיהיה שליח של הלב הנשבר שלהם ויבקש מהקדוש ברוך הוא מרפא. ואני... זכיתי לחוות כאן מפגשים מן הסוג העמוק. עם נשים שלא הייתי פוגשת במקום אחר, ובוודאי לא מגיעה אִ תן לשיחות נפש כאלה, שאפשר לפתח כאן גם בין נשים זרות לגמרי לאחר שפרקנו שתינו את הלב בתפילה אמיתית. וכל דמות, הרי זו נגיעה בחיים שלמים, חלון שנפתח לי, בעדו יכולה אני להיכנס ולפרנס ספרים עבי כרך. בעצם, אני מגלה לך חלום סמוי שלי", היא נעצרת לרגע וחוזרת להביט בי. "להוציא סדרה שלמה על דמויות נסתרות. מבוססת על סיפורים אמיתיים ששמעתי כאן - כמובן, בתוספת הנופך שלי..." "בהצלחה", אני מאחלת. משתתקת כשהיא מוציאה מחברת ספירלה בצבע תכלת ועט שחור. הספר לעתיד? הגברת גיטה רחל המורה ישראלי מדפדפת במחברת שלה ביד עדינה. היא מתחילה בסיפורה של גיטה רחל, שנוצר בערב ראש חודש האחרון. מצביעה על איור משורטט בעט דק )גם כן מעשה ידיה( וקוראת מתוך המחברת: גיטה רחל. אישה בת שבעים ושמונה מבתי אונגרין, כל ערב ראש חודש היא עוזבת את המטבח של הישיבה שבה היא מבשלת כבר קרוב לארבעים שנה, ומגיעה לציון עם רשימה של קרוב למאה ועשרים נכדים בלי עין הרע! ויש לה גם רשימה נוספת. רשימה שבכל ראש חודש אלול ולפעמים גם סתם באמצע השנה מקבלת תוספת שמות. שמות של בחורים בלבד. השמות של בחורי הישיבה. בחודשים הראשונים מאז קיבלה על עצמה להתפלל גם עליהם, היתה הרשימה מצומקת. היה בה שם של בחור אחד בלבד. למה? נספר: כל כך רגישה גיטה. לפני שנים אחדות נכנס בחור אחד למטבח וניסה לקחת לֶ בֶ ּן מהמקרר הרבה אחרי שארוחת הבוקר הסתיימה. גיטה לא הסכימה, והוא קצת התחצף אליה. והיא, שלא רגילה לדיבורים מהסוג הזה אצל הבחורים. היתה מסתכלת עליהם אוכלים רק דרך החלון העגול, כשכל הדיבורים שלהם נשמעים לה כמו מנגינה שמחה של הודיה לאייבישטער על הזכות שלה, שהאוכל שהיא מבשלת מתערבב באותו פה שעוסק כל היום בדברי תורה. התגובה של אותו בחור הכעיסה אותה מאוד, והיא הגיבה בחריפות וביקשה ממנו לצאת. בשעת ערב, כשנכנס אותו בחור למטבח, ביררה עם אב הבית כיצד קוראים לו. השעות חלפו בינתיים והיא הלכה הביתה ושוב חזרה, והחוצפה כבר התכווצה לעיניה. פתאום נראתה לה קצת מגומדת לעומת התגובה שלה. "מה? זה היתום? יעקב פישר", אב הבית העניק לה תשובה. גיטה רחל שמעה את המילה 'יתום' מפיו, ותפוח האדמה שקילפה נשמט מידיה... בערב ראש חודש שהיה סמוך לאותו המקרה היא רשמה את שמו שלהבחור על פתק נפרד מהרשימות הארוכות, והתחננה לאבי יתומים שיסלח לה על פליטת הפה החפוזה שלה. שירחם על יעקב בן יוסף אריה, ויסלח לגיטה רחל בת הדסה. היא חזרה לבישולים בישיבה יום אחרי, עם לב נקי יותר, והחליטה להשיג את השמות המלאים כל הבחורים ומעתה להוסיף עוד מאה ושמונים שמות לתפילותיה. מי יודע אם לא פגעה באחד מהם באיזו תקרית. המורה ישראלי חותמת את הסיפור ומרימה ראש מהמחברת, ואני כמו מתעוררת, שבה מן העולם שנשאבתי אליו. מסתכלת בעיניים חדשות בדמויות הסובבות אותנו. כמו סדק נפתח לי, לקרוא אותן עמוק לבפנים... "להמשיך?" היא שואלת. ואנחנו ממשיכות. רויטל רויטל היא 'שומרת ברשב"י', מאותן נשים שבדרך כלל הדמות שלהן מוכרת ונראית כמו חלק קבוע מהציון. 'ההיא מהרשב"י', רבות מכנות אותה, וזה גורם לה לגאווה קטנה סמויה, היא והרשב"י באותו המשפט... רויטל עומדת בכניסה לציון עם דוכן נייד של מטפחות בכל מיני צורות ואורכים, מוודאת שאף אחת שהגיעה ממחוזות מרוחקים לא שוכחת לכבד את המקום בכסות ראויה. היא מציעה בעדינות ובמאור פנים: "קחי גברת כיסוי לראש לכבוד הצדיק, וגם לך זה יעזור", היא מנסה לדחוף כמה שאפשר בלי להכביד, בלי להכריח. מתפללת בתוכה שישתכנעו. לא תמיד שמרה כאן רויטל, אוהו, בכלל לא. רויטל היא בעלת תשובה ותיקה שנולדה בכפר סבא, רחוק מאוד מהרשב"י. תת35 תשפ"ד 37

שנים היא חיפשה דרך להיפטר מייסורי המצפון שהיו תוקפים אותה על הבגדים הלא צנועים שבהם הסתובבה באותה תקופה בעברה. ועכשיו היא כאן, מקשרת על ידי מטפחות בשווי שקלים בודדים בין בנות ישראל לאביהן שבשמים, ואפילו אם זה רק למספר רגעים... מי כמוה יודעת שבכל רגע בודד הכל יכול להשתנות. "מרגש כל כך", אני לואטת ומצפה לעוד תיאור. המורה ישראלי ממשיכה לקרוא. אפרת אפרת היא אישה דקיקה שמטפחת צבעונית קשורה לראשה, מלופפת מספר פעמים. הצמידים שלידיה נוקשים בחינניות כשהיא מתנדנדת בזמן התפילה, והיא מתנדנדת... בהחלט! לכתוב על אפרת, כל כך לא פשוט... אפרת התחתנה לפני מעט יותר משני עשורים. לאחר תפילות רבות שבקעו מלב נשבר ומיוסר נולד בנה הבכור, אחת עשרה שנים אחרי הנישואים. קבר הרשב"י, שתמיד היה שותף לדמעות, היה שותף גם להודיה האדירה. אבל היום היא שוב בוכה. היא מתנדנדת והבכי שלה נע ביחד עמה, קדימה ואחורה, מקשה על מי שמסביבה להישאר אדיש. בנה הבכור והיחיד חולה במחלה הארורה, במקום שבו קשה מאוד לטפל והרופאים לא נותנים סיכוי. אבל אפרת יודעת ששערי דמעה לא ננעלו, ושכדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. הרי היא בעצמה שמעה את רעש הבריח שנפתח בעבורה לפני כמעט עשור בשעות הדחוקות ביותר. "קצר וכואב כל כך... הלוואי ויהיה סוף טוב לסיפור הזה". "אמן..." נאוה נאוה, היא מסוג הנשים שיש לחלק מאתנו תהייה כשהן פוגשות בה, אם יש יום, שעה או רגע בשנה שהיא לא נמצאת כאן. נאוה, בכינוי הפשטני המוכר לכולנו, היא בעצם, קבצנית... אבל מי שמכירה את נאוה יודעת שהיא רק מפרנסת את ביתה. הכל התחיל לפני עשרים ואחת שנה. נאוה, בעלה ושני ילדיה שכרו דירה בצפת. בעלה היה נפח בעיר העתיקה והיא גידלה את הילדים ומדי פעם נתנה יד בבית המלאכה המשפחתי. אבל לא ארכו הימים, ובעלה נפצע בעיניו, לא עלינו, במסגרת העבודה, ואיבד כמעט את כל מאור עיניו. מיותר לציין שהוא חדל מלפרנס את ביתו, והוצאות הטיפול הרפואי רוקנו את המעט שהיה בכיס. יום אחד, בבוקר קשה במיוחד, היא עלתה עם טרמפ לציון הרשב"י והתדפקה על שערי שמיים, על רפואה ועל פרנסה. אישה אמריקאית ששמעה ככל הנראה את המילים שנשברו מתוכה, הוציאה שטר ודחפה אותו בין ידיה שהיו שעונות על הציון. נאוה המופתעת לא יכלה להתנגד ולקחה את השטר. נראה שאחרות ראו זאת, כי עוד נשים ניגשו אליה עם מטבעות וחיפשו מקום להניחם. היא שלפה מהר את הארנק מהתיק ופתחה לרוחבו. מאז, זו הדרך שלה להביא פרנסה אל ביתה. עד שאולי עוד ירחיב וירווח... "אדלי היא עדיין תלמידה", אומרת חברתי לצוות המורות. "ובכל זאת, שונה מעט מאלו שאני ואת רגילות לפגוש..." אדלי אדלי היא בסך הכל בת אחת עשרה, אבל היא כאן כמעט כל ערב. משפחתה של אדלי גרה ביישוב מירון. הם עברו לכאן מירושלים כדי להיות קרובים לציון הקדוש. לאבא של אדלי יש רכב גדול, והוא פותח אותו ליד הציון ומעמיד כל ערב דוכן של ספרי קודש, מטפחות, חלילי עץ, כיפות, דרבוקות וצמידים. אדלי מגיעה לכאן עם אמה וששת אחיותיה, לומר תהילים לקירוב הגאולה. אחיה היחיד, עוזר לאבא בדוכן בחוץ. היא לומדת בצפת, ומלבד שתי משפחות נוספות שגרות במירון, אין כאן בנות גילה. כאן ברשב"י היא חשה בבית. פעמים רבות היא עוזרת לנשים להתמקם, למצוא את הדרך לשירותים או ליציאה, יש לה אפילו פינה קבועה במדרגות בחוץ שהיא עושה בה שיעורי בית, אם היא לא מספיקה בבית. היא סתם ילדה, בעצם. אבל סתם ילדה שהציון במירון הוא חלק ממנה, והיא שוהה בו שעות מדי יום. לא פעם אני תוהה כיצד תגדל, ומה המטען שהיא סופגת כאן כחוויות ילדות שתיקח אִ תה לחיים. "מעריב? התפללת כבר מעריב?" הצעקות מעזרת הגברים גורמות לי להבין שהשעה מאוחרת. עוד רבע שעה יוצא מכאן האוטובוס האחרון. אני מתרוממת, המורה ישראלי קמה גם היא ממקומה ומלווה אותי מספר פסיעות. "את יודעת?" היא לוחשת, מקווה שאשמע. "בני האדם חושבים שהם שווים רק אם הם מוצלחים, אם יש להם מעמד או תואר או כסף או כל מיני דברים דומים. אבל כאן אצל רבי שמעון מתגלות הנשמות... אצל הקב"ה לא משנות כל הקליפות החיצוניות הללו, מה ששווה זו הנשמה של הבן אדם, וכמה הוא קרוב לה'". היא מנידה לי יד לשלום וחוזרת למקומה. כשאני מציצה לאחור, אני רואה אותה חולצת את פקק העט ומתכופפת אל הדפים, ממשיכה לצייר במילים סיפורי נשמות. תשפ"ד 35 38

סדרה בהמשכים לבנות הנעורים /// ש' מלוביצקי תקציר: אחר כמה ניסיונות שלי לעזור ולהשפיע טוב, שנסתיימו במהומות גדולות ובמפח נפש, קיבלתי על עצמי לא לעזור יותר לאף אחד. בגלל הקבלה, לא הזכרתי לחברות שבילו בפארק, שיש מחר מבחן בדקדוק. החברות כועסות עליי על ששתקתי. ככה זה, דברים טובים באים בקושי. אחרי המבטים הכועסים של חיהל'ה ורחלי, כמעט ונשברתי. בתחילה עוד הלקיתי את עצמי בשאלה מה נזק יכול היה להיגרם אם הייתי מרימה טלפון אחד נעים וידידותי לחיהלה. איזה אסון היה קורה לו הייתי מבררת ככה כאילו בדרך אגב: למדתן למבחן מוקדם שהיה לכן זמן לפארק? אבל ברגע השני הסכמתי עם המהלך של עצמי. איזה נזק יכול לגרום טלפון אחד? זו שאלה של תמימים חסרי ניסיון. ההיסטוריה שלי לימדה אותי שטלפון אחד וכוונה טובה יכולים להסתיים בתוצאה גרועה מאוד. נכון, המורה לדקדוק הבהירה להן שמבחן ההשלמה מתחיל בציון נמוך, ולא התעניינה במיוחד בסיפור שלהן על טעות בתאריך - אבל גם להן לא קרה אסון. בסך הכל אי נעימות סבירה. אתי גם ככה מקבלת מאה בכל המבחנים. פעם אחת תקבל עשרה אחוזים פחות, הציון שלה בתעודה לא יינזק מזה. וחיהלה ורחלי? בסדר. אולי הציון שלהן יֵ רד. גם ככה לא כל התעודה שלהן היא תשע חָ לָ ק. המניעה של סְ פק סיבוך גדול, עדיפה על אי נעימות מינורית. מי שנכוונה ברותחים, נזהר בצוננים. בהפסקה הבאה הלכתי למשרד לברר אם סיימנו לשלם השנה את כל שכר הלימוד. אבא ביקש ממני כבר לפני שבועיים לעשות זאת, ואני כמובן שכחתי. הרגשתי לא מספיק נעים בכיתה, והמשרד היה פתרון. בצד חדר המזכירות עמדה אמא של מלי נוימן מהכיתה המקבילה. הם גרים בניין לידנו והייתי אמורה להגיד לה שלום מנומס, אבל אמא של מלי נוימן לא שמה לב להימצאותי, ורגע אחרי שראיתי אותה היא כבר המזכירה אמרה שנשאר לנו חוב של מאה וחמישים שקלים, נכנסה לחדר המנהלת. ואני עליתי עם המידע הזה לכיתה, מקווה לראשונה בחיי שיגיע הצלצול ויגאל אותי מהבדידות ומאי הנעימות. ליד הכיתה שלנו עמדה מלי נוימן ושוחחה בעצבנות עם רבקי בונצל. "היא אמרה שמי שתגיע לשיעור הזה בלי הדף המלא או לחלופין אישור חתום מההורים, לא תוכל להמשיך ללמוד בהקבצה הזו. הבוקר שכחתי שיש אנגלית, ואפילו שאמא שלי באמת תכננה לחתום לי על האישור, אין לי דרך להביא 'הי', רציתי להגיד לה, 'אמא שלך במשרד כאן בסמינר, לכי עכשיו אישור ממנה". "מה הבעיה?" התערבתי להן בשיחה. מלי למדה בהקבצת תבקשי ממנה חתימה'. 'דוברות' באנגלית, ולא היה שם קל. להניח לה לרדת הקבצה רק כי שכחה דף או חתימה, זה באמת עוול. ומלי אינה יודעת "הבעיה היא שהמורה לאנגלית הודיעה שאם לא נגיש לה דף שאמא שלה בסמינר. מלא או אישור הורים על העדרו - זה יַ ראה על זלזול במקצוע, ולכן לא תאפשר להמשיך בהקבצת דוברות. להורים שלי חשוב שאני אהיה ב'דוברות' באנגלית, והבוקר שכחתי שיש אנגלית". מלי לא הבינה שאני לא סתם מבררת מה הבעיה אלא רוצה להציע לה פתרון זמין ונוח. "אבל אמא שלך..." התחלתי להגיש את הפתרון ומיד נעצרתי. זה לכל הדעות נקרא לעזור. זה סותר את הקבלה שלי. "מה אמא שלי?" מלי לא הבינה מדוע נתקעתי באמצע המשפט. "מה כלום?" היא ממש התרגזה. "מה את חושבת?! שיש לה "כלום", הייתי מובסת. בעיה לחתום לי חתימה כזו?! לאמא שלי באמת אין בעיה עם פעם אמא אמרה לי שכשמישהו אומר את המילה 'באמת', הדברים הללו". צריך לבדוק אם הוא לא משקר. 'באמת רציתי לבוא'. אם זו אמת, אין צורך להוסיף את האמירה הזו. ואם מישהו אומר שבאמת הוא ניסה, יש ספק ברור אם אכן כך היה. עכשיו, מול מלי שפרשה את העצירה שלי כפקפוק בהסכמה של אמא שלה לחתום לה, התחלתי לחשוב שאולי האם אכן אינה ממהרת לחתום... ואם כך, לא צריך פרשנות מרחיקת לכת כדי להבין שהעזרה הזו - עדכון שלה בכך שאמא שלה בסמינר - עשויה להיות עזרה מזיקה מאוד. "לא, שום דבר", ניסיתי להסביר את עצמי, "התכוונתי לשאול איך אמא שלך ככה חותמת לך בקלות על אישורים. אצלנו", נאנחתי והרגשתי צדיקה מאין כמוני, "אמא שלי אומרת שאנחנו צריכות להתמודד לבד עם שיעורי הבית, בלי פתקים ואישורים ממנה". "טוב", מלי היתה סבלנית, "כל בית והסגנון שלו". לרגע התביישתי. סתם יצאתי בת אומללה מבית קשוח. למזלי המורה נכנסה, ואני סיימתי עם השיחה הזו בתחושה מעורבבת. מצד אחד, עמדתי בקבלה. לא אמרתי למלי שאמא שלה בסמינר. ולפי ה'באמת' של מלי, ייתכן ואמא שלה לא באמת תכננה לחתום לה על אישור. מצד שני, אולי כן גרמתי לה לנזק. אולי אמא שלה היתה חותמת לה. אם לא בקלות, אזי בהפצרות או בלית ברירה, מפחד שמלי תרד הקבצה. כיוון שלא יידעתי אותה שאמא שלה כאן וזמינה, היא תפסיד את מקומה בהקבצה. 'ככה זה', ניסיתי לחזק את עצמי. 'לעמוד בקבלות זה לא דבר קל'. "פנינה", המורה פנתה אליי, "תוכלי לגשת למשרד לבקש מהמזכירה את הדפים שהשארתי לה לצלם?" כשנכנסתי למשרד והמתנתי למזכירה, שמעתי מתוך חדר המנהלת את קולה של המנהלת: "הן עכשיו כולן בשיעור, גברת נוימן. היא לא תדע שבאת ולא שהלכת", ובזאת נפתחה הדלת וגברת נוימן יצאה מהחדר וכמעט התנגשה בי. "שלום", מלמלתי מבוישת, והיא היתה כמעט מבוהלת. היא זיהתה אותי. "אל דאגה", המנהלת היתה מאחוריה, "פנינה אחראית ושומרת סוד. היא מבינה היטב שאין להגיד לאף אחת את מי היא ראתה "בטח", מלמלתי ויצאתי מהמשרד, שוכחת לקחת את השכפולים. במשרד. כן, פנינה?" נס עשה אתי ה' עם הקבלה שלי. אם הייתי אומרת בהפסקה למלי מה שתכננתי לומר, הייתי עכשיו צריכה להסביר להן שבעצם כבר גיליתי. פרק מס'61 לעזור שמחתי בלי אישורים 35 תשפ"ד 39

העצמה אישית /// חיה הרצברג לכבוד חיה הרצברג שלום, אני לומדת בכתה י' ויש בת בכיתתי שכבר מתחילת ט' אני חשה בתחרות אִ תה. היא באה אתי מהיסודי והיינו די חברות, היא נמצאת רוב הזמן בסביבה שבה אני נמצאת והדבר מפריע לי מאוד. לא מדובר בסתם תחרות. אני ממש מפחדת שהיא תצליח, אני כל הזמן עוקבת אחריה ובודקת עם מי היא יוצרת קשרים ועם מי היא מדברת. כשקוראים לה בשמה - לבי מחסיר פעימה, וכשהיא מדברת עם מישהי שאני חפצה בקרבתה אני חשה שהיא לוקחת לי. אפילו שאני יודעת ש'אין אדם נוגע...' אשמח לעזרתך בכל המהירות, הנושא מפריע לי מאוד וכל יום שכזה הוא ממש סבל בשבילי. )אני גם מרגישה לא בסדר עם עצמי שלילדה יהודייה אכפת מההצלחה של חברתה( מלי ג' עם חיה הרצברג ביחד נחשוב על זה בואו עם חיה הרצברג ביחד נחשוב על זה בואו על קנאה ותחרות מאוד, פרטיות ואישיות מאוד, שיש לנו שליחות מיוחדת לפעול בתוכם. הם כמו שדות קרב, שהמלחמה בהם היא ממש הייעוד שלנו. עלינו להילחם שם בזהירות, ביסודיות, בלי שום גינוי עצמי ושיפוט שלילי. כמו חולה סוכרת שצריך להיאבק מול ממתקים מפתים, כמו בעל משקל יתר שצריך להיאבק במאכלים מיותרים - ככה מלי ג' היקרה צריכה ללמוד להקשיב לעצמה ולהתמודד עם מערכת טעונה )וננסה עוד מעט להבין במה( מול חברה פלונית - וזהו שדה הקרב שלה. אז קודם כל – כבוד, בבקשה. כבוד למשימה הלא קלה שלפנייך, כבוד למלי הלוחמת האמיצה, שהתגייסה לתפקיד ושלחה מכתב לעזרה. כבוד לנפש יהודייה עדינה וקדושה שאכפת לה מקנאה ומתחרות והיא רוצה לצאת משם ולא להישאר. מערכת יחסים עניין לא פשוט הצדיקים מגלים לנו, שיותר מכל נתון אחר בחיים, יותר מתכונות אופי, יותר מחוזקות וחולשות, יותר ממצב כלכלי או בריאותי – משפיעים עלינו, לטוב ולמוטב, האנשים שסביבנו. מערכות יחסים עם אנשים הם הגורם המשפיע ביותר על האדם בחייו. לכן, ההתמודדות עם קשיים במערכות יחסים איננה עניין של מה בכך, אלא היא נושא משמעותי וחשוב. השם באמת מזמן לנו שיעורים רבים דרך אנשים סביבנו, בדרך כלל בתוך המשפחה אבל לעיתים גם מחוצה לה. אז מה באמת קורה בינך לבין חברתך? התשובה האמתית היא שאיננו יודעים. כלומר, יכול להיות שאם תתבונני בדבר לעומק, ותנסי לשאול את עצמך מדוע דווקא היא משפיעה עלייך לאין ערוך משאר החברות - תמצאי סיבות מסוימות. אבל למה דווקא היא נבחרה לתפקיד 'המטרידה את מנוחתך' - זה מידע סודי שאין לנו גישה אליו. נשמות לא נפגשות זו עם זו סתם. בין אם נשמות שמיטיבות במיוחד זו לזו, ובין אם נשמות שמאתגרות במיוחד זו מלי יקרה שלום וברכה, שמחתי במכתב האמיץ והכן שלך. בשביל מכתבים כאלה, שמספרים בגילוי לב על קושי ואינם מהססים לבקש עזרה, קיים המדור הזה - ודווקא עבור דברים כמו הסוגריים שהוספת )את מתביישת שזה המצב, שילדה יהודייה מרגישה ככה וכו'(. כי באמת אין מה להתבייש. אף פעם. בשום הרגשה. מוכיח על התמודדות אמיצה הרצון לצאת מזה... רגשות שמתעוררים בנו הם זירות התמודדות עמוקות תשפ"ד 35 40

את זו - שום מפגש אינו אקראי, ותמיד יש סיבה עמוקה מריבונו של עולם. התבוננות יסודית ונקודות לשאלות פנימיות את כל הנ"ל צריך לקבל קודם כל. להסתכל על פלונית. לקבל את העובדה שמשהו בה מטריד אותך מאוד. להסכים שיש כאן עבודת עומק שדורשת התבוננות ויסודיות, ו... לצאת לדרך. לאט, במחשבה, בלי לריב עם המציאות ועם לקבל אותה בהסכמה ובהתגייסות - את מתחילה לבחון מה בעצם קורה כאן. פלונית משפיעה עליי חזק. היא מקפיצה אותי ממקומי בעצם היותה ובכל דבר שקשור בה. האם יש זמנים שבהם אני מרגישה את הרגשות האלה בעוצמה רבה, ולעומתם זמנים שבהם אני כאילו שוכחת ממנה לזמן מה? מה עוזר לי לשכוח? ולהיפך, מתי אני דרוכה במיוחד? איזו תכונה בה משפיעה עליי במיוחד? האם אני מקנאה במראה שלה? ביכולות השכליות שלה? ברקע המשפחתי שלה? במצב הכלכלי של המשפחה שלה? האם אני מקנאה ביחס שהיא מקבלת מהסביבה? האם הצלחה שלה נתפסת אצלי בהכרח כבאה על חשבוני? האם אני מרגישה שזה 'או היא או אני'? תוסיפי לשאלות שלי כל שאלה שעולה בראשך, ואז שבי עם דף ועט ועני לשאלות האלה בצורה עניינית. כמו שפותרים תרגילים בחשבון. כל תוצאה מתקבלת, לא נבהלים לא ממספר גבוה ולא ממספר נמוך. או כמו שממלאים פרטים בגיליון רפואי, בזהירות ובאחריות, כדי לקבל תמונה נכונה של המצב. המחברת הסודית לתיעוד רגשות ותגובות אחרי שאת משיבה לשאלון שלך המפורט ככל האפשר, יש לך ביד מידע חשוב. כעת את יוצאת למשימה הבאה של איסוף נתונים, ובמשך שבוע ימים לפחות את מסתכלת על המערכת שביניכן מהצד, לאורך כל השעות שבהן את בכיתה עם פלונית, ומתעדת לעצמך מה את רואה. קחי לך מחברת סודית, ותארי שם, )אפשר ברמז, אבל באופן שתוכלי להבין( את רגשותייך ואת תגובותייך לפלונית - פעימה אחר פעימה, צעד אחר צעד. בכל פעם שהלב שלך קופץ, בכל פעם שאת נבהלת או נדרכת ממשהו – כתבי זאת. צריך יומן של שבוע לפחות כדי לקבל רמזים מה ואיך יכול לעזור לך. ומה הלאה? את זה אני לא יכולה לכתוב לך בשלב הזה. את זה אף אחד לא יכול לנבא בעבורך עכשיו, לפני שתתחילי בעבודה. כי קודם עלייך לקבל את המצב שיש לך כאן שיעור עמוק, ולהסכים להתמודד אתו; אחר כך את צריכה להשקיף עליו מהצד ולתעד את המציאות כפי שהיא - ורק אחר כך תראי דברים שכעת אינך רואה. אבל אני מבטיחה לך שבעזרת השם, אם תצאי לדרך, יתגלו לך פרטים רבים שיסייעו לך, והתמונה תשתנה בצורה ניכרת. יהיו לך מחשבות חדשות שיגלו לך כיצד להתמודד, מה לעשות בפועל וממה להימנע, ותרגישי טוב יותר ויותר. ברגע שתצאי לדרך מתוך לקיחת אחריות והסכמה, הדרכים להתקדמות ייפתחו בפנייך. המון הצלחה וסיעתא דשמיא, תוכלי לעדכן אותי אם תרצי חיה שאלות למדור ניתן לשלוח לפקס שמספרו: 5372784-02 או למערכת העיתון בכתובת: "זרקור" רח' ישא ברכה 28 י-ם לשלוח בדף נפרד, לכתוב בכתב גדול, בעט שחור חזק או בארטליין ולציין: עבור "בואו נחשוב על זה ביחד" הצדיקים מגלים לנו, שיותר מכל נתון אחר בחיים, יותר מתכונות אופי, יותר מחוזקות וחולשות, יותר ממצב כלכלי או בריאותי – משפיעים עלינו, לטוב ולמוטב, האנשים שסביבנו. 35 תשפ"ד 41

שהולכים בסמטה חשוכה, עדיף לא להיתקל באנשים שעוינים אותך. זה היה כלל ברזל של אמא, וכעת שרה מוסיפה לו נספח: אם כבר הולכים בסמטה ההיא בחושך, כדאי לדאוג לשתי רגליים בריאות בשביל לברוח בהן. כעת, להזדחל עם הילדים במסדרון הארוך בקצב הקביים שלה, ואז לפגוש את רוזי מצדו השני - זו חוויה גרועה יותר מאשר צעידה ברחוב לאחר כיבוי הפנסים. היא לא טיפשה, רוזי, וזו עובדה מצערת למדי. פעם אחר פעם, בכמה משפטים מדויקים והבעות פנים רוויות משמעות, היא מצליחה למוטט הישגים בינה לבין הילדים, כאלו שנקנו בעמל רב. הרגלי משמעת, כבוד וסדר, הפכו למטופשים וחסרי היגיון במחי מילים בודדות של הנערה, והחזרתם לכנם הראשון היתה קשה פי כמה מן ההפנמה של הפעם הראשונה. אם רק היתה יכולה להכריז על תחרות ריצה בכל מפגש אקראי שלהם עם רוזי, הרבה מהנזק יכול היה להיחסך! שישה שבועות של קיבוע חולפים לאט מדי, מסורבלים מדי, ועם החורף שמתקדם באופן טבעי - השמיים גם נעשים אפורים מדי. "נו כבר", מתלוננת פאולה בצהרי יום אחד חסר מצב רוח, "שיורידו לך את הדבר הזה, עוד ימים מועטים יחלו הגשמים ולא נוכל שוב לצאת לגן". "ולא לראות ברבורים", אומרת סופי בקול מאשים. "ולא לשחק ברכבות", מצטרף ליאו להתבכיינות הכללית ומעלֶ ה חיוך מאולץ על פני אחיותיו. "לשחק ברכבות אפשר גם עכשיו", מאלפת אותו סופי בינה. "שרה משחקת אתך בהן כל היום וכל הלילה, מה הקשר לגבס?" "כי היא תמיד הכרטיסן, נמאס לי כבר להיות הנהג", הוא מנסה למצוא מוצא של כבוד. אפשר לצַ פות מילדים להיות הוגנים יותר. שרה מתלבטת אם יש טעם להזכיר להם את שלל המשחקים והפעילויות שהגתה והפעילה, שמילאו את חדר הילדים בהמון צחוק ועניין בכל השבועות שחלפו; במוחה עולים כבר דוגמאות למשחקים המוצלחים מבניהם, אבל במקום זאת היא רק אומרת: "מחר בעזרת השם דוקטור שטיין יגיע". "הוא יוריד לך את הגבס?" שואלת פאולה בחוסר אמון. "אם אתנהג יפה", היא אומרת, "ואם השבר שלי ימצא חן בעיניו". "אם הוא יוריד לך את הגבס, זה אומר שהשבר כבר איננו", מתפלספת סופי, "והוא לא יוכל למצוא חן בעיניו". "הוא כן ימצא חן", נזעקת פאולה, "את תראי שהדוקטור יוריד לה!" אם לא מאמצי הפיוס שלה, הן היו ממשיכות להתווכח עד לשעת ארוחת הערב; ובבוקר למחרת, בשעה שהיא ממתינה לרופא, נזכרת שרה בוויכוח הטיפשי שלהן, אך מול פניו חמורות הסבר של דוקטור שטיין היא אינה מעזה לחייך. נשימתה נעצרת בשעה שהרופא הזקן מזדקף, משייף בגב ידו את זקנקנו המוקפד ואומר בטון חמור: "המנוחה תמה, פראולין לאואר, הגיע העת להסיר את הגבס". ההקלה שבאה עם הסרת הקיבוע מפתיעה את שרה. מהרגע בו היא מציבה רגל חופשית על השטיח, מציפה אותה הרגשת שחרור נפלאה. רק כעת היא מגלה כמה כלואה היתה בתוך חבישת הגבס ותמיכת הקב. כאילו גיגית חשוכה היתה כפותה על לבה, ומרגע שהוסרה, אור וחופש מתחילים לנשב סביבה. עכשיו היא מסוגלת לצאת ולבוא, להגיע לכל מקום בכוחות עצמה ובזריזות, ואפילו החורף מפתיע בבוקר בהיר ומואר אחד, בו היא מבקרת את רות בשעה שהילדים ספונים כל אחד מהם עמוק בכיתתו. נינוחה היא פוסעת בין הבתים והשמש, נרגשת לקראת ביקור הנימוסין הראשון בבית מהקהילה. רות מקבלת את פניה בשמחה, והביקור מתנהל נהדר כמו שקיוותה. כשהוא מסתיים, מלווה אותה רות לבית הספר, לאסוף את ליאו ואת הבנות. "איפה היית כל השנים האלו?" נאנחת רות לפרדה, "ומדוע לא הואלת בטובך להגיע למשפחת שטראוס לפני שנתיים?" היא סונטת בה. שרה נעצרת בפתיעה. כ פרק י"ט | למה חיכתה שנתיים תשפ"ד 35 42

רות כבר מתרחקת ממנה בנפנוף יד, באפס מחשבה היא מחזירה לה מחווה דומה - והשאלה מסתובבת סביבה בלולאה חסרת מוצא. למה לא הגיעה הֵ נָ ה קודם? הלוואי שלעולם לא היתה צריכה לעשות זאת! מוטרדת היא בוהה בדמות חברתה המתרחקת. היא לא רצתה לצאת מבית היתומים! כפו עליה לעשות זאת! היא לא רצתה להיות אומנת בכלל! הילדים מתקרבים אליה בריצה, מקיפים אותה במעגל אוהד. היא מחייכת אליהם ומסיטה בכוח שדים רדומים שהתעוררו בלי כוונה. הם נהדרים וחייכנים, היא אוהבת אותם. מנערת ראש בכוח. למה היא כל כך לא רצתה לקחת את המשרה הזו? לאורך כל אותו היום כוססת בה השאלה, גוררת תחתיה שק תחושות ופחד. סופי, פאולה וליאו צייתנים מתמיד, רוזי לא נראית באופק ומשכך האווירה נהדרת בלי מפריע. אחר הצהריים חולף במהירות וכך גם ארוחת הערב וההשכבה. בשעה תשע היא מוצאת את עצמה במטבח הריק, עוטפת באצבעותיה כוס תה חמה ומרה, וראשה כבד. בתנור הכבוי עולה פס עשן אפור ודקיק. היא מביטה בו. למה נלחמה כל כך בשביל להישאר? היום הנהדר שחלף מעצים את שאלתה. ממשיכה לשתות בלי משים, עוצמת עיניים. פתאום היא שוב בבית היתומים. החניכה הכי מוערכת שם. חיוך קטן וטוב עולה על שפתיה מול גל המקומות המוכרים שאהבה כל כך. חדר השינה הלבן הגדול, חדר התפירה, חדר האוכל. בכל מקום היה מה לעשות, בכל מקום אי אפשר היה להתבטל, בכולם היתה לה הזדמנות שווה להצטיין. להיות הכי טובה. אם רק היתה מוכנה להתאמץ, אם רק התברכה בכישורים המתאימים היתה יכולה לכבוש כל פסגה, לנצח בכל מירוץ, ואף מיוחסת לא היתה מתבוננת מהצד בחיוך מלגלג ומסננת - 'אסופית מוכת גורל'. המילים מוציאות אותה כל כך משלוותה, עד שהיא פותחת עיניים בכעס, ממצמצת מול המטבח. אכן, יש אנשים כאלו בעולם בחוץ. היא לא דמיינה את זה, והחשש שלה לא היה מופרך. רוזי היא דוגמה מוקצנת, אבל היא לא היחידה. משפילה את ראשה לכוס התה. כל המשפטים הרעים נותנים ידיים לשרשרת המחשבות המזלזלות, וביחד הם מקיפים אותה בריקוד משפיל. אנשים שהנתונים החיצוניים מרשימים אותם עד כדי עיוורון. שלא מבזבזים אפילו גרם של עניין ונתינת הזדמנות לכאלו שנולדו נחותים מהם. שמים מחסום בוז בלתי עביר לכל ניסיון שלה ושל שכמותה לפרוץ ולהצליח. יש אנשים כאלו, אף אחד לא יוכל להכחיש. חיוכה של רות מבקיע אליה דרך, פגוע. שרה בולעת רוק. יש גם אנשים שונים. "איפה היית כל השנתיים האלו", שאלה אותה רות. לו רק היתה מגיעה אליה אז, מראה שהיא קיימת. היא לוגמת עוד מהתה, מפויסת במקצת. יש אנשים שונים, שרואים את העולם במשקפיים שונים. בעלי סולם ערכים אמיתי יותר. "טוני?" דמות מוכרת ולא אהודה נכנסת למטבח. שרה מסתכלת עליה בלי לענות, מחזיקה בכוח את עיניה שלא יושפלו. "אה", מפטירה רוזי, "זו רק את". זו רק היא. היא נותרת בשליטה עצמית. יש אנשים אחרים, רוזי לא מייצגת את כולם. ואם מסתכלים במשקפיים של האנשים האלו... אין זה ממנהג האומנות להתנשא, אבל מבעד למשקפיים הללו, תחושותיה כלפי רוזי מכילות בעיקר בוז. "טוני בחדר המגורים כעת", היא אומרת בטון סתמי וממשיכה להסתכל קדימה עד שהעלמה נעלמת מאחורי הדלת. אצל האנשים ההם, שמעניינים אותה פי כמה מאשר הקבוצה הראשונה, היא נמצאת במעמד גבוה הרבה יותר מרוזי. בלי לרצות היא מחייכת, מזדקפת וגומרת בלגימה אחת את המשקה המר. סיפור בהמשכים /// פוריה פיגה פרק א' האומנת מבלאומן שטראסה תקציר: שרה, האומנת בבית משפחת שטראוס, מנהלת מאבק סמוי כדי למנוע מרוזי, הבת הבכורה של שטראוס, להעביר מידע לרפורמים. היא נופלת בגן החיות ושוברת את רגלה. רות שינדלר באה לבקר אותה, והן מתיידדות. 35 תשפ"ד 43

בלילה חלמתי על שריפת ענק שהשתוללה בג'ונגל ההודי, וגרמה לעדר של פילים לשעוט מן היער החוצה ולרמוס רופאי אליל בכובעי צילינדר משעשעים. החלום לא היה נעים, וכאשר התעוררתי ממנו עם דופק מהיר, לקח זמן עד שקלטתי שסיפוריו של פרופסור שוורץ הם אלו שהתערבבו בתודעתי והפיקו את מופע האימים הזה במיוחד עבורי... התובנה היתה מעודדת, אבל כמו שקורה לי פעמים רבות מדי – כיון שכבר התעוררתי, התקשיתי להירדם. הדלקתי את מנורת הלילה, ניסיתי לקרוא אבל גיליתי שמוחי טרוד כל כך בפילים, ברופאי אליל, ובעיקר בעיקר בנערים שמצליחים בדרך מסתורית להתגבר על הגמגום שלהם ולהפוך לפרופסורים - עד שהעלילה נראתה לי טפלה. מה התכוון הפרופסור לרמוז? מה ניסה לומר? שהמוח שלנו דומה לפיל, וגם הוא כבול בתוך קירות שיש ביכולתו לפרוץ אותם? היה משהו מרגיז ברעיון הזה, במחשבה שאני מגמגם מפני שאני בוחר בכך. אבל אם המוח שלי הוא לא 'אני', והוא זה שבוחר לגמגם... אולי באמת אפשר איכשהו 'לעבוד' עליו או לשכנע אותו לדבר ברצף אחד, מהיר ונורמלי? לא הייתי מתנגד לחלום על התנסות כזו, במקום על הפילים, חשבתי לעצמי; ופתאום קלטתי שבחלומות שלי אני לא מגמגם כמעט אף פעם... בניגוד לכיסא הגלגלים שמלווה אותי בנאמנות ברוב רובם של החלומות! התגלית הזו הטרידה אותי ודכדכה אותי, גורמת לי באופן פרדוקסלי להרגיש נכה יותר מאי פעם. אדם אומלל שאפילו בחלומותיו אינו מסוגל ללכת. בבוקר אצחק על זה, ידעתי; אבל באפילת הלילה, העובדה שמוחי אינו מצליח למצוא את רגליי ולהפעיל אותן אפילו בחלום - היתה מצערת מאוד. "תתמקד בחיובי – " נזפתי בעצמי. "לדבר בלי לגמגם אתה כן יכול! אולי הפרופסור צודק, ואפילו המוח שלך מכיר בעובדה הזו!" אולי. אכן אולי. נשאר רק לגלות כיצד... ואני חיכיתי בקוצר רוח ליום המחרת. אולם הבוקר לא הביא עמו בשורות טובות בעבורי. אבא שפגש את הפרופסור בבית הכנסת, שב הביתה ועדכן אותי כי הפרופסור ייאלץ לוותר על החברותא שלנו היום, כיון שחבר קרוב שלו מגיע לעיר לבדיקה רפואית, ויהיה עליו לארח וללוות אותו. "הוא ביקש ממני להעביר לך את זה", אמר אבא שלי, והניח חוברת דקה על השולחן. "הוא אמר שאולי תמצא בזה עניין. זה קשור, אולי, לשיחה שלכם על הפילים אתמול?" "המוח הסודי: גילויים מרתקים על כוחותיו החבויים של המוח", קראתי בפאתוס, "נשמע שזה קשור, אבא, כן. אני יכול לקרוא את זה?" "כן. אבל תקח בחשבון שהכותרות הן הדבר המעניין ביותר בחוברת הזו, שאר החומר מדעי מאוד וכתוב באופן די משעמם". אבא, כמו תמיד, צדק. הכותרות היו מסקרנות, אבל למרבה הצער – העורך שכתב אותן לא שִ כְ תֵ ב גם את המאמרים עצמם. ולאחר שצללתי בתלהבות אל תוך מאמרים בשמות כמו: 'המוח המודע: כיצד המוח שלנו יוצר את עצמו וחווה את העולם' או 'המוח החברתי: כיצד המוח שלנו מחובר לאחרים' וגם 'הקשר החסר: מדענים לומדים על דרכה של האמיגדלה לטפל בטראומה' - גיליתי כי הם מלאים בראשי תיבות ובקודים מדעיים שלא ממש אפשרו לי לקרוא אותם ברצף. אבל מאמר אחד התעקשתי בכל זאת לפענח, שורה אחר שורה ומונח מפוצֵ ץ אחד אחרי חברו: 'לשחרר את הקול הפנימי', אמרה הכותרת, 'מסע מרתק אל תוך האמיגדלה וטיפול בגמגום התפתחותי מתמשך'. "אתה שתקן היום, אלי!" העיר בארוחת הערב פיני, אחי הצעיר, וניגב נתז קטשופ מסנטרו. "אתה מרגיש טוב?" הנהנתי, אבל איש לא חש בשום דבר חריג. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מעדיף לענות בתנועות או במחוות במקום להתחיל לדבר. "חבל", הצטער הבחור הצעיר, "כבר קיוויתי שיהיה לך תירוץ!" "תירוץ לְ מה?" הציל אותי מישהו אחר מן הצורך לגמגם. מילים יפות תשפ"ד 35 44

סיפור בהמשכים /// מ' קינן "תירוץ שנוכל להגיד ליוסף ריינהרץ, החבר הלא נחמד שלך, מדוע הוא לא יכול לבוא אלינו ולבקר אותך היום". פיני דחף לפיו עוד מנת מקרונים, והנחשים הדקיקים הציצו מתוך פיו בעודו ממשיך ואומר: "המורה שלח אותי להביא שכפולים, והמזכיר אמר שאלך להסתובב קצת בחצר עד שהם יהיו מוכנים, אז הסתובבתי לי, אבל אז המנהל נכנס והעדפתי שהוא לא ישאל אותי למה דווקא אותי שולחים כל הזמן להביא שכפולים, אז התחבאתי בחלל שמתחת לברזיה, נו, אתם יודעים – " כל מיני 'הם' מסביב לשולחן שלנו הנהנו. אני, לעומת זאת, העדפתי להתרכז בהטענת הספגטי על המזלג שלי, ובמאמציי להזכיר לצעירים שבבית שיש דרכים מנומסות לאכול גם רצועות בצק ארוכות וחלקלקות. "בקיצור – " המשיך אחי, "אני יושב שם ומתחבא ומחכה שהמנהל יגמור את העניינים שלו בחצר ויחזור לתוך הבניין, כשפתאום הפעמון של התיכון מצלצל והחצר מתמלאת בברנשים מגודלים..." "נו?" פיני יודע למתוח, אבל בשונה מסופרים המוגנים בבתיהם הרחק מקוראי סיפוריהם העצבניים, המאזינים של פיני מציבים לו גבולות נוקשים. "תגיע כבר לעניין!" נוזפת בו אחותי, "אל תרגיז אותנו ככה! מה יוסף רוצה מאלישע? יש להם איזה מבצע גמילות חסדים?" "לא נשמע ככה", פיני נשען אחורנית. "הם פשוט סקרניים. יוסף אמר שסבא שלו אמר לו שאבא של אלישע, כלומר שלנו, גילה על בני כל מיני דברים מעניינים, ושאלישע בטוח יֵ דע אם זה נכון שהדוד של בני ברח מהעיר משום שהמשטרה זימנה אותו לחקירה על טיפול לא נאות בילדים שבחסותו". "זה לא נכון", אמרה אמא שלי, והניחה על השולחן את מגש השניצלים, "אבל אולי כדאי, פיני, שבפעם הבאה לא תתחבא ותאזין לאנשים... קודם כל, זה מלכלך לך את המכנסיים בבוץ. ודבר שני, ציתות לאנשים זרים אינו מעשה ראוי עבור ילד נכבד כמוך, נכון?" "יוסף לא זר", אמר פיני, "וגם לא התכוונתי לצותת לאף אחד, אמא, ברצינות! רק רציתי להתחבא מהמנהל, כי אני שונא שהוא מתבונן בי בעיניים עצובות כאלה ואומר לי שלא אשכח לשלוח לו עותק מהספר הראשון שאכתוב... וחוץ מזה, האם זה לא טוב שאלישע יודע שיוסף והחבורה שלו מתכננים לבוא הנה היום?" "טוב יותר היה אם היית מספר לנו את זה מיד כשחזרת הביתה", מציינת רחל בטון השמור לאחיות גדולות ונבונות, גם אם הן קטנות בשנה מן האח בו הן נוזפות. "פשוט שכחתי", הודה הנער, "אבל הנה נזכרתי והכל טוב". טוב זה מושג יחסי... גם עם התראה מוקדמת – יוסף ריינהרץ הוא לא אדם שאני שש לפגוש. "מה תעשה אִ תם, באמת?" חוקרת מרים בת הארבע עשרה. אני מושך כתפיים. "הם נודניקים", אומר דוידי. "זוכרים שפעם הם עצרו אותי בחדר הקבצה ולא נתנו לי לצאת עד שלא עניתי להם על השאלה אם אלי נולד נכה או שהוא נהיה ככה כשהוא היה תינוק?" "הם רשעים", אומר פיני בלהט, "לא נודניקים! הם רשעים ומרושעים ואני שונא אותם מאוד!" "לא מדברים ככה על יהודים", אמא מוטרדת בעליל, ולא מחוסר החינוך של פיני. "אני אתקשר לאבא ונחשוב מה אפשר לעשות". "לא צריך", אני מגמגם לה בתשובה. "למה לא?" "כי אני פשוט אגמגם להם תשובות מטופשות לאט ובסבלנות עד שהם יתייאשו ויילכו", אני מרגיע. "אני אלוף בזה, כידוע, ויש לי המון המון סבלנות". "וחוץ מזה – " אומרת מרים בתבונה, "אין זמן להתייעץ עם אבא, כי אם תסתכלו מהחלון תראו שהחבורה שלהם כבר פה". 57 פרק תקציר: בני וארי ודודם נעלמים בלילה אפל אחד מביתם. אלישע, בחור נכה, חברו הטוב של בני, מגלה ברכושה הנטוש של המשפחה תמונה המוכיחה כי אביו של בני הנו הרופא שהתרשל בבדיקתו כאשר היה תינוק, ובשלו הוא נעשה נכה. אלישע נחוש בדעתו לסלוח לאביו המנוח של בני, ואף לפעול לעילוי נשמתו. אביו של אלישע קובע לו חברותא חדשה, עם פרופסור שוורץ - שהיה גם הוא מגמגם בצעירותו. הפרופסור מתחיל לשתף את אלישע במסלול שעבר עד שהצליח להיגמל מן הגמגום שלו, אך שיחתם נקטעת. 35 תשפ"ד 45

בתוש מספרת: בצהרי יום שישי דלת הבית נפתחה ודיתי וישי הופיעו שם, נושפים וגונחים לסירוגין, ובידי כל אחד מהם שני קרטונים מלאים בארטיק קרח. "מה הסיפור?" שאלתי בביקורת. אין להאשים אותי - הייתי באמצע שטיפת רצפה. "למדורת ל"ג בעומר של השכונה!" התגונן מיד ישי. "מה הקשר?" לא הצלחתי להבין. "אולי בשביל לכבות בהם את האש אם תתפשט", הציעה היא בהיגיון צרוף, ונחתה עם ארגזיה על הספה. "אה?" הסתפקתי במילה המינימלית הזו כדי להבהיר את כל כוונתי, ודיתי המשיכה: "מה זאת אומרת, את לא יודעת שבמדורות מחלקים ארטיקים? מה, נולדת אתמול? ואיפה אני אמורה לשים אותם עכשיו?" "אולי במקפיא שבחדר השירות", התחלתי סוף סוף להועיל לילדים שבגיזרה, וכשהם צעדו לשם המשכתי לרדוף אחריהם עם המגב - ועם שאלות: "מעולם לא קנינו ארטיקים לכולם, נראה לי שזה עניין לגבאי של בית הכנסת". "נכון, היינו למטה והבן שלהם הביא לנו את זה, הוא אמר שאבא אמר שאצלנו במקפיא יש מקום לכל הקרטונים יחד". כל הסיפור כולו היה נשכח ממוחי, לולא הגיע אותו ליל ל"ג בעומר. המדורות כבר נדלקו, האירו עד לב השמים וכבו - שעה שאני הצטנפתי לי בכורסה, מעיינת בחוברת שקיבלתי מחברה, אוסף סיפורים ומקורות על היום הגדול הזה. הרגשתי שככה אני מתחברת הרבה יותר מאשר בצפייה באש. החומר היה מחדֵ ש, ושאב אותי אל תוכו הרבה מעבר לזמן שתכננתי. בשעה שתים עשרה וחצי, כשרק האוויר נשאר ספוג בריח עשן, נחתה אביגיל בפתח ביתנו. "בעלי נסע להדלקה", היא הסבירה, "ולא מתחשק לי לחכות לבד בבית. באתי והבאתי אתי גם את זה-" היא שלפה מארז טילונים חלביים משתלמים ביותר. כיון שרק אני הייתי במצב ערני באותו הרגע - לקחנו מהמארז רק שניים, ואת השאר ניגשה אביגיל להניח במקפיא בחדר השירות. "מה זה?" היא שאלה בקול. הצצתי מאחוריה ונדהמתי: ארבעה קרטונים מלאים ארטיק קרח עמדו מולנו, מתרעמים על שהערנו אותם מתרדמת חורף. "לא מאמינה! היו אמורים לחלק את זה במדורה של בית הכנסת! איך שכחו מהם?" "מסכנים, לא היו השנה ארטיקים?" אביגיל ריחמה בכל לבה על קהל הילדים האומלל, שמקבל ארטיק אחת ליומיים, או שניים ליום, לא כמו אנחנו בילדותנו העשוקה. "עכשיו אני נזכרת שדיתי חזרה בפה כחול, מה שאומר שהיו בהחלט. מאין? ולמה אלה נשארו כאן? אני מתחילה לחשוש שעצם ההבאה אלינו הביתה מקורה בתאונה". את השיח הזה ניהלנו במרפסת החשוכה, כשהטילונים כבר פתוחים בידינו - וכך הבחנתי פתאום כי בזווית של בנין 18 , בגובה הקומה הראשונה, נראות לשונות אש. "אמא'לה, מה זה?" לחששתי לאביגיל. "אש במרפסת! וכולם ישנים בטח! מפחיד!" "אוי, מה נעשה?" "אולי נזרוק על האש את הקרטיבים של דיתי", הצעתי בבדיחּות של לחץ, ואביגיל תקעה בי מבט משתומם, לא מבינה את הבדיחה המוזרה. "נזמין מכבי אש?" הצעתי במעשיות. אביגיל קצת היססה. "את יודעת מה, בואי נרד למטה ונבדוק מה קורה שם. אני אקח אתי את הנייד. מקסימום נזמין משם". השארנו את אושי הישן בבית וירדנו בריצה למטה, מתקרבות לבניין 18 .ריח האש התגבר, ויחד אתו נשמעו קולות. ב"ה, לא ישנים שם. הקפנו את הבניין עד שנגלתה המרפסת מולנו במלואה. שני בחורים מול מספר לבֵ נים המונחות באופן פיראטי, צולים תפוחי אדמה בתוך לשונות האש שרק את קצותן ראינו והן הבהילו אותנו כל כך, כשעוד כמה ילדים מסתובבים להם בין הרגליים ואמא אחת נותנת הוראות בטיחות. "זה לא הוגן", ייללה ילדה אחת, "גמרו לנו את כל מאגר הארטיקים שבמקפיא!" "היו חייבים להביא אותם לבית כנסת", הוכיח אותה אחד הגדולים יותר. "לא מצאו את הקרטונים של בית הכנסת, הגבאי לא ידע למי הבן שלו העביר אותם, והבן לא היה בבית. רצית שלילדים שם לא יהיה כלום?" נפתרה התעלומה! אולי לא נעים לחדור למרחב הפרטי של אנשים בחצי הלילה, אבל היה נחמד כל כך לשמח אותם בארטיקים תמורת החסד שהם גמלו עם כל ילדי השכונה. "רק תהייה אחת נשארה לי", אמרתי לאביגיל, לאחר שמסרנו קרטון שלם לידי הילדים המרוגשים שליוו אותנו חזור, "איך דיתי וישי שכחו מהתכולה המרגשת שבמקפיא?" "כנראה זה לא ריגש אותם באמת, הם פשוט עשו חסד עם הבן של הגבאי, חמודים שכמותם", הנהנה אביגיל בראשה. "כנראה הם לא שמעו שמחפשים את הקרטונים, והעניין פרח מראשם. בימינו, מי מתרגש מארטיק קרח?..." "אולי רק כאלה שיושבים מול מדורה באחת בלילה..." הצעתי. "ומפילים לנו את הלב", היא השלימה בבדיחות. 4בנות עשרה ואמן מספרות ְאֶ מעֶ שֹ ְ רֵ ה פרקי הווי /// ד' רוטנשטרייך בצי - נשואה +1 אביגיל - נשואה אפי - שנה ראשונה בחוץ בתוש - כיתה י"ב דיתי - כיתה ד' יסודי ישי - כיתה ב' ארטיק קרח פרק 206 תשפ"ד 35 46

ף . חרי אתגרים ושעשועי חשיבה /// פ פתרונות יש לשלוח עד שבוע מיום קבלת הגליון: לכתובת: "זרקור" ת.ד. 5284 ירושלים 91052 או בפקס: 5372784-02 לשלוח בדף נפרד ולציין עבור מדור שעת פיצוח בין הפותרים תיערך הגרלה אילת מיזל, ביתר עילית הזוכים: מן, אלעד פיסטוקים בונדוקים אגוזי מלך רבי עקיבא: "צללת במים אדירים והעלית חרס בידך" )בבא קמא צא, א(. נעשה ונשמע, שומע כעונה, מענה לשון, לשון נקייה, ניקיון כפיים, כף היד, יד חזקה, חזקת הבתים, בית המדרש, מדרש רבה, רבה אמונתך, אמונת חכמים, חכמי המשנה, משנה סדורה, סדר הדורות, דור תהפוכות, הפך פניו, פנים נפולות, נפל ברוחו, רוח היום, ימי המעשה. 8014 .1 6921 .2 פתרונות לשעת פיצוח גיליון 33 לחם חוק הוא ביטוי שמשמעו פרנסה בסיסית. מהו מקורו של ביטוי זה? חוק הביטוי אגוזי מלך /// ידע יהודי דרגות///קל: בינוני: קשה: שעת פיצוח קושי קבוקים /// סודוקו ועוד הלוחות הבאים מחולקים לכלובים – אקווריומים. השחרת משבצת באקווריום היא כביכול מילוי מים בו. לכן, אם משחירים משבצת מסוימת יש להשחיר את כל המשבצות באותו אקווריום עד לגובה זה )כולל אלו הנמצאות באותו מפלס(. משבצות ריקות סמנו באיקס. אכן, אין חובה להשחיר משבצות בכל אקווריום שהוא, וייתכן שיש אקווריומים ריקים. המספרים בצדי השורות והטורים מציינים את מספר המשבצות המלאות שבהם. שביל ארוך העשוי מ-1750 מרצפות עוקבות, מסתיים במאורת עכברים. בתחילת השביל, במרצפת מס' 1 ,עומד חתול, ובהמשך השביל, במרצפת מס' 301 עומד עכבר. ברגע זה מתחיל מרדף, כאשר החתול מנסה להשיג את העכבר, והעכבר הנרדף מנסה להגיע למאורה, לשם החתול אינו מסוגל להיכנס. • כאשר העכבר עושה 10 צעדים גומא החתול 45 מרצפות • ב-4 צעדים עובר העכבר 15 מרצפות האם יספיק העכבר להגיע למאורתו קודם שיתפוס אותו החתול? אקווריום מרדף רצחני בונדוקים /// חידות היגיון 35 תשפ"ד 47

אֲ נִ י אֶ עֱ צֹר אֶ ת הָ רּוחַ עַ ל ְּתַ פקִ ידֹו... ְהַ פ ְ רָ עָ ה ל ְ ׁשֹוטֵ ר ּבִ זמַ ן מִ ּלּוי אַ חֲ רֵ יהֶ ם, ּבָ אֵ ׁש ּובַ ּמַ יִ ם! ְ הֵ ם הִ ת ְקַ ּד ְ מּו לכָ אן! אֵ לֵ ְך ְ אֹותִ י! הִ ּנֵ ה הַ ּצעָ דִ ים ׁשֶ ּלָ הֶ ם! ְ אֲ בָ ל ׁשּום ּדָ בָ ר ֹלא יַ עצֹר השולח 'זרקור' ת"ד 5284 ירושלים 91052 עיתון רשום ברשות הדואר ירושלים YERUSHALAYIM P.P. שולם ש' 55 ְּתַ קצִ יר: ְהֶ ר ְ ץ מֹולִ יְך אֶ ת הַ ּיהּודִ ים ְּב ְ כֹוחֹות עַ צ ְ מֹו ּבֶ הָ רִ ים לכִ ּוּון אֲ חּוזַ ת ְׁש ְּפ ְרִ ינ ְ ּגֶ ן. הַ ּדֻ ּכָ ס מ ַג ְ ּלֶ ה ׁשֶ הֵ ם ּפָ לׁשּו ְל ְׁשִ ט ְ חֹו. ּב ְ אֹפֶ ן מַ פ ְ ּתִ יעַ , הּוא מַ חּבִ יא ְ אֹותָ ם ּבַ ּמַ ר ְ ּתֵ ף - ׁשָ ם מֹוצֵ א הֶ רץ ְל ְהַ פ ְ ּתָ עָ תֹו אֶ ת הֹורָ יו... מִ תּבָ רֵ ר ְ ׁשֶ הַ ּדֻ ּכָ ס מַ ּצִ יל י ְ הּודִ ים ּבֶ הָ רִ ים ּכדֵ י ְ לַ הֲ פְֹך אֹותָ ם לִ מ ְׁשָ רתִ ים ּבַ אֲ חֻ ּזָ ה ׁשֶ ּלֹו. ְהֶ ר ְ ץ זֹועֵ ק ׁשֶ הֵ ם חַ ּיָ בִ ים לִ ברֹחַ מִ ּשָׁ ם. ְּבֵ ינתַ יִ ם, הַ ּשֹׁוטֵ ר עֹוקֵ ב אַ חֲ רֵ י טֹובִ ּיָ ה ְו ְ כָ ְך מֹוצֵ א אֶ ת עִ ּק ְ בֹות הַ ּבֹורחִ ים. כתבה: חיה | ציירה: אביגיל כהן נ"ב מִ י ּכֹורֶ ה ּפֹה ְמַ ל ְ ּכֹודֹות ל ְׁשֹוטרִ ים? ְׁשֹוטרִ ים אֹו ּגַ ּנָ בִ ים, ְ מָ ה אִ כּפַ ת לִ י? ְּכֻ ּל ְ כֶ ם ּפֹולׁשִ ים! ְּב ְלִ י רׁשּותִ י! ְ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא נִ כ ְ נָ ס לכָ אן ְּב ְ ׁשֶ טַ ח אֲ חּוזַ ת ׁש ְּפ ְרִ ינּגֶ ן! ְ הַ חּוצָ ה! אַ ּתָ ה נִ מצָ א ְ אֲ דֹונִ י הַ ּשֹׁוטֵ ר! הּוא מ ְ דַ ּבֵ ר עַ ל ּפֹולׁשִ ים? הּוא ְּב ְעַ צ ְמֹו מ ְ סַ ּיֵ עַ ל ְפֹול ְ ׁשִ ים ל ְ הִ ּכָ נֵ ס ל ְ ׁשֶ טַ ח ׁש ְוַ יץ! ְ הּוא מַ ח ְ ּבִ יא אֹותָ ם אֶ צלֹו ּבָ אֲ חֻ ּזָ ה. אַ ּתָ ה יָ כֹול ְ לָ בֹוא לִ ראֹות... הִ ּנֵ ה הָ עֲ קֵ בֹות ׁשֶ ּלָ הֶ ם... ְ ׁשֶ ּלִ י נִ כ ְנ ְ סּו ל ְ ׁשָ ם ּב ְלִ י רׁשּותִ י... ְ הּוא מ ְ ׁשַ ּקֵ ר! הַ ּיהּודִ ים ׁשֶ ּבַ ּטִ ירָ ה ּכָ כָ ה??? ַ הָ רֶ ג ְ ע אָ מַ רּתָ , ׁשֶ אַ ף ְ אֶ חָ ד ֹלא נִ כנָ ס לָ אֲ חֻ ּזָ ה ְׁשֶ ּל ְָך ּב ְלִ י רׁשּות... שחור שלג