7 החגים נגמרו אבל אנחנו מתחילים שוב... מבראשית משפחה בחרוזים יום הולדת לדוד שמוליק 38 12 עוד יום בלי האמא... "למטה, אבא של דוידוביץ' אמר שהמחסן שמאחורי לוין הוא מקום טוב למקלט". תיקי לא המתינה לסיום המשפט. היא טסה לעבר הדלת, פתחה אותה לרווחה ואמרה: "אמא, אני יורדת". נאן מילר לא ענתה אפילו. למען האמת, גם היא עצמה היתה יורדת, אם רק היה מתאפשר לה, אבל האורז המתבשל על אש קטנה זקוק להשגחה, ו... את כל השאר אפשר יהיה ממילא לדלות מפיה של רבקי. היא נתנה עוד בחישה קלה בסיר טרם שהנחיתה עליו את המכסה, מרגישה בהקלה הגדולה הפושטת בה עם הידיעה שהביאה בתה הקטנה מן החצר. כמה טוב שדוידוביץ' נטל יוזמה והחליט לדאוג למקלט. כל האנשים מדברים רק על המלחמה המתקרבת; בחדשות מביאים שוב ושוב את קולו המתרברב של נאצר נשיא מצרים הבטוח ללא כל ספק שהפעם, שלא כב'מבצע סיני'*, לא תחמוק ישראל מתבוסה מוחצת. איך נפל לבה בקרבה אמש, כשעלתה לשכנה וייס ללוות שני גזרים למרק, לשמע השיר הנוראי שהועבר אותו רגע ב'קול הרעם מקהיר'*, שיר נורא המזמר בהתלהבות על כך שכל תושבי ישראל ייזרקו בקרוב אל הים וישמשו טרף לדגים ולכרישים. אולי גם הם יאלצו לקנות טרנזיסטור משומש קטן, רק כדי לשמוע תקנות והוראות דחופות שישודרו בשעת חירום - חלף בה הרהור. "אמא, גם אני יורדת!" חתכה רבקי את הלך מחשבותיה, "דוידוביץ' אמר שגם ילדים בגילי יכולים לעזור". "יופי, לכי ומלאי ושיהיה לך לבריאות". ומה? היתה בטוחה שכבר ירדו השלווה והמרגוע על בתי היהודים בארץ ובכל העולם. האם לא הספיק לגויים הטבח הנורא באירופה? באותם ימי זוועות, לפחות היתה היא ילדה קטנה, והיה לה לאן לברוח. ומה עכשיו? לאן תבריח את ילדיה שלה? שוב לשוויץ??? "רבותי ההיסטוריה חוזרת..." פיזמה לעצמה פזמון ישן במרירות גלויה. ילדים יהודים דור אחר דור מוצאים מחסה בבית הסבתא בשווייץ. דמעות בצבצו בעיניה בחשבה על כך, והיא שמחה שרבקי כבר ירדה, וגם תיקי ושימי אינם לידה לשאול שאלות מיותרות. עוד הצצה קלה אל תוך סיר האלומיניום הקטן; האורז מוכן. נאן כיבתה את האש. "אפילו מקלט ראוי לשמו, אין בכל השכונה הזאת", המשיכה לקונן בלבה. גם לבעלה אמרה בערך אותם דברים, ממש הבוקר. "איזו מין ממשלה זאת, שאינה יודעת לדאוג לתושביה בעיתות מלחמה..." סוגרת מעגל 6 29 הקומה השניה לנוער2929 שרי תשפ"ד | פרשת בראשית | מספר גליון 2477 ת כ"ו ב חווית קריאה מבית טוב 4 34 ששה ימים ושקית ממתקים סיפור חדש בסדרה האהובה! מגלגלים שיחה סיפור לארוחת ערב זיכרונות הוד מהרבנית בת שבע קנייבסקי זצ"ל
דבר מערכת כמה מילים להתחלה ת"ד 5284 ,ירושלים מיקוד: 9105201 02-5385468 :טלפון 02-5372784 :פקס עורכת: לאה פריד סגנית עורכת: תמר מיזל טוב לגדול עם זרקור להצטרפות למשפחת המנויים חייגו: 5385468-02 בפיקוח הועדה לביקורת ספרים על טהרת הקודש שע"י בד"ץ שערי הוראה ציורים: אביגיל כהן | חיה חסיד | בתיה יונה | תמי קורן חני אייזנשטיין | שושי קלינגר | אסתר גנוט | רבקה מייברג עיצוב גרפי: מירי טרייטל | ר' וצלר | רבקי ורנר | חני ח' העיתון מחולק למנויים במהלך הימים ראשון-חמישי אם לא קיבלתם את העיתון לתיבת הדואר בפרק זמן זה, נא הודיעו לנו בהקדם, החל מיום חמישי בשעה 00:17. השאירו שם, כתובת, מספר טלפון וסיבת פנייה במשרד טל' 5385468-02 שלוחה 3 שיתוף הפעולה שלכם, ועדכון מיידי של תקלות - יאפשר לנו טיפול מהיר בפנייתכם. בס"ד ומה תקראו הפעם?... 3 מי בסוף שמח יותר? פרשת השבוע עם סבא יהושע מעשה אבות לבנים 4 קנאה של מצווה 5 סתם יום אני קורא בעצמי סיפור לארוחת ערב 6 שבוע של ממתקים 7 מבראשית משפחה בחרוזים 8 לא רק על עצמה סיפור שבועי 10 פריחת החצב חוג נחוגה מגלגלים שיחה 12 הדוד הטוב הבית של שנינו 15 תשובות מחוכמות 16 הציירים הצעירים 18 יחי המלך אנשהו ציירתי לך סוד 20 מטפסים לגובה הלכנו לאיבוד 22 לא אשם 24 המכירה הפומבית עקבות בנהר הכסף הכי בעולם 26 נסיכות סילנד 28 אתנחתא 29 והלאה הקומה השנייה לנוער ּ ַ ה ַח ּגִ ים ֶ ָח ְלופ ׁ ּ אֹוי, קֹורֹות הַ ּסֻ ּכָ ה הָ אֲ הּובָ ה ּכְ בָ ר אֲ רּוזֹות... ׁשְ לֹויְ מִ י חָ ׁשַ ב ׁשֶ הִ יא ּתִ ּׁשָ אֵ ר ִמ לְ פָ חֹות עֹוד יֹום עַ ל עָ מְ דָ ּה, קִ ּוָ ה לְ הִ תְ ּבַ ּׂשֵ ם עֹוד מְ עַ ט מֵ רֵ יחַ הָ אֶ תְ רֹוגִ ים - אֲ בָ ל ּגַ ם הֵ ם נֶ חְ ּתְ כּו מִ ן הַ ּסְ כָ ְך ּבִ ידֵ י אֶ חָ יו הַ ּזְ רִ יזִ ים, ּוׁשְ אָ ר הַ ּקִ ּׁשּוטִ ים ּכְ בָ ר נֶ עֱ רָ מִ ים ּבִ זְ הִ ירּות זֶ ה עַ ל זֶ ה ּבִ ידֵ י הָ אֲ חָ יֹות הַ ּגְ דֹולֹות, מִ תְ ּכֹונְ נִ ים לְ תַ רְ ּדֵ מַ ת חֹרֶ ף ּבְ אַ רְ ּגַ ז הַ ּמִ ּטֹות הָ רָ חָ ב מִ ּתַ חַ ת לַ ּׂשְ מִ יכֹות. ּכַ ּמָ ה חֲ בָ ל. ּכֹה מַ הֵ ר עָ בַ ר הַ חַ ג, וְ ׂשִ מְ חַ ת ּתֹורָ ה, וְ הַ הַ ּקָ פֹות הַ ּמַ רְ קִ ידֹות הַ מְ מַ ּלְ אֹות ׂשִ מְ חָ ה עֲ צּומָ ה ּבַ ּלֵ ב. ּומַ ה ּיְ הֵ א עַ ּתָ ה? זֶ הּו? חָ לַ ף עָ בַ ר לֹו? ּתָ בֹוא הַ ּׁשִ גְ רָ ה הַ ּמְ ׁשַ עֲ מֶ מֶ ת וְ תַ ׁשְ ּכִ יחַ הַ ּכֹל? אָ כֵ ן, יֵ ׁש עֹוד יְ לָ דִ ים וִ ילָ דֹות ּכְ מֹו ׁשְ לֹויְ מִ י, ׁשֶ הַ ּפְ רֵ דָ ה מִ ימֵ י הַ חַ ּגִ ים הַ מְ רֹומְ מִ ים קָ ׁשָ ה עֲ לֵ יהֶ ם, וְ הֵ ם אֲ פִ ּלּו חֹוׁשְ ׁשִ ים קְ צָ ת מִ ן הַ ּׁשִ גְ רָ ה, ׁשֶ ּנִ רְ אֵ ית לָ הֶ ם אֲ פֹרָ ה ּודְ הּויָ ה. מַ ּמָ ׁש לִ כְ בֹוד הַ יְ לָ דִ ים הַ ּלָ לּו, ׁשֶ הַ ּנְ ׁשָ מָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ם הַ ּטְ הֹורָ ה ׁשֹואֶ פֶ ת לְ עֹוד טִ יּפ-טִ ּפַ ת טַ ל ּתְ חִ ּיָ ה מִ ן הַ ּיָ מִ ים ׁשֶ חָ לְ פּו עָ לֵ ינּו - מֻ קְ ּדָ ׁש הַ ּׁשִ יר הַ ּבָ א, אֹותֹו ּכָ תְ בָ ה ּבַ עֲ בּורֵ נּו הַ ּמְ ׁשֹורֶ רֶ ת הַ יְ דּועָ ה צִ ּפֹורָ ה וַ יְ נְ גֶ רְ טֶ ן. קִ רְ אּו וְ הִ תְ עֹודְ דּו: רֵ אׁשִ ית הַ ּׁשָ נָ ה אַ ְך הִ תְ חִ ילָ ה – ּוכְ בָ ר לְ פָ נֵ ינּו ׁשַ ּבַ ת מְ בָ רְ כִ ים מַ רְ חֶ ׁשְ וָ ן; עֹוד צְ לִ ילֵ י הַ ּתְ פִ ּלֹות מִ תְ נַ ּגְ נִ ים ּבְ אָ זְ נֵ ינּו ּבְ תֹוְך יַ ם רְ גָ ׁשֹות מְ גֻ ּוָ ן: הִ תְ ּפַ ּיְ סּות, הִ תְ עַ ּלּות, הִ ּטָ הֲ רּות, הִ תְ ּפַ עֲ לּות, הִ תְ רַ ּגְ ׁשּות, הִ תְ לַ הֲ בּות וְ ׂשִ מְ חָ ה, ּוכְ בָ ר-ּכְ בָ ר – 'וְ תֵ ן טַ ל ּומָ טָ ר לִ בְ רָ כָ ה'... ּכֵ ן, חָ לְ פּו הַ חַ ּגִ ים. הַ ּׁשִ גְ רָ ה מְ אַ ּיֶ מֶ ת? עָ בִ ים מְ כַ ּסִ ים ׁשָ מַ יִ ם צַ חִ ים? מַ נְ ּגִ ינָ ה ׁשֶ ּבָ רֹאׁש ּובַ ּלֵ ב מִ זְ ּדַ מְ זֶ מֶ ת ּתַ בְ טִ יחַ : חָ לְ פּו, אַ ְך עֹודָ ם מַ מְ ׁשִ יכִ ים... ּפֹורְ ׂשִ ים לִ קְ רָ אתֵ נּו זְ רֹועֹות ׁשֶ ל קִ רְ בָ ה ׁשְ לַ ל יָ מִ ים חֲ לָ קִ ים ּבְ לִ י רְ בָ ב – ּבְ מָ ה נְ מַ ּלְ אֵ ם? הַ לְ וַ אי ּבַ ּטֹובָ ה ׁשֶ ּלִ ּבֵ נּו סָ פַ ג עַ ד עַ כְ ׁשָ ו. ּתֹודָ ה לִ גְ בֶ רֶ ת וַ יְ נְ גֶ רְ טֶ ן. אָ כֵ ן, הַ ּמֹועֲ דִ ים ׁשֶ חָ לְ פּו עָ לֵ ינּו עֹוד מַ מְ ׁשִ יכִ ים לְ לַ ּוֹותֵ נּו, מַ רְ עִ יפִ ים עָ לֵ ינּו רּוחַ טֹובָ ה ּומְ נִ יבִ ים הַ חּוצָ ה ּכָ ל מַ ה ּׁשֶ ּסָ פַ גְ נּו ּבְ צִ ּלָ ם. ּבְ גִ לְ יֹונֵ נּו הַ ּפַ עַ ם ׁשְ לַ ל חֳ מָ רִ ים ּומְ דֹורִ ים הַ ּפֹותְ חִ ים אֶ ת יְ מֵ י הַ ּׁשִ גְ רָ ה הַ ּבָ אִ ים עָ לֵ ינּו לְ טֹובָ ה, וְ רּוחַ הַ ּסְ תָ ו ּכְ בָ ר מְ נַ ּׁשֶ בֶ ת ּבֵ ינֵ יהֶ ם. קִ רְ אּו וְ תֵ הָ נּו! לאה פריד בשבוע הבא בעז"ה יצורפו ל'זרקור' מדבקות להדבקה על תיבת הדואר שלכם. שימו לב וחפשו את המדבקה בתוך העטיפה! המנוי על זרקור הוא על דעת שכל טעות ממונית שתיווצר בשגגה ע"י זרקור ולא תיתבע, תיחשב כוויתור מצד המנוי תשפ"ד 4 2
ּבְ רֵ אׁשִ ית "וְ נֶ חְ מָ ד הָ עֵ ץ לְ הַ ְשׂכּ ִ יל..." )בראשית ג ו( "ּולְ אָ דָ ם אָ מַ ר ּכִ י ׁשָ מַ עְ ּתָ לְ קֹול אִ ׁשְ ּתְ ָך וַ ּתֹאכַ ל מִ ן הָ עֵ ץ... בּ ְ זֵ עַ ת אַ פּ ֶ יָך תֹּאכַ ל לֶ חֶ ם..." )ּבְ רֵ אׁשִ ית ג יז-יֵ ט( מִ י ּבַ ּסֹוף ׂשָ מֵ חַ יֹותֵ ר? עמוד זה טעון גניזה "הִ סְ ּתַ ּדַ רְ ּתְ עִ ם הַ ּלּונָ ה ּפַ ארְ ק ּבִ ׁשְ בִ יל הַ יְ לָ דִ ים?" ׁשָ אֲ לָ ה אִ ּמָ א אֶ ת ּדֹודָ ה סִ ימָ ה. ּדֹודָ ה סִ ימָ ה רָ צְ תָ ה לִ ׁשְ ֹלחַ אֶ ת ּבָ נֶ יהָ הַ ּגְ דֹולִ ים לְ טִ ּיּול עִ ם סִ ּיּום ּבֵ ין הַ ּזְ מַ ּנִ ים, אֲ בָ ל, ּכְ פִ י ׁשֶ ּקֹורֶ ה לָ ּה ּבְ כָ ל ּפַ עַ ם - הִ תְ קַ ּׁשְ תָ ה לְ קַ ּבֵ ל הַ חְ לָ טָ ה. אֵ יְך ּתֵ דַ ע מַ הּו הַ ּפַ ארְ ק הַ ּמֻ צְ לָ ח ּבְ יֹותֵ ר? ּבְ ׁשָ בּועַ ׁשֶ עָ בַ ר הִ תְ קַ ּׁשְ רָ ה לְ הִ תְ יַ עֵ ץ עִ ם אִ ּמָ א, אֲ בָ ל יָ צְ אָ ה נְ בֹוכָ ה. אִ ּמָ א סִ ּפְ רָ ה ּכִ י יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים הֹולֵ ְך ּבְ יֹום רְ בִ יעִ י לְ פָ ארְ ק 'הַ ּתַ עֲ לּול' הַ ּמָ עֳ דָ ף ּבְ עֵ ינָ יו, אֲ בָ ל הַ ּבָ נִ ים ׁשֶ ל ּדֹוד אַ בְ רֵ ימִ י הֹולְ כִ ים ּבְ יֹום ׁשְ לִ יׁשִ י ּדַ וְ קָ א לְ 'עַ ל הַ ּגֹבַ ּה'... "ׁשְ ּתֵ י אֶ פְ שָ ׁרֻ ּיֹות! מָ ה עֹוׂשִ ים? אַ ּתְ יֹודַ עַ ת ׁשֶ ּלִ י קָ ׁשֶ ה מְ אֹד לְ הַ חְ לִ יט..." נֶ אֶ נְ חָ ה אָ ז ּדֹודָ ה סִ ימָ ה. אֲ בָ ל הַ ּפַ עַ ם נִ ׁשְ מְ עָ ה הַ ּדֹודָ ה מְ אֹוׁשֶ ׁשֶ ת. "ּדֹוד מֹׁשֶ ה יַ חְ לִ יט ּבִ ׁשְ בִ ילֵ נּו", הִ יא הֹודִ יעָ ה. "הּוא ּכְ בָ ר יַ עֲ ׂשֶ ה אֶ ת הַ ּמִ בְ חָ נִ ים ׁשֶ ּלֹו!" וְ הִ יא ּתֵ אֲ רָ ה לְ אִ ּמָ א אֶ ת ּתָ כְ נִ יתָ ם. יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים ֹלא ׁשָ מַ ע אֶ ת הַ ּׂשִ יחָ ה. הּוא ׁשָ קּועַ הָ יָ ה ּבְ הִ תְ אַ רְ ּגְ נּות. "זֶ ה ּפָ ׁשּוט ּגְ אֹונִ י", הּוא סִ ּפֵ ר ּבְ גַ אֲ וָ ה. "ֹלא נִ רְ ׁשַ מְ ּתִ י לַ הַ ּסָ עֹות מֵ רֹאׁש, ּכִ י חִ ּׁשַ בְ ּתִ י ּומָ צָ אתִ י ׁשֶ ּיִ ּׁשָ אֲ רּו מְ קֹומֹות מְ יֻ ּתָ רִ ים. ּבָ רֶ גַ ע הָ אַ חֲ רֹון עָ רַ כְ ּתִ י מִ כְ רָ ז ּבֵ ין הַ הַ ּסָ עֹות ׁשֶ ּנֹותְ רּו ּבָ הֶ ן מְ קֹומֹות, וְ הִ ּׂשַ גְ ּתִ י נְ סִ יעָ ה ּבְ זִ יל הַ ּזֹול..." "נּו, ּבָ רּוְך ה'", סִ ּכֵ ם אַ ּבָ א. "ּגַ ם זֹול וְ גַ ם ּתֵ הָ נּו". "וְ אּולַ י אֲ פִ ּלּו ּתַ עַ מְ דּו ּבַ ּמִ בְ חָ ן ׁשֶ ל ּדֹוד מֹׁשֶ ה", הֹוסִ יפָ ה אִ ּמָ א מִ ׁשְ ּפָ ט סָ תּום ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא הֵ בִ ין. הַ יְ לָ דִ ים ׂשָ מְ חּו וְ נֶ הֱ נּו, ּומִ ּׁשֶ ּׁשָ בּו הֶ חְ לִ יפּו חֲ וָ יֹות עִ ם ּבְ נֵ י הַ ּדֹודִ ים ׁשֶ ּנָ סְ עּו ּבְ יֹום הָ אֶ תְ מֹול. "הֵ ם ׁשִ ּלְ מּו אּולַ י מָ אתַ יִ ם ׁשֶ קֶ ל יֹותֵ ר", ּבִ ּׂשֵ ר יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים לְ מֵ אִ ירְ צִ 'יק. "חֲ בָ ל... ּכְ ׁשֶ ּפֹועֲ לִ ים מִ ּתֹוְך חֶ ׁשְ ּבֹון, ּתָ מִ יד מַ רְ וִ יחִ ים", חִ ּנֵ ְך אֶ ת מֵ אִ ירְ צִ 'יק ּבְ תֹובָ נֹות הַ חַ ּיִ ים. ּובָ עֶ רֶ ב, נִ כְ נַ ס אֶ ל הַ ּבַ יִ ת הַ ּדֹוד מֹׁשֶ ה. "נּו, אֵ יְך הָ יָ ה?" ּבִ ּקֵ ׁש לָ דַ עַ ת. יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים סִ ּפֵ ר ׁשֶ הַ ּמָ קֹום מֻ צְ לָ ח מְ אֹד, וְ עַ ד מְ הֵ רָ ה נִ פְ רַ ד מֵ הֶ ם הַ ּדֹוד וְ יָ צָ א. "זֶ ה הָ יָ ה הַ ּמִ בְ חָ ן", הִ סְ ּבִ ירָ ה אִ ּמָ א לַ יְ לָ דִ ים, ׁשֶ ּתָ הּו לְ פֵ ׁשֶ ר הַ ּבִ ּקּור הַ ּקְ צַ רְ צַ ר. "הַ ּדֹוד הֶ חְ לִ יט לְ הַ ּגִ יעַ לִ ׁשְ ּתֵ י הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חֹות אַ חֲ רֵ י הַ ּבִ ּקּור ּבַ ּפָ ארְ ק, ּולְ בָ רֵ ר אֵ יְך הָ יָ ה. לְ פִ י הַ ּׂשִ מְ חָ ה וְ הַ הִ תְ לַ הֲ בּות ּבַ ּתְ ׁשּובָ ה - יִ בְ חַ ר אֶ ת הַ ּלּונָ ה ּפַ ארְ ק ׁשֶ אֵ לָ יו יִ ׁשְ לַ ח אֶ ת יְ לָ דָ יו... זֶ ה סּוג הָ רַ עְ יֹונֹות ׁשֶ ל ּדֹוד מֹׁשֶ ה", סִ ּכְ מָ ה אִ ּמָ א ּבְ חִ ּיּוְך . ּגַ ם יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים חִ ּיֵ ְך. אֲ בָ ל ּבְ לֵ יל ׁשַ ּבָ ת הָ יּו ּפָ נָ יו מְ כֻ רְ ּכָ מִ ים. "ׁשְ מַ עְ ּתֶ ם? הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ל ּדֹוד מֹׁשֶ ה וְ דֹודָ ה סִ ימָ ה הָ לְ כּו ּבַ ּסֹוף לְ 'עַ ל הַ ּגֹבַ ּה', וְ ֹלא לַ ּפַ ארְ ק ׁשֶ ּלָ נּו - הַ 'ּתַ עֲ לּול'!" "ּומַ ּדּועַ זֶ ה אִ כְ ּפַ ת לְ ָך?" הִ תְ ּפַ ּלֵ א סַ ּבָ א, ּומִ ּיָ ד ׁשָ מַ ע אֶ ת הַ ּסִ ּפּור ּכֻ ּלֹו. "זֶ ה הָ יָ ה לּונָ ה ּפַ ארְ ק מְ צֻ ּיָ ן!" יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים חָ ׁש ּפָ גּועַ ּבְ אֹפֶ ן אִ יׁשִ י. סַ ּבָ א צָ חַ ק. "ּכַ ּנִ רְ אֶ ה הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ל ּדֹוד אַ בְ רֵ ימִ י נִ רְ אּו ׂשְ מֵ חִ ים יֹותֵ ר... ּומָ ה, אַ ּתֶ ם נֶ הֱ נֵ יתֶ ם?" "הָ אֱ מֶ ת, הַ ּמָ קֹום הָ יָ ה נֶ הְ ּדָ ר", אָ מַ ר יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים מְ הֻ רְ הָ ר, "אֲ בָ ל הַ חֶ ׁשְ ּבֹונֹות ֹלא נָ תְ נּו לִ י מָ נֹוחַ ... חֲ בָ ל. ּבִ לְ עֲ דֵ יהֶ ם, אּולַ י ּדֹוד מֹׁשֶ ה הָ יָ ה ּבֹוחֵ ר לָ לֶ כֶ ת ּבְ עִ קְ בֹותֵ ינּו..." "אֵ ילּו חֶ ׁשְ ּבֹונֹות?" הִ תְ עַ נְ יֵ ן סַ ּבָ א. "אֲ נִ י, ּבְ רֹב חָ כְ מָ תִ י", צִ חְ קֵ ק יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים, "הִ צְ לַ חְ ּתִ י לְ הַ ּׂשִ יג הֹוזָ לֹות מַ ׁשְ מָ עּותִ ּיֹות... נִ רְ ׁשַ מְ ּתִ י לַ הַ ּסָ עֹות ּבְ רֶ גַ ע הָ אַ חֲ רֹון, ּבָ חַ רְ ּתִ י אֶ ת הַ ּׁשָ עֹות הַ ּפָ חֹות מְ בֻ ּקָ ׁשֹות ּבַ ּפָ ארְ ק... קָ נִ יתִ י ּכַ רְ טִ יסִ ים מּוזָ לִ ים מֵ אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ ּקָ נּו וְ הִ תְ חָ רְ טּו..." "יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים", סַ ּבָ א הִ תְ רַ ּגֵ ׁש ּפִ תְ אֹום, "ּבֹוא נַ עֲ זֹב אֶ ת הַ ּפְ גִ יעֹות וְ גַ ם אֶ ת הַ ּלּונָ ה ּפַ ארְ ק, וְ נִ ׁשְ ּתַ ּמֵ ׁש ּבַ ּמִ קְ רֶ ה הַ ּזֶ ה ּכְ דֵ י לִ נְ סֹק לִ גְ בָ הִ ים. הַ ּסִ ּפּור ׁשֶ ּלְ ָך מַ דְ ּגִ ים נֶ הְ ּדָ ר יְ סֹוד מְ עַ נְ יֵ ן מְ אֹד ׁשֶ ל ּבַ עַ ל הַ 'ּמְ לֵ אכֶ ת מַ חְ ׁשֶ בֶ ת'! ּבְ פָ רָ ׁשָ תֵ נּו, אָ דָ ם הָ רִ אׁשֹון חָ טָ א וְ אָ כַ ל מֵ עֵ ץ הַ ּדַ עַ ת. עַ ל ּפִ י ּדִ בְ רֵ י הַ ּמְ לֶ אכֶ ת מַ חְ ׁשֶ בֶ ת, הַ חֵ טְ א קָ ׁשּור הָ יָ ה לְ כָ ְך ׁשֶ הָ אָ דָ ם, ּבַ ּדַ עַ ת ׁשֶ ּקָ נָ ה, הִ תְ ּבֹונֵ ן יֹותֵ ר מִ ּדַ י ּבְ ׁשָ רְ ׁשֵ י הַ ּבְ רִ יאָ ה, ּבְ מַ הּות ה', ּבִ דְ בָ רִ ים ׁשֶ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְ הַ ּׂשִ יג אֹותָ ם - עַ ד ׁשֶ הִ ּגִ יעַ לִ כְ פִ ירָ ה. וְ אֹומֵ ר ּבַ עַ ל הַ ּמְ לֶ אכֶ ת מַ חְ ׁשֶ בֶ ת, ׁשֶ הָ עֹנֶ ׁש ׁשֶ הֻ ּטַ ל עַ ל הָ אָ דָ ם - מְ רַ ּמֵ ז לֹו עַ ל הַ חֵ טְ א ׁשֶ חָ טָ א. וְ כָ ְך הּוא מַ סְ ּבִ יר: 'הֹואִ יל וְ הַ ּׂשֵ כֶ ל ּבָ אָ דָ ם הּוא עִ נְ יָ ן רַ ע, יְ עֹורֵ ר עָ לָ יו צָ רֹות ּומַ חְ ׁשָ בֹות מְ בֹהָ לֹות וְ הִ רְ הּורִ ים רָ עִ ים... ּכַ אֲ ׁשֶ ר נִ רְ אֶ ה עַ יִ ן ּבְ עַ יִ ן ּבָ עֹולָ ם הַ ּזֶ ה הֶ עָ כּור וְ הַ ּנִ בְ זֶ ה... אֵ ין אָ דָ ם ׁשֹוכֵ ן ּבְ ׁשָ לֹום, אֶ ּלָ א הַ ּבֹועֲ רִ ים ּבָ עָ ם... ּבְ אֹפֶ ן ׁשֶ ּכַ אֲ ׁשֶ ר נִ כְ נָ ס ּבָ אָ דָ ם רּוחַ חָ כְ מָ ה ּובִ ינָ ה... ּבָ רְ חּו לָ מֹו ּכָ ל הַ ּמְ נּוחֹות וְ הַ ּׁשַ לְ וָ ה.'.. הַ ּׂשֵ כֶ ל, הַ ּמַ חְ ׁשָ בֹות וְ הַ חֶ ׁשְ ּבֹונֹות - מְ עַ רְ עֲ רִ ים אֶ ת ׁשַ לְ וָ תֹו ׁשֶ ל אָ דָ ם! ּכְ כָ ל ׁשֶ ּיֶ חְ ּכַ ם יֹותֵ ר, ּכָ ְך רַ ּבִ ים הָ רֹגֶ ז וְ הָ עִ ּצָ בֹון ׁשֶ ּלֹו... וְ עַ ל זֹאת רִ ּמֵ ז הָ עֹנֶ ׁש ׁשֶ ּנִ ּתַ ן לְ אָ דָ ם. נִ גְ זַ ר עָ לָ יו לְ הִ תְ יַ ּגֵ עַ וְ לַ עֲ מֹל, 'ּבְ זֵ עַ ת אַ ּפֶ ָך תֹאכַ ל לֶ חֶ ם' - וְ ֹלא לִ הְ יֹות ּבִ מְ נּוחָ ה, ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיִ זְ ּכֹר אֶ ת הַ ּצַ עַ ר ׁשֶ ּנִ גְ רָ ם לֹו מִ ן הַ ּמַ חְ ׁשָ בָ ה הַ ּמְ רֻ ּבָ ה מִ ּדַ י, וְ יִ ׁשְ אַ ף אֶ ל הַ ּׁשַ לְ וָ ה - וְ יִ תְ רַ חֵ ק מֵ הַ ּמַ חֲ ׁשָ בֹות הַ ּמֻ גְ זָ מֹות וְ הַ מְ סֻ ּכָ נֹות ּבְ עִ נְ יָ נִ ים ׁשֶ אֵ ינֹו מַ ּׂשִ יגָ ם... ּכַ ּמּובָ ן, זֶ ה אֵ ינֹו אֹומֵ ר ׁשֶ עָ לֵ ינּו לִ הְ יֹות טִ ּפְ ׁשִ ים!" הִ דְ ּגִ יׁש סַ ּבָ א ּבְ חִ ּיּוְך. "רַ ק ּבְ עִ נְ יְ נֵ י יְ דִ יעַ ת ה' - ׁשָ ם עַ ל הָ אָ דָ ם לְ קַ ּבֵ ל אֶ ת מִ גְ ּבְ לֹותָ יו, לְ הָ בִ ין ׁשֶ ּיֵ ׁש ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְ הַ ּׂשִ יג, וְ חָ לִ ילָ ה לֹו מִ ּלִ דְ רֹׁש ּבַ ּמֻ פְ לָ א מִ ּמֶ ּנּו..." לְ יֹוסֵ ף חַ ּיִ ים יֵ ׁש רֹאׁש מְ מֻ ּלָ ח ׁשֶ ל סֹוחֵ ר אַ ְך הַ ּדֹוד ּבֹוחֵ ר לֹו ּפַ ארְ ק אַ חֵ ר... 4 תשפ"ד 3
ּדָ וִ ד הָ יָ ה טָ רּוד וְ נִ רְ ּגָ ׁש. הּוא מִ ּׁשֵ ׁש לְ ֹלא הֶ רֶ ף אֶ ת ּכִ יסֹו, הִ ּבִ יט ּבָ אֲ נָ ׁשִ ים הַ ּמַ מְ ּתִ ינִ ים לְ פָ נָ יו ּבַ ּתֹור, וְ חִ ּכָ ה ּבְ קֹצֶ ר רּוחַ לְ תֹורֹו. הּוא ּפָ תַ ח סֵ פֶ ר ּתְ הִ ּלִ ים, אַ ְך ֹלא הִ צְ לִ יחַ לְ הִ תְ רַ ּכֵ ז ּבַ ּמִ ּלִ ים. ּדָ וִ ד הִ צְ טַ ּנֵ ף ּבְ פִ ּנַ ת הַ חֶ דֶ ר, ׁשָ לַ ף אֶ ת עֲ רֵ מַ ת הַ ּׁשְ טָ רֹות מִ ּכִ יסֹו, וְ סָ פַ ר אֶ ת הַ ּסְ כּום ּבַ ּפַ עַ ם הַ ּמִ י-יֹודֵ עַ -ּכַ ּמָ ה. אַ ף ּכִ י הָ יָ ה אָ דָ ם אָ מִ יד, ֹלא נֶ חְ ׁשַ ב ּדָ וִ ד מְ יֻ ּדָ עֵ נּו לִ גְ בִ יר ׁשֶ ל מַ ּמָ ׁש; אַ ְך הַ ּסְ כּום ׁשֶ ּנָ ח הַ ּיֹום ּבְ כִ יסֹו הָ יָ ה ּגָ דֹול מְ אֹד, ּכָ זֶ ה ׁשֶ הָ רַ ּבִ י הַ ּנַ עֲ רָ ץ יּוכַ ל לְ הִ תְ ּפַ רְ נֵ ס מִ ּמֶ ּנּו לְ מֶ ׁשֶ ְך ּתְ קּופָ ה אֲ רֻ ּכָ ה, ּבְ הַ רְ חָ בָ ה. ּדָ וִ ד מִ תְ חַ ּקֶ ה הָ יָ ה אַ חַ ר הֲ לִ יכֹות הָ רַ ּבִ י מִ ּטָ אהׁש זֶ ה ּכְ בָ ר ׁשָ נִ ים אֲ חָ דֹות, קֹונֶ ה מִ ּמֶ ּנּו הֲ לִ יכֹות חַ ּיִ ים, וְ נַ עֲ ׂשֶ ה חָ סִ יד נֶ אֱ מָ ן. הּוא הִ בְ חִ ין ּכִ י הָ רַ ּבִ י מָ סּור ּכָ ל ּכָ ְך לְ צָ רְ כֵ י חֲ סִ ידָ יו, לֹוקֵ חַ הַ לְ וָ אֹות וְ הִ תְ חַ ּיְ בֻ ּיֹות לְ צֹרֶ ְך הֲ קָ מַ ת מֹוסְ דֹות הַ חִ ּנּוְך - עַ ד ּכִ י אֵ ין לֹו רֶ גַ ע ּפָ נּוי לִ דְ אֹג לְ עַ צְ מֹו וְ לִ בְ נֵ י ּבֵ יתֹו. הֶ חְ לִ יט ּדָ וִ ד לְ הֹורִ יד מְ עַ ט מֵ הָ עֹל הַ ּמֻ ּנָ ח עַ ל ּכִ תְ פֵ י הָ רַ ּבִ י. טָ רַ ח וְ אָ גַ ר מִ ּכָ אן ּומִ ּׁשָ ם סְ כּום ּכֶ סֶ ף נָ אֶ ה ּבִ מְ יֻ חָ ד, ּוצְ רָ רֹו ּבְ כִ יסֹו. עַ ּתָ ה יִ ּכָ נֵ ס אֶ ל הָ רַ ּבִ י, יַ ּגִ יׁש לֹו אֶ ת הַ ּכֶ סֶ ף, וְ ֹלא יַ קְ ּדִ יׁש אֹותֹו לְ ׁשּום צֹרֶ ְך ׁשֶ ל צְ דָ קָ ה - ֹלא עֲ בּור הַ ּיְ ׁשִ יבֹות אֹו הַ ּכֹולְ לִ ים, וְ ֹלא לְ צֹרֶ ְך הַ ּבִ נְ יָ ן הֶ חָ דָ ׁש הַ ּמּוקָ ם ּבַ ּקִ רְ יָ ה. ּכָ ְך, יּוכַ ל הָ רַ ּבִ י לְ הַ ׁשְ אִ יר אֶ ת הַ ּכֶ סֶ ף הַ ּזֶ ה לְ עַ צְ מֹו, ּכְ דֵ י לְ כַ לְ ּכֵ ל אֶ ת עַ צְ מֹו וְ אֶ ת מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו ּכָ רָ אּוי לֹו - הֶ חְ לִ יט ּדָ וִ ד. סֹוף סֹוף הִ ּגִ יעַ ּתֹורֹו ׁשֶ ל ּדָ וִ ד. הּוא נִ כְ נַ ס אֶ ל הָ רַ ּבִ י, ּובְ חִ ּיּוְך נִ רְ ּגָ ׁש הִ ּגִ יׁש לֹו אֶ ת הַ ּכֶ סֶ ף. הָ רַ ּבִ י ּבֵ רֵ ְך אֹותֹו ּבְ חֹם, הֹודָ ה לֹו מִ ּקֶ רֶ ב לֵ ב, וְ הִ תְ עַ נְ יֵ ן לְ מַ עֲ ׂשָ יו. ּדִ בְ רֵ י חִ ּזּוק יָ צְ אּו מִ ּפִ יו ׁשֶ ל הָ רַ ּבִ י, חֹודְ רִ ים אֶ ל לִ ּבֹו ׁשֶ ל ּדָ וִ ד ּומְ כַ ּוְ נִ ים אֹותֹו ּבִ דְ בַ ר ּתַ פְ קִ ידֹו הָ רּוחָ נִ י. ּבִ יצִ יאָ תֹו מֵ חֲ דַ ר הָ רַ ּבִ י, ֹלא הָ יָ ה מְ אֻ ּׁשָ ר מִ ּדָ וִ ד. הּוא הָ יָ ה ּבָ טּוחַ , ׁשֶ הָ רַ ּבִ י יֵ הָ נֶ ה מִ ן הַ ּמַ ּתָ נָ ה ׁשֶ ּלֹו. הֵ ן יֹודֵ עַ הּוא ּבְ וַ ּדָ אּות, ׁשֶ הָ רַ ּבִ י זָ קּוק לְ כֶ סֶ ף ּגַ ם לְ פַ רְ נָ סָ תֹו הּוא, וְ ֹלא רַ ק ּבִ ׁשְ בִ יל לָ תֵ ת לַ אֲ חֵ רִ ים... ּבְ כֶ סֶ ף זֶ ה, ׁשֶ ֹּלא הֻ קְ ּדַ ׁש לְ ׁשּום מַ ּטְ רַ ת צְ דָ קָ ה, יּוכַ ל לְ הִ ׁשְ ּתַ ּמֵ ׁש ּבְ ׂשִ מְ חָ ה לְ כָ ל צָ רְ כֵ י עַ צְ מֹו. וְ כָ ל זֶ ה יְ הֵ א ּבִ זְ כּותֹו, הַ ּתַ לְ מִ יד הַ ּנֶ אֱ מָ ן ׁשֶ ּדָ אַ ג לְ רַ ּבֹו! אַ ְך ׂשִ מְ חָ תֹו ֹלא נִ מְ ׁשְ כָ ה זְ מַ ן רַ ב. ּדַ ּקֹות סְ פּורֹות אַ חֲ רָ יו יָ צָ א מֵ חֲ דַ ר הָ רַ ּבִ י אַ בְ רֵ ְך ּבַ עַ ל מִ ׁשְ ּפָ חָ ה ּגְ דֹולָ ה, ּופָ נָ יו מַ בְ רִ יקֹות ּבְ אֹׁשֶ ר. "הֹו, נֵ ס ׁשֶ ל מַ ּמָ ׁש אֵ רַ ע לִ י!" צָ הַ ל הָ אַ בְ רֵ ְך. "ּבָ אתִ י לְ תַ ּנֹות לִ פְ נֵ י הָ רַ ּבִ י אֶ ת צָ רָ תִ י - ּבִ ּתִ י עֹומֶ דֶ ת לְ הִ ּנָ ׂשֵ א וְ אֵ ין לִ י מִ ּנַ יִ ן לְ ׁשַ ּלֵ ם אֶ ת הַ הֹוצָ אֹות הַ ּגְ דֹולֹות; ּולְ הַ פְ ּתָ עָ תִ י, הָ רַ ּבִ י הִ ּגִ יׁש לִ י חֲ בִ ילַ ת ׁשְ טָ רֹות ּגְ דֹולָ ה, ׁשֶ ּתּוכַ ל לְ מַ ּמֵ ן אֶ ת הַ חֲ תֻ ּנָ ה ּכֻ ּלָ ּה, וְ עֹוד יִ ּׁשָ אֵ ר מִ ּמֶ ּנָ ה ּכְ דֵ י לְ סַ ּיְ עֵ נִ י ּבְ פִ רְ נַ סְ ּתִ י הַ ּדְ חּוקָ ה!" חֲ בִ ילַ ת הַ ּׁשְ טָ רֹות ׁשֶ ּבִ ידֵ י הָ אַ בְ רֵ ְך הָ יְ תָ ה מֻ ּכֶ רֶ ת לְ דָ וִ ד. מֻ ּכֶ רֶ ת ּבִ מְ יֻ חָ ד... לִ ּבֹו צָ נַ ח ּבְ קִ רְ ּבֹו. הַ אִ ם מַ ּׁשֶ הּו ֹלא ּבְ סֵ דֶ ר ּבַ ּכֶ סֶ ף ׁשֶ ּלִ י? מַ ּדּועַ אֵ ין הָ רַ ּבִ י מְ עֻ נְ יָ ן לֵ הָ נֹות ּבְ עַ צְ מֹו מִ ן הַ ּמַ ּתָ נָ ה ׁשֶ ּלִ י? הַ אִ ם הַ ּׁשְ טָ רֹות ׁשֶ ּלִ י ּכֹה מְ אּוסִ ים, עַ ד ּכִ י הָ רַ ּבִ י רָ צָ ה לְ הִ ּפָ טֵ ר מֵ הֶ ם מִ ּיָ דִ ית? מַ ה ּגָ רַ ם לֹו לְ הַ עֲ נִ יק אֶ ת ּכֻ ּלָ ם, רֶ גַ ע אַ חֲ רֵ י ׁשֶ הִ ּגִ יעּו לְ יָ דֹו? נָ בֹוְך ּומְ בֻ לְ ּבָ ל נִ ּגַ ׁש ּדָ וִ ד לְ בֵ ית הַ ּמִ דְ רָ ׁש, וְ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל עַ רְ בִ ית עִ ם הַ ּצִ ּבּור ּבְ רָ אׁשּות הָ רַ ּבִ י. לְ אַ חַ ר הַ ּתְ פִ ּלָ ה, קָ רָ א לֹו הָ רַ ּבִ י וְ אָ מַ ר לֹו ּבַ ּפָ נִ ים מְ אִ ירִ ים: "ר' ּדָ וִ ד, ּדַ ע לְ ָך ׁשֶ ּקִ ּנֵ אתִ י ּבְ ָך! אֵ יזֹו נְ תִ ינָ ה ּגְ דֹולָ ה נָ תַ ּתָ ! ּכַ ּמָ ה אֹׁשֶ ר וַ ּדַ אי יִ הְ יֶ ה לְ ָך עַ ל ׁשּום ׁשֶ ּקִ ּיַ מְ ּתָ 'וְ אָ הַ בְ ּתָ לְ רֵ עֲ ָך ּכָ מֹוָך' ּבְ הִ ּדּור ׁשֶ אֵ ין ּכָ מֹוהּו, ּבְ הַ עֲ נִ יקְ ָך לְ אַ חֵ ר מַ ּתָ נָ ה ּגְ דֹולָ ה ׁשֶ ּכָ זֹו!" נּו? חָ לַ ף הִ רְ הּור ּבְ מֹוחֹו ׁשֶ ל ּדָ וִ ד - אִ ם ּכָ ְך הּוא, לָ ּמָ ה ּבְ כָ ל זֹאת נִ מְ נַ ע הָ רַ ּבִ י מִ ּלֵ הָ נֹות מֵ הַ ּכֶ סֶ ף ׁשֶ ּלִ י? וְ הָ רַ ּבִ י הִ מְ ׁשִ יְך: "ּכְ ׁשֶ ּנִ כְ נַ ס אַ חֲ רֶ יָך יְ הּודִ י עָ נִ י, הִ רְ ּגַ ׁשְ ּתִ י ׁשֶ עַ כְ ׁשָ ו ּגַ ם אֲ נִ י יָ כֹול לַ עֲ ׂשֹות ּכָ מֹוָך. ֹלא הִ תְ אַ ּפַ קְ ּתִ י, קָ מְ ּתִ י וְ הֶ עֱ נַ קְ ּתִ י לֹו אֶ ת הַ ּסְ כּום ּכֻ ּלֹו, ּכְ דֵ י לָ חּוׁש ּגַ ם אֲ נִ י אֶ ת הַ חֶ דְ וָ ה הַ ּגְ דֹולָ ה הַ ּזֹו. אָ ה, אֵ יזֹו זְ כּות נַ עֲ לָ ה! אַ ׁשְ רֵ ינּו ר' ּדָ וִ ד, מַ ה ּטֹוב חֶ לְ קֵ נּו ׁשֶ ּזָ כִ ינּו ׁשְ נֵ ינּו לָ תֵ ת נְ תִ ינָ ה ׁשֶ ּכָ זֹו!" מעשה אבות לבנים /// א' ימין ואלה תולדות קִ נְ אָ ה ׁשֶ ל מִ צְ וָ ה רַ ּבִ י מְ ׁשֻ ּלָ ם פֵ יׁש לַ אוִ וי זי"ע הָ אַ דְ מֹו"ר מִ ּטָ אהׁש נִ ּצֹול ׁשֹואָ ה, נִ פְ טַ ר ּבְ תשע"ה הֵ קִ ים אֶ ת 'קִ רְ יַ ת טָ אהׁש' ּבְ קָ נָ דָ ה, וְ חִ ּנֵ ְך אֶ ת אַ לְ פֵ י חֲ סִ ידָ יו לְ הִ ּׁשָ אֵ ר נֶ אֱ מָ נִ ים ּבְ כָ ל מַ הּותָ ם לְ דֶ רֶ ְך אֲ בֹותֵ ינּו. האדמור מטאהש תשפ"ד 4 4
באותיות גדולות/// ח' פרידמן מְ ׂשִ ימָ ה מַ הּו הַ ּיֹום ׁשֶ אַ ּתֶ ם הֲ כִ י אֹוהֲ בִ ים ּבַ ּׁשָ בּועַ ? סַ ּמְ נּו אֹותֹו ּבַ ּלּוחַ הַ ּׁשְ בּועִ י, וְ כִ תְ בּו מַ ּדּועַ . חִ ׁשְ בּו וְ כִ תְ בּו ּגַ ם ּבִ ׁשְ אָ ר הַ ּיָ מִ ים מַ ּׁשֶ הּו טֹוב אֶ חָ ד ׁשֶ ּׁשַ ּיָ ְך לְ כָ ל יֹום! סְ תָ ם יֹום הַ ּיֹום הָ יָ ה לִ י סְ תָ ם יֹום. ֹלא רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה וְ ֹלא יֹום ּכִ ּפּור. ֹלא סֻ ּכֹות וְ ֹלא ׂשִ מְ חַ ת ּתֹורָ ה. אֲ פִ ּלּו... אֲ פִ ּלּו ֹלא ׁשַ ּבָ ת. סְ תָ ם יֹום זֶ ה הָ יָ ה. סְ תָ ם יֹום, ׁשֶ ּבֹו הִ תְ עֹורַ רְ ּתִ י ּבַ ּבֹקֶ ר. אָ מַ רְ ּתִ י 'מֹודֶ ה אֲ נִ י'. נָ טַ לְ ּתִ י יָ דַ יִ ם. לָ בַ ׁשְ ּתִ י צִ יצִ ית וְ --- וְ הֵ בַ נְ ּתִ י, ּפִ תְ אֹום; ׁשֶ ּלְ יֶ לֶ ד יְ הּודִ י ׁשֶ ּזֹוכֶ ה לְ קַ ּיֵ ם מִ צְ וֹות, אֵ ין אַ ף ּפַ עַ ם יֹום ּכָ זֶ ה, ׁשֶ הּוא סְ תָ ם יֹום! 4 תשפ"ד 5
אמא מספרת/// ר' פס ב ֲארּו ַחת ֶער ֶ ַל סִ ּפּורִ ים ׁשָ בּועַ ׁשֶ ל מַ מְ ּתַ ּקִ ים "אֵ יזֶ ה ּפֶ עקָ לֶ ה!" ּכָ ל מִ י ׁשֶ ּנִ כְ נַ ס הַ ּבַ יְ תָ ה ּבְ יֹום ׁשִ ּׁשִ י הָ יָ ה מֻ כְ רָ ח לִ רְ אֹות אֶ ת ׂשַ ּקִ ית הַ ּמַ מְ ּתַ ּקִ ים הָ עֲ נָ קִ ית ׁשֶ חַ ּוִ י קִ ּבְ לָ ה ּבַ ּגַ ן לִ כְ בֹוד הַ תְ חָ לַ ת הַ ּתֹורָ ה מֵ חָ דָ ׁש. "ּכָ ----ל הַ יְ לָ דֹות ׁשֶ ל הַ ּגַ ן הֵ בִ יאּו מַ מְ ּתַ ּקִ ים, לִ כְ בֹוד ׁשֶ ּמַ תְ חִ ילִ ים ׁשּוב חֻ ּמָ ׁש ּבְ רֵ אׁשִ ית", הִ יא הִ סְ ּבִ ירָ ה, "לָ כֵ ן קִ ּבַ לְ נּו ׂשַ קִ ּיֹות עֲ נָ קִ ּיֹות". "אּוף", אָ מְ רָ ה חַ וִ ּי ּופָ תְ חָ ה אֶ ת הַ ּסֹוגֵ ר ׁשֶ הַ ּגַ ּנֶ נֶ ת קָ ׁשְ רָ ה ּבֹו אֶ ת הַ ּׂשַ ּקִ ית, "אֲ נִ י ֹלא יֹודַ עַ ת אֵ יזֶ ה מַ מְ ּתָ ק ּכְ דַ אי לִ י לֶ אֱ כֹל הַ ּיֹום, וְ אֵ יזֶ ה מָ חָ ר, וְ אֵ יזֶ ה מָ חֳ רָ תַ יִ ם... אֲ נִ י ֹלא רֹוצָ ה ׁשֶ הַ ּכֹל יִ תְ ּבַ זְ ּבֵ ז לִ י ּבְ בַ ת אַ חַ ת". "אֲ נִ י מּוכָ נָ ה לַ עֲ זֹר לָ ְך לְ הַ חְ לִ יט", הִ ּצִ יעָ ה צִ ּפִ י, ׁשֶ הִ יא ּכְ בָ ר ּבְ כִ ּתָ ה ג'. הִ יא נָ תְ נָ ה לְ חַ וִ ּי יָ ד, ּובְ יַ חַ ד הֵ ן יָ צְ אּו לַ ּמִ רְ ּפֶ סֶ ת, הִ תְ יַ ּׁשְ בּו עַ ל הַ ּגָ דֵ ר ּופָ תְ חּו אֶ ת הַ ּׂשַ ּקִ ית. "ּוּואַ הָ ה", הִ תְ ּפַ עֲ לָ ה צִ ּפִ י, "יֵ ׁש לָ ְך ּבֶ אֱ מֶ ת ּכַ ּמֻ ּיֹות של מַ מְ ּתַ ּקִ ים. יֵ ׁש לִ י רַ עְ יֹון. ּבֹואִ י נַ חְ לִ יט ׁשֶ ּבְ כָ ל יֹום אֹוכְ לִ ים מַ ּׁשֶ הּו ׁשֶ ּמַ תְ אִ ים לַ ּיֹום הַ ּזֶ ה. נַ ּגִ יד, ּבְ יֹום רִ אׁשֹון אֹוכְ לִ ים מַ ּׁשֶ הּו ׁשֶ ּמַ תְ אִ ים לְ אֹור וְ חֹׁשֶ ְך, ּכִ י ּבַ ּיֹום הָ רִ אׁשֹון הַ ּׁשֵ ם ּבָ רָ א אֶ ת הָ אֹור וְ אֶ ת הַ חֹׁשֶ ְך". חַ וִ ּי הִ תְ לַ הֲ בָ ה מֵ הָ רַ עְ יֹון, וְ נָ בְ רָ ה ּבַ ּׂשַ ּקִ ית. מַ ה ּיָ כֹול לְ הַ תְ אִ ים לְ אֹור וְ חֹׁשֶ ְך? "וָ פֶ ל!" הִ יא הֶ חְ לִ יטָ ה ּבַ ּסֹוף, "יֵ ׁש ּבֹו ׁשִ כְ בָ ה ׁשְ חֹרָ ה וְ ׁשִ כְ בָ ה לְ בָ נָ ה, וְ זֶ ה ּדֹומֶ ה לְ אֹור ּולְ חֹׁשֶ ְך". "מְ עֻ ּלֶ ה!" הִ סְ ּכִ ימָ ה צִ ּפִ י. "יֹפִ י, אֶ ת הַ ּוָ פֶ ל ּתֹאכְ לִ י ּבְ יֹום רִ אׁשֹון. ּומַ ה ּבְ יֹום ׁשֵ נִ י?" הִ יא הִ מְ ׁשִ יכָ ה. "מֶ ה הָ יָ ה ּבַ ּיֹום הַ ּׁשֵ נִ י?" חַ וִ ּי נִ ּסְ תָ ה לְ הִ ּזָ כֵ ר. "ּבַ ּיֹום הַ ּׁשֵ נִ י הַ ּׁשֵ ם הִ פְ רִ יד ּבֵ ין מַ יִ ם עֶ לְ יֹונִ ים לְ מַ יִ ם ּתַ חְ ּת ֹו נִ י ם " , הִ זְ ּכִ ירָ ה לָ ּה צִ ּפִ י. "אֲ הָ ּה!" קָ פְ צָ ה חַ וִ ּי ּומִ הֲ רָ ה לִ ׁשְ ֹלף מֵ הַ ּׂשַ ּקִ ית ׁשְ לּוק. "אַ ּתְ רֹואָ ה? ּבַ ּׁשְ לּוק יֵ ׁש מַ יִ ם. חֵ לֶ ק מֵ הֶ ם לְ מַ ּטָ ה וְ חֵ לֶ ק לְ מַ עְ לָ ה. זֶ ה מַ תְ אִ ים ּבְ דִ ּיּוק!" ּומֶ ה הָ יָ ה ּבַ ּיֹום הַ ּׁשְ לִ יׁשִ י? הַ ּפַ עַ ם חַ וִ ּי נִ זְ ּכְ רָ ה מִ ּיָ ד ּבְ עַ צְ מָ ּה - "ּבַ ּיֹום הַ ּׁשְ לִ יׁשִ י הַ ּׁשֵ ם ּבָ רָ א יָ ם, יַ ּבָ ׁשָ ה ּוצְ מָ חִ ים". "נָ כֹון. וְ אֵ יזֶ ה מַ מְ ּתָ ק יַ תְ אִ ים לְ יֹום ׁשְ לִ יׁשִ י?" ׁשָ אֲ לָ ה צִ ּפִ י. עַ כְ ׁשָ ו הָ יָ ה קְ צָ ת קָ ׁשֶ ה לְ הַ חְ לִ יט. ּבַ ּסֹוף הֵ ן הֶ חְ לִ יטּו ׁשֶ הַ חַ מְ צּוצִ ים הַ יְ רֻ ּקִ ים ּדֹומִ ים קְ צָ ת לְ דֶ ׁשֶ א, וְ הָ אִ יגְ לּו יֵ ׁש ּבֹו מַ יִ ם - הּוא ּדֹומֶ ה לְ יַ ם, וְ הָ יְ תָ ה ּגַ ם מַ טְ ּבֵ עַ ׁשֹוקֹולָ ד, וְ ׁשֹוקֹולָ ד הּוא חּום וְ דֹומֶ ה לְ יַ ּבָ ׁשָ ה. ּכָ ְך נִ בְ חֲ רּו ׁשְ לֹוׁשָ ה מַ מְ ּתַ ּקִ ים לְ יֹום ׁשְ לִ יׁשִ י. "ׁשֶ מֶ ׁש, יָ רֵ חַ וְ כֹוכָ בִ ים!" הִ זְ ּכִ ירָ ה צִ ּפִ י ּכְ ׁשֶ הֵ ן הִ תְ חִ ילּו לְ חַ ּפֵ ׂש מַ מְ ּתַ ּקִ ים לְ יֹום רְ בִ יעִ י. חַ וִ ּי מָ צְ אָ ה נְ ׁשִ יקֹות לְ בָ נֹות ׁשֶ ּיְ כֹולֹות לְ הֵ רָ אֹות ּכְ מֹו ּכֹוכָ בִ ים, וְ סֻ ּכָ רִ ּיַ ת ּגּומִ י ּבְ צּורַ ת ּבָ נָ נָ ה - הֵ ן הֶ חְ לִ יטּו ׁשֶ הִ יא ּדֹומָ ה לְ יָ רֵ חַ . לַ ּׁשֶ מֶ ׁש ֹלא הָ יָ ה מַ מְ ּתָ ק מַ תְ אִ ים, ֹלא נֹורָ א. לִ כְ בֹוד הַ ּיֹום הַ חֲ מִ יׁשִ י נִ מְ צְ אָ ה ּבַ ּׂשַ ּקִ ית סֻ ּכָ רִ ּיַ ת ּתַ רְ נְ גֹלֶ ת אֲ דֻ ּמָ ה, ּכִ י ּבַ ּיֹום הַ ּזֶ ה נִ בְ רְ אּו הָ עֹופֹות, ּולְ יֹום ׁשִ ּׁשִ י נִ בְ חֲ רָ ה חֲ פִ יסַ ת מַ רְ מֶ לָ דֹות ּבְ צּורַ ת חַ ּיֹות ּובְ הֵ מֹות. "נּו", חַ ּוִ י ׁשָ אֲ לָ ה אֶ ת צִ ּפִ י, "ּומַ ה ּמַ תְ אִ ים לְ יֹום הַ ּׁשַ ּבָ ת?" "אֲ הָ ּה", עָ נְ תָ ה צִ ּפִ י, "ּבְ ׁשַ ּבָ ת אַ ּתְ יְ כֹולָ ה לֶ אֱ כֹל אֶ ת ּכָ ל הַ ּמַ מְ ּתַ ּקִ ים ׁשֶ ּתִ רְ צִ י, ּכִ י זֶ ה יֹום מְ נּוחָ ה, יֹום ּתַ עֲ נּוגִ ים". ּובְ יַ חַ ד הֵ ן חִ ּלְ קּו אֶ ת הַ ּמַ מְ ּתַ ּקִ ים ׁשֶ ּנֹותְ רּו לִ ׁשְ ּתֵ י ׂשַ קִ ּיֹות: ׂשַ ּקִ ית ּתְ פּוחָ ה אַ חַ ת לַ ּׁשַ ּבָ ת הַ ּזֹו, ׁשַ ּבָ ת ּבְ רֵ אׁשִ ית, וְ עֹוד ׂשַ ּקִ ית ּתְ פּוחָ ה ׁשֶ חַ ּוִ י ּתִ ׁשְ מֹר לְ ׁשַ ּבָ ת הַ ּבָ אָ ה. לְ ׁשַ ּבָ ת ּפָ רָ ׁשַ ת נֹחַ . הַ ּׁשַ ּבָ ת ׁשֶ ּתַ ּגִ יעַ אַ חֲ רֵ י ׁשָ בּועַ מָ לֵ א מַ מְ ּתַ ּקִ ים, ׁשֶ ּבֹו הִ יא ּתֹאכַ ל ּבְ כָ ל יֹום אֶ ת הַ ּמַ מְ ּתָ ק ׁשֶ ּמַ תְ אִ ים לְ אֹותֹו יֹום. תשפ"ד 4 6
ימי הולדת - בנים איחולי מזל טוב למנויי זרקור טובה בשעה נתנאל רוטשילד, ירושלים בנימין ביינוש סלומון, ירושלים אהרן צבי פלד, קריית יערים מוטי שדה, ירושלים אלחנן בלס, גבעת זאב יהודה ארנפלד, כרמיאל דוד ויסלובסקי, בני ברק יקותיאל גולדשטיין, ירושלים ליבי שידלא, בני ברק אהרון קליין, מודיעין עילית נתנאל מייטליס, ירושלים ברוך חשין, מודיעין עילית אבינועם שטראוס, חיפה מנחם סָ ּבָ א, ירושלים מנחם שיקלר, בית שמש אלישע שניידר, אופקים שלום נח קניג, אלעד אבי גולדברג, אלעד נחמיה בודנהיימר, מודיעין עילית זרחיה יצחק גרינפלד, ירושלים מאיר גינזבורג, כרמיאל יוסי חירש, בני ברק ממי רובין בנימין פראגר, ירושלים שימי הס, מודיעין עילית יודי דויטש, בית שמש רפאל וייס, ירושלים מאיר פרידמן אפרים גרינבוים, צפת צבי לבון, ירושלים בנימין פוזנר, ירושלים דוידי וולך, בני ברק אברהם חרל"פ, ירושלים אלעזר מנחם ברונר, בני ברק בת מצווה חוה לאה סגל, כרמיאל גילי קצנלבוגן, ירושלים אתי וינברג, חצור חיהלה גירש, תל אביב שרי קופילוביץ, בני ברק שרה גרונר, יצהר ימי הולדת - בנות אביגיל הלמן שושי לבנטל, ירושלים נעמה דביר, רחובות יהודית שמני, ביתר עילית שרי מונדרי, בית שמש גילי שטינברג, בני ברק ברכי בלום, זכרון יעקב אביגיל חצרוני, ירושלים אפרת בנג'י, רכסים מירי אוחיון, ירושלים שרי המניק, בני ברק אסתר מלכה בריטמן, ירושלים אלישבע פינקלשטיין, מודיעין עילית יעלי לוי, ביתר עילית אלישבע שניידר, אופקים חני ארנסט, ביתר עילית אפרת פרוינדליך, ירושלים רבקה חתן, צפת רותי זומר, מודיעין עילית שני חשין, מודיעין עילית אביגיל וינברג, חיפה רוני אחיטוב, פסגות מוריה ברקוביץ, שעלבים נועה שניידר, אופקים אלישע שניידר, אופקים ביילי וילנסקי, ביתר טליה דביר, רחובות טובה אטון, ירושלים חני ליפשיץ, ירושלים נועם מנוחה גרונר, יצהר יהודית זילבר, ירושלים רחלי שלאף, ירושלים אהובה ראשית גולדמינץ, שבי שומרון ריקי הולצר, אלעד אילה הולצר, אלעד לאה לב, כרמיאל בת שבע קליין, מודיעין עילית שפרה אדיר, כרמיאל תמר שפירא, ביתר עלית אביגיל כהן, ירושלים אילת פנחסי, בני ברק יהודית וויס, ביתר עילית משפחה בחרוזים /// חני פ' מִ ּבְ רֵ אׁשִ ית לִ פְ נֵ י חֹדֶ ׁש אֹו יֹותֵ ר הֶ חְ לַ טְ ּתִ י: הַ ּשָׁ נָ ה ֹלא אֲ וַ ּתֵ ר. קַ ּבָ לֹות טֹובֹות ׁשֶ ל אֱ לּול וְ תִ ׁשְ רֵ י רֹוצֹות לְ הַ מְ ׁשִ יְך ּגַ ם הָ לְ אָ ה, הֲ רֵ י! אַ ְך מִ ּנַ יִ ן יִ הְ יֶ ה לִ י ּכֹוחַ לְ הַ תְ מִ יד ּבָ הֶ ן וְ ֹלא לִ ׁשְ ּכֹחַ ? וְ כֵ יצַ ד אֶ מְ צָ א ּבִ י הָ עָ צְ מָ ה לְ הִ תְ קַ ּדֵ ם הָ לְ אָ ה וַ יְ הִ י מָ ה? מִ ּבְ רֵ אׁשִ ית הַ ּשָׁ בּועַ חֹוזְ רִ ים וְ כֹוחֹות חֳ דָ ׁשִ ים אֹוזְ רִ ים לְ הִ תְ חַ ּזֵ ק ּבְ קַ ּבָ לֹות לְ כַ ּוֵן ּבִ תְ פִ ּלֹות לְ הָ אִ יר ּפָ נִ ים לְ וַ ּתֵ ר לַ ּקְ טַ ּנִ ים לְ בָ רֵ ְך ּבְ כַ ּוָנָ ה לְ ׁשַ ּנֵ ן עֹוד מִ ׁשְ נָ ה לָ רּוץ לִ דְ בַ ר מִ צְ וָ ה ּולְ קַ ּיֵ ם ּבְ אַ הֲ בָ ה. קָ דִ ימָ ה, ּבֹואּו ּגַ ם אַ ּתֶ ם הַ ּטּו אֹזֶ ן ּכַ אֲ פַ רְ ּכֶ סֶ ת הֲ רֵ י ּגַ ם אֶ צְ לְ כֶ ם ּבְ בֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת - נָ תִ י ּבֶ ן 15 מִ ּבְ רֵ אׁשִ ית הַ ּשָׁ בּועַ מַ תְ חִ ילִ ים וְ אֶ ת ּכָ ל הַ ּטֹוב הַ ּזֶ ה מְ קַ ּבְ לִ ים! כדי להתברך במדור זה שלחו שנת לידה וכתובת פרטיכם )שם, תאריך, מדויקת( בכתב למערכת 4 תשפ"ד 7
ע ְצָמה ּ ַ ק ע ַ ר ַ א ֹ ל "נָ עֳ מִ י?" הַ ּתַ לְ ּתַ ּלִ ים מְ צִ יצִ ים לַ חֶ דֶ ר רִ אׁשֹונִ ים, קֹופְ צִ ים לְ כָ ל עֵ בֶ ר. אַ חַ ר ּכָ ְך הִ יא רֹואָ ה ּגַ ם אֶ ת הַ ּפָ נִ ים ׁשֶ ּמִ ּתַ חְ ּתֵ יהֶ ם. ּגִ ילִ י. "ּכֵ ן ּגִ ילִ י?" נָ עֳ מִ י מִ סְ ּתֹובֶ בֶ ת וְ סֹוגֶ רֶ ת אֶ ת הַ ּסֵ פֶ ר, נִ ׁשְ עֶ נֶ ת עַ ל הַ ּכָ רִ ית. "אֲ נִ י יְ כֹולָ ה לָ קַ חַ ת אֶ ת אַ לְ ּבֹום הַ ּבַ ת מִ צְ וָ ה ׁשֶ ּלָ ְך לַ ּפְ עִ ילּות ׁשֶ ל ּבַ תְ יָ ה הַ ּיֹום?" "אַ ּתְ - יְ כֹולָ ה - לָ קַ חַ ת - אֶ ת הָ אַ לְ ּבֹום - לַ ּבַ תְ יָ ה? מַ ה ּפִ תְ אֹום?" ּבְ קֹׁשִ י הִ יא ּבְ עַ צְ מָ ּה לָ קְ חָ ה יֹום אֶ חָ ד אֶ ת הָ אַ לְ ּבֹום ׁשֶ ּלָ ּה לַ ּכִ ּתָ ה, לְ הַ רְ אֹות לַ חֲ בֵ רֹות. ּכַ ּמָ ה ׁשָ מְ רָ ה עָ לָ יו וְ חָ רְ דָ ה לֹו ּכְ ׁשֶ אֶ צְ ּבָ עֹות זָ רֹות ּדִ פְ ּדְ פּו ּבֹו. וְ עַ כְ ׁשָ ו - ׁשֶ ּיִ סְ ּתֹובֵ ב ּבֵ ין הַ חֲ בֵ רֹות הַ ּצְ עִ ירֹות ׁשֶ ל ּגִ ילִ י??? "נָ עֳ מִ י, ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה", ּגִ ילִ י ֹלא מִ תְ יָ אֶ ׁשֶ ת. מַ כְ נִ יסָ ה רֶ גֶ ל נֹוסֶ פֶ ת לְ תֹוְך הַ חֶ דֶ ר, מִ תְ קָ רֶ בֶ ת לַ ּמִ ּטָ ה ׁשֶ ל נָ עֳ מִ י. "אֲ נִ י ּכָ ל ּכָ ְך רֹוצָ ה". הַ ּׁשֵ ם, ׁשֶ ּנָ עֳ מִ י ּתַ סְ ּכִ ים. הִ יא רֹוצָ ה ּכָ ל ּכָ ְך לְ הָ בִ יא אִ ּתָ ּה הַ ּיֹום מַ ּׁשֶ הּו מְ עַ נְ יֵ ן. הַ ּׁשַ ּבָ ת ּתִ תְ קַ ּיֵ ם ּפְ עִ ילּות הַ ּבַ תְ יָ ה הָ רִ אׁשֹונָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ן. אַ לְ ּבֹום ׁשֶ ל אֲ חֹותָ ּה יָ כֹול לַ עֲ זֹר לָ ּה לְ הַ תְ חִ יל ּבָ רֶ גֶ ל יָ מִ ין, לִ תְ ּפֹס מִ ּיָ ד אֶ ת הַ הִ תְ עַ נְ יְ נּות ׁשֶ ל הַ ּמַ דְ רִ יכָ ה הַ חֲ דָ ׁשָ ה. לַ עֲ מֹד ּבְ מֶ רְ ּכַ ז הַ ּמַ עְ ּגָ ל מִ ּיָ ד ּבַ ּפְ עִ ילּות הָ רִ אׁשֹונָ ה... נָ עֳ מִ י מַ חְ זִ ירָ ה אֶ ת הַ ּפָ נִ ים ׁשֶ ּלָ ּה לַ ּצַ ד הַ ּׁשֵ נִ י, מְ חַ ּפֶ ׂשֶ ת אֶ ת הָ עַ ּמּוד הַ ּמְ דֻ ּיָ ק ּבֹו אָ חֲ זָ ה קֹדֶ ם. "ֹלא", הִ יא מְ סַ ּנֶ נֶ ת ּבַ ּפַ עַ ם הָ אַ חֲ רֹונָ ה. ֹלא. וְ ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה ּבָ רּור. "אַ ּתְ יְ כֹולָ ה לְ הָ בִ יא לָ הֶ ן מֵ הַ ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ ּלָ ְך", הִ יא מֹוסִ יפָ ה, מִ ׁשְ ּתַ ּדֶ לֶ ת לִ הְ יֹות יְ דִ ידּותִ ית. ּבֶ אֱ מֶ ת. הִ יא עַ צְ מָ ּה אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא ּבַ ּקָ ׁשָ ה מִ ּגִ ילִ י רְ ׁשּות לָ קַ חַ ת חֲ פָ צִ ים ׁשֶ ּלָ ּה לְ בֵ ית הַ ּסֵ פֶ ר... "אֲ נִ י מְ פַ חֶ דֶ ת ׁשֶ ּזֶ ה יֵ הָ רֵ ס", הִ יא מֹואִ ילָ ה ּגַ ם לְ הַ סְ ּבִ יר, עַ ל אַ ף ׁשֶ הִ יא רֹוצָ ה ּכְ בָ ר לַ חְ זֹר לִ קְ רֹא. "מַ ּמָ ׁש". ּגִ ילִ י ּכְ עּוסָ ה, מִ סְ ּתֹובֶ בֶ ת חֲ זָ רָ ה לַ ּדֶ לֶ ת. "מְ פַ חֶ דֶ ת! וְ לָ ּמָ ה ּכְ ׁשֶ ּלָ קַ חְ ּתְ אַ ּתְ לְ הַ רְ אֹות לַ חֲ בֵ רֹות ׁשֶ ּלָ ְך, ֹלא ּפָ חַ דְ ּתְ ? וְ לָ ּמָ ה ּכְ ׁשֶ רָ צִ ית לְ הַ רְ אֹות לִ בְ נֹות הַ ּדֹודֹות ֹלא ּפָ חַ דְ ּתְ ? זֶ ה סְ תָ ם ּתֵ רּוץ. אַ ּתְ ּפָ ׁשּוט אָ נֹוכִ ית. חֹוׁשֶ בֶ ת רַ ק עַ ל עַ צְ מֵ ְך ּכָ ל הַ ּיֹום. ֹלא ׂשָ מָ ה לֵ ב ׁשֶ ּיֵ ׁש ּפֹה עֹוד מִ יׁשֶ הּו ׁשֶ רֹוצֶ ה וְ צָ רִ יְך וַ חֲ ׁשּובִ ים לֹו ּכָ ל מִ ינֵ י ּדְ בָ רִ ים..." הִ יא יֹוצֵ את ּבְ זַ עַ ם, נִ זְ הֶ רֶ ת ֹלא לִ טְ רֹק אֶ ת הַ ּדֶ לֶ ת אַ חֲ רֶ יהָ . אִ ּמָ א ֹלא מַ רְ ׁשָ ה, ּגַ ם ֹלא ּכְ ׁשֶ ּכֹועֲ סִ ים. מְ עַ צְ ּבֵ ן. הִ יא מִ תְ יַ ּׁשֶ בֶ ת עַ ל הַ ּסַ ּפָ ה. ּדֹורֶ כֶ ת ּבְ טָ עּות עַ ל ּבֻ ּבַ ת הַ ּפְ לֵ יְ מֹוּבִ יל ׁשֶ ל ׁשִ ימִ י. לָ ּמָ ה נָ עֳ מִ י ֹלא מַ רְ ׁשָ ה??? הִ יא ּפֹותַ חַ ת אֶ ת הָ עִ ּתֹון ׁשֶ ּמֻ ּנָ ח לְ יָ דָ ּה. ּפָ ׁשּוט ֹלא אִ כְ ּפַ ת לָ ּה מֵ אַ ף אֶ חָ ד. ֹלא רֹואָ ה ּכַ ּמָ ה הַ ּבַ ּקָ ׁשָ ה חֲ ׁשּובָ ה לָ ּה, לְ גִ ילִ י, וְ כַ ּמָ ה הִ יא רֹוצָ ה. סְ תָ ם אָ נֹוכִ ית, הִ יא מְ סַ ּכֶ מֶ ת לְ עַ צְ מָ ּה. מְ דַ פְ ּדֶ פֶ ת ּבָ עִ ּתֹון וְ ֹלא מַ צְ לִ יחָ ה לִ קְ רֹא. ׁשְ ּתֵ י ּדַ ּקֹות אַ חַ ר ּכָ ְך, נִ פְ רֶ צֶ ת ּדֶ לֶ ת הַ ּבַ יִ ת. "אֵ יזֶ ה יֹפִ י!" אֶ ת הַ ּקְ רִ יאָ ה ׁשֶ ל זְ אֵ בִ י הִ יא ׁשֹומַ עַ ת עֹוד לִ פְ נֵ י ׁשֶ הִ יא רֹואָ ה אֹותֹו. רֶ גַ ע אַ חַ ר ּכָ ְך מְ קַ ּפְ צֹות מּולָ ה זּוג ּפֵ אֹות סְ תּורֹות ּופַ רְ צּוף מְ נֻ ּמָ ׁש וְ סָ מּוק. "ּגִ ילִ י!" הּוא ּפֹונֶ ה יָ ׁשָ ר אֵ לֶ יהָ , אֲ חֹותֹו הַ ּתְ אֹומָ ה, "ּגִ ילִ י, יֹורֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם!" "ּגֶ ׁשֶ ם?" ּבֶ אֱ מֶ ת? ּכָ ל ּכָ ְך מַ הֵ ר הִ ּגִ יעַ הַ חֹרֶ ף? ּכָ ל הַ ּקַ יִ ץ חִ ּכְ תָ ה לֹו! "רֹוצָ ה לָ צֵ את לָ רְ חֹוב, לִ רְ אֹות?" הּוא ׁשֹואֵ ל, מַ ּכִ יר אֶ ת הַ ּתַ חְ ּבִ יב הַ ּיָ ׁשָ ן ׁשֶ ּלָ ּה. לִ רְ אֹות ּגֶ ׁשֶ ם. מִ ּקָ רֹוב. רֹוצָ ה, ּבֶ טַ ח! הִ יא קָ מָ ה ּבִ זְ רִ יזּות, מֹוצִ יאָ ה מְ עִ יל, מְ בַ ּקֶ ׁשֶ ת רְ ׁשּות מֵ אִ ּמָ א. "יָ צָ אנּו?" ּכֵ ן. הֵ ם מְ מַ הֲ רִ ים לָ רֶ דֶ ת אֶ ת ׁשְ ּתֵ י הַ ּקֹומֹות. ּגִ ילִ י מַ ּגִ יעָ ה רִ אׁשֹונָ ה לְ דֶ לֶ ת חֲ דַ ר הַ ּמַ דְ רֵ גֹות, ּפֹותַ חַ ת אֹותָ ּה לִ רְ וָ חָ ה, מְ מַ הֶ רֶ ת לְ הָ רִ יחַ אֶ ת הַ ּגֶ ׁשֶ ם. יַ חַ ד הֵ ם נֶ עֱ מָ דִ ים מִ ּתַ חַ ת לַ ּסְ כָ כָ ה ׁשֶ ל הַ ּבִ נְ יָ ן. הָ רְ חֹוב מִ תְ רֹוקֵ ן ּבִ מְ הִ ירּות, אֲ נָ ׁשִ ים מְ מַ הֲ רִ ים לְ הִ ּכָ נֵ ס הַ ּבַ יְ תָ ה. ׁשֶ קֶ ט ּבָ רְ חֹוב. רַ ק קֹול הַ ּטִ ּפֹות הַ ּנֹוקְ ׁשֹות נִ ׁשְ מָ ע הֵ יטֵ ב. ּגֶ ׁשֶ ם ׁשֶ ל מַ ּמָ ׁש! "חֲ בָ ל ׁשֶ אֵ ין ּבְ רָ כָ ה מְ יֻ חֶ דֶ ת לְ גֶ ׁשֶ ם", ּגִ ילִ י לֹוחֶ ׁשֶ ת. הִ יא ׁשֹואֶ פֶ ת אֶ ת הַ ּנִ יחֹוחַ הַ ּמְ יֻ חָ ד עָ מֹק אֶ ל ּתֹוכָ ּה. ּכַ ּמָ ה ׁשֶ הִ יא אֹוהֶ בֶ ת אֶ ת הַ ּגֶ ׁשֶ ם. ּובִ פְ רָ ט אֶ ת הַ ּגֶ ׁשֶ ם הָ רִ אׁשֹון... חָ ׁשָ ה אֵ יְך הּוא מְ נַ ּקֶ ה אֶ ת הָ אֲ וִ יר. מֹודִ יעַ ׁשֶ הַ חֹרֶ ף ּכְ בָ ר הִ ּגִ יעַ . אֵ יזֶ ה יֹפִ י! הַ ּדַ ּקֹות חֹולְ פֹות. זְ אֵ בִ י מַ עֲ בִ יר אֶ ת מִ ׁשְ קָ לֹו מֵ רֶ גֶ ל אֶ ל רֶ גֶ ל. "נַ חְ זֹר?" הּוא ׁשֹואֵ ל ּבַ ּסֹוף, מֵ בִ ין ׁשֶ הַ ּתְ אֹומָ ה ׁשֶ ּלֹו ֹלא ּתַ ּצִ יעַ ּדָ בָ ר ּכָ זֶ ה מֵ עַ צְ מָ ּה. "מָ ה?" ּגִ ילִ י נִ רְ אֵ ית ּכְ מֹו מִ י ׁשֶ הָ רֶ גַ ע הִ תְ עֹורֵ ר. "אָ ה, אַ ּתָ ה רֹוצֶ ה לַ חְ זֹר? ּבְ סֵ דֶ ר". "נָ עֳ מִ י? יֹורֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם!" הִ יא ּפֹורֶ צֶ ת לַ חֲ דַ ר הַ ּבָ נֹות. חֲ בָ ל ׁשֶ אֵ ין אָ חֹות אַ חֶ רֶ ת לְ סַ ּפֵ ר לָ ּה אֶ ת זֶ ה, אֲ בָ ל ֹלא נֹורָ א, זֶ ה יַ עֲ זֹר לָ הֶ ן לְ הַ ׁשְ לִ ים. תשפ"ד 4 8
נָ עֳ מִ י ֹלא מִ תְ רַ ּגֶ ׁשֶ ת. "ּכֵ ן, אָ מְ רּו ּבַ ּתַ חֲ זִ ית ׁשֶ ּיִ ּתָ כְ נּו מִ מְ טָ רִ ים. אַ ּתְ יֹודַ עַ ת ׁשֶ ּזֶ ה אֹומֵ ר ׁשֶ אֵ ין 'ּבַ תְ יָ ה'". "מָ ה???" אֲ בָ ל הַ ּׁשָ בּועַ זֹו הַ ּפַ עַ ם הָ רִ אׁשֹונָ ה. וְ הַ ּמַ דְ רִ יכָ ה. וְ הַ חֲ בֵ רֹות. וְ כָ ל הַ ּתִ כְ נּונִ ים... נָ עֳ מִ י הַ ּזֹו. רַ ק לְ עַ צְ ּבֵ ן אֹותָ ּה הִ יא רֹוצָ ה. ֹלא יָ כֹול לִ הְ יֹות ׁשֶ ֹּלא ּתִ הְ יֶ ה הַ ּיֹום ּפְ עִ ילּות! ּגִ ילִ י רָ צָ ה לְ חַ ּפֵ ׂש אֶ ת אִ ּמָ א. מֹוצֵ את אֹותָ ּה יֹוׁשֶ בֶ ת עַ ל הָ רִ צְ ּפָ ה ּבַ ּסָ לֹון, מְ ׂשַ חֶ קֶ ת עִ ם חַ ּיִ ימִ י וְ עִ ם ׁשִ ימִ י. "אִ ּמָ א, אִ ם יֹורֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם אֵ ין ּבַ תְ יָ ה?" הַ ּׁשְ אֵ לָ ה קֹופֶ צֶ ת לָ ּה מֵ הַ ּפֶ ה. הִ יא ּבְ טּוחָ ה ׁשֶ ּנָ עֳ מִ י סְ תָ ם אָ מְ רָ ה. "ּבְ דֶ רֶ ְך ּכְ לָ ל אִ ם יֹורֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם חֲ צִ י ׁשָ עָ ה אֹו אַ רְ ּבָ עִ ים ּדַ ּקֹות לִ פְ נֵ י הַ ּׁשָ עָ ה ׁשֶ ּצָ רִ יְך לְ הִ תְ אַ ּסֵ ף ּבָ ּה - הַ ּפְ עִ ילּות מְ בֻ ּטֶ לֶ ת. ּכֵ ן". הִ יא ֹלא מַ אֲ מִ ינָ ה. ֹלא יָ כֹול לִ הְ יֹות. ּפֹותַ חַ ת אֶ ת הַ חַ ּלֹון הַ ּגָ דֹול ּבְ סָ לֹון. הַ ּגֶ ׁשֶ ם מַ מְ ׁשִ יְך לָ רֶ דֶ ת. ׁשֹוטֵ ף אֶ ת הָ רְ חֹוב, מַ ׁשְ קֶ ה אֶ ת הָ עֵ צִ ים, מַ ׁשְ קֶ ה אֶ ת הַ ּצִ ּפֹורִ ים וְ אֶ ת הַ חֲ תּולִ ים. ֹלא מַ רְ אֶ ה ׁשּום סִ ימָ נֵ י הֵ חָ לְ ׁשּות. "הַ ּׁשֵ ם", הִ יא מִ תְ ּפַ ּלֶ לֶ ת ּבְ קֹול. "ּתַ עֲ זֹר ׁשֶ ּיִ ּגָ מֵ ר הַ ּגֶ ׁשֶ ם מַ הֵ ר". יֵ ׁש עֹוד ׁשָ עָ ה וַ חֲ צִ י עַ ד הַ ּׁשָ עָ ה ׁשֶ הַ ּמַ דְ רִ יכָ ה קָ בְ עָ ה. יֵ ׁש לָ ּה סִ ּכּוי. "ׁשֶ ֹּלא יֵ רֵ ד עֹוד ּגֶ ׁשֶ ם הַ ּיֹום, הַ ּׁשֵ ם, ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה", הִ יא מִ תְ חַ ּנֶ נֶ ת. סֹוף סֹוף הִ יא ּבְ כִ ּתָ ה ד'. זֹו ּפַ עַ ם רִ אׁשֹונָ ה ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ הֶ ן ּפְ עִ ילּות ּבְ ׁשַ ּבָ ת. "עַ ל זֶ ה הַ ּכֹהֵ ן הַ ּגָ דֹול הָ יָ ה מִ תְ ּפַ ּלֵ ל", ׁשִ ימִ י קֹוטֵ עַ אֹותָ ּה, מַ פְ רִ יעַ לָ ּה ּבִ תְ פִ ּלָ תָ ּה. "עַ ל זֶ ה?" הִ יא ֹלא מְ בִ ינָ ה. ּבִ כְ לָ ל ֹלא. "ּכֵ ן. ּבְ יֹום ּכִ ּפּור, הַ ּכֹהֵ ן הַ ּגָ דֹול הָ יָ ה נִ כְ נָ ס לְ קֹדֶ ׁש הַ ּקָ דָ ׁשִ ים, וְ זֶ ה מַ ה ּׁשֶ הּוא הָ יָ ה מְ בַ ּקֵ ׁש", ׁשִ ימִ י ׂשָ מֵ חַ לְ סַ ּפֵ ר לָ ּה אֶ ת מַ ה ּׁשֶ ּלָ מְ דּו ּבַ ּמְ כִ ינָ ה. "מַ ה הּוא הָ יָ ה מְ בַ ּקֵ ׁש?" הִ יא עֹוד ֹלא מְ בִ ינָ ה. מָ ה, ׁשֶ ֹּלא ּתִ תְ ּבַ ּטֵ ל לָ ּה הַ ּפְ עִ ילּות? קָ ׁשֶ ה לְ הַ אֲ מִ ין. "הּוא הָ יָ ה מְ בַ ּקֵ ׁש שֶ ה' ֹלא יִ ׁשְ מַ ע לַ ּתְ פִ ּלָ ה ׁשֶ ל אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ ּמִ תְ ּפַ ּלְ לִ ים ׁשֶ ֹּלא יֵ רֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם", הּוא ּתֹופֵ ס לָ ּה ּבַ ּׁשַ רְ וּול חָ זָ ק, מֹוׁשֵ ְך אֹותָ ּה אֶ ל הַ ּסַ ּפָ ה. "אַ ל ּתִ תְ ּפַ ּלְ לִ י ּכָ כָ ה, טֹוב?" הּוא מֹוׁשִ יט לָ ּה אֶ ת הָ עִ ּתֹון ׁשֶ ּמֻ ּנָ ח ׁשָ ם. "הִ ּנֵ ה, יֵ ׁש לָ ְך מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות ּבַ ּבַ יִ ת. אַ ּתְ יְ כֹולָ ה לִ קְ רֹא, וְ ֹלא חַ ּיֶ בֶ ת לָ לֶ כֶ ת". "אֲ בָ ל, אֲ בָ ל..." הִ יא עֲ דַ יִ ן מְ בֻ לְ ּבֶ לֶ ת. הַ ּכֹהֵ ן הַ ּגָ דֹול? הּוא מִ תְ ּפַ ּלֵ ל שֶ ה' ֹלא יִ ׁשְ מַ ע לַ ּתְ פִ ּלֹות ׁשֶ ל אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ רֹוצִ ים ׁשֶ ֹּלא יֵ רֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם? "לָ ּמָ ה הּוא הָ יָ ה מִ תְ ּפַ ּלֵ ל ּכָ כָ ה?" הִ יא ׁשֹואֶ לֶ ת, מְ חַ ּכָ ה לִ ׁשְ מֹעַ מַ ה ּלִ ּמֵ ד הָ רֶ ּבֶ 'ה ּבַ ּמְ כִ ינָ ה ׁשֶ ל ׁשִ ימִ י. "ּכִ י הָ עֹולָ ם צָ רִ יְך אֶ ת הַ ּגֶ ׁשֶ ם. לַ חַ ּיֹות, לַ ּבְ הֵ מֹות, לַ ּצְ מָ חִ ים וְ לָ אֲ נָ ׁשִ ים. לָ כֵ ן הַ ּכֹהֵ ן הַ ּגָ דֹול הָ יָ ה מְ בַ ּקֵ ׁש ׁשֶ ה' ֹלא יִ ׁשְ מַ ע ּתְ פִ ּלֹות ּכָ אֵ ּלֶ ה. אַ ל ּתִ תְ ּפַ ּלְ לִ י ּכָ כָ ה, טֹוב?" "טֹוב", הִ יא מְ חַ ּיֶ כֶ ת אֵ לָ יו. וְ קָ מָ ה. חֹוזֶ רֶ ת לַ חַ ּלֹון. מִ סְ ּתַ ּכֶ לֶ ת. עַ ל הָ עֵ צִ ים ׁשֶ ּנִ רְ טָ בִ ים. עַ ל הָ אֲ דָ מָ ה ׁשֶ ּסֹוף סֹוף ׁשֹותָ ה אַ חֲ רֵ י הַ ּקַ יִ ץ הָ אָ רְֹך. עַ ל הַ ּצִ ּפֹורִ ים, ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה לָ הֶ ן מַ ה ּלִ ׁשְ ּתֹות. וְ גַ ם עַ ל הָ אֲ נָ ׁשִ ים. אֵ יְך הִ יא יְ כֹולָ ה לִ הְ יֹות אָ נֹוכִ ית ּכָ זֹו? לַ חְ ׁשֹב רַ ק עַ ל עַ צְ מָ ּה וְ עַ ל הַ ּפְ עִ ילּות ׁשֶ הִ יא הֹולֶ כֶ ת לְ הַ פְ סִ יד? הִ יא מְ אַ ּמֶ צֶ ת אֶ ת הָ עֵ ינַ יִ ם. מְ נַ ּסָ ה לִ רְ אֹות לַ ּמֶ רְ חָ ק. ֹלא מַ צְ לִ יחָ ה לִ מְ צֹא ׁשּום ׂשָ דֶ ה ּבָ אֹפֶ ק, אֲ בָ ל מְ דַ מְ יֶ נֶ ת אֹותֹו. חּום, זָ רּועַ וְ חָ רּוׁש. ּולְ יָ דֹו עֹומֵ ד הָ אִ ּכָ ר. עֹומֵ ד ּומְ בַ ּקֵ ׁש. עֹומֵ ד ּומִ תְ ּפַ ּלֵ ל. עֹומֵ ד ּומְ יַ חֵ ל. מְ חַ ּכֶ ה לַ ּגֶ ׁשֶ ם ׁשֶ ּיַ ׁשְ קֶ ה לֹו אֶ ת הַ ּׂשָ דֹות. אּולַ י ּבֶ אֱ מֶ ת הִ יא ּבְ עַ צְ מָ ּה אָ נֹוכִ ית, ּכְ מֹו ׁשֶ ּצָ עֲ קָ ה קֹדֶ ם עַ ל נָ עֳ מִ י? אּולַ י לְ נָ עֳ מִ י ּכֵ ן יֵ ׁש סִ ּבֹות טֹובֹות לָ ּמָ ה הִ יא ֹלא רֹוצָ ה לָ תֵ ת לָ ּה אֶ ת הָ אַ לְ ּבֹום. אּולַ י הִ יא ּבֶ אֱ מֶ ת מְ פַ חֶ דֶ ת ׁשֶ הּוא יֵ הָ רֵ ס. אּולַ י ֹלא נָ עִ ים לָ ּה ׁשֶ ּכָ ל הַ ּתַ לְ מִ ידֹות ׁשֶ ל ּכִ ּתָ ה ד' יִ רְ אּו אֶ ת הַ ּתְ מּונֹות ׁשֶ ּלָ ּה. אּולַ י הִ יא חֹוׁשֶ ׁשֶ ת ׁשֶ הָ אַ לְ ּבֹום הַ ּיָ קָ ר יֹאבַ ד... "ׁשִ ימִ י", הִ יא מִ תְ ּכֹופֶ פֶ ת אֵ לָ יו, מַ פְ רִ יעָ ה לֹו ׁשּוב ּבְ אֶ מְ צַ ע הַ ּמִ ׂשְ חָ ק - "ׁשִ ימִ י, ּתֹודָ ה..." ּתֹודָ ה ׁשֶ ּלִ ּמַ דְ ּתָ אֹותִ י לְ צֵ את מֵ עַ צְ מִ י. לִ רְ אֹות ּבְ מַ ּבָ ט רָ חָ ב וְ גָ דֹול. "אַ ּתְ ּכְ בָ ר ֹלא עֲ צּובָ ה ׁשֶ ּיֹורֵ ד ּגֶ ׁשֶ ם?" הּוא מֵ רִ ים אֵ לֶ יהָ עֵ ינַ יִ ם. "ּבִ כְ לָ ל ֹלא, חָ מּוד", הִ יא מְ נַ ּׁשֶ קֶ ת אֹותֹו. יֵ ׁש לָ ּה ּפְ נַ אי עַ כְ ׁשָ ו, ּפְ עִ ילּות הַ ּבַ תְ יָ ה מִ תְ ּבַ ּטֶ לֶ ת. אּולַ י ּתַ חְ ׁשֹב אֶ ת מִ י הִ יא יְ כֹולָ ה לְ ׂשַ ּמֵ חַ ּבַ ּזְ מַ ן הַ ּזֶ ה. עַ ל מִ י הִ יא יְ כֹולָ ה לַ חְ ׁשֹב. ּכְ בָ ר ֹלא אָ נֹוכִ ית. רֹוצָ ה לַ חְ ׁשֹב עַ ל אֲ נָ ׁשִ ים אֲ חֵ רִ ים, וְ ֹלא רַ ק עַ ל עַ צְ מָ ּה. סיפור שבועי /// שני פרקש 4 תשפ"ד 9
צִ בְ עֵ י הַ ּגֹואָ ׁש יִ ׁשְ ּתַ דְ רְ גּו אִ ם נְ עַ רְ ּבֵ ב אֹותָ ם וְ נַ הֲ פְֹך אֶ ת הַ ּגְ וָ נִ ים ׁשֶ ּלָ הֶ ם לְ טִ בְ עִ ּיִ ים יֹותֵ ר - ּדֹומִ ים לְ צִ בְ עֵ י הַ ּטֶ בַ ע. קְ חּו צַ ּלַ חַ ת וְ עַ רְ ּבְ בּו ּבְ תֹוכָ ּה צְ בָ עִ ים, ּבָ הֶ ם ּתִ ׁשְ ּתַ ּמְ ׁשּו לַ ּצִ ּיּור: אֶ ת הַ ּשָׁ מַ יִ ם נִ רְ צֶ ה לִ צְ ּבֹעַ ּבְ גָ וֶ ן ּתְ כֵ לֶ ת-אֲ פַ רְ ּפַ ר, ּכַ ּיָ אֶ ה לְ יֹום סְ תָ וִ י. אֵ יְך יֹוצְ רִ ים ּגָ וֶ ן ּכָ זֶ ה? אָ פֹר - מְ עַ ט ׁשָ חֹר מְ עֹרָ ב ּבְ הַ רְ ּבֵ ה לָ בָ ן ּתְ כֵ לֶ ת - מְ עַ ט ּכָ חֹל עִ ם הַ רְ ּבֵ ה לָ בָ ן נְ עָ רֵ ב ּבַ ּתְ כֵ לֶ ת ׁשֶ ּיָ צַ רְ נּו מְ עַ ט מִ ן הָ אָ פֹר ׁשֶ הֵ כַ ּנּו, ּונְ קַ ּבֵ ל ּתְ כֵ לֶ ת-אֲ פַ רְ ּפַ ר. אֶ ת הָ עֵ ׂשֶ ב נִ רְ צֶ ה לִ יצֹר יָ רֹק ּבָ הִ יר ּבְ מִ סְ ּפַ ר ּגְ וָ נִ ים. נָ ׁשִ ים עַ ל הַ ּצַ ּלַ חַ ת צֶ בַ ע יָ רֹק, ּונְ עַ רְ ּבֵ ב עִ ם צָ הֹב ּבְ כַ מֻ ּיֹות ׁשֹונֹות. ּכָ ְך נִ יצֹר ּגְ וָ נִ ים ׁשֹונִ ים ׁשֶ ל יָ רֹק ּבָ הִ יר. נחוגה חוג חֳ מָ רִ ים: מִ ׁשְ טָ ח לְ צִ ּיּור - ּבְ לֹוק צִ ּיּור / קַ נְ וָ ס קָ טָ ן / קַ אּפָ ה / מַ לְ ּבֵ ן קַ רְ טֹון צְ בָ עִ ים - ּגֹואָ ׁש )אֹו אַ קְ רִ ילִ יק( ּבִ גְ וָ נִ ים: ׁשָ חֹר, לָ בָ ן, ּכָ חֹל, יָ רֹק, צָ הֹב 'מִ כְ חֹולִ ים' - מַ סְ רֵ ק, נְ יַ ר מֶ מֹו, קַ ׁשִּ ית לִ ׁשְ תִ ּיָ ה, קֵ יסְ מֵ י אָ זְ נַ יִ ם לִ פְ נֵ י ׁשֶ ּמַ תְ חִ ילִ ים לְ צַ ּיֵ ר, קְ צָ ת עַ ל עִ רְ ּבּובֵ י צְ בָ עִ ים: הַ ּצְ בָ עִ ים מּוכָ נִ ים? אֶ פְ ׁשָ ר לְ הַ תְ חִ יל: סְ תָ ו ּפָ רַ ח לֹו הֶ חָ צָ ב הַ ּסִ תְ וָ נִ ית ּכְ בָ ר ּבַ ּׂשָ דֶ ה וְ הִ ּנֵ ה יֹורֶ ה... ּכָ ְך אֹומֵ ר הַ ּׁשִ יר עַ ל הַ ּסְ תָ ו, ּכִ י אָ כֵ ן הֶ חָ צָ ב הּוא אֶ חָ ד מִ ּמְ בַ ּׂשְ רֵ י הַ ּסְ תָ ו. הּוא מְ בַ ּׂשֵ ר מֻ קְ ּדָ ם ּכָ ל ּכָ ְך, ׁשֶ אֶ פְ ׁשָ ר לִ רְ אֹות אֹותֹו ּכְ בָ ר מֵ אֶ מְ צַ ע חֹדֶ ׁש אָ ב ּפֹורֵ חַ ּבַ ּׂשָ דֹות. יֵ ׁש הַ ּטֹועֲ נִ ים ׁשֶ ּׁשְ מֹו 'חָ צָ ב' - ּגָ זּור מֵ הַ ּמִ ּלִ ים 'חֲ צִ י אָ ב', ּבִ גְ לַ ל עִ ּתּוי ּפְ רִ יחָ תֹו. הַ ּיֹום ּבַ חּוג נְ צַ ּיֵ ר אֶ ת הֶ חָ צָ ב, ּפֶ רַ ח זָ קּוף וַ אֲ צִ ילִ י. הָ כִ ינּו ּבְ לֹוק צִ ּיּור, צִ בְ עֵ י ּגֹואָ ׁש וְ ... הַ פְ ּתָ עָ ה! אֲ פִ ּלּו ֹלא מִ כְ חֹול אֶ חָ ד! מַ ה ּכֵ ן? הָ צִ יצּו ּבִ רְ ׁשִ ימַ ת הֶ חֳ מָ רִ ים. הֶ חָ צָ ב ּפְ רִ יחַ ת תשפ"ד 4 10
טַ פְ טְ פּו טִ ּפֹות צֶ בַ ע מְ פֻ ּזָ רֹות עַ ל הַ ּדַ ף, ׁשֶ ל ּגְ וָ נִ ים: ּתְ כֵ לֶ ת, לָ בָ ן וְ תָ כֹל-אָ פֹר. מִ רְ חּו ׁשִ כְ בַ ת צֶ בַ ע יָ רֹק ּבִ ׁשְ נֵ י ּגְ וָ נִ ים ּבְ תַ חְ ּתִ ית הַ ּצִ ּיּור. ׂשִ ימּו צֶ בַ ע לָ בָ ן ּבַ ּצַ ּלַ חַ ת, טִ בְ לּו ּבֹו קֵ יסַ ם אָ זְ נַ יִ ם וְ צַ ּיְ רּו אֶ ת הַ ּפְ רִ יחָ ה הָ עֶ לְ יֹונָ ה וְ הַ ּתַ חְ ּתֹונָ ה ׁשֶ ל הֶ חָ צָ ב- נְ קֻ ּדֹות נְ קֻ ּדֹות. הַ ׁשְ אִ ירּו ּבָ אֶ מְ צַ ע חֵ לֶ ק רֵ יק. טִ בְ לּו אֶ ת הַ ּקַ ׁשִּ ית ּבְ צֶ בַ ע לָ בָ ן, וְ חִ תְ מּו ּבָ ּה צּורָ ה ׁשֶ ל ּפְ רָ חִ ים קְ טַ ּנִ ים לְ בָ נִ ים - ּבָ רֶ וַ ח ׁשֶ הִ ׁשְ אַ רְ ּתֶ ם ּבֵ ין הַ ּנְ קֻ ּדֹות. מַ עֲ כּו נְ יַ ר מֶ מֹו לְ צּורַ ת ּכַ ּדּור, וְ צִ בְ עּו ּבֹו ּבִ טְ פִ יפֹות אֶ ת הָ רֶ קַ ע. סָ רְ קּו אֶ ת הַ ּצֶ בַ ע ּבְ מַ סְ רֵ ק מִ לְ מַ עְ לָ ה לְ מַ ּטָ ה ּומִ ּלְ מַ ּטָ ה לְ מַ עְ לָ ה. הַ ּצֶ בַ ע צָ רִ יְך לְ כַ ּסֹות אֶ ת הַ חֵ לֶ ק הַ ּתַ חְ ּתֹון ּבַ ּתְ מּונָ ה ּבְ אֹפֶ ן מָ לֵ א, אַ ְך ּכְ לַ ּפֵ י מַ עְ לָ ה - הַ ׁשְ אִ ירּו קְ צָ וֹות ׁשֶ ל ּדֶ ׁשֶ א. אִ ם נֹוחַ לָ כֶ ם יֹותֵ ר - אֶ פְ ׁשָ ר לִ מְ רֹחַ ּתְ חִ ּלָ ה אֶ ת הַ ּצֶ בַ ע ּבִ טְ פִ יפֹות עַ ל הַ ּשֶׁ טַ ח הַ ּתַ חְ ּתֹון, וְ רַ ק אַ חַ ר ּכָ ְך 'לְ סָ רֵ ק' אֹותֹו לְ מַ רְ אֵ ה ּדֶ ׁשֶ א. נַ ּקְ דּו ּכָ ְך ּגַ ם אֶ ת ׁשְ אָ ר הַ ּגִ בְ עֹולִ ים ּבִ נְ קֻ ּדֹות-ּפְ רָ חִ ים, לְ מַ עְ לָ ה ּולְ מַ ּטָ ה. ּבְ מֶ רְ ּכַ ז ּכָ ל ּפֶ רַ ח הֹוסִ יפּו נְ קֻ ּדָ ה צְ הֻ ּבָ ה ׁשֶ ל אַ בְ קָ נִ ים ּבְ עֶ זְ רַ ת קֵ יסַ ם אָ זְ נַ יִ ם. ׂשִ ימּו לֵ ב לְ טַ ׁשְ טֵ ׁש אֶ ת הַ ּמַ עֲ בָ רִ ים ּבֵ ין הַ ּגְ וָ נִ ים הַ ּשֹׁונִ ים. סִ ּיַ מְ ּתֶ ם? הַ מְ ּתִ ינּו לְ יִ ּבּוׁש הַ ּצֶ בַ ע. צַ ּיְ רּו ּגִ בְ עֹולִ ים ּבְ צֶ בַ ע יָ רֹק ּכֵ הֶ ה ּבְ מַ ּקֵ ל אָ זְ נַ יִ ם )אֶ פְ ׁשָ ר לְ עַ רְ ּבֵ ב מְ עַ ט ׁשָ חֹר עִ ם יָ רֹק, אִ ם אֵ ין ּבְ יֶ דְ כֶ ם צֶ בַ ע יָ רֹק מַ תְ אִ ים(. הָ כִ ינּו אֶ ת הַ ּמִ כְ חֹול הַ ּבָ א: ּגִ זְ רּו ּבִ קְ צֵ ה הַ ּקַ ׁשִּ ית ׁשִ ׁשָּ ה חֲ תָ כִ ים קְ טַ ּנִ ים ּבְ מֶ רְ חַ ּקִ ים ׁשָ וִ ים. קַ ּפְ לּו אֶ ת הַ חֲ לָ קִ ים הַ ּגְ זּורִ ים ּכְ לַ ּפֵ י חּוץ. חִ זְ רּו אֶ ל הַ ּצֶ בַ ע ׁשֶ ל הַ ּגִ בְ עֹולִ ים, הֹוסִ יפּו עָ לִ ים, ּולְ סִ ּיּום הָ נִ יחּו ּבַ ּצַ ּלַ חַ ת ּגְ וָ נִ ים ׁשֶ ל יָ רֹק ּבָ הִ יר וַ אֲ פִ ּלּו קְ צָ ת צָ הֹב מַ ּמָ ׁש, טִ בְ לּו ּבָ הֶ ם אֶ ת הַ ּמַ סְ רֵ ק וְ סָ רְ קּו עֹוד עֵ ׂשֶ ב ּבִ גְ וָ נִ ים נֹוסָ פִ ים. עֲ לּו מְ עַ ט ּגַ ם עַ ל הַ ּגִ בְ עֹולִ ים, ּכָ ְך ׁשֶ ּיֵ רָ אֶ ה ׁשֶ הֶ חָ צָ ב ּפֹורֵ חַ מִ ּתֹוְך הָ עֵ ׂשֶ ב. .1 .4 .7 .10 .2 .5 .8 .6 .9 .11 .3 .12 אמנות ויצירה /// מאת: שושי רובין 4 תשפ"ד 11
ַאר ֹ ֶכ ְה לת ֹ ֹ ּא כָ ֶל יֶלד זו ּ ִליק, ל ְ מו ׁ ֹ ד ש ּ ו ד ִ יר ׁ ֹ ָד עש ּ ו ָלד ד ֹ ֹ ּא כָ ֶל יֶלד נו ֶ ּכָ ֶזה, ל ׁ ָ ְמֻיָחס ש ֶ ּלְ ך ׁ ּם ש ּ ְ קָצ ַת ע ַל ה ּמ ִ ּקו ֶצ ְה לַס ֵּפ ָר לנו ֹ ָ . רו ֹ ך ּכָ מו ְ ָּפָחה? ׁ ּבַ ּמ ִ ש "הַ ּמִ ּקּום ׁשֶ ּלִ י הּוא מְ יֻ חָ ד מְ אֹד. אֲ נִ י הָ אַ חֲ רֹון מִ ּבֵ ין ׁשְ נֵ ים עָ ׂשָ ר יְ לָ דִ ים, ׁשֶ ּׁשְ נַ יִ ם מִ ּתֹוכָ ם ּכְ בָ ר הָ יּו אַ ּבָ א וְ אִ ּמָ א ּכְ ׁשֶ אֲ נִ י נֹולַ דְ ּתִ י. אָ חִ י הַ ּׁשְ לִ יׁשִ י הָ פַ ְך לְ אַ ּבָ א ּכְ ׁשֶ הָ יִ יתִ י ּבֶ ן חֲ צִ י ׁשָ נָ ה". ִלים ֹ ֶ ּג ְ דו ׁ ָ ַ א ְחָי ִנים ש ׁ ְ לך ֵש ּ ֶ י ׁ ֵמר ש ֹ ֹ ֶ , זה או ֹ הו או ּ ַ ע ֶל זה? ֶצ ְה לַס ֵּפ ָר לנו ֹ ָ . רו ִמ ּמ ְ ך "ּבְ וַ ּדַ אי, ּבִ ׁשְ בִ יל זֶ ה הִ ּגַ עְ ּתִ י לְ כָ אן. אֶ ת הָ אֱ מֶ ת, רַ ק ֹלא מִ ּזְ מַ ן קָ לַ טְ ּתִ י עַ ד ּכַ ּמָ ה הַ ּמְ צִ יאּות הַ ּזֹו נְ דִ ירָ ה וְ ֹלא קַ ּיֶ מֶ ת. מִ ּבְ חִ ינָ תִ י, הֲ כִ י ּבָ רּור ּבָ עֹולָ ם ׁשֶ ּיֵ ׁש אַ חְ יָ נִ ים ׁשֶ ּגְ דֹולִ ים מִ ּמְ ָך, ּבְ דִ ּיּוק ּכְ מֹו ׁשֶ ּיֵ ׁש אַ חִ ים וַ אֲ חָ יֹות ׁשֶ ּנֹולָ דִ ים לִ פָ נֶ יָך וְ הֵ ם חֲ ׁשּובִ ים מִ ּמְ ָך. רַ ק לָ אַ חֲ רֹונָ ה, ּכְ ׁשֶ ּמָ לְ אּו לִ י ּתֵ ׁשַ ע ׁשָ נִ ים וְ כָ ל הָ אַ חְ יָ נִ ים הִ ּגִ יעּו לַ חְ ּגֹג אֶ ת יֹום הַ הֻ ּלֶ דֶ ת ׁשֶ ּלִ י, קָ לַ טְ ּתִ י ׁשֶ ּבְ עֶ צֶ ם ׁשְ לֹוׁשָ ה אַ חְ יָ נִ ים וְ אַ חְ יָ נִ ית אַ חַ ת חָ גְ גּו ּתֵ ׁשַ ע ׁשָ נִ ים לְ פָ נַ י, ּומַ ה ּבְ עֶ צֶ ם זֶ ה אֹומֵ ר. זֶ ה הָ יָ ה ּכְ ׁשֶ אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י, סַ ּבָ א ׁשֶ ּלָ הֶ ם, סִ ּפֵ ר ּבְ קֹול ּכַ ּמָ ה ּכֻ ּלָ ם ׂשָ מְ חּו ּכְ ׁשֶ ּנֹולַ דְ ּתִ י, וְ אֵ יְך הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ל ּבָ רּוְך וְ חַ ּנִ י, הַ ּנְ ׂשּואִ ים ׁשֶ ּלָ נּו, ֹלא הֵ בִ ינּו ּכֵ יצַ ד זֶ ה יָ כֹול לִ הְ יֹות ׁשֶ הַ ּתִ ינֹוק הֶ חָ דָ ׁש – ׁשְ מּולִ יק - הּוא הַ ּתִ ינֹוק ׁשֶ ל סַ בְ ּתָ א..." ֹ ּ ד. כֵ ַיצד ּ ְב מא ׁ ו ֵ ֲ ב, אָב ָל חש ּ ֹ ֶד ז ּה תַ ְפִק ְ יד מַחי ּ ו ֹ ת ד ִל ְהיו ַא ּתָ ִה מ ְתַי ֵח ַס לּתַ ְפִק ַ יד ה ְמֻיָח ַד ה ּזֶ ה? "הַ ּתַ פְ קִ יד הַ ּזֶ ה אָ כֵ ן מְ חַ ּיֵ ב אֹותִ י מְ אֹד, וְ ֹלא רַ ק ּכְ לַ ּפֵ י אֵ ּלֶ ה ׁשֶ ּגְ דֹולִ ים מִ ּמֶ ּנִ י, אֶ ּלָ א ּכְ לַ ּפֵ י ּכָ ל נֶ כֶ ד וְ נֶ כֶ ד ׁשֶ ּמַ ּגִ יעַ לְ בַ ּקֵ ר אֶ ת סַ ּבָ א וְ סַ בְ ּתָ א ּומְ חַ ּכֶ ה לְ הִ תְ ּפַ ּנֵ ק אֶ צְ לָ ם, וְ ֹלא ּתָ מִ יד ּכְ ׁשֶ הּוא נֹולַ ד הּוא ּכְ בָ ר הָ יָ ה מְ עֻ ּטָ ר ּבַ ּתֹאַ ר 'ּדֹוד', וְ אַ חְ יָ נָ יו הִ ּבִ יטּו עַ ל עֲ רִ יסָ תֹו ּבְ הַ עֲ רָ צָ ה. ׁשְ מּולִ יק, ּדֹוד ׁשֶ ל ׁשֵ בֶ ט אַ חְ יָ נִ ים מְ פֹאָ ר אֲ ׁשֶ ר חֶ לְ קָ ם הִ ּגִ יעּו לָ עֹולָ ם לְ פָ נָ יו, מְ סַ ּפֵ ר עַ ל הַ חֲ וָ יֹות הַ ּׁשְ מּורֹות לְ דֹוד חָ בִ יב ּכָ מֹוהּו. ּ ִלים ג ְ ל ְ מַג ְ יחה ָ ׂ ִש ד ֹ ב ַה ּדו ֹ ַה ּטו נ' אפל תשפ"ד 4 12
מֵ בִ ין ׁשֶ הּוא - עֹוד מְ עַ ט הֹולֵ ְך לְ בֵ יתֹו ׁשֶ ּלֹו; אֲ בָ ל ּכָ אן ּבְ מָ קֹום הַ ּזֶ ה, זֶ ה הַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ּלִ י... ּכְ דֹוד, עָ לַ י לְ הַ ּוֹות ּדֻ גְ מָ ה, לְ הִ תְ נַ הֵ ג ּכַ ּיָ אּות וְ ֹלא לְ בַ ּיֵ ׁש אֶ ת הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה הַ מְ פֹאֶ רֶ ת וְ הַ מְ כֻ ּבֶ דֶ ת ׁשֶ ּלָ נּו. ּבֶ עָ בָ ר, הָ יּו הַ ּנְ ׂשּואִ ים ׁשֶ ּלָ נּו ּדֹורְ ׁשִ ים מִ ּמֶ ּנִ י לְ וַ ּתֵ ר לְ יַ לְ דֵ יהֶ ם עַ ל חֲ פָ צִ ים ׁשֹונִ ים - ּכְ מֹו סִ פְ רֵ י הַ ּקְ רִ יאָ ה ׁשֶ הֹורַ י רָ כְ ׁשּו עֲ בּורִ י ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיִ הְ יֶ ה לִ י ּבְ מָ ה לְ הִ תְ עַ ּסֵ ק ּבַ ּׁשָ עֹות הַ ּמְ ׁשַ עְ מְ מֹות ׁשֶ ל אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם, מִ ׂשְ חֲ קֵ י קֻ פְ סָ ה חֲ דָ ׁשִ ים ׁשֶ ּיָ צְ אּו זֶ ה עַ ּתָ ה לַ ּׁשּוק וְ כּו'. אֲ בָ ל לָ אַ חֲ רֹונָ ה, אִ ּמָ א ׁשֶ ּלִ י הִ סְ ּבִ ירָ ה לְ כֻ ּלָ ם ׁשֶ ּיֵ ׁש ּדְ בָ רִ ים ּבַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל סַ ּבָ א וְ סַ בְ ּתָ א ׁשֶ ּׁשַ ּיָ כִ ים לְ כָ ל הַ ּנְ כָ דִ ים, וְ כֻ ּלָ ם יְ כֹולִ ים לְ הִ ׁשְ ּתַ ּמֵ ׁש ּבָ הֶ ם ּבְ ׂשִ מְ חָ ה - וְ יֵ ׁש חֲ פָ צִ ים ׁשֶ עֹומְ דִ ים ּבְ מַ ּדָ ף נִ פְ רָ ד וְ הֵ ם ׁשַ ּיָ כִ ים רַ ק לִ ׁשְ מּולִ יק. מִ י ׁשֶ רֹוצֶ ה לָ גַ עַ ת ּבָ הֶ ם מֻ זְ מָ ן לִ ׁשְ אֹל אֶ ת רְ ׁשּותִ י, וַ אֲ נִ י ֹלא חַ ּיָ ב לְ הַ סְ ּכִ ים. ּבְ סֹוד אֲ סַ ּפֵ ר, ּכִ י לִ י הִ יא הִ מְ לִ יצָ ה לָ תֵ ת מִ ּׁשֶ ּלִ י וְ לִ לְ מֹד לְ וַ ּתֵ ר; אֲ בָ ל הֵ ם ּכַ ּמּובָ ן אֵ ינָ ם יֹודְ עִ ים עַ ל ּכָ ְך... אֲ בָ ל ּבְ סַ ְך הַ ּכֹל יֵ ׁש ּכְ לַ ּפַ י יַ חַ ס חָ ׁשּוב ּומְ כַ ּבֵ ד. ּבְ ׁשֻ לְ חַ ן ׁשַ ּבָ ת, אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י ּתָ מִ יד אֹוהֵ ב לִ ׁשְ אֹל חִ ידֹות אֶ ת הָ אַ חְ יָ נִ ים, ּולְ הִ תְ עַ נְ יֵ ן ּבְ מָ ה ׁשֶ הֵ ם לֹומְ דִ ים; ּוכְ ׁשֶ הּוא מַ פְ נֶ ה ׁשְ אֵ לָ ה לְ עֶ בְ רִ י - אֲ נִ י מַ רְ ּגִ יׁש ׁשֶ ּכָ ל הָ עֵ ינַ יִ ם מִ ּיָ ד נִ תְ לֹות ּבִ י, ּכֻ ּלָ ם רֹוצִ ים לָ דַ עַ ת מַ ה ּשְ ׁמּולִ יק אֹומֵ ר... ּבְ ׁשַ ּבָ תֹות ׁשֶ ּבָ הֶ ן מִ תְ אָ רְ חֹות אֶ צְ לֵ נּו הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חֹות ׁשֶ ל הָ אַ חְ יָ נִ ים ׁשֶ ּגְ דֹולִ ים מִ ּמֶ ּנִ י, אֲ נַ חְ נּו נֶ הֱ נִ ים מְ אֹד ּבְ יַ חַ ד, יֵ ׁש לָ נּו מִ ׂשְ חָ קִ ים וְ סֹודֹות מְ ׁשֻ ּתָ פִ ים - וְ גַ ם הֵ ם, לִ פְ עָ מִ ים אֹוהֲ בִ ים לְ כַ ּבֵ ד אֹותִ י ּבְ תֹור 'הַ ּדֹוד', לִ בְ חֹר אֶ ת הַ ּמִ ׂשְ חָ ק ּולְ הַ חְ לִ יט. לִ פְ עָ מִ ים ּכֵ ן, וְ לִ פְ עָ מִ ים ֹלא..." ָ ְתך ֹ ַ מֲע ִמיד או ֹ ֶ ּבו ׁ ָם ש ּ ִ ְ י מ ֻסי ׁ ש ֹ ּ ַ על ק ֶצ ְה לַס ֵּפ ָר לנו ֹ רו ְ ָּפָחה? ׁ ָ ּ בַ ּמ ִ ש ֶ ּלְ ך ׁ ּם ש ַה ּמ ִ ּקו "אַ חַ ד הַ ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ הָ כִ י קָ ׁשִ ים לִ י זֶ הּו הַ ּיַ חַ ס ׁשֶ ל הָ אַ חִ ים וְ הָ אֲ חָ יֹות ׁשֶ ּגְ דֹולִ ים מִ ּמֶ ּנִ י. ּבִ ׁשְ בִ ילָ ם אֲ נִ י הָ אָ ח הַ ּתִ ינֹוק ׁשֶ הִ ּגִ יעַ ּכְ ׁשֶ הֵ ם הָ יּו ּכְ בָ ר ּבֹוגְ רִ ים, וְ נִ רְ אֶ ה ׁשֶ הֵ ם ּבְ טּוחִ ים ׁשֶ הַ ּגְ דִ ילָ ה ׁשֶ ּלֹו נֶ עֶ צְ רָ ה וְ הּוא יִ ּׁשָ אֵ ר ּתִ ינֹוק לָ נֶ צַ ח. ּכְ ׁשֶ אֲ נִ י נִ מְ צָ א אֵ צֶ ל אֲ חֹותִ י, אֲ נִ י ׁשֹומֵ עַ אֹותָ ּה לִ פְ עָ מִ ים אֹומֶ רֶ ת: "אָ ח ׁשֶ ּלִ י הַ ּקָ טָ ן אֶ צְ לִ י, אֲ נִ י צְ רִ יכָ ה לִ ׁשְ מֹר עָ לָ יו". ּכְ ׁשֶ אַ חִ ים ׁשֶ ּלִ י מַ ּגִ יעִ ים אֵ לֵ ינּו, הֵ ם ּפֹונִ ים אֵ לַ י ּבְ טֹון ּתִ ינֹוקִ י, ּכְ מֹו זֶ ה ׁשֶ ּבֹו אֲ נִ י ּפֹונֶ ה לָ אַ חְ יָ נִ ים הַ ּקְ טַ ּנִ ים ׁשֶ ּלִ י: "ׁשְ מּולִ יק מֹתֶ ק, מַ ה ּנִ ׁשְ מָ ע?" וְ עֹוד ּדָ בָ ר אֲ נִ י חַ ּיָ ב לְ צַ ּיֵ ן - אַ חִ ים וַ אֲ חָ יֹות ׁשֶ ּלִ י ּדֹואֲ גִ ים לְ הַ זְ ּכִ יר לִ י לְ עִ ּתִ ים קְ רֹובֹות ּכַ ּמָ ה אֲ נִ י מְ פֻ ּנָ ק, וְ כַ ּמָ ה הֵ ם ֹלא קִ ּבְ לּו אֶ ת ּכָ ל מַ ה ּׁשֶ אֲ נִ י מְ קַ ּבֵ ל. ּפַ עַ ם הָ יִ יתִ י מַ ּמָ ׁש מִ תְ עַ צְ ּבֵ ן מִ ּזֶ ה ּובֹוכֶ ה, אֲ בָ ל הַ ּיֹום ּכְ בָ ר ּגָ דַ לְ ּתִ י ּבָ רּוְך הַ ּׁשֵ ם, וַ אֲ נִ י מֵ בִ ין ׁשֶ אֵ ין מַ ה ּלַ עֲ ׂשֹות, ּכָ כָ ה זֶ ה, ּתָ מִ יד אֲ נִ י אֶ הְ יֶ ה הָ אָ ח הַ ּקָ טָ ן. ּבְ כָ ל אֹפֶ ן, מִ ּבְ חִ ינַ ת הָ אַ חְ יָ נִ ים אֲ נִ י הַ ּדֹוד הָ אָ הּוב ׁשֶ ּתָ מִ יד נִ פְ לָ א לִ פְ ּגֹׁש אֵ צֶ ל סַ בְ ּתָ א. ּבִ ׁשְ בִ ילָ ם אֲ נִ י ּכְ מֹו עֹוד חָ בֵ ר. עֹוד אֶ חָ ד מֵ הַ חֲ בּורָ ה. רַ ק חֲ בָ ל ׁשֶ ּגַ ם זֶ ה ֹלא ּתָ מִ יד ּכָ ְך עַ ד הַ ּסֹוף... הָ יְ תָ ה ּפַ עַ ם אַ חַ ת ּבָ ּה אִ רְ ּגְ נּו ּכָ ל יַ לְ דֵ י הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה ׁשַ ּבָ ת ּגִ ּבּוׁש לַ הֹורִ ים ּבְ הַ פְ ּתָ עָ ה, וְ רַ ק אֹותִ י ֹלא ׁשִ ּתְ פּו. זֶ ה הָ יָ ה קְ צָ ת מַ עֲ לִ יב, ׁשֶ אַ חְ יָ נַ י הּובְ אּו ּבְ סֹוד הָ עִ נְ יָ נִ ים, אֲ בָ ל אֲ נִ י הַ ּדֹוד ֹלא יָ דַ עְ ּתִ י מִ ּכָ ְך עַ ד הָ רֶ גַ ע הָ אַ חֲ רֹון. עַ ל אַ ף ׁשֶ הִ סְ ּבִ ירּו לִ י ׁשֶ חָ ׁשְ ׁשּו ׁשֶ אּולַ י ֹלא אֶ ׁשְ מֹר אֶ ת הַ ּסֹוד, זֶ ה ֹלא עָ זַ ר לַ הַ רְ ּגָ ׁשָ ה ׁשֶ ּלִ י, וְ הַ ּפְ גִ יעָ ה מְ צִ יקָ ה לִ י עַ ד הַ ּיֹום. אָ ז מָ ה אִ ם אֲ נִ י הַ ּקָ טָ ן, וְ נִ מְ צָ א ּבַ ּבַ יִ ת עִ ם אַ ּבָ א וְ אִ ּמָ א ׁשֶ הֵ ם ּכְ בָ ר סַ ּבָ א וְ סַ בְ ּתָ א? ּתִ זְ ּכְ רּו ׁשֶ אֲ נִ י אָ ח ׁשֶ ּלָ כֶ ם, וְ אִ ם אֲ פִ ּלּו הָ אַ חְ יָ נִ ים יֹודְ עִ ים - אַ ל ּתְ וַ ּתְ רּו עָ לַ י ּכְ עֹוד אֶ חָ ד מִ ּכֻ ּלָ ם". ֶ ּכָל ׁ ּ ִחים ש ּ ּ בְ טו ְ ָמ ּע בֶ ֱאֶמ ֶת יֶל ָד חָכ ֲ ם, אַנ ְחנו ׁ ַא ּתָ ִה נש ֶצה ֹ ָ . רו ְתך ֹ ָ ַ מֲעִר ִיצים או ֶ ּלְ ך ׁ ֹ ת ש ו ּ ָהַא ְחָי ִנ ְ ים וָהַא ְחָי ִני ֹ ְד מֻיָחד ָ ּ כְ דו ׁ ְ לך ֵש ּ ֶ י ׁ ְ ֵמ ִחים ש ׂ ּ ַ ע ְל רָג ִעים ש ְלַס ֵּפ ָר לנו ּכָ ֶזה? "ּבַ ּׁשָ נָ ה הַ ּקְ רֹובָ ה יַ חְ ּגֹג הָ אַ חְ יָ ן הַ ּבְ כֹור ׁשֶ ּלִ י ּבַ ר מִ צְ וָ ה, וְ זֶ ה אֵ רּועַ מְ ׂשַ ּמֵ חַ ּומְ רַ ּגֵ ׁש מְ אֹד. ֹלא הַ רְ ּבֵ ה יְ לָ דִ ים זֹוכִ ים לְ הִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ף ּבַ חֲ גִ יגֹות מֵ עֵ ין אֵ ּלּו. אֶ ת הָ אַ חְ יָ ן הַ ּזֶ ה אֲ נִ י אֹוהֵ ב ּבִ מְ יֻ חָ ד, ּבִ ׁשְ בִ ילִ י הּוא ּכְ מֹו הָ אָ ח הַ ּגָ דֹול. ּתָ מִ יד הּוא אֹוהֵ ב לְ הַ רְ ּגִ יעַ אֹותִ י ּכְ ׁשֶ אֲ נִ י מְ סַ ּפֵ ר לֹו ׁשֶ הַ ּׁשָ נָ ה הַ ּלִ ּמּודִ ים קְ צָ ת 4 תשפ"ד 13
יֹותֵ ר קָ ׁשִ ים, אֹו ׁשֶ אֲ נִ י ֹלא מֵ בִ ין אֶ ת הַ ּגְ מָ רָ א; וַ אֲ נִ י מַ ּמָ ׁש מִ תְ רַ ּגֵ ׁש מֵ הַ ּבַ ר מִ צְ וָ ה ׁשֶ ּלֹו. אִ ּמָ א הִ בְ טִ יחָ ה לִ י ׁשֶ הִ יא ּתִ קְ נֶ ה לִ י חֲ לִ יפָ ה חֲ דָ ׁשָ ה לִ כְ בֹוד הַ ּׂשִ מְ חָ ה. ּוכְ לָ לִ ית - לִ הְ יֹות ּדֹוד זֶ ה לָ רּוץ מִ ּׂשִ מְ חָ ה לְ ׂשִ מְ חָ ה. ּכִ י אִ ם לְ יֶ לֶ ד רָ גִ יל ֹלא נֹולָ ד ּכָ ל זְ מַ ן קָ צָ ר יֶ לֶ ד חָ דָ ׁש ּבַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה, אֶ צְ לִ י זֶ ה יָ כֹול לִ קְ רֹות ּגַ ם ּפַ עֲ מַ יִ ם ּבְ ׁשָ בּועַ אֶ חָ ד... יֵ ׁש לִ י מַ מְ ּתָ ק מְ יֻ חָ ד ׁשֶ אֲ נִ י מְ חַ ּלֵ ק ּבַ ּכִ ּתָ ה ּכְ ׁשֶ ּנֹוסָ ף לָ נּו עֹוד צֶ אֱ צָ א לַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה, וְ כָ ל הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלִ י מְ אַ חֲ לִ ים לִ י 'מַ ּזָ ל טֹוב' ּומֹוסִ יפִ ים ּבְ רָ כָ ה. ּתּוכְ לּו לְ חַ ּׁשֵ ב לְ כַ ּמָ ה ּבְ רָ כֹות אֲ נִ י זֹוכֶ ה ּבְ ׁשָ נָ ה. חּוץ מִ ּזֶ ה יֵ ׁש עֹוד הַ רְ ּבֵ ה רְ גָ עִ ים ׂשְ מֵ חִ ים ׁשֶ ּיֵ ׁש לְ כָ ל ּדֹוד, ׁשֶ רַ ק מִ י ּׁשֶ ּנִ מְ צָ א ּבַ ּמָ קֹום הַ ּזֶ ה יָ כֹול לְ הָ בִ ין. אֲ בָ ל אֲ נִ י חֹוׁשֵ ב ׁשֶ ּבְ עִ ּקָ ר אֵ ּלּו הַ ּׂשְ מָ חֹות הָ רַ ּבֹות ׁשֶ ּיֵ ׁש לָ נּו ּבָ רּוְך הַ ּׁשֵ ם, וְ הַ הֲ נָ אָ ה לְ ׂשַ חֵ ק עִ ם הָ אַ חְ יָ נִ ים הַ ּמְ תּוקִ ים, ׁשֶ הֹולְ כִ ים ּומִ תְ רַ ּבִ ים ּבְ חַ סְ דֵ י ה', ּולְ טַ ּפֵ ל ּבָ הֶ ם ּבְ אַ הֲ בָ ה". ֵהב ֹ ֵ ַם א ּתָ ה או ׁ ְ ַ הש ּ ּך ְמ ִע ּ ים כ ִ ּ י בָ רו ֹ ׁ ו ּ ש ּ ִל ֲ יק, אַנ ְחנו ְ מו ׁ ש ֶצה ֹ ֹד. רו ּ ְ מא ָתנו ֹ ּמַח או ֵ ַ ׂ ָ ְ , ו ֶז ְה מש ֶ ּלְ ך ׁ ֹ ם ש ֶא ַת ה ָּמקו ָ ִ מ ְתַיֲח ִסים ֶ ּלְ ך ׁ ִרים ש ֹ ּ ְלַס ֵּפ ּר כֵ ַיצ ַד ההו ּ ו ָתנו ֹ ַ ּתֵ ף או ׁ ְלש ? ָ ֵאֶליך "הַ הֹורִ ים ׁשֶ ּלִ י אֹוהֲ בִ ים אֹותִ י ּומְ פַ ּנְ קִ ים אֹותִ י מְ אֹד. אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י הֹולֵ ְך אִ ּתִ י ּבְ גַ אֲ וָ ה לְ בֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת, ּו'מַ ׁשְ וִ יץ' ּבִ י ּבְ כָ ל מָ קֹום אֶ פְ ׁשָ רִ י. הּוא מְ סַ ּפֵ ר לְ כֻ ּלָ ם ׁשֶ ּזֶ ה הַ ּיֶ לֶ ד הַ ּקָ טָ ן ׁשֶ ּלֹו, וְ כֻ ּלָ ם מִ ּסָ בִ יב מִ תְ ּפַ עֲ לִ ים וְ עֹוצְ רִ ים נְ ׁשִ ימָ ה. לְ אַ ּבָ א יֵ ׁש ּכְ בָ ר זָ קָ ן לָ בָ ן, וְ כֻ ּלָ ם רְ גִ ילִ ים לְ קַ ּבֵ ל מִ ּמֶ ּנּו הַ זְ מָ נֹות לִ בְ רִ ית ּולְ 'ׁשָ לֹום זָ כָ ר' ׁשֶ ל נְ כָ דִ ים, וְ לַ חֲ תֻ ּנֹות ׁשֶ ל יְ לָ דִ ים - ּופִ תְ אֹום יֶ לֶ ד קָ טָ ן, זֶ ה ּדָ בָ ר מַ פְ לִ יא. ּגַ ם אִ ּמָ א מִ תְ ּגָ אָ ה ּבִ י, וְ דֹואֶ גֶ ת לְ סַ ּפֵ ר לְ כֻ ּלָ ם ּכַ ּמָ ה אֲ נִ י עֹוזֵ ר לָ ּה, וְ כַ ּמָ ה הִ יא ֹלא יְ כֹולָ ה ּבִ לְ עָ דַ י. לִ פְ עָ מִ ים ּבִ סְ עּודַ ת ׁשַ ּבָ ת הִ יא מַ ׁשְ ּתִ יקָ ה אֶ ת ּכֻ ּלָ ם וְ אֹומֶ רֶ ת: "מָ ה אַ ּתֶ ם חֹוׁשְ בִ ים, מִ ּנַ יִ ן ּכָ ל הַ ּבַ קְ ּבּוקִ ים, הַ ּקְ פּואִ ים וְ הַ חֲ טִ יפִ ים הִ ּגִ יעּו לַ ּׁשֻ לְ חָ ן? ׁשְ מּולִ יק הָ לַ ְך אִ ּתִ י לִ קְ נִ ּיֹות, הִ זְ ּכִ יר לִ י מַ ה ּכָ ל נֶ כֶ ד אֹוהֵ ב, וְ כָ ל מַ ה ׁשֶ ּיֵ ׁש ּכָ אן - ּבִ זְ כּותֹו!" אֲ נִ י אֹוהֵ ב מְ אֹד אֶ ת הָ אֲ מִ ירֹות הָ אֵ ּלּו, ּכִ י הֵ ן מַ זְ ּכִ ירֹות לְ כֻ ּלָ ם ׁשֶ אֲ נִ י קַ ּיָ ם ּבַ ּבַ יִ ת הַ ּזֶ ה". ׁ ָ לֶה ַם א ְחָי ִנים ֵש ּ ֶ י ׁ ַמ ִר לָיל ִדים ש ֹ ָ לו ׁ ְ לך ֵש ּ ּ ַ ם, מה י ו ּ ּ ְל ִסי ׁ ו ֵש ּ ֶ י ׁ ְגִרים ש ֹ ִד ּ ים בו ֹ ִל ֵ ים מ ֶה ְם, וַג ְם סָת ְם לדו ֹ ֶ ּג ְ דו ׁ ש ֵתר? ֹ ִים יו ּ ָלֶה ַם א ְחָי ִנ ְ ים קַטנ "מִ י ׁשֶ ּיֵ ׁש לֹו אַ חְ יָ נִ ים ּגְ דֹולִ ים מִ ּמֶ ּנּו - ׁשֶ ּיִ זְ ּכֹר קֹדֶ ם ּכֹל ׁשֶ ּזֶ הּו הַ ּדָ בָ ר הֲ כִ י נִ פְ לָ א ּבָ עֹולָ ם. ּגַ ם אִ ם לִ פְ עָ מִ ים זֶ ה נִ רְ אֶ ה ּכְ אִ ּלּו ֹלא נֶ חְ מָ ד ׁשֶ הָ אַ חְ יָ ן ּגָ דֹול יֹותֵ ר, וְ לָ ּמָ ה אֲ נִ י קָ טָ ן ּכָ זֶ ה - ּכְ דַ אי לָ דַ עַ ת ׁשֶ ּדֹוד ּתָ מִ יד קֹודֵ ם לְ אַ חְ יָ ן, וְ ֹלא מְ ׁשַ ּנֶ ה הַ ּגִ יל ׁשֶ ּלֹו. אּולַ י הַ ּיֹום ּפָ חֹות רֹואִ ים אֶ ת זֶ ה, אֲ בָ ל יָ בֹוא יֹום וְ זֶ ה יִ הְ יֶ ה ּבָ רּור וְ גָ לּוי לְ כֻ ּלָ ם. ּולְ כָ ל הַ ּדֹודִ ים ׁשֶ ּלִ פְ עָ מִ ים קְ צָ ת קָ ׁשֶ ה לָ הֶ ם עִ ם ּכָ ל הָ אַ חְ יָ נִ ים הַ ּקְ טַ ּנִ ים וְ הָ רַ עַ ׁש וְ הַ ּבָ לָ גָ ן - ּתִ תְ עֹודְ דּו וְ תִ זְ ּכְ רּו ׁשֶ עֹוד מְ עַ ט הֵ ם הֹולְ כִ ים הַ ּבַ יְ תָ ה, וְ ׁשּוב הַ ּבַ יִ ת יָ ׁשּוב לִ הְ יֹות ׁשָ קֵ ט וְ רַ ק ׁשֶ ּלָ כֶ ם. מְ עַ נְ יֵ ן אִ ם אָ ז ּתִ תְ ּגַ עְ ּגְ עּו אֲ לֵ יהֶ ם אֹו ֹלא..." ׁ ֵ , מַע ּל גַ ּבֵ ַ י ה ּבָ ָמה ּ ְ מֻיָח ְד לַבּק ֵ ש ֶ הו ׁ ָ ַ מש ּ ׁ ְ לך ַה ִא ֵם יש ? ֹ ַה ּזו "ּכֵ ן, יֵ ׁש לִ י ּבַ ּקָ ׁשָ ה - אִ ם אֶ פְ ׁשָ ר ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה ׁשֶ ּיְ צַ ּלְ מּו ּגַ ם אֹותִ י, וְ יִ תְ לּו ּגַ ם ּתְ מּונֹות ׁשֶ ּלִ י. הַ רְ ּבֵ ה ּפְ עָ מִ ים מְ כִ ינִ ים ּתְ מּונָ ה מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתִ ית, אֹו ׁשֶ ּסְ תָ ם יֹוצְ אֹות מִ ׁשְ ּפָ חֹות ׁשֹונֹות לְ יֹום צִ ּלּומִ ים וְ ׁשֹולְ חֹות לָ נּו מַ זְ ּכֶ רֶ ת מְ תּוקָ ה. ּגַ ם אֲ נִ י רֹוצֶ ה ׁשֶ הַ ּתְ מּונֹות ׁשֶ ּלִ י יְ קַ ּׁשְ טּו אֶ ת הַ ּבַ יִ ת, אֲ בָ ל אִ ּמָ א ׁשֶ ּלִ י מְ בֻ ּגֶ רֶ ת מִ ּדַ י ּבִ ׁשְ בִ יל זֶ ה. הִ יא אֹומֶ רֶ ת ׁשֶ הִ יא ּכְ בָ ר ֹלא יֹודַ עַ ת אֵ יְך מִ ׁשְ ּתַ ּמְ ׁשִ ים ּבַ ּמַ צְ לֵ מָ ה. אִ ם יֵ ׁש ּכָ אן קֹורְ אִ ים ׁשֶ הֵ ם אַ חִ ים ּגְ דֹולִ ים - ׂשִ ימּו לֵ ב לָ זֶ ה. אִ ם יֵ ׁש לָ כֶ ם אָ ח קָ טָ ן, וְ ֹלא מְ ׁשַ ּנֶ ה אִ ם הָ אַ חְ יָ נִ ים ׁשֶ ּלֹו ּגְ דֹולִ ים מִ ּמֶ ּנּו אֹו ֹלא - ּתְ צַ ּלְ מּו אֹותֹו ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה ּותְ פַ ּתְ חּו לַ הֹורִ ים, ּכְ מֹו ׁשֶ עֹוׂשִ ים לָ אַ חְ יָ נִ ים ׁשֶ ּלֹו. זֶ ה יְ ׂשַ ּמַ ח אֹותֹו ּבְ וַ ּדַ אי!" תשפ"ד 4 14
ׁשּובֹות מחֻ ּכָ מֹות ְ ּת ְ "מַ ּסֶ כֶ ת ּבָ בָ א קַ ּמָ א", הִ סְ ּתֹובֵ ב אֵ לָ יו מָ רְ ּדְ כַ י. "ֹלא יָ כֹלְ ּתִ י לְ דַ ּבֵ ר ּכְ ׁשֶ הָ רֶ ּבֶ 'ה מְ דַ ּבֵ ר. אֲ נִ י ֹלא יָ כֹול לַ עֲ ׂשֹות ּבְ עָ יֹות מֵ הָ רֶ גַ ע הָ רִ אׁשֹון..." צָ דֹוק צִ חְ קֵ ק. ּבְ סֵ דֶ ר. אַ ף אֶ חָ ד ֹלא מְ דַ ּבֵ ר ּבַ ּשִׁ עּור ׁשֶ ל הָ רֶ ּבֶ 'ה הֹורֹובִ יץ, אֲ בָ ל מִ ּלָ ה ּפֹה מִ ּלָ ה ׁשָ ם, יָ כֹול לִ קְ רֹות. הָ עִ ּקָ ר - מָ רְ ּדְ כַ י ֹלא זִ לְ זֵ ל ּבַ ּשְׁ אֵ לָ ה ׁשֶ ּלֹו. סְ תָ ם-סְ תָ ם הּוא נָ פַ ל, מַ הֵ ר מִ ּדַ י, ּבְ רֶ ׁשֶ ת ׁשֶ ל ּתְ חּוׁשֹות קָ ׁשֹות ּודְ רָ מָ טִ ּיֹות מִ ּדַ י. אֲ בָ ל רְ גָ עִ ים אֲ חָ דִ ים אַ חַ ר ּכָ ְך הּוא הִ תְ לַ ּבֵ ט מֵ חָ דָ ׁש אִ ם הּוא סְ תָ ם רָ גִ יׁש. "קֹורְ אִ ים לְ ָך מֹוטִ י?" הּוא ׁשָ אַ ל אֶ ת מָ רְ ּדְ כַ י. "קֹורְ אִ ים לִ י אֵ יְך ׁשֶ רֹוצִ ים", אָ מַ ר מָ רְ ּדְ כַ י-מֹוטִ י וְ הִ ׁשְ ּפִ יל עֵ ינָ יו אֶ ל הַ ּמַ חְ ּבֶ רֶ ת ׁשֶ הֹוצִ יא קֹדֶ ם מִ ן הַ ּתִ יק. "וְ אֵ יְך... אֲ נִ י אֶ קְ רָ א לְ ָך?" צָ דֹוק הִ רְ ּגִ יׁש ׁשֶ הּוא מִ תְ ּבַ לְ ּבֵ ל. "אַ ּתָ ה ֹלא חַ ּיָ ב לִ קְ רֹא לִ י". "אֲ נִ י..." הּוא ֹלא הֵ בִ ין לָ ּמָ ה אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לַ עֲ נֹות לֹו ּבְ צּורָ ה ּפְ ׁשּוטָ ה, לָ ּמָ ה מָ רְ ּדְ כַ י עַ צְ ּבָ נִ י ּכָ זֶ ה, וְ לָ ּמָ ה הּוא ֹלא רֹוצֶ ה ׁשֶ ּצָ דֹוק יִ קְ רָ א לֹו. אֲ בָ ל עַ ד ׁשֶ הּוא הִ תְ לַ ּבֵ ט אֵ יְך לְ הַ רְ ּגִ יׁש, ּכְ בָ ר סֹובְ בּו אֶ ת ׁשֻ לְ חָ נָ ם ּכַ ּמָ ה וְ כַ ּמָ ה מִ ן הַ חֲ בֵ רִ ים. ּבָ אָ ה הַ הַ פְ סָ קָ ה. "מַ ה ּשֵׁ ם הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה ׁשֶ ּלְ ָך?" ׁשָ אַ ל מֵ אִ יר ּבְ לִ י ׁשּום הַ קְ ּדָ מֹות. "ּדְ רּוק". "אֵ יפֹה אַ ּתָ ה ּגָ ר?" הִ צְ טָ רֵ ף ּגַ ם ׁשְ רָ גִ י. "ּבִ רְ חֹוב אִ מְ רֵ י אֵ ׁש ׁשְ לֹוׁש עֶ ׂשְ רֵ ה", עָ נָ ה מָ רְ ּדְ כַ י, הִ סְ ּתֹובֵ ב רֶ גַ ע אֶ ל צָ דֹוק, מַ ׁשְ לִ יְך מַ ּבָ ט ׁשֹואֵ ל ּכְ אִ ּלּו הַ ּכֹל ּבְ סֵ דֶ ר. 'ּכֵ ן', הִ נְ הֵ ן צָ דֹוק. "אָ ה, ּבַ ּבִ נְ יָ ן ׁשֶ ל צָ דֹוק", הֵ בִ ין חַ ּיִ ימְ קֶ ה. חַ ּיִ ימְ קֶ ה ּגָ ר ׁשְ נֵ י ּבִ נְ יָ נִ ים לְ יַ ד ּבֵ יתֹו ׁשֶ ל צָ דֹוק. "הָ יּו ׁשָ ם ׁשְ ּתֵ י ּדִ ירֹות רֵ יקֹות. ּבְ אֵ יזֹו קֹומָ ה אַ ּתָ ה?" "אַ ּתָ ה רֹוצֶ ה לָ בֹוא לְ בַ ּקֵ ר?" הִ פְ ּתִ יעַ מָ רְ ּדְ כַ י. "אֲ נִ י..." חַ ּיִ ימְ קֶ ה הִ תְ ּבַ לְ ּבֵ ל. "מַ ה ּזְ 'תֹומֶ רֶ ת? אֶ פְ ׁשָ ר?" "ּתַ ּגִ יׁש ּבַ ּקָ ׁשָ ה וְ נִ רְ אֶ ה", אָ מַ ר מָ רְ ּדְ כַ י ּכְ אִ ּלּו ּבִ רְ צִ ינּות. רְ צִ ינּות ּכָ זֹו, ׁשֶ ּצָ דֹוק הָ עֹומֵ ד מֵ אָ חֹור אֲ פִ ּלּו ֹלא הִ צְ לִ יחַ לִ קְ ֹלט ׁשֶ ּזֹו ּבְ דִ יחָ ה, אֲ בָ ל הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּמִ ּלְ פָ נִ ים הִ תְ חִ ילּו לִ צְ חֹק. "חַ ּיִ ימְ קֶ ה", אָ מַ ר ׁשָ ם מִ יׁשֶ הּו זָ רִ יז, "ּתִ הְ יֶ ה מְ נֻ ּמָ ס, ֹלא ּבָ אִ ים לְ בַ ּקֵ ר מִ ּיָ ד, הֵ ם רַ ק הָ רֶ גַ ע עָ בְ רּו ּדִ ירָ ה". "הֵ ם ּבִ כְ לָ ל ֹלא ּגָ רִ ים ּכָ אן!" קָ רָ א צָ דֹוק, ֹלא ׂשָ ם לֵ ב אֲ פִ ּלּו ׁשֶ הּוא מִ תְ רֹומֵ ם וְ נֶ עֱ מָ ד. "הּוא ּגָ ר אֶ צְ לֵ נּו. הּוא!" הּוא הִ צְ ּבִ יעַ ּבְ לַ הַ ט עַ ל מָ רְ ּדְ כַ י הַ ּיֹוׁשֵ ב קִ מְ עָ ה מִ ּתַ חְ ּתָ יו. "הּוא מִ תְ אָ רֵ חַ אֶ צְ לֵ נּו ּבַ ּבַ יִ ת מֵ עַ כְ ׁשָ ו, ּכָ ל הַ ּיָ מִ ים!" מָ רְ ּדְ כַ י הִ פְ נָ ה אֵ לָ יו רֹאׁשֹו ּבְ חַ ּדּות. "מָ ה, לָ ּמָ ה?" ׁשָ אַ ל חַ ּיִ ימְ קֶ ה, "אֵ ין לְ ָך מִ ׁשְ ּפָ חָ ה?" "יֵ ׁש לִ י מִ ׁשְ ּפָ חָ ה וְ הַ ּכֹל ּבְ סֵ דֶ ר", מָ רְ ּדְ כַ י קָ ם ּפִ תְ אֹום מִ ּמְ קֹומֹו, ּגֹורֵ ם לְ כָ ל הַ חֲ בּורָ ה לָ סֶ גֶ ת צַ עַ ד אֶ חָ ד אֲ חֹורָ ה, "מָ ה אַ ּתֶ ם מְ ׂשַ חֲ קִ ים ּבַ הַ פְ סָ קָ ה? רֹוצִ ים ׁשְ בּויִ ים?" "וְ אֵ יפֹה הַ ּמִ ׁשְ ּפָ חָ ה ׁשֶ ּלְ ָך ּגָ רָ ה?" חַ ּיִ ימְ קֶ ה ֹלא וִ ּתֵ ר, "אֵ יפֹה הּוא לָ מַ ד קֹדֶ ם?" הּוא הִ פְ נָ ה אֶ ת הַ ּשְׁ אֵ לָ ה הָ אַ חֲ רֹונָ ה אֶ ל הֶ חָ לָ ל, ּכִ י מָ רְ ּדְ כַ י ּכְ בָ ר נָ סֹוג מִ ּשָׁ ם. "ּבְ בַ ת יָ ם", אָ מַ ר לֹו צָ דֹוק ּבְ ׁשֶ קֶ ט, מֹוׁשֵ ְך אֹותֹו אֵ לָ יו ּבַ עֲ דִ ינּות. "ּכְ לֹומַ ר, ֹלא יֹודֵ עַ ... ּדַ י, אַ ּתָ ה רֹואֶ ה ׁשֶ הּוא ֹלא רֹוצֶ ה לְ סַ ּפֵ ר!" הּוא הִ תְ חָ רֵ ט ּבִ כְ לָ ל ׁשֶ הּוא סִ ּפֵ ר לַ ּכִ ּתָ ה ׁשֶ ּמָ רְ ּדְ כַ י ּגָ ר אֶ צְ לָ ם. מָ רְ ּדְ כַ י ֹלא אָ הַ ב אֶ ת זֶ ה. הּוא ֹלא יֹודֵ עַ לָ ּמָ ה, ּבְ סַ ְך הַ ּכֹל מָ ה הַ ּבְ עָ יָ ה, ּגָ ר אֶ צְ לָ ם. מִ ּמֵ ילָ א ּכֻ ּלָ ם יֵ דְ עּו אֶ ת זֶ ה ּבַ הֶ מְ ׁשֵ ְך. אֲ בָ ל מֵ עַ כְ ׁשָ ו הּוא יָ ׂשִ ים לֵ ב. מַ ה ּשֶׁ ּמָ רְ ּדְ כַ י רֹוצֶ ה לְ סַ ּפֵ ר, ׁשֶ ּיְ סַ ּפֵ ר ּבְ עַ צְ מֹו. הּוא ֹלא הַ ּדֹובֵ ר ׁשֶ ּלֹו. רות רוזנשטיין ּפֶ רֶ ק ב מָ רְ ּדְ כַ י, הַ ּיֶ לֶ ד ׁשֶ הִ ּגִ יעַ לָ גּור ּבַ ּבַ יִ ת ׁשֶ ל צָ דֹוק, מֻ כְ נָ ס לַ ּכִ ּתָ ה ׁשֶ ּלֹו. הָ רֶ ּבֶ 'ה מֹוׁשִ יב אֶ ת מָ רְ ּדְ כַ י לְ יַ ד צָ דֹוק, וְ קֹורֵ א לֹו 'מֹוטִ י'. ּכְ ׁשֶ ּצָ דֹוק הַ ּמֻ פְ ּתָ ע ׁשֹואֵ ל אֹותֹו אִ ם ׁשְ מֹו מֹוטִ י, הַ ּיֶ לֶ ד אֵ ינֹו עֹונֶ ה, וְ כָ ְך ּגַ ם ּכְ ׁשֶ הּוא ׁשֹואֵ ל אֹותֹו אֵ יזֹו מַ ּסֶ כֶ ת לָ מַ ד ּבְ כִ ּתָ תֹו הַ ּקֹודֶ מֶ ת. צָ דֹוק מַ תְ חִ יל לְ הִ ּפָ גַ ע. 4 תשפ"ד 15
עדינה טויב בת 9 בתיה מורטנפלד בת 9 מקריית יערים הדסה לוי בת 10 וחצי מביתר רות קימל בת 8 מירושלים שבי פ בת 11 מירושלים שרי ונחמי וילנסקי בנות 10 מביתר תהילה מורטנפלד בת 5 מקרית יערים הצורה מגליון 43 תמר פלד מטלז סטון קריית יערים ה ַ ּצ ַ ָּיר ִ ים ַה ְּצ ִעיִרים ֹר ָדו ּ ּ ב ּ ַ מ ַה ַּפ ַע ּ ם כִ יכְ בו ִים! ּ ָ -דְ גל ֹ ת ו ַעֲטָ פו מ ּ ִרים ו ּ ּ ִ צי ּ לֵב אֵילו ׂ אֲבָ ל שִ ימו ּ ּ ְמ ַר ּתְ ִק ִ ים ה ּקִ יפו ׁשִ ִ ירים ו עֲ ֹ ָתם... או ינשוף יושב על ענף. מקורי במיוחד! תשפ"ד 4 16
איורים - צבעוניים בלבד, בצבעים חזקים חיבורים ובדיחות - בדף נפרד ובכתב גדול, בעט שחור עבה או בארטליין יש לשלוח ל: 'זרקור' ת.ד. 5284 ירושלים 9105201 או בפקס 5372784-02 | לציין 'עבור העמוד שלנו' איילה והנין בת 12 וחצי מביתר אלישבע סובל בת 9 חני נוסבאום בת 9 מירושלים יהודית לנג ממודיעין עילית תמר ארנטרוי ממודיעין עילת מלכי לינדר מבית שמש אברמי קופלוביץ בן 10 מירושלים מירי נוסבאום בת 8 מירושלים דסי פישר בת 8 וחצי מאופקים יעל פינקלשטיין בת 9 ממודיעין עילית ּולְ מִ י יִ הְ יֶ ה רַ עְ יֹון יָ פֶ ה לְ צִ ּיּור ׁשֶ ּמְ ׁשַ ּלֵ ב אֶ ת הַ ּצּורָ ה הַ ּזֹו? ארנק חמוד איזה ציור מושקע! 4 תשפ"ד 17
אֵ לִ י הִ זְ ּדָ רֵ ז לָ רֶ דֶ ת מֵ הַ ּסִ ירָ ה, ּומִ הֵ ר יָ חַ ד עִ ם ּגַ לִ ילֵ אֹו, רֹוּבֹוטֹו, ג'ּולְ יָ אנִ י ּומַ ר ּכָ רִ יתָ ן אֶ ל הָ אַ רְ מֹון. ׁשְ לָ טִ ים ּגְ דֹולִ ים קִ ּדְ מּו אֶ ת ּפְ נֵ יהֶ ם: 'ּבְ רּוכִ ים הַ ּבָ אִ ים לְ טֶ קֶ ס הַ הַ כְ ּתָ רָ ה ׁשֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך'. "אֲ נִ י מִ תְ רַ ּגֵ ׁש מְ אֹד", אָ מַ ר אֵ לִ י לְ גַ לִ ילֵ אֹו, "מֵ עֹולָ ם ֹלא רָ אִ יתִ י מֶ לֶ ְך". "ּגַ ם אֲ נִ י ֹלא רָ אִ יתִ י מֶ לֶ ְך מֵ עֹולָ ם", הֹודָ ה ּגַ לִ ילֵ אֹו, "וְ לָ כֵ ן אֲ נִ י חֹוׁשֵ ׁש ׁשֶ ֹּלא אֲ זַ הֶ ה אֹותֹו". "ּכֵ ן, זֶ ה מַ פְ חִ יד מַ ּמָ ׁש", אִ ּׁשֵ ר רֹוּבֹוטֹו, "ּגַ ם אֲ נִ י חֹוׁשֵ ׁש ׁשֶ ֹּלא אֲ זַ הֶ ה אֶ ת הַ ּמֶ לֶ ְך". "ּגַ ם אֲ נִ י", "ּגַ ם אֲ נִ י", הִ צְ טָ רְ פּו עֹוד יְ צּורִ ים, וְ אֵ לִ י הֵ בִ ין ּפִ תְ אֹום ׁשֶ ּכָ ל הַ ּנֶ אֱ סָ פִ ים ּפֹוחֲ דִ ים ׁשֶ ֹּלא יֵ דְ עּו מִ י הּוא מַ לְ ּכָ ם. הּוא הֵ רִ ים יָ ד וְ הִ ׁשְ ּתִ יק אֶ ת ּכֻ ּלָ ם. "הַ קְ ׁשִ יבּו לִ י", הּוא אָ מַ ר, "לְ זַ הֹות מֶ לֶ ְך זֹאת ּבִ כְ לָ ל ֹלא ּבְ עָ יָ ה. מֶ לֶ ְך חֹובֵ ׁש ּכֶ תֶ ר לְ רֹאׁשֹו. אִ ם ּתִ רְ אּו מִ יׁשֶ הּו ׁשֶ חֹובֵ ׁש ּכֶ תֶ ר, ּתֵ דְ עּו מִ ּיָ ד ׁשֶ הּוא הַ ּמֶ לֶ ְך". ּכֻ ּלָ ם הִ קְ ׁשִ יבּו לֹו ּבִ תְ ׂשּומֶ ת לֵ ב, ּומִ ּיָ ד הִ תְ חִ ילּו לְ חַ ּפֵ ׂש סְ בִ יבָ ם מִ יׁשֶ הּו ׁשֶ חֹובֵ ׁש ּכֶ תֶ ר. אֲ בָ ל אַ ף חֹובֵ ׁש ּכֶ תֶ ר ֹלא נִ רְ אָ ה ּבְ קִ רְ בַ ת מָ קֹום. "אּולַ י הַ ּמֶ לֶ ְך ּבְ תֹוְך הָ אַ רְ מֹון", הֶ עֱ לָ ה אֵ לִ י הַ ׁשְ עָ רָ ה. "ּבֹואּו, נִ ּכָ נֵ ס ּכֻ ּלָ נּו לָ אַ רְ מֹון". הֵ ם נִ כְ נְ סּו ּכֻ ּלָ ם אֶ ל הָ אַ רְ מֹון, הִ תְ הַ ּלְ כּו מֵ חֶ דֶ ר לְ חֶ דֶ ר ּומֵ אּולָ ם לְ אּולָ ם, הִ ּבִ יטּו ּבַ ּקִ ירֹות הַ מְ קֻ ּׁשָ טִ ים וְ אָ מְ רּו זֶ ה לָ זֶ ה: "ּבְ רּוכִ ים הַ ּבָ אִ ים לְ טֶ קֶ ס הַ הַ כְ ּתָ רָ ה, ּבְ רּוכִ ים הַ ּבָ אִ ים". אַ ְך ּפְ רָ ט לְ כָ ְך ֹלא קָ רָ ה ּדָ בָ ר. אֵ לִ י הִ סְ ּתֹובֵ ב ּבָ אַ רְ מֹון עִ ם ּגַ לִ ילֵ אֹו, רֹוּבֹוטֹו, מַ ר ּכָ רִ יתָ ן וְ ג'ּולְ יָ אנִ י, וְ הִ תְ ּפַ עֵ ל מֵ הֶ הָ דָ ר ּומֵ הַ ּפְ אֵ ר. הַ ּכֹל הָ יָ ה צִ בְ עֹונִ י ּומְ פֹאָ ר, אַ ְך הַ ּמֶ לֶ ְך ֹלא הָ יָ ה ׁשָ ם. "אֵ יפֹה הַ ּמֶ לֶ ְך?" ׁשָ אֲ לּו ּכֻ ּלָ ם זֶ ה אֶ ת זֶ ה. הֵ ם חִ ּפְ ׂשּו אֶ ת הַ ּמֶ לֶ ְך ּבְ כָ ל ּפִ ּנָ ה, וְ גַ ם אֵ לִ י חִ ּפֵ ׂש אֹותֹו, אַ ְך ֹלא מָ צָ א. אֵ לִ י, ׁשֶ ּנֹותָ ר מְ ׁשֻ עֲ מָ ם ּבַ ּבַ יִת ּכְ ׁשֶ אֲ חֹותֹו מַ לִ י הֹולֶ כֶ ת, נֹוסֵ עַ ּבְ רַ ּכֶ בֶ ת לְ אַ נְ ׁשֶ הּו - עִ ם ּגַ לִ ילֵ אֹו, רֹוּבֹוטֹו ּומַ ר ּכָ רִ יתָ ן. ּבְ אַ נְ ׁשֶ הּו הֵ ם ּפֹוגְ ׁשִ ים אֶ ת ג'ּולְ יָאנִ י, אֶ ת אַ נְ ׁשֵ י הַ ּקְ לִ יקְ ס, אֶ ת אַ נְ ׁשֵ י הַ ּנְ יָר וְ עֹוד. לְ פֶ תַ ע מִ תְ קַ ּבֶ לֶ ת הֹודָ עָ ה עַ ל הַ הַ כְ ּתָ רָ ה ׁשֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך, וְ אֵ לִ י מֹובִ יל אֶ ת ּכָ ל הַ יְצּורִ ים ּבְ סִ ירֹות אֶ ל הָ אַ רְ מֹון ּכְ דֵ י לְ הִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ף ּבַ ּטֶ קֶ ס. ֶּלֶך ְ ֶּרֶק י"ד < י ְחִי הַמ פ תשפ"ד 4 18
הרפתקה מעולם אחר /// ורדה ריינר ּבִ מְ קֹום מֶ לֶ ְך הּוא מָ צָ א... ּכֶ תֶ ר, וְ עָ לָ יו צִ ּיּור ׁשֶ ל נֵ ר ּומַ דְ ּבֵ קֹות עֲ גֻ ּלֹות. "הֵ י, אֵ לִ י", קָ רָ א הַ ּכֶ תֶ ר, "זֶ ה אֲ נִ י, הַ ּכֶ תֶ ר ׁשֶ ּלְ ָך מִ ּגַ ן חַ ּנָ ה". "מָ ה?" הִ תְ ּפַ ּלֵ א אֵ לִ י, "הָ יִ יתָ ּפַ עַ ם הַ ּכֶ תֶ ר ׁשֶ ּלִ י?" "ּבְ וַ ּדַ אי", הִ תְ רַ ּגֵ ׁש הַ ּכֶ תֶ ר, "הַ אִ ם אֵ ינְ ָך זֹוכֵ ר?" אֲ בָ ל אֵ לִ י ֹלא זָ כַ ר, וְ הַ ּכֶ תֶ ר הִ תְ אַ כְ זֵ ב מְ אֹד. "הֵ כַ נְ ּתָ אֹותִ י ּבְ מֹו יָ דֶ יָך", הּוא סִ ּפֵ ר לְ אֵ לִ י, "לִ כְ בֹוד מְ סִ ּבַ ת חֲ נֻ ּכָ ה. הִ דְ ּבַ קְ ּתָ לְ בַ ּדְ ָך אֶ ת ּכָ ל הַ ּמַ דְ ּבֵ קֹות הָ עֲ גֻ ּלֹות, וְ הָ יִ יתָ ּגֵ אֶ ה ּכָ ל-ּכָ ְך. הָ רְ אֵ יתָ אֹותִ י לַ הֹורִ ים ׁשֶ ּלְ ָך, לַ אֲ חֹותְ ָך וְ גַ ם לְ סַ ּבָ א ּולְ סַ בְ ּתָ א ׁשֶ ּלְ ָך". "צַ ר לִ י," הִ תְ נַ ּצֵ ל אֵ לִ י, "אַ ְך אֵ ינֶ ּנִ י זֹוכֵ ר אֹותְ ָך ּכְ לָ ל". הַ ּכֶ תֶ ר נֶ אֱ נַ ח. "זְ מַ ן רַ ב הָ יִ יתִ י מְ אֻ כְ סָ ן ּבַ ּמְ גֵ רָ ה הַ ּׁשְ לִ יׁשִ ית", הּוא אָ מַ ר, "ּולְ בַ ּסֹוף הִ ּגַ עְ ּתִ י לְ אַ נְ ׁשֶ הּו". אֵ לִ י הִ ּבִ יט ּבַ ּכֶ תֶ ר. "אֵ לִ י", אָ מַ ר הַ ּכֶ תֶ ר, "אֵ לִ י הַ ּיָ קָ ר, הַ אִ ם ּתּוכַ ל ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה לַ חְ ּבֹׁש אֹותִ י?" "לַ חְ ּבֹׁש אֹותְ ָך?" ּגִ חֵ ְך אֵ לִ י, "ּבְ ׁשּום ּפָ נִ ים וָ אֹפֶ ן ֹלא!" "אֲ בָ ל לָ ּמָ ה ֹלא?" הִ תְ ּפַ ּלֵ א הַ ּכֶ תֶ ר, "ּבֶ עָ בָ ר נֶ הֱ נֵ יתָ מְ אֹד לַ חְ ּבֹׁש אֹותִ י!" "ּכִ י הָ יִ יתִ י קָ טָ ן", הִ סְ ּבִ יר אֵ לִ י, "וְ לָ כֵ ן אָ הַ בְ ּתִ י לַ חְ ּבֹׁש ּכְ תָ רִ ים מִ ּקַ רְ טֹון, אֲ בָ ל עַ כְ ׁשָ ו אֲ נִ י ּגָ דֹול, וְ אֵ ינֶ ּנִ י חֹובֵ ׁש יֹותֵ ר ּכְ תָ רִ ים ּכָ אֵ ּלֶ ה". "ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה!" הִ תְ חַ ּנֵ ן הַ ּכֶ תֶ ר, "ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה אֵ לִ י, הַ ּנַ ח אֹותִ י עַ ל רֹאׁשְ ָך רַ ק לִ זְ מַ ן קָ צָ ר, לְ זֵ כֶ ר הַ ּתְ קּופָ ה הַ ּיָ פָ ה ׁשֶ חָ לְ פָ ה. ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה, עֲ ׂשֵ ה עִ ּמִ י חֶ סֶ ד". "ֹלא!" סֵ רֵ ב אֵ לִ י, "מַ לִ י אֲ חֹותִ י ּתִ לְ עַ ג לִ י ּבְ וַ ּדַ אי וְ תַ ּגִ יד ׁשֶ אֲ נִ י מִ תְ נַ הֵ ג ּכְ מֹו יֶ לֶ ד קָ טָ ן". "מַ לִ י אֲ חֹותְ ָך ֹלא נִ מְ צֵ את ּכָ אן", הִ זְ ּכִ יר לֹו הַ ּכֶ תֶ ר, "הִ יא ּבִ כְ לָ ל ֹלא ּתֵ דַ ע ׁשֶ חָ בַ ׁשְ ּתָ אֹותִ י". "נָ כֹון, אַ ּתָ ה צֹודֵ ק", הֹודָ ה אֵ לִ י, "אֲ בָ ל אּולַ י יֵ ׁש ּכָ אן יְ צּורִ ים אֲ חֵ רִ ים ׁשֶ ּיְ גַ חֲ כּו?" "אַ ף אֶ חָ ד ֹלא יְ גַ חֵ ְך", הִ בְ טִ יחַ הַ ּכֶ תֶ ר, "ּכֻ ּלָ ם עֲ סּוקִ ים ּבְ חִ ּפּוׂשִ ים אַ חֲ רֵ י הַ ּמֶ לֶ ְך". "טֹוב", הִ סְ ּכִ ים אֵ לִ י, "ּבְ סֵ דֶ ר, אֶ חְ ּבֹׁש אֹותְ ָך לְ רֶ גַ ע קָ צָ ר, ּומִ ּיָ ד לְ אַ חַ ר מִ ּכֵ ן אֹורִ יד אֹותְ ָך". "הֹו, ּתֹודָ ה!" ׂשָ מַ ח הַ ּכֶ תֶ ר, "ּתֹודָ ה אֵ לִ י!" אֵ לִ י הֵ רִ ים אֶ ת הַ ּכֶ תֶ ר, הִ ּנִ יחַ אֹותֹו עַ ל רֹאׁשֹו... ּופִ תְ אֹום עָ בַ ר רַ חַ ׁש ּבָ אַ רְ מֹון. ּכָ ל הַ יְ צּורִ ים הִ סְ ּתֹובְ בּו לְ כִ ּוּונֹו ׁשֶ ל אֵ לִ י וְ הִ צְ ּבִ יעּו עָ לָ יו. אֹוי, נִ בְ הַ ל אֵ לִ י, ּבֶ טַ ח ּכֻ ּלָ ם יִ לְ עֲ גּו לִ י עַ כְ ׁשָ ו. אֲ בָ ל ּבִ מְ קֹום לַ עַ ג, ׁשָ מַ ע אֵ לִ י לְ תַ דְ הֵ מָ תֹו קְ רִ יאָ ה ׁשֶ ּבָ קְ עָ ה מִ ּפִ ּיֹות ּכֻ ּלָ ם. וְ הַ ּקְ רִ יאָ ה הָ יְ תָ ה מְ לֵ אַ ת ּכָ בֹוד וְ יִ רְ אָ ה. "יְ חִ י הַ ּמֶ לֶ ְך!" קָ רְ אּו ּכֻ ּלָ ם, "יְ חִ י הַ ּמֶ לֶ ְך! יְ חִ י הַ ּמֶ לֶ ְך! יְ חִ י הַ ּמֶ לֶ ְך!" 4 תשפ"ד 19
ְ י לך ָ ִ ר ּת ְ ַ ּ צי ֹ ד{ ִ }סו ֶ ַ ל נַע ַר ע ְצָמ ִאי ׁ ָּריו ש ו ּ ִצי הַ ּצִ ּיּורִ ים הַ מְ יֻחָ דִ ים ׁשֶ ל יִּׂשָ כָ ר ּדֹב, ּבֶ ן 11 מִ ּבֵ יתָ ר. ַב ּה ֹ ְ ִס ַ ים לּג מַט ּפ ְ קַ ו ּבָ טּוחַ ּובַ עַ ל ּדֵ עֹות יִ ּׂשָ כָ ר ּדֹב מְ צַ ּיֵ ר צִ ּיּורִ ים ּגְ דֹולִ ים, ׁשֶ ּמִ תְ ּפָ רְ ׂשִ ים ּבְ עִ ּקָ ר לַ ּגֹבַ ּה. הּוא ׁשֹומֵ ר עַ ל נְ קִ ּיּות רַ ּבָ ה ּבַ ּדַ ף, וְ הָ אֹוּבְ יֶ קְ טִ ים הַ מְ צֻ ּיָ רִ ים ּבְ רּורִ ים מְ אֹד. יִ ּׂשָ כָ ר ּדֹב הּוא יֶ לֶ ד נֶ חְ רָ ץ, ּבַ עַ ל ּדֵ עָ ה ּבְ רּורָ ה, מּובָ ן ּומַ סְ ּבִ יר עַ צְ מֹו הֵ יטֵ ב. הּוא אֹוהֵ ב אֶ ת הַ ּׁשָ חֹר וְ הַ ּלָ בָ ן, אֹו ּכֵ ן אֹו ֹלא, אֹו נָ כֹון אֹו ֹלא נָ כֹון - ּדֶ רֶ ְך הָ אֶ מְ צַ ע ּפָ חֹות נֹוחָ ה לֹו. זֹו ּגַ ם הַ ּסִ ּבָ ה ּבִ גְ לָ לָ ּה הּוא מְ צַ ּיֵ ר ּבִ נְ יָ ן ּגָ בֹוּהַ ּובֹו חַ ּלֹונֹות רַ ּבִ ים, ּכְ אֹומֵ ר: יָ כֹול ּכָ ל אָ דָ ם לִ נְ הֹג ּבְ בֵ יתֹו ּבְ ׁשֵ חְ רּור ּכִ רְ צֹונֹו, אֲ בָ ל ּבַ חּוץ - הּוא צָ רִ יְך לְ הַ תְ אִ ים עַ צְ מֹו לַ חֶ בְ רָ ה. הּוא מַ קְ ּפִ יד עַ ל לְ בּוׁש, ׂשָ פָ ה ּוכְ לָ לִ ים חֶ בְ רָ תִ ּיִ ים רְ אּויִ ים. תשפ"ד 4 20
גרפולוגיה לילדים /// מגישה: שושי עַ צְ מָ אּות מּול הֲ לִ יכָ ה עִ ם הַ ּזֶ רֶ ם אֲ בָ ל צַ ד נֹוסָ ף מִ תְ ּגַ ּלֶ ה ּבְ אִ יׁשִ ּיּותֹו ׁשֶ ל יִ ּׂשָ כָ ר ּדֹב, ׁשֶ ּכְ בָ ר מַ תְ חִ יל אֶ ת ּגִ יל הַ הִ תְ ּבַ ּגְ רּות - סּוג ׁשֶ ל עַ קְ ׁשָ נּות. מֵ חַ ד רֹוצֶ ה לִ הְ יֹות ּבְ סֵ דֶ ר עִ ם ּכֻ ּלָ ם; ּומֵ אִ ידָ ְך ּגִ יסָ א, ֹלא מַ ּמָ ׁש אֹוהֵ ב לִ הְ יֹות ּכְ מֹו ּכֻ ּלָ ם. לִ פְ עָ מִ ים יֵ ׁש לֹו טְ עָ נֹות ּכְ לַ ּפֵ י הַ ּתַ כְ ּתִ יבִ ים הַ מְ קֻ ּבָ לִ ים, יֵ ׁש לֹו רַ עְ יֹונֹות עַ צְ מָ אִ ּיִ ים, וְ הּוא מֹוצֵ א עַ צְ מֹו לְ עִ ּתִ ים מִ תְ ּבַ לְ ּבֵ ל ּבֵ ין מַ ה ׁשֶ ּמְ קֻ ּבָ ל לָ ּמָ ה ׁשֶ ּפָ חֹות, ּבְ עִ ּקָ ר מִ ּׁשּום ׁשֶ הּוא טִ ּפּוס חַ בְ רּותִ י מְ אֹד. הַ ּסֻ ּכֹות הָ רַ ּבֹות ׁשֶ ּצִ ּיֵ ר )ֹלא ּבִ תְ קּופַ ת חַ ּגִ ים(, חֹוׂשְ פֹות אֶ ת הַ ּצֹרֶ ְך הַ ּגָ בֹוּהַ ׁשֶ ּלֹו ּבְ קֶ ׁשֶ ר עִ ם הָ עֹולָ ם הַ חִ יצֹונִ י. הּוא אֹוהֵ ב לְ דַ ּבֵ ר, לִ הְ יֹות מְ עֹרָ ב ּופָ עִ יל, לָ דַ עַ ת מַ ה ּקֹורֶ ה. אֹוהֵ ב ּגַ ם לַ עֲ ׂשֹות רֹׁשֶ ם טֹוב, לְ הָ בִ יא צִ ּיּונִ ים מְ עֻ ּלִ ים, לִ הְ יֹות מֻ ׁשְ לָ ם ּובְ רָ מָ ה ּגְ בֹוהָ ה ּבְ כָ ל הֶ ּבֵ ט חָ ׁשּוב. מִ גְ ּדָ ל ׁשֶ ל ּבִ ּקֹרֶ ת עַ צְ מִ ית ּבְ צִ ּיּור הַ ּמָ טֹוס, צִ ּיֵ ר יִ ּׂשָ כָ ר ּדֹב אֶ ת מִ גְ ּדַ ל הַ ּפִ ּקּוחַ רָ ם וְ נִ ּׂשָ א, מְ ׂשֻ רְ טָ ט ּבְ דַ יְ קָ נּות רַ ּבָ ה. מִ גְ ּדַ ל הַ ּפִ ּקּוחַ מְ סַ ּמֵ ל אֶ ת הַ מְ בַ ּקֵ ר ׁשֶ ּנִ מְ צָ א ּבְ תֹוכֹו - זֶ הּו הַ חֵ לֶ ק ׁשֶ ל הַ ּבִ ּקֹרֶ ת הָ עַ צְ מִ ית, ׁשֶ ּדֹואֵ ג ׁשֶ הּוא ֹלא יַ עֲ ׂשֶ ה ּתְ נּועָ ה ּבִ לְ ּתִ י מְ חֻ ּׁשֶ בֶ ת ּובִ לְ ּתִ י ּתֹואֶ מֶ ת; אֲ בָ ל מִ ּצַ ד ׁשֵ נִ י, הַ ּמָ טֹוס הַ מְ בַ ּקֵ ׁש לְ הַ מְ רִ יא, מְ בַ ּטֵ א אֶ ת הָ רָ צֹון הֶ חָ בּוי ׁשֶ ּבֹו לָ טּוס לְ אֵ י ׁשָ ם, לִ פְ רֹׂש ּכְ נָ פַ יִ ם ּולְ הִ ׁשְ ּתַ חְ רֵ ר מְ עַ ט מִ ן הַ ּבִ ּקֹרֶ ת הָ עַ צְ מִ ית הַ ּקַ ּפְ ּדָ נִ ית... צַ ּמֶ רֶ ת רַ ּכָ ה וִ ידִ ידּותִ ית הָ עֵ ץ ׁשֶ ּלֹו ּבֹוגֵ ר מְ אֹד. הַ ּצַ ּמֶ רֶ ת מְ ׂשֻ רְ טֶ טֶ ת ּבְ קַ ּוִ ים נְ עִ ימִ ים, ּגַ ּלִ ּיִ ים וְ רַ ּכִ ים, ּבְ ׁשֹונֶ ה מֵ הַ ּקַ ּוִ ים הַ ּנֶ חְ רָ צִ ים וְ הַ יְ ׁשָ רִ ים ׁשֶ ּבִ ׁשְ אָ ר הַ ּצִ ּיּורִ ים - ּומְ גַ ּלָ ה לָ נּו ּכַ ּמָ ה הּוא 'אַ ּלּוף' ּבְ יַ חֲ סֵ י חֶ בְ רָ ה, ּדֹואֵ ג לַ ּזּולַ ת וְ ׁשֹומֵ ר עַ ל ּתְ חּוׁשָ ה נְ עִ ימָ ה. ּולְ סִ ּכּום - יִ ּׂשָ כָ ר ּדֹב הּוא יֶ לֶ ד ׁשֶ הִ תְ ּבַ ּגֵ ר מֻ קְ ּדָ ם ּומִ תְ נַ הֵ ג ּכְ מֹו ּבָ חּור. חֹוׁשֵ ב עָ מֹק, ּפִ ּקֵ חַ ּורְ צִ ינִ י. אַ חְ רָ אִ י ּבִ מְ יֻ חָ ד, מְ חֻ ּׁשָ ב וְ סַ בְ לָ ן, מִ תְ חַ ּׁשֵ ב ּבַ ּזּולַ ת ּומְ חֻ ּנָ ְך לְ הַ פְ לִ יא. נְ אַ חֵ ל לֹו ׁשֶ ּיַ מְ ׁשִ יְך לִ צְ מֹחַ מַ עְ לָ ה מַ עְ לָ ה! צִ ּיּורִ ים ּבַ עֲ בּור הַ ּמָ דֹור, נָ א לִ ׁשְ ֹלחַ לַ ּמַ עֲ רֶ כֶ ת ּולְ צַ ּיֵ ן ּבְ בֵ רּור: לִ מְ דֹור ּגְ רָ פֹולֹוגְ יָ ה. 4 תשפ"ד 21 יֵ ׁש לִ ׁשְ ֹלחַ ׁשְ לֹוׁשָ ה צִ ּיּורִ ים, ּולְ הֹוסִ יף אֶ ת הַ ּׁשֵ ם וְ אֶ ת ּגִ יל הַ ּׁשֹולֵ חַ . לְ הִ ׁשְ ּתַ ּמֵ עַ !
ׁשֵם ל ֹא אָ 31 ּתַ קְ צִ יר: הַ יְ לָ דִ ים הָ אֲ בּודִ ים ׁשֶ עַ ל הָ אִ י מְ ׂשַ חֲ קִ ים ּבְ מַ כְ ׁשִ יר אִ יתּות, וְ הַ ּׁשֶ דֶ ר נִ קְ לָ ט עַ ל יְ דֵ י ּדֵ יב, חַ ּיָ ל יְ הּודִ י אַ נְ ּגְ לִ י הַ ּטָ ס מֵ עַ ל הָ אִ י. ּדֵ יב אֵ ינֹו יָ כֹול לָ קַ חַ ת אֹותָ ם אִ ּתֹו, ּכֵ יוָ ן ׁשֶ הַ ּמָ טֹוס ׁשֶ ּלֹו קָ טָ ן מְ אֹד, וְ עֹוׂשֶ ה אֶ ת ּדַ רְ ּכֹו לְ הַ פְ ּגָ זָ ה ּבְ אִ ירָ ן. אַ חַ ר ׁשֶ הּוא מַ מְ רִ יא מִ ּׁשָ ם, הּוא ׁשֹומֵ עַ לְ פֶ תַ ע אֲ נָ חֹות אֱ נֹוׁשִ ּיֹות מֵ אֲ חֹורָ יו. ּבָ אִ י: ׂשָ ׂשֹון חָ זַ ר לֹומַ ר רֶ גַ ע מַ ּׁשֶ הּו לַ ּטַ ּיָ ס, ּוכְ ׁשֶ אֵ ינֹו ׁשָ ב עִ ם רֶ דֶ ת הַ חֲ ׁשֵ כָ ה, יֹוצְ אִ ים ּדָ נִ ּיֵ אל וְ יַ עֲ קֹב לְ חַ ּפֵ ׂש אַ חֲ רָ יו - וְ אֵ ינָ ם מֹוצְ אִ ים אֹותֹו. ּבַ ּסֹוף הֵ ם צָ עֲ דּו ּבַ חֲ זָ רָ ה עַ ל ּגַ ּבֵ י הָ עֲ קֵ בֹות ׁשֶ ּלָ הֶ ם, מְ חַ ּפְ ׂשִ ים אֹותָ ן ּבַ חֹׁשֶ ְך, מְ אִ ירִ ים אֹותָ ן ּבְ פָ נָ ס, ֹלא חֹוׁשְ בִ ים הַ רְ ּבֵ ה עַ ל הַ ּבָ טֶ רִ ּיָ ה. ּבַ ּסֹוף הֵ ם הָ יּו עֲ יֵ פִ ים ּכָ ל ּכָ ְך. הָ עֵ ינַ יִ ם ׁשֶ ּלָ הֶ ם הָ יּו אֲ דֻ ּמֹות וְ ׂשֹורְ פֹות, הָ רַ גְ לַ יִ ם ּכָ אֲ בּו, וְ הַ ּלֵ ב. ּכִ י ׂשָ ׂשֹון ֹלא נִ מְ צָ א ּבְ ׁשּום מָ קֹום. "אָ ז מָ ה?" יַ עֲ קֹב נָ ׁשַ ְך ׂשְ פָ תָ יִ ם, ּתָ לָ ה מַ ּבָ ט ּבְ דָ נִ ּיֵ אל. "אֵ ין מָ ה עֹוד לַ עֲ ׂשֹות", ּפָ רַ ׂש ּדָ נִ ּיֵ אל יָ דַ יִ ם. "לְ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל", הִ זְ ּכִ יר לֹו יַ עֲ קֹב. "ּכֵ ן", ּדָ נִ ּיֵ אל הֵ רִ ים ׁשּוב אֶ ת הָ רֶ גֶ ל ׁשֶ הָ יְ תָ ה ּכָ בֵ דָ ה ּכָ ל ּכָ ְך, הִ טְ ּבִ יעַ עֹוד ּפְ סִ יעָ ה אֶ ל הָ אֲ דָ מָ ה הַ חֲ ׁשּוכָ ה. "נָ כֹון. ּבֹוא נָ גִ יד ּפֶ רֶ ק ּתְ הִ ּלִ ים רֶ גַ ע". וְ הֵ ם מִ לְ מְ לּו ּתְ הִ ּלִ ים. וְ הַ ּמִ ּלִ ים הִ תְ עַ רְ ּבְ בּו אֶ ל ּתֹוְך הַ חֹׁשֶ ְך, הִ תְ ּבַ לְ ּבְ לּו. ּדָ נִ ּיֵ אל הִ רְ ּגִ יׁש ׁשֶ הּוא צָ רִ יְך לֶ אֱ סֹף אֹותָ ן אַ חַ ת אַ חַ ת מִ ּתֹוְך הַ ּלַ יְ לָ ה הָ אָ פֵ ל ׁשֶ אֵ לָ יו הֵ ן ּבָ רְ חּו, לִ תְ ּפֹס אֹותָ ן ּבְ כֹוחַ ּולְ חַ ּבֵ ר זֹו לְ זֹו, אַ חֶ רֶ ת ֹלא הָ יָ ה סִ ּכּוי לְ סַ ּיֵ ם אֶ ת הַ ּפֶ רֶ ק ּבְ ׁשָ לֹום. אַ חֶ רֶ ת ֹלא הָ יָ ה סִ ּכּוי לְ הִ תְ ּגַ ּבֵ ר עַ ל ּכָ ל הַ ּבָ לָ גָ ן הַ ּזֶ ה ׁשֶ ּבָ רֹאׁש ּובַ ּלֵ ב, וְ לִ צְ ֹלחַ אֶ ת 'ׁשִ יר הַ ּמַ עֲ לֹות' עַ ד 'מִ ּכָ ל עֲ וֹונֹותָ יו'. ּכִ י הּוא ּדָ אַ ג לְ ׂשָ ׂשֹון. וְ יֹותֵ ר מִ ּזֶ ה, הּוא ּכָ עַ ס עָ לָ יו. הּוא רִ חֵ ם עָ לָ יו מְ אֹד, וְ זֶ ה הָ יָ ה צֹובֵ ט. וְ הּוא הָ יָ ה מְ אֻ כְ זָ ב, מְ דֻ כְ ּדָ ְך אֲ פִ ּלּו, מִ ּכָ ְך ׁשֶ ּדְ בָ רִ ים ּכָ אֵ ּלּו קֹורִ ים ּבָ אִ י ׁשֶ ּלֹו. ׁשֶ אּולַ י קָ רָ ה מַ ּׁשֶ הּו אָ יֹם וְ נֹורָ א לְ יֶ לֶ ד ׁשֶ ּבְ עֶ צֶ ם הּוא הָ יָ ה אַ חֲ רַ אי עָ לָ יו. הּוא הַ זְ ּכִ יר לְ עַ צְ מֹו ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא מִ ּנָ ה אֹותֹו לְ אַ חֲ רַ אי. אֲ בָ ל קֹול אַ חֵ ר טָ עַ ן ׁשֶ ּכֵ ן. ׁשֶ הּוא ּכֵ ן אַ חֲ רַ אי, אֲ פִ ּלּו ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא אָ מַ ר אֶ ת זֶ ה. לָ ּמָ ה? ּכָ כָ ה. וְ הָ אַ חְ רָ יּות הָ יְ תָ ה ּכְ בֵ דָ ה וְ לֹוחֶ צֶ ת עַ ל הַ ּכְ תֵ פַ יִ ם. וְ אָ ז ׁשּוב ּבָ א הַ ּכַ עַ ס וְ הִ תְ לַ ּקֵ חַ . לָ ּמָ ה ּדַ וְ קָ א ׂשָ ׂשֹון הַ ּזֶ ה! לָ ּמָ ה הּוא ּבִ כְ לָ ל הָ לַ ְך, אַ חֲ רֵ י ׁשֶ ּכְ בָ ר נִ פְ רְ דּו מֵ הַ ּטַ ּיָ ס וְ הֶ עֱ בִ ירּו אֶ ת הָ אֹכֶ ל אֶ ל הַ ּבָ סִ יס ׁשֶ ּלָ הֶ ם, וְ זֶ הּו, סִ ּיְ מּו אִ ּתֹו אֶ ת הָ עִ נְ יָ נִ ים. ּדָ נִ ּיֵ אל נִ תְ קַ ע ּבְ ׁשָ רְ ׁשֵ י עֵ ץ אֲ רֻ ּכִ ים, ּכִ מְ עַ ט נָ פַ ל, הִ תְ יַ ּצֵ ב. וְ כָ עַ ס יֹותֵ ר וְ יֹותֵ ר. "ּבֹוא", הַ ּקֹול הַ ּכֹועֵ ס ׁשֶ ּלֹו נָ ׁשַ ף אֶ ל יַ עֲ קֹב, "ּבֹוא נֵ לֵ ְך לִ יׁשֹן". "ּכָ כָ ה נֵ לֵ ְך לִ יׁשֹן?" הַ ּקֹול ׁשֶ ל יַ עֲ קֹב רָ עַ ד, "ּכָ כָ ה, ּכְ ׁשֶ אֲ נַ חְ נּו ֹלא יֹודְ עִ ים אֵ יפֹה ׂשָ ׂשֹון ּבִ כְ לָ ל?" "אֲ נִ י ּבֶ אֱ מֶ ת מִ צְ טַ עֵ ר", ּדָ נִ ּיֵ אל הִ גְ ּבִ יר קֹול, ּגַ ם עִ ּוֵ ת אֹותֹו ּבְ לִ י לְ הִ תְ ּכַ ּוֵ ן. "אֲ נִ י ֹלא תשפ"ד 4 22
סיפור על רקע היסטורי /// אסתי כץ אָ ׁשֵ ם ּבַ ּׁשְ טֻ ּיֹות ׁשֶ הּוא עָ ׂשָ ה. מִ צְ טַ עֵ ר!" יַ עֲ קֹב נֶ עֱ צַ ר, הִ ּבִ יט ּבְ דָ נִ ּיֵ אל. נִ ּסָ ה לִ מְ צֹא אֶ ת הַ ּמַ ּבָ ט ׁשֶ ּלֹו ּבְ תֹוְך הָ אֲ פֵ לָ ה. "אָ ׁשֵ ם?" הּוא נִ ּסָ ה לְ הָ בִ ין. "ּכֵ ן. אֲ נִ י ֹלא אָ ׁשֵ ם", ּדָ נִ ּיֵ אל יָ רַ ק אֶ ת הַ ּמִ ּלִ ים ּבְ זֹו אַ חֲ רֵ י זֹו. "אֲ נִ י ֹלא יָ כֹול לָ קַ חַ ת אַ חְ רָ יּות עָ לָ יו ּכְ ׁשֶ הּוא עֹוׂשֶ ה מַ ה ּׁשֶ הּוא רֹוצֶ ה. ּבְ עִ ּקָ רֹון הָ אִ י הַ ּזֶ ה ּבָ טּוחַ , אֲ בָ ל ּבֶ אֱ מֶ ת ֹלא צָ רִ יְך לְ הִ סְ ּתֹובֵ ב לְ בַ ד ּבַ ּלַ יְ לָ ה, ּובֶ אֱ מֶ ת צָ רִ יְך לְ הַ קְ ּפִ יד לִ הְ יֹות ּבַ חֲ בּורָ ה אַ חַ ת ּבְ יַ חַ ד. ּומִ י ׁשֶ ֹּלא ׁשֹומֵ ר עַ ל הַ ּכְ לָ לִ ים הַ ּלָ לּו, הּוא מִ סְ ּתַ ּכֵ ן. ּבְ כָ ל מָ קֹום ּבָ עֹולָ ם מְ סֻ ּכָ ן לָ לֶ כֶ ת לְ בַ ד ּבַ ּלַ יְ לָ ה, אַ ּתָ ה ֹלא חֹוׁשֵ ב?" יַ עֲ קֹב ׁשָ תַ ק רֶ גַ ע אָ רְֹך. הַ ּפְ סִ יעֹות ׁשֶ ּלָ הֶ ם ּכְ בָ ר הֵ בִ יאּו אֹותָ ם ּבָ עֲ לָ טָ ה אֶ ל הַ ּבָ סִ יס ׁשֶ ּלָ הֶ ם, קָ רֹוב לַ ּמִ זְ וָ דָ ה, סָ מּוְך לַ יְ לָ דִ ים הַ ּקְ טַ ּנִ ים ׁשֶ ּנִ רְ ּדְ מּו ּכֻ ּלָ ם, נָ ׁשְ מּו לְ פִ י קֶ צֶ ב הַ ּלַ יְ לָ ה. "אָ ה", אָ מַ ר יַ עֲ קֹב, הִ ׁשְ ּתַ ּדֵ ל לְ דַ ּבֵ ר ּבְ ׁשֶ קֶ ט ּכְ דֵ י ֹלא לְ הָ עִ יר אַ ף אֶ חָ ד. "אֲ נִ י ֹלא מֵ בִ ין אֵ יְך הִ ּגַ עְ ּתָ לְ דַ ּבֵ ר עָ לֶ יָך ּבְ עֶ צֶ ם, וְ עַ ל הָ אִ י הַ ּזֶ ה. אֲ נִ י ּבִ כְ לָ ל... אֲ נִ י ּבִ כְ לָ ל ּדִ ּבַ רְ ּתִ י עַ ל ׂשָ ׂשֹון". • ּדֵ יב הִ סְ ּתֹובֵ ב. הּוא ֹלא רָ צָ ה וְ ֹלא ּתִ כְ נֵ ן, הַ ּצַ ּוָ אר ׁשֶ ּלֹו ּפָ ׁשּוט ּבִ ּצַ ע סִ יבּוב לְ פֶ תַ ע, וְ הָ עֵ ינַ יִ ם נִ קְ רְ עּו, הֶ רְ אּו לֹו אֶ ת הַ ּיֶ לֶ ד הַ הּוא. אֶ ת הַ ּבְ לֹורִ ית הַ ּכֵ הָ ה וְ הָ עֵ ינַ יִ ם הַ ּׁשְ חֹרֹות. ּדֵ יב חָ נַ ק צְ רָ חָ ה, הִ ּנִ יחַ יָ ד עַ ל הַ ּלֵ ב. "אֶ אֶ אֶ א.... אֲ נִ י", ּגִ מְ ּגֵ ם הַ ּיֶ לֶ ד. זֶ ה הָ יָ ה הַ ּיֶ לֶ ד ׁשֶ ּדִ ּבֵ ר אַ נְ גְ לִ ית. הַ ּיֶ לֶ ד ׁשֶ הָ יָ ה נִ רְ אֶ ה אִ ינְ טֶ לִ יגֶ נְ ט מִ ּכֻ ּלָ ם, ּובֹוגֵ ר. ּדַ וְ קָ א הּוא. צֶ מֶ ר גֶ פֶ ן ׁשֶ ל עֲ נָ נִ ים אֲ פֹרִ ים חִ ּבֵ ק אֹותָ ם מִ ּכָ ל עֵ בֶ ר. ּדֵ יב עָ צַ ם לְ רֶ גַ ע עֵ ינַ יִ ם, ּפָ תַ ח, ׁשִ פְ ׁשֵ ף מֵ צַ ח. "זֶ ה ֹלא אֶ פְ ׁשָ רִ י", הּוא אָ מַ ר. הַ ּמֵ צַ ח ׁשֶ ּלֹו זָ לַ ג זֵ עָ ה. הָ עֵ ינַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו, הּוא יָ דַ ע, יִ זְ לְ גּו עֹוד רֶ גַ ע ּדְ מָ עֹות. ּכְ אִ ּלּו ׁשֶ הּוא אִ יׁש רַ ע. ּכְ אִ ּלּו ׁשֶ הּוא אָ מַ ר לַ יְ לָ דִ ים הָ עֲ זּובִ ים הַ ּלָ לּו 'לא' מִ ּׁשּום ׁשֶ ֹּלא רִ חֵ ם עֲ לֵ יהֶ ם מַ סְ ּפִ יק. הֲ רֵ י הּוא ּבֶ אֱ מֶ ת ֹלא יָ כֹול! וְ הַ ּמַ צְ ּפּון ׁשֶ ּלֹו. ּכַ ּמָ ה מַ צְ ּפּון אֶ חָ ד יָ כֹול לִ הְ יֹות קָ ׁשּוחַ מּול יֶ לֶ ד וְ עֵ ינַ יִ ם ׁשְ חֹרֹות עֲ מֻ ּקֹות, מִ צְ טֹופֵ ף מֵ אֲ חֹורָ יו ּבַ ּמָ טֹוס. "אֲ נִ י אָ מַ רְ ּתִ י ׁשֶ אֲ נִ י ֹלא יָ כֹול", הּוא צָ עַ ק. הּוא ּדָ פַ ק עַ ל הַ הֶ גֶ ה. רָ צָ ה לִ הְ יֹות חָ זָ ק, וְ נִ ׁשְ ּבַ ר. ּודְ מָ עֹות הֹופִ יעּו עַ ל הַ ּלְ חָ יַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו, נָ טְ פּו מּול הָ אֹפֶ ק הַ ּמְ עֻ ּנָ ן, מּול לּוחַ הַ ּבַ ּקָ רָ ה הַ מְ טֻ ׁשְ טָ ׁש. "רַ ק אֲ נִ י", הַ ּיֶ לֶ ד, ׁשָ ם מֵ אָ חֹור, קִ ּמֵ ט אֶ ת הַ ּמֵ צַ ח ׁשֶ ּלֹו, קֵ רֵ ב אֶ ת הַ ּגַ ּבֹות, ּכִ ּוֵ ץ עֹוד יֹותֵ ר אֶ ת הַ ּפֶ ה הַ ּקָ טָ ן ׁשֶ ּלֹו, הִ תְ חַ ּנֵ ן. "רַ ק אֲ נִ י אָ בֹוא אִ ּתְ ָך, ּדֵ יב. ּבְ בַ ּקָ ׁשָ ה. ּתִ רְ אֶ ה. יֵ ׁש לִ י מָ קֹום. וַ אֲ נִ י יָ כֹול לְ חַ ּכֹות ּפֹה. מָ ה הַ ּבְ עָ יָ ה?" הַ ּקֹול ׁשֶ ל הַ ּיֶ לֶ ד הָ יָ ה עָ דִ ין וְ חַ ּלָ ׁש. ּכְ מֹו אֶ צְ ּבַ ע רָ זָ ה, רֹועֶ דֶ ת וַ אֲ רֻ ּכָ ה, הּוא ּפָ רַ ט עַ ל מֵ יתָ רִ ים ּבְ תֹוְך לִ ּבֹו ׁשֶ ל ּדֵ יב. הֵ ם הָ יּו מֵ יתָ רִ ים מְ תּוחִ ים מְ אֹד. הֵ ם הָ יּו מֵ יתָ רִ ים עֲ מֻ ּקִ ים מְ אֹד. מֵ יתָ רִ ים יְ הּודִ ּיִ ים. מֵ יתָ רִ ים ׁשֶ ל לֶ ב אַ ּבָ א ׁשֶ ּמֵ עֹולָ ם ֹלא הָ יָ ה לֹו יֶ לֶ ד. וְ הּוא רָ צָ ה ּכָ ל ּכָ ְך לֹומַ ר לֹו ּכֵ ן. הַ ּלֵ ב ׁשֶ ּלֹו ּבָ עַ ר, נִ ׂשְ רַ ף ּכִ מְ עַ ט. אֲ בָ ל ּדֵ יב יָ דַ ע ׁשֶ ֹּלא. עָ ׁשָ ן רִ חֵ ף ּבַ חֲ לַ ל הַ ּמֹוחַ ׁשֶ ּלֹו ּכְ ׁשֶ הּוא חָ ׁשַ ב עַ ל הַ חֲ זִ ית ּבְ אִ ירָ ן, עַ ל הַ הַ פְ צָ צֹות, עַ ל הָ אֵ ׁש, עַ ל הַ ּפִ ּצּוצִ ים, עַ ל הַ ּמַ ּדִ ים וְ הַ ּמָ גִ ּנִ ים. ּומִ י יֹודֵ עַ מַ ה ּבִ כְ לָ ל מְ תַ כְ נְ נִ ים הָ אִ ירָ נִ ים. "אַ ּתָ ה יֹודֵ עַ מָ ה..." הּוא הִ תְ חִ יל לֹומַ ר, הִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ק. וְ חָ ׁשַ ב ּפִ תְ אֹום ּגַ ם עַ ל הָ אִ י. הֶ עֱ בִ יר מּול עֵ ינָ יו אֶ ת ׁשְ אָ ר הַ יְ לָ דִ ים; הַ ּקְ טַ ּנִ ים, הַ ּגְ דֹולִ ים, הַ ּמִ זְ וָ דָ ה ׁשֶ ּלָ הֶ ם וְ הַ ּתְ מָ רִ ים. "אַ ּתָ ה חֹוׁשֵ ב ׁשֶ ּזֶ ה ּבְ סֵ דֶ ר", הּוא ּדִ ּבֵ ר אֶ ל הַ ּיֶ לֶ ד, וְ אֶ ל הַ ּׂשֵ כֶ ל ׁשֶ ל ׁשְ נֵ יהֶ ם, אֲ בָ ל הִ ּבִ יט קָ דִ ימָ ה עַ ל הַ הֶ גֶ ה וְ עַ ל לּוחַ הַ ּבַ ּקָ רָ ה וְ עַ ל הַ ּׁשָ מַ יִ ם הַ ּפְ תּוחִ ים, "אַ ּתָ ה חֹוׁשֵ ב ׁשֶ ּזֶ ה ּבְ סֵ דֶ ר לְ הַ ׁשְ אִ יר אֶ ת ּכָ ל הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלְ ָך ׁשָ ם וְ לִ בְ רֹחַ ?" "ּגַ ם אַ ּתָ ה ּבָ רַ חְ ּתָ !" אָ מַ ר הַ ּיֶ לֶ ד, נִ ּסָ ה לְ הָ רִ ים רֶ גֶ ל, קִ ּפֵ ל אֹותָ ּה ׁשּוב. "ּבִ כְ לָ ל, הֵ ם ֹלא חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלִ י. מִ ּמָ תַ י?" "מָ תַ י ּבֶ אֱ מֶ ת הִ ּגַ עְ ּתֶ ם לָ אִ י? מִ ּיָ ד אַ חֲ רֵ י הַ ּפְ רָ עֹות, אָ ה?" ׂשָ ׂשֹון הִ נְ הֵ ן. ֹלא ׂשָ ם לֵ ב ׁשֶ הַ ּטַ ּיָ ס ֹלא רֹואֶ ה אֹותֹו, רַ ק ׁשֹומֵ עַ . "אֲ בָ ל אֲ נַ חְ נּו ֹלא חֲ בֵ רִ ים ּבִ גְ לַ ל זֶ ה. מַ ה ּפִ תְ אֹום". "אַ ּתֶ ם ּכֵ ן", הִ תְ עַ ּקֵ ׁש ּדֵ יב, הִ ׁשְ ּתַ ּדֵ ל לְ הִ תְ רַ ּכֵ ז. "רֶ גַ ע, אָ מַ רְ ּתָ לָ הֶ ם ּבִ כְ לָ ל לְ אָ ן אַ ּתָ ה הֹולֵ ְך? אֲ נִ י ּבָ טּוחַ ׁשֶ הֵ ם מְ חַ ּפְ ׂשִ ים אֹותְ ָך עַ כְ ׁשָ ו. הֵ ם ּבֶ טַ ח מְ חַ ּפְ ׂשִ ים מְ אֹד מְ אֹד וְ דֹואֲ גִ ים. אָ מַ רְ ּתָ לָ הֶ ם?" ׁשּוב ׁשָ כַ ח ׂשָ ׂשֹון ׁשֶ הַ ּטַ ּיָ ס ֹלא רֹואֶ ה אֹותֹו. וְ ׁשּוב, ּבִ מְ קֹום לְ דַ ּבֵ ר, הּוא נִ דְ נֵ ד אֶ ת הָ רֹאׁש מִ ּצַ ד לְ צַ ד: ֹלא. "אֲ בָ ל זֹו ֹלא ּבְ עָ יָ ה", הּוא הִ תְ חִ יל לֹומַ ר. וְ יָ דַ ע ׁשֶ ּכֵ ן. "ׁשֶ הֵ ם יַ חְ ׁשְ בּו מַ ה ּׁשֶ הֵ ם רֹוצִ ים. זֹו ֹלא אַ ׁשְ מָ תִ י". הּוא נִ ּסָ ה מִ ּכִ ּוּון אַ חֵ ר, ׁשָ תַ ק ׁשּוב. וְ דֵ יב הֶ חְ זִ יק אֶ ת הַ הֶ גֶ ה, סֹובֵ ב אֹותֹו לְ פֶ תַ ע. "אָ סּור לִ י לַ עֲ ׂשֹות אֶ ת זֶ ה", הּוא נָ ׁשַ ְך ׂשְ פָ תָ יִ ם חָ זָ ק, הַ ּזֵ עָ ה ׁשֶ עַ ל מִ צְ חֹו הִ תְ ּגַ ּבְ רָ ה, ּגַ ם הַ ּיָ דַ יִ ם ׁשֶ ּלֹו הָ יּו רְ טֻ ּבֹות ּודְ בִ יקֹות. "וַ אֲ פִ ּלּו ׁשֶ אָ סּור לִ י, אֲ נִ י אַ חְ זִ יר אֹותְ ָך ּבַ חֲ זָ רָ ה". "אַ ּתָ ה ֹלא ּתַ סְ ּפִ יק!" קֹולֹו ׁשֶ ל ׂשָ ׂשֹון נִ ׂשְ רַ ט וְ נִ צְ רַ ד, "אַ ּתָ ה ֹלא ּתַ סְ ּפִ יק לְ הַ חְ זִ יר אֹותִ י וְ אַ חַ ר ּכָ ְך לְ הַ ּגִ יעַ לַ ּמָ קֹום ׁשֶ אַ ּתָ ה צָ רִ יְך לְ הַ ּגִ יעַ אֵ לָ יו לִ פְ נֵ י ׁשַ ּבָ ת!" ּדָ נִּיֵאל- ּבֵ ן לְ מִ ׁשְ ּפָ חָ ה עֲ נִ ּיָה ּולְ אִ ּמָ א עִ ּוֶרֶ ת, ּכָ ל מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו נֶ הֶ רְ גָ ה ּבִ מְ אֹרָ עֹות הַ פַ רְ הּוד. ּבַ עַ ל חָ זֹון וְ תּוׁשִ ּיָה יֹוצְ אֵ י ּדֹפֶ ן. ׂשָ ׂשֹון - ּבֶ ן עֲ ׁשִ ירִ ים מְ פֻ ּנָ ק, הַ ּיָחִ יד ׁשֶ ּמִ זְ וַ דְ ּתֹו ׂשָ רְ דָ ה. רֹוצֶ ה לַ חְ זֹר ּבְ כָ ל מְ חִ יר הַ ּבַ יְתָ ה. נָ מּוְך מִ ּכְ פִ י ּגִ ילֹו. אִ ּבַ ד ּבַ הַ פְ לָ גָ ה אֶ ת יַעֲ קֹב- יֶלֶ ד חָ כָ ם, ׁשָ קּול וְ טֹוב לֵ ב, אָ חִ יו הַ ּצָ עִ יר מִ ּמֶ ּנּו - יִצְ חָ ק. 4 תשפ"ד 23
לְ מַ ּסַ ע חֻ פְ ׁשָ ה עַ ל הַ ּמִ יסִ יסִ יּפִ י מִ ּטַ עַ ם אִ רְ ּגּון הַ חֶ סֶ ד, מִ צְ טָ רֶ פֶ ת מִ ינָ ה - נְ סִ יכָ ה ּגֶ רְ מָ נִ ית הַ ּמֻ בְ רַ חַ ת מֵ אֵ ימַ ת הַ ּנֵ יאֹו-נָ אצִ ים. לִ ּבִ י מִ תְ ּבַ ּקֶ ׁשֶ ת לְ סַ ּיֵ עַ ּבַ הֲ גָ נָ ה עַ ל הַ ּנְ סִ יכָ ה, אַ ְך מִ ינָ ה מִ תְ נַ ּׂשֵ את, מְ סַ ּלֶ קֶ ת אֹותָ ּה מִ ּסְ בִ יבָ תָ ּה ּופֹוגַ עַ ת ּבָ ּה. מִ יׁשֶ הּו מִ סְ ּתֹורִ י מְ עֹולֵ ל ׁשּוב וְ ׁשּוב ּתַ עֲ לּולִ ים ּבְ תֹוְך הַ ּקְ בּוצָ ה, וְ גֹורֵ ם נֵ זֶ ק ּובֶ הָ לָ ה. ּבַ ּתַ חֲ נָ ה הַ ּנֹוכְ חִ ית ׁשּוק עֲ בָ דִ ים עַ ּתִ יק, ּבֹו הִ תְ קַ ּיֵ ם ּבֶ עָ בָ ר מִ סְ חָ ר ּבַ עֲ בָ דִ ים ּכּוׁשִ ים. יַ לְ דֵ י הַ ּקְ בּוצָ ה מְ ׂשַ חֲ קִ ים ּבְ תַ פְ קִ יד הָ עֲ בָ דִ ים ׁשֶ ל ּפַ עַ ם. ִּית • ֻּמְ ב ְּ כִירָ ה הַ פ • הַ מ "הִ ּנֵ ה, הִ ּנֵ ה", אָ מְ רָ ה הָ אִ ּׁשָ ה הַ מְ בֻ ּגֶ רֶ ת ּומָ חֲ אָ ה ּכַ ף אֶ ל ּכַ ף. מּולָ ּה נִ ּצְ בָ ה ׁשּורָ ה ׁשֶ ל יְ לָ דִ ים ּכֵ הֵ י עֹור, קְ ׁשּורִ ים ּבְ ׁשַ לְ ׁשְ לָ אֹות - חֶ לְ קָ ם אֶ ל הָ עַ ּמּודִ ים, חֶ לְ קָ ם זֶ ה לָ זֶ ה. חֶ לְ קָ ם יָ ׁשְ בּו עַ ל ׁשְ רַ פְ רַ ּפִ ים נְ מּוכִ ים וְ חֶ לְ קָ ם עָ מְ דּו. "אַ ּתֶ ם נִ רְ אִ ים מַ ּמָ ׁש ּכְ מֹו הַ ּדָ בָ ר הָ אֲ מִ ּתִ י!" אָ מְ רָ ה הָ אִ ּׁשָ ה. "עַ כְ ׁשָ ו נְ צַ ּלֵ ם אֶ תְ כֶ ם, ׁשֶ ּתִ הְ יֶ ה לָ כֶ ם מַ זְ ּכֶ רֶ ת מֵ הַ ּטִ ּיּול ּומֵ הַ חֲ וָ יָ ה הַ ּזֹו! אַ ּתֶ ם יֹודְ עִ ים אֵ יְך קֹורְ אִ ים לָ זֶ ה? ׁשִ חְ זּור. ּכְ אִ ּלּו מַ חְ זִ ירִ ים אֶ תְ כֶ ם עַ ׂשְ רֹות-עַ ׂשְ רֹות ׁשָ נִ ים לְ אָ חֹור, וְ אַ ּתֶ ם מַ רְ ּגִ יׁשִ ים מַ ה ּׁשֶ הִ רְ ּגִ יׁשּו אֲ נָ ׁשִ ים אֲ חֵ רִ ים ׁשֶ הָ יּו ּפֹה ּבִ מְ קֹומְ כֶ ם". לִ ּבִ י עָ מְ דָ ה וְ יָ דֶ יהָ קְ ׁשּורֹות מֵ אֲ חֹורֵ י ּגַ ּבָ ּה. ּגַ ם ּפָ נֶ יהָ הָ יּו צְ בּועֹות ּבְ ׁשָ חֹר, ּכְ מֹו ׁשֶ ל ׁשְ אָ ר הַ יְ לָ דִ ים ׁשֶ ּבָ חֲ רּו לְ הִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ף ּבַ ּׁשִ חְ זּור. "וְ עַ כְ ׁשָ ו, הַ ּמְ כִ ירָ ה הַ ּפֻ מְ ּבִ ית", אָ מְ רָ ה הָ אִ ּׁשָ ה וְ עָ לְ תָ ה עַ ל הַ ּבָ מָ ה הַ ּקְ טַ ּנָ ה ׁשֶ עָ מְ דָ ה ּבַ ּצַ ד. זֹו הָ יְ תָ ה ּבָ מָ ה צָ רָ ה וַ אֲ רֻ ּכָ ה, ׁשֶ אֵ לֶ יהָ הֹובִ ילּו מַ דְ רֵ גֹות מִ ּׁשְ נֵ י הַ ּצְ דָ דִ ים. ּבְ חֶ לְ קָ ּה הַ ּקִ דְ מִ י הָ יָ ה מַ ּדַ ף עֵ ץ קָ טָ ן, ׁשֶ ּפַ ּטִ יׁש עֵ ץ ּגָ דֹול מְ חֻ ּבָ ר אֵ לָ יו ּבְ ׁשַ לְ ׁשֶ לֶ ת. "אַ ּתְ !" אָ מְ רָ ה הָ אִ ּׁשָ ה וְ הִ צְ ּבִ יעָ ה ּבַ ּפַ ּטִ יׁש לְ כִ ּוּון אַ חַ ת הַ יְ לָ דֹות הַ ּגְ דֹולֹות. "עֲ לִ י לְ דּוכַ ן הַ ּמְ כִ ירֹות, מִ ּיָ ד!" הַ ּיַ לְ ּדָ ה צִ חְ קְ קָ ה וְ קָ מָ ה. הִ יא הִ תְ קַ ּדְ מָ ה ּבְ אִ ּטִ ּיּות, ּכִ י ּכַ ּדּור ּבַ רְ זֶ ל ּגָ דֹול הָ יָ ה קָ ׁשּור לְ רַ גְ לֶ יהָ וְ הִ קְ ׁשָ ה עָ לֶ יהָ אֶ ת הַ הֲ לִ יכָ ה. אַ ט אַ ט הִ יא טִ ּפְ סָ ה ּבַ ּמַ דְ רֵ גֹות. "זֹו אָ נָ ה!" אָ מְ רָ ה הָ אִ ּׁשָ ה ּבְ קֹול, "ּכּוׁשִ ית ּבַ ת עֶ ׂשֶ ר, חֲ זָ קָ ה וְ חָ רּוצָ ה. ּבְ עָ יָ ה אַ חַ ת יֵ ׁש לָ ּה – הִ יא קְ צָ ת חֲ צּופָ ה, ּתִ צְ טָ רְ כּו לְ הַ עֲ בִ יד אֹותָ ּה קָ ׁשֶ ה ּכְ דֵ י ׁשֶ ּתִ קְ ֹלט מִ י הָ אֲ דֹונִ ים הָ אֲ מִ ּתִ ּיִ ים ׁשֶ ּלָ ּה. מִ י רֹוצֶ ה לִ קְ נֹות?" "אֲ נִ י!" אָ מְ רָ ה אִ ּׁשָ ה ּבְ חִ ּיּוְך ּופָ סְ עָ ה קָ דִ ימָ ה, וְ לִ ּבִ י זִ הֲ תָ ה ׁשֶ ּזֹו אִ ּמָ ּה הָ אֲ מִ ּתִ ית ׁשֶ ל הַ ּיַ לְ ּדָ ה. "הֵ י, זֶ ה ֹלא הֹולֵ ְך ּכָ כָ ה!" אָ מְ רָ ה הַ ּמֹוכֶ רֶ ת הַ מְ בֻ ּגֶ רֶ ת, "ּתְ נִ י מְ חִ יר!" "מֵ אָ ה וַ חֲ מִ ּׁשִ ים ּדֹולָ ר", אָ מְ רָ ה הָ אֵ ם. "הִ גְ זַ מְ ּתְ ..." צִ חְ קְ קָ ה מְ נַ הֶ לֶ ת הַ ּמְ כִ ירָ ה ּבְ בּוז, "יַ לְ ּדָ ה ּכֹה חֲ זָ קָ ה ׁשָ וָ ה הַ רְ ּבֵ ה יֹותֵ ר ּכֶ סֶ ף. מִ יׁשֶ הּו מַ ּצִ יעַ מְ חִ יר טֹוב יֹותֵ ר?" "מֵ אָ ה ּוׁשְ מֹונִ ים!" נִ ׁשְ מַ ע קֹול מִ ּבֵ ין הָ עַ ּמּודִ ים מֵ אֲ חֹורֵ יהֶ ן, וְ אַ חַ ת הַ ּסַ דְ רָ נִ ּיֹות הָ אַ חְ רָ אִ ּיֹות עַ ל הַ ּמָ קֹום הֹופִ יעָ ה לְ מַ רְ ּגְ לֹות הַ ּבָ מָ ה ּבִ לְ בּוׁש מְ יֻ ּׁשָ ן ׁשֶ ל ּגְ בֶ רֶ ת עֲ ׁשִ ירָ ה, וְ הִ סְ ּתַ ּכְ לָ ה ּבְ מַ ּבָ ט ׁשַ חְ צָ נִ י אֶ ל הַ ּיַ לְ ּדָ ה ׁשֶ ּנִ רְ אֲ תָ ה מְ בֻ לְ ּבֶ לֶ ת לְ מַ ּדַ י. "מָ אתַ יִ ם!" אָ מְ רָ ה אִ ּמָ ּה ׁשֶ ל הַ ּיַ לְ ּדָ ה. "מָ אתַ יִ ם וַ חֲ מֵ ׁש עֶ ׂשְ רֵ ה!" אָ מְ רָ ה הָ אִ ּׁשָ ה. "מָ אתַ יִ ם וַ חֲ מִ ּׁשִ ים!" צָ עֲ קָ ה הָ אֵ ם, ּכְ אִ ּלּו נִ בְ הֶ לֶ ת ׁשֶ ּמִ יׁשֶ הּו עָ לּול לְ הַ קְ ּדִ ים אֹותָ ּה וְ לִ קְ נֹות ּבֶ אֱ מֶ ת אֶ ת ּבִ ּתָ ּה. הַ 'ּקֹונָ ה' הַ ּׁשְ נִ ּיָ ה הִ ׁשְ ּתַ ּתְ קָ ה, וְ הַ מְ נַ הֶ לֶ ת הִ ּכְ תָ ה ּבַ ּפַ ּטִ יׁש עַ ל מַ ּדַ ף הָ עֵ ץ. "מְ כּורָ ה!" צָ עֲ קָ ה, "ּבֹואִ י אַ ּתְ , ּגְ בֶ רֶ ת, קְ חִ י אֶ ת הַ ּׁשִ פְ חָ ה ׁשֶ ּלָ ְך. וְ עַ כְ ׁשָ ו, הַ ּבָ אָ ה ּבַ ּתֹור! ּומַ ה ּזֶ ה ׁשֶ הָ עֲ בָ דִ ים מְ פֻ ּזָ רִ ים עַ ל ּפְ נֵ י ּכָ ל הַ ּׁשֶ טַ ח? אֲ נִ י ֹלא מַ צְ לִ יחָ ה לִ רְ אֹות ּכָ כָ ה אֶ ת ּכֻ ּלָ ם. ּתְ צֹופְ פּו אֹותָ ם קְ צָ ת יֹותֵ ר, קָ דִ ימָ ה! אֵ יפֹה הַ ּסַ דְ רָ נִ ּיֹות?!" הַ ּסַ דְ רָ נִ ּיֹות הִ תְ קָ רְ בּו, וְ לִ ּבִ י צָ עֲ דָ ה עִ ם ּכָ ל הַ יְ לָ דִ ים וְ נִ ּגְ ׁשָ ה קָ רֹוב יֹותֵ ר לַ ּבָ מָ ה הַ ּקְ טַ ּנָ ה. הִ יא חָ ׁשָ ה אֶ ת יָ דֶ יהָ נִ מְ ׁשָ כֹות אֲ חֹורַ ּנִ ית, וְ אַ חַ ר הִ רְ ּגִ יׁשָ ה אֶ ת מַ ּגָ עֹו הַ חַ ּלַ קְ לָ ק ׁשֶ ל אַ חַ ד הָ עַ ּמּודִ ים, אֵ לָ יו הִ יא נִ קְ ׁשְ רָ ה עַ ּתָ ה עִ ם מִ יׁשֶ הִ י נֹוסֶ פֶ ת. "ֹלא נַ חְ זֹר עַ ל הַ ּמְ כִ ירָ ה הַ ּזֹו אֵ צֶ ל ּכָ ל הַ יְ לָ דִ ים", ׁשָ מְ עָ ה אֶ ת אַ חַ ת הַ ּסַ דְ רָ נִ ּיֹות, "זֶ ה מְ ׁשַ עֲ מֵ ם. רַ ק אֵ צֶ ל חֶ לְ קְ כֶ ם נַ ּצִ יג אֶ ת ׁשְ לַ ב הַ ּמְ כִ ירָ ה, וְ אַ חֲ רֵ י זֶ ה הָ אֲ דֹונִ ים וְ הַ ּגְ בִ ירֹות הַ ּקֹונִ ים יָ בֹואּו לָ קַ חַ ת אֶ ת ּכֻ ּלָ ם לַ ּׁשָ לָ ב הַ ּבָ א". הַ אִ ם ּגַ ם אִ ּמָ א ּתְ מַ הֵ ר 'לִ קְ נֹות' אֹותָ ּה? לִ ּבִ י נִ ּסְ תָ ה לְ סֹובֵ ב אֶ ת רֹאׁשָ ּה אֲ חֹורַ ּנִ ית לִ רְ אֹות הֵ יכָ ן נִ מְ צֵ את אִ ּמָ ּה, אֲ בָ ל מַ ּׁשֶ הּו מָ ׁשַ ְך ּבִ זְ רֹועָ ּה. הַ ּׁשַ רְ ׁשֶ רֶ ת הַ ּכֹובֶ לֶ ת. הַ אִ ם הִ יא רֹואָ ה נָ כֹון? הַ אִ ם ּבֶ אֱ מֶ ת זֹו ׁשֶ ּקְ ׁשּורָ ה לָ עַ ּמּוד מִ ּצִ ּדֹו הַ ּׁשֵ נִ י, ּכַ ּפֹות יְ דֵ יהֶ ן מְ חֻ ּבָ רֹות ּבְ אֹותֹו ּכֶ בֶ ל – זֹו הַ ּנְ סִ יכָ ה לְ בֵ ית אֹולְ דֶ נְ ּבּורְ ג? הַ אִ ם הַ ּסַ דְ רָ נִ ּיֹות ֹלא מָ צְ אּו אֶ ת מִ י לִ קְ ׁשֹר יַ חַ ד?... לְ מַ ּזָ לָ ּה, נִ רְ אָ ה ׁשֶ ּמִ ינָ ה עֲ דַ יִ ן ֹלא הִ בְ חִ ינָ ה ּבְ בַ ת הַ ּזּוג ׁשֶ ּלָ ּה. עֵ ינֶ יהָ הָ יּו צְ מּודֹות אֶ ל הַ ּבָ מָ ה, וְ אֶ ל ׁשְ ֹלמָ ה'לֶ ה ׁשֶ הּובַ ל לְ ׁשָ ם ּכָ עֵ ת, יָ דָ יו קְ ׁשּורֹות לְ פָ נָ יו וְ עֵ ינָ יו מְ רַ ּצְ דֹות לְ כָ ל עֵ בֶ ר. "הִ ּנֵ ה ּכּוׁשִ י צָ עִ יר", הֹודִ יעָ ה הַ מְ נַ הֶ לֶ ת. "אָ מְ נָ ם הּוא עָ דִ ין, ּכָ חּוׁש וְ חָ לּוׁש, אֲ בָ ל אֵ ּלֶ ה ּגְ דֵ לִ ים מַ הֵ ר מְ אֹד ּומְ צֻ ּיָ נִ ים לִ קְ טִ יף ּכֻ תְ נָ ה ּבַ ּׂשָ דֹות, אֹו ּבְ כָ ל מַ ה ּׁשֶ רַ ק ּתִ רְ צּו". "אֲ נִ י? ּכָ חּוׁש? חָ לּוׁש?" נֶ עֱ לַ ב ׁשְ ֹלמָ ה'לֶ ה, "אֲ נִ י ּבִ כְ לָ ל ֹלא!" ּובִ קְ פִ יצָ ה אַ חַ ת הּוא נֶ עֱ מַ ד עַ ל מַ עֲ קֵ ה הָ עֵ ץ הַ ּצַ ר וְ נֹופֵ ף ּבְ יָ דָ יו הַ ּקְ ׁשּורֹות. "ּתִ ּזָ הֵ ר, יֶ לֶ ד!" קָ רְ אָ ה הַ מְ נַ הֶ לֶ ת ּבְ חַ לְ חָ לָ ה, ׁשֹוכַ חַ ת אֶ ת ּתַ פְ קִ ידָ ּה ּבְ תֹור הַ ּמֹוכֵ ר הָ רַ ע וְ הַ ּקָ ׁשּוחַ , "אַ ּתָ ה עָ לּול לִ ּפֹל!" "ֹלא וְ ֹלא!" צָ עַ ק ׁשְ ֹלמָ ה'לֶ ה וְ נִ ּתֵ ר ׁשָ ם ּבְ רַ גְ לַ יִ ם צְ מּודֹות לְ אֹרֶ ְך הַ ּמַ עֲ קֶ ה. לְ אַ חַ ר מִ ּכֵ ן הִ תְ הַ ּפֵ ְך עַ ל רֹאׁשֹו, ּתָ פַ ס אֶ ת מַ עֲ קֵ ה הָ עֵ ץ ּבְ יָ דָ יו הַ ּקְ ׁשּורֹות, וְ הִ תְ חִ יל לְ טַ ּיֵ ל לְ אָ רְ ּכֹו ּכְ ׁשֶ הּוא מְ הֻ ּפָ ְך עַ ל הָ רֹאׁש, עַ ד ׁשֶ עָ בַ ר אֶ ת הַ ּמַ דְ רֵ גֹות. "ׁשָ כַ חְ ּתִ י!" הֹודִ יעַ ּפִ תְ אֹום וְ טִ ּפֵ ס ּבִ זְ רִ יזּות עַ ל יָ דָ יו ּבְ מַ עֲ לֵ ה הַ ּמַ דְ רֵ גֹות עַ צְ מָ ן, "רָ צִ יתִ י ׁשֶ ּיִ מְ ּכְ רּו אֹותִ י. ּכַ ּמָ ה אֲ נִ י עֹולֶ ה?" "נּו, ּכַ ּמָ ה הּוא עֹולֶ ה?" ׁשָ אֲ לָ ה הַ מְ נַ הֶ לֶ ת, ֹלא מְ סֻ ּגֶ לֶ ת לִ כְ ּבֹׁש אֶ ת צְ חֹוקָ ּה, "מַ ה ּמְ חִ ירֹו ׁשֶ ל הָ עֶ בֶ ד הַ ּקָ טָ ן ׁשֶ ּלָ נּו? אֵ ין סָ פֵ ק ׁשֶ הּוא יַ צְ לִ יחַ לְ ׁשַ עְ ׁשֵ עַ אֶ תְ כֶ ם, אֲ דֹונִ ים נִ כְ ּבָ דִ ים, ּבְ מִ בְ חַ ר ּתַ עֲ לּולֵ י טִ ּפּוס וְ לּולְ יָ נּות מְ עַ נְ יְ נִ ים!" תשפ"ד 4 24
סיפור בהמשכים /// אסתי קווין מְ חִ ירֹו ׁשֶ ל ׁשְ ֹלמָ ה'לֶ ה נָ סַ ק לִ ׁשְ מֹונֶ ה מֵ אֹות וַ חֲ מִ ּׁשִ ים ּדֹולָ ר, וְ דֹודָ ה גֵ 'יקֹובִ י הִ יא ׁשֶ ּקָ נְ תָ ה אֹותֹו. ׁשְ ֹלמָ ה'לֶ ה צָ עַ ד אַ חֲ רֶ יהָ ּבְ פַ רְ צּוף ּכָ נּועַ , אַ ְך ׁשְ נִ ּיָ ה לְ אַ חַ ר מִ ּכֵ ן נִ ּתֵ ק אֶ ת הַ ּׁשַ רְ ׁשֶ רֶ ת ׁשֶ ּקָ ׁשְ רָ ה אֶ ת יָ דָ יו, וְ הִ ׁשְ לִ יְך אֹותָ ּה לְ מַ רְ ּגְ לֹות הַ ּבָ מָ ה. עֹוד יֶ לֶ ד נִ מְ ּכַ ר, וְ עֹוד יַ לְ ּדָ ה, וְ הָ אַ חֲ רָ אִ ית מָ חֲ תָ ה אֶ ת מִ צְ חָ ּה הַ ּקָ מּוט ּבְ יָ דָ ּה וְ הִ ּקִ יׁשָ ה ּבַ ּפַ ּטִ יׁש עַ ל מַ ּדַ ף הָ עֵ ץ. "הַ ּמְ כִ ירָ ה ּתָ מָ ה!" הֹודִ יעָ ה. "עַ כְ ׁשָ ו הָ עֲ בָ דִ ים יְ קַ ּבְ לּו קְ צָ ת מָ זֹון, ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיְ קַ ּבְ לּו ּכֹוחַ וְ יּוכְ לּו לְ ׁשָ רֵ ת אֶ תְ כֶ ם ּבְ נֶ אֱ מָ נּות". אִ ּמָ א וְ הַ ּדֹודָ ה גֵ 'יקֹובִ י וְ עֹוד אִ ּמָ הֹות וְ סַ דְ רָ נִ ּיֹות עָ בְ רּו ּבֵ ין הַ יְ לָ דִ ים – אֵ ּלֶ ה הַ מְ חֻ ּפָ ׂשִ ים לְ כּוׁשִ ים וְ גַ ם אֵ ּלֶ ה ׁשֶ ֹּלא רָ צּו לְ הִ תְ חַ ּפֵ ׂש – וְ חִ ּלְ קּו עּוגֹות ׁשֹוקֹולָ ד קְ טַ ּנֹות ּובַ קְ ּבּוקֵ י זְ כּוכִ ית קְ טַ ּנִ ים מְ לֵ אִ ים ּבְ גָ זֹוז. "הַ ּכּוׁשִ ים הָ יּו רֹוצִ ים לְ קַ ּבֵ ל מַ עֲ דַ ּנִ ים ׁשֶ ּכָ אֵ ּלֶ ה", אָ מְ רָ ה הַ ּגְ בֶ רֶ ת, ׁשֶ עֲ דַ יִ ן ֹלא נָ טְ ׁשָ ה אֶ ת מְ קֹומָ ּה עַ ל הַ ּבָ מָ ה. "הָ יּו רֹוצִ ים מְ אֹד מְ אֹד, וַ אֲ פִ ּלּו ֹלא יָ כְ לּו לַ חְ ֹלם עַ ל ּכָ ְך... אֲ בָ ל הָ אִ ּמָ הֹות ׁשֶ ּלָ כֶ ם ֹלא הִ סְ ּכִ ימּו ׁשֶ ּתְ קַ ּבְ לּו אֶ ת לֶ חֶ ם הַ ּתִ ירָ ס הֶ עָ בֵ ׁש ׁשֶ הַ ּכּוׁשִ ים הָ יּו אֹוכְ לִ ים. ּבְ דֶ רֶ ְך ּכְ לָ ל זֶ ה מַ ה ּׁשֶ אֲ נַ חְ נּו מְ חַ ּלְ קִ ים לַ מְ בַ ּקְ רִ ים ׁשֶ ּלָ נּו ּבְ ׁשָ לָ ב זֶ ה ׁשֶ ל הַ מְ ׂשַ חֵ ק". "נּו, זֶ ה ֹלא ּכָ ׁשֵ ר, ּכַ ּנִ רְ אֶ ה", מִ לְ מְ לָ ה לִ ּבִ י. "זֹו אַ ּתְ ?" מִ ינָ ה הִ פְ נְ תָ ה אֶ ת רֹאׁשָ ּה ּבְ חַ ּדּות. "אֲ נִ י ֹלא מַ אֲ מִ ינָ ה! זֹו ּבֶ אֱ מֶ ת אַ ּתְ ! אֵ יְך ּבְ דִ ּיּוק מִ ּכָ ל הַ יְ לָ דֹות ׁשֶ ל הַ ּטִ ּיּול הַ ּזֶ ה, קָ ׁשְ רָ ה אֹותִ י הַ ּסַ דְ רָ נִ ית לַ ּיַ לְ ּדָ ה הֲ כִ י נּודְ נִ יקִ ית ׁשֶ רֹודֶ פֶ ת אַ חֲ רַ י ּכָ ל הַ ּיֹום?" "אֲ נִ י ֹלא רֹודֶ פֶ ת אַ חֲ רַ יִ ְך", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י ּבְ יֹבֶ ׁש. "וְ אּולַ י יֵ ׁש לָ ְך ּפִ תְ רֹון לַ חִ ידָ ה אֵ יְך אֲ נַ חְ נּו אֲ מּורֹות לֶ אֱ כֹל? ּבְ יָ ד אַ חַ ת אֲ נִ י מַ חְ זִ יקָ ה אֶ ת הָ עּוגָ ה, ּבְ יָ ד ׁשְ נִ ּיָ ה אֶ ת הַ ּבַ קְ ּבּוק - אֲ בָ ל אֵ יְך אֲ נִ י אֲ מּורָ ה לְ הָ בִ יא אֹותָ ם לַ ּפֶ ה ׁשֶ ּלִ י?" "ּבְ עָ יָ ה ׁשֶ ּלָ ְך", אָ מְ רָ ה מִ ינָ ה וְ נָ גְ סָ ה ּבְ עּוגָ תָ ּה ּבְ כָ ל ּפֶ ה, "אֹותִ י קָ ׁשְ רּו רַ ק ּבְ יָ ד אַ חַ ת". "ּבְ עִ ּקָ רֹון רָ אִ יתִ י ׁשֶ אֶ פְ ׁשָ ר לְ ׁשַ חְ רֵ ר אֶ ת הַ ּכְ בָ לִ ים הָ אֵ ּלֶ ה ּבִ לְ חִ יצָ ה אַ חַ ת", לִ ּבִ י נִ עֲ רָ ה אֶ ת יָ דֶ יהָ ּבְ כֹוחַ , "אֲ בָ ל זֶ ה ֹלא הֹולֵ ְך לִ י עַ כְ ׁשָ ו. סְ לִ יחָ ה?!" הִ יא קָ רְ אָ ה לְ כִ ּוּון אַ חַ ת הַ ּסַ דְ רָ נִ ּיֹות ׁשֶ חָ לְ פָ ה ׁשָ ם, "מָ תַ י מְ ׁשַ חְ רְ רִ ים אֹותָ נּו?" "הַ ּמִ ׂשְ חָ ק עֲ דַ יִ ן ֹלא הִ סְ ּתַ ּיֵ ם!" עָ נְ תָ ה לָ ּה זֹו. "אַ ּתְ רֹוצָ ה לָ צֵ את עַ כְ ׁשָ ו, אֹו לְ חַ ּכֹות לַ חֵ לֶ ק הַ ּׁשֵ נִ י?" "לְ חַ ּכֹות לַ חֵ לֶ ק הַ ּׁשֵ נִ י", אָ מְ רָ ה לִ ּבִ י, מְ סֻ קְ רֶ נֶ ת. ּוכְ מַ עֲ נֶ ה לְ סַ קְ רָ נּותָ ּה נִ ׁשְ מַ ע קֹולָ ּה ׁשֶ ל הָ אַ חֲ רָ אִ ית מֵ הַ ּבָ מָ ה – "הַ ּקֹונִ ים ׁשֶ עֲ דַ יִ ן ֹלא לָ קְ חּו אֶ ת עַ בְ דֵ יהֶ ם, מִ תְ ּבַ ּקְ ׁשִ ים לָ גֶ ׁשֶ ת וְ לָ קַ חַ ת אֹותָ ם עַ כְ ׁשָ ו. מִ ּכָ אן הֵ ם יֻ פְ נּו לְ עֶ גְ לֹות הָ עֲ בָ דִ ים, ׁשֶ ּיֹובִ ילּו אֹותָ ם לִ מְ גּורֵ י הָ עֲ בָ דִ ים. הַ ּׁשְ אָ ר יְ כֹולִ ים לִ פְ נֹות לָ אֹוטֹוּבּוס ּבַ חּוץ!" סַ דְ רָ נִ ית ּבִ מְ עִ יל ׁשָ חֹר ּובְ כֹובַ ע ׁשֶ ּכִ מְ עַ ט וְ כִ ּסָ ה אֶ ת רֹאׁשָ ּה, נִ ּגְ ׁשָ ה אֶ ל הָ עַ ּמּוד ׁשֶ אֵ לָ יו נִ קְ ׁשְ רּו מִ ינָ ה וְ לִ ּבִ י ּבְ יַ חַ ד, ּובִ תְ נּועָ ה מְ הִ ירָ ה ׁשִ חְ רְ רָ ה אֹותָ ן מִ ּמֶ ּנּו. הֵ ן עֲ דַ יִ ן נֹותְ רּו ּכְ בּולֹות זֹו לְ זֹו, וְ הִ יא נִ ּסְ תָ ה לְ ׁשַ חְ רֵ ר אֶ ת הָ אָ זִ יק, אֲ בָ ל מַ ּׁשֶ הּו ּבֹו נִ תְ קַ ע ּכַ ּנִ רְ אֶ ה, ּומַ הֵ ר מְ אֹד הִ יא הִ תְ יָ אֲ ׁשָ ה וְ תָ פְ סָ ה ּבְ כִ תְ פֵ יהֶ ן, מֹובִ ילָ ה אֹותָ ן קָ דִ ימָ ה, אֶ ל הַ חֵ לֶ ק הַ ּפְ נִ ימִ י ׁשֶ ל הַ ּבִ נְ יָ ן הַ ּיָ ׁשָ ן. ּגֶ רֶ ם מַ דְ רֵ גֹות מְ יֻ ּׁשָ ן ּומִ תְ ּפֹורֵ ר הֹובִ יל מִ ּׁשָ ם הַ חּוצָ ה, אֶ ל ׁשְ בִ יל חָ צָ ץ ׁשֶ ּבֹו נִ ּצְ בָ ה – ֹלא עֶ גְ לַ ת עֲ בָ דִ ים, אֶ ּלָ א מְ כֹונִ ית ׁשְ חֹרָ ה ּגְ דֹולָ ה. הַ 'ּקֹונָ ה' ׁשֶ ּלָ הֶ ן נָ הֲ מָ ה מַ ּׁשֶ הּו ּבִ לְ ּתִ י ּבָ רּור, וְ הָ דְ פָ ה אֹותָ ן לְ כִ ּוּון הַ ּמְ כֹונִ ית. כו 4 תשפ"ד 25
נְ סִ יכּות סִ ילַ נְ ד מאת: רבקה זונשיין איור: תמי קורן 49 נּו, אַ נְ ּגְ לִ ּיָ ה אֲ מּורָ ה לִ הְ יֹות קְ רֹובָ ה ּכְ בָ ר, ֹלא? אַ נְ ּגְ לִ ּיָ ה אֹו ֹלא - הָ עִ ּקָ ר, מַ כְ ׁשִ יר הַ ּנִ ּוּוט ׁשֶ ּלִ י מְ עַ דְ ּכֵ ן ׁשֶ ּבְ עֹוד ׁשְ לֹוׁשִ ים ׁשְ נִ ּיֹות נִ הְ יֶ ה מֵ עַ ל מְ דִ ינָ ה. ...עֶ ׂשְ רִ ים וְ אַ חַ ת, עֶ ׂשְ רִ ים ּוׁשְ ּתַ יִ ם, עֶ ׂשְ רִ ים וְ ׁשָ לֹוׁש... זֶ ה ֹלא ְהֶ גיֹונִ י! אִ ם הָ יְ תָ ה ּכָ אן מְ דִ ינָ ה, הָ יִ ינּו אֲ מּורִ ים ּכְ בָ ר לִ רְ אֹות אֹותָ ּה! הַ ּיָ ם רֵ יק ַלְ גמְ רֵ י, אֵ ין יַ ּבָ ׁשָ ה ּבְ כָ ל הָ אֹפֶ ק. אּוּפְ ס, מַ כְ ׁשִ יר הַ ּנִ ּוּוט ׁשֶ ּלִ י טֹועֵ ן ׁשֶ עָ בַ רְ נּו אֹותָ ּה ּכְ בָ ר! הַ ּמַ כְ ׁשִ ירִ ים ׁשֶ ּלְ ָך טָ עּו. אֵ ין ּדָ בָ ר ּכָ זֶ ה! אֲ נִ י חֹוזֵ ר לְ אָ חֹור... אָ טּוס מַ ה ּזֶ ה יַ עֲ זֹר? נָ מּוְך יֹותֵ ר... מְ דִ ינָ ה זֶ ה ּדָ בָ ר ׁשֶ רֹואִ ים! הִ ּנֵ ה!!! אָ מַ רְ ּתִ י לָ כֶ ם! מַ ה ּזֶ ה??? סְ תָ ם ּגֶ ׁשֶ ר. מִ י הִ רְ ׁשָ ה לָ כֶ ם לְ הִ ּכָ נֵ ס לִ נְ סִ יכּות סִ ילַ נְ ד?! זֶ ה ׁשֶ טַ ח ּפְ רָ טִ י. נְ סִ יכּות? סִ ילַ נְ ד? מַ ה ּזֶ ה?! סִ ילַ נְ ד זֶ ה ּכָ אן! אָ מְ נָ ם ֹלא ּכָ ל הַ ּמְ דִ ינֹות מַ ּכִ ירֹות ּבָ נּו, אֲ בָ ל אֲ נַ חְ נּו מְ דִ ינָ ה לְ כָ ל ֶ ּדָ בָ ר. וְ יֵ ׁש לָ נּו ּדֶ גל, הִ מְ נֹון, מַ טְ ּבֵ עַ , ּבּולִ ים וְ דַ רְ ּכֹונִ ים! תשפ"ד 4 26
נְ סִ יכּות סִ ילַ נְ ד )ּבְ אַ נְ ּגְ לִ ית: אֶ רֶ ץ יָ ם( הִ יא מְ דִ ינָ ה-לִ כְ אֹורָ ה, ּבְ גֹדֶ ל ׁשֶ ל 550 מֶ טֶ ר רָ בּועַ , ׁשֶ ּנִ מְ צֵ את סָ מּוְך לְ חֹופֵ י אַ נְ ּגְ לִ ּיָ ה, מִ חּוץ לַ ּמַ יִ ם הַ ּטֶ רִ יטֹורְ יָ אלִ ּיִ ים ׁשֶ ּלָ ּה. ְ הִ יא מְ מֻ ּקֶ מֶ ת עַ ל מִ גּדָ ל הָ עֹולֶ ה מִ ן הַ ּיָ ם, ׁשֶ ּנִ בְ נָ ה ּבִ תְ קּופַ ת מִ לְ חֶ מֶ ת הָ עֹולָ ם הַ ּׁשְ נִ ּיָ ה ּבַ עֲ בּור חֵ יל הַ ּיָ ם הַ ּבְ רִ יטִ י, ּכְ דֵ י לַ הֲ דֹף מִ ּמֶ ּנּו מִ תְ קָ פֹות ּגֶ רְ מָ נִ ּיֹות. לְ אַ חַ ר ׁשֶ הַ ּמָ קֹום נִ נְ טַ ׁש, הִ ׁשְ ּתַ ּלֵ ט עָ לָ יו ּפַ אדִ י ּבֵ יטְ ס וְ הִ כְ רִ יז עַ ל הַ ּמָ קֹום ּכִ מְ דִ ינָ ה רִ ּבֹונִ ית. אַ ף ׁשֶ ּמְ דִ ינֹות הָ עֹולָ ם ֹלא הִ ּכִ ירּו ּבָ ּה ּכִ מְ דִ ינָ ה, וְ לַ מְ רֹות נִ סְ יֹונֹות הִ ׁשְ ּתַ ּלְ טּות וַ הֲ פִ יכָ ה ׁשֶ אֵ רְ עּו ּבְ מַ הֲ לַ ְך הַ ּׁשָ נִ ים - נְ סִ יכּות סִ ילַ נְ ד עֲ דַ יִ ן קַ ּיֶ מֶ ת. מִ ּמָ תַ י מִ ׁשְ טָ ח קָ טָ ן ּבְ אֶ מְ צַ ע מֵ אָ ז הַ ּיָ ם הֹופֵ ְך לִ מְ דִ ינָ ה? ׁשֶ ּפַ אדִ י ּבֵ יטְ ס הֶ חְ לִ יט לְ הִ ׁשְ ּתַ ּלֵ ט עַ ל מִ בְ צָ ר יַ ּמִ י נָ טּוׁש ׁשֶ ל הַ ּצִ י הַ ּבְ רִ יטִ י, וְ הִ כְ רִ יז עָ לָ יו ּכִ מְ דִ ינָ ה ּפְ רָ טִ ית ׁשֶ ּלֹו. מִ בְ צָ ר יַ ּמִ י נָ טּוׁש! זֶ ה מַ ה ּׁשֶ ּזֶ ה... אֵ יזֶ ה רַ עְ יֹון מַ צְ חִ יק! אּולַ י ּגַ ם אֲ נַ חְ נּו נִ ׁשְ ּתַ ּלֵ ט עַ ל ׁשֶ טַ ח וְ נַ כְ רִ יז עַ ל מְ דִ ינָ ה?! צְ חֹוק צְ חֹוק, אֲ בָ ל הַ ּמְ דִ ינָ ה קַ ּיֶ מֶ ת ּכְ בָ ר חֲ מִ ּׁשִ ים וְ ׁשֵ ׁש ׁשָ נָ ה! אֶ פְ ׁשָ ר לִ פְ ּגֹׁש אֶ ת הַ ּנָ סִ יְך? יֵ ׁש לִ י מִ סְ ּפַ ר ׁשְ אֵ לֹות לִ ׁשְ אֹל אֹותֹו. הַ ּנָ סִ יְך ּפַ אדִ י ּכְ בָ ר מֵ ת, וְ אֶ ת מְ קֹומֹו יָ רַ ׁש ּבְ נֹו מַ יְ קְ ל - אֲ בָ ל הּוא ּבִ כְ לָ ל מִ תְ ּגֹורֵ ר ּבְ אַ נְ ּגְ לִ יָ ה. אִ ם אֲ פִ ּלּו הַ ּנָ סִ יְך ֹלא ּגָ ר ּבַ ּמַ מְ לָ כָ ה ׁשֶ ּלֹו, מִ י ּכֵ ן? אֲ נִ י וְ עֹוד ׁשְ נֵ י אֲ נָ ׁשִ ים. ּתִ ּזָ הֲ רּו ׁשֶ ֹּלא ּתִ ּפְ לּו לַ ּיָ ם מֵ רֹב צְ חֹוק... אַ ּתֶ ם יְ כֹולִ ים לִ רְ ּכֹׁש ּתֹאַ ר לֹורְ ד ּתְ מּורַ ת ׁשְ לֹוׁשִ ים לִ ירֹות ׁשְ טֶ רְ לִ ינְ ג, אֹו לְ ׁשַ ּלֵ ם ּכָ פּול ּבַ עֲ בּור ּתֹאַ ר ּבָ רֹון. ּומַ ה ּיֵ צֵ א לָ נּו מִ ּזֶ ה? ּתְ עּודָ ה מְ מֻ סְ ּגֶ רֶ ת חֲ תּומָ ה ּבִ ידֵ י הַ ּנָ סִ יְך. ֹלא ּתֹודָ ה. אֲ נַ חְ נּו מַ עֲ דִ יפִ ים לַ עֲ לֹות ּבַ חֲ זָ רָ ה לַ ּנְ סִ יכּות ׁשֶ ּלָ נּו... נְ סִ יכּות 'הֲ כִ י ּבָ עֹולָ ם'... מַ סְ ּכִ ים אִ ּתְ כֶ ם ׁשֶ אֵ ין ּכָ מֹוהָ !!! 4 תשפ"ד 27
חידות ושעשועים /// עם פ. חריף פתרונות יש לשלוח ל: בדואר: "זרקור", ת.ד. 9105201 ירושלים, 5284 או בפקס: 5372784-02 בין הפותרים תיערך הגרלה. נא לציין שם, כתובת ועיר למשלוח השי. בראש העמוד יש לכתוב: עבור מדור 'אתנחתא' מַ עֲ לֶ ה ּומֹורִ יד עָ לֶ ה נִ ּדָ ף ּפִ תְ רֹונֹות אֶ תְ נַ חְ ּתָ א 2 עַ ל ּפִ י הַ הַ גְ ּדָ רֹות: ּכִ תְ בּו ּבַ ּׁשּורָ ה הָ רִ אׁשֹונָ ה מִ ּלָ ה ּבַ ת חָ מֵ ׁש אֹותִ ּיֹות. הֹורִ ידּו אֹות אַ חַ ת, ׁשַ ּנּו אֶ ת הַ ּסֵ דֶ ר אִ ם יֵ ׁש צֹרֶ ְך, וְ כִ תְ בּו מִ ּלָ ה ּבַ ת אַ רְ ּבַ ע אֹותִ ּיֹות ּבַ ּׁשּורָ ה הַ ּׁשְ נִ ּיָ ה. ּבְ אֹותָ ּה ּדֶ רֶ ְך ּכִ תְ בּו מִ ּלָ ה ּבַ ת ׁשָ לֹוׁש אֹותִ ּיֹות ּבַ ּׁשּורָ ה הַ ּׁשְ לִ יׁשִ ית, ּובַ ת ׁשְ ּתֵ י אֹותִ ּיֹות ּבַ ּׁשּורָ ה הָ רְ בִ יעִ ית. הָ חֵ ל מֵ הַ ּׁשּורָ ה הַ חֲ מִ יׁשִ ית - הֹוסִ יפּו אֹות אַ חַ ת ּבְ כָ ל ׁשּורָ ה, ּומִ ן הַ ּׁשּורָ ה הַ ּׁשְ מִ ינִ ית ׁשּוב הַ פְ חִ יתּו וְ חֹוזֵ ר חָ לִ ילָ ה. 1 .רֹואֶ ה אֹור אַ חַ ת לְ חֹדֶ ׁש. 2 ... .הַ מְ עַ ּגֵ ל. 3 .יֹפִ י, חֵ ן. 4 .מַ טְ ּבֵ עַ יַ ּפָ נִ י. 5 .מְ דִ ינָ ה ּבַ ּמִ זְ רָ ח הָ רָ חֹוק. 6ּ .בֶ ן מֶ לֶ ְך. 7 .אֲ סֵ פָ ה, וְ עִ ידָ ה. 8 .מֹותָ ג מַ צְ לֵ מֹות יָ דּועַ . 9 .מְ דִ ינָ ה ּבְ אֵ ירֹוּפָ ה. 10 .סִ ימָ ן הַ ּנִ ּצָ חֹון. 11ּ .בֵ ית חֹולִ ים ּבִ צְ פַ ת. 12 .אֶ פֶ ס )אַ נְ גְ לִ ית(. 13 .הֲ פָ צָ ה לְ כָ ל עֵ בֶ ר. 14 .עִ יר ּבִ ירָ ה ּבְ אֵ ירֹוּפָ ה. 15 .מִ ּטַ עֲ מֵ י הַ ּמִ קְ רָ א. 16 .אֲ גֻ ּדַ ת ּפְ רָ חִ ים. 17 .מִ ין ּבַ עַ ל חַ ּיִ ים ּכָ ׁשֵ ר. 18 .נָ תַ ן סִ ימָ ן. 19 .מַ צְ הִ יר, מֹודִ יעַ . 20ׁ .שִ טְ חֵ י מִ רְ עֶ ה. 21 .יְ ׁשִ יבָ ה מְ פֻ רְ סֶ מֶ ת. 22 .מִ קְ וֵ ה מַ יִ ם ּגָ דֹול. 23 .הִ תְ קֹומְ מּות. 24ּ .פְ קִ ידֵ י מֶ מְ ׁשָ לָ ה ּבְ כִ ירִ ים. 25 .מְ עֹורֵ ר הִ תְ ּפַ עֲ לּות. .1 . 2 .3 .4 .5 .6 .7 .8 .9 .10 .11 .12 .13 .14 .15 .16 .17 .18 .19 . .21 .22 .23 .24 .25 הַ ּׁשַ ּלֶ כֶ ת הֵ עִ יפָ ה עָ לִ ים רַ ּבִ ים לָ אֲ דָ מָ ה. עַ ל חֵ לֶ ק מֵ הֶ עָ לִ ים רְ ׁשּומֹות אֹותִ ּיֹות, וַ עֲ לֵ יכֶ ם לְ הַ רְ ּכִ יב מֵ הֶ ן מַ ּׁשֶ הּו הַ ּקָ ׁשּור לַ ּסְ תָ ו. צּורָ ה צְ רּורָ ה ּבְ רֹאׁש הַ ּשָׁ נָ ה יִּכָ תֵ בּון, ּובְ יֹום צֹום ּכִ ּפּור יֵחָ תֵ מּון. ּתִ פְ סּו אֹותֹו! ּתַ רְ נְ ּגֹלֶ ת ב' הַ ּזֹוכִ ים ּבְ הַ גְ רָ לַ ת אֶ תְ נַ חְ ּתָ א: מיודוביניק, צפת משפחת אברך, אופקים תשפ"ד 4 28
אטמים באוזניים לנוער הקומה השניה 36 30 46 42 41 שתהיי בן אדם על פרשת דרכים לקבל החלטה בין הסדרים קנאק! מחקר, מדע וטכנולוגיה בלון בלי אוויר שמחתי לעזור חבר חדש בלהקה אין סוף לים האשם האמיתי השבוע מתחילים לקרוא בתורה את פרשת 'בראשית', מתוכה עולה נושא מרכזי ביותר שמשפיע ומשליך על כל הדורות עד ימינו. ומהו? אדם וחוה בגן העדן מקבלים ציווי אחד: לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מפתה בדברים את חוה, וזו משפיעה על אדם לטעום מעץ הדעת, ולהפר בכך ציוויו של הקב"ה; במילים אחרות – לחטוא. לחטא הזה יש השלכות מרחיקות לכת עד מאוד. הוא מטיל מחיצה בין האדם ובוראו, מוביל לגירוש אדם וחוה מגן עדן לעולם אחר, שונה מזה שאמור היה להיות; עולם שבו בזיעת אפיים אוכלים לחם, והמוות שולט באדם במקום חיים נצחיים. אבל בשורות הבאות נתמקד בלקח מרכזי העולה מן הפרשה הזאת: כשאחרי החטא פונה הקב"ה אל האדם בשאלה רטורית - האם אכלת מן העץ שציוויתיך לא לאכול ממנו - האדם אינו מודה לגמרי באשמה. הוא מסרב לקחת אחריות שלמה על מעשיו, ובוחר לטפול את האשמה למעידה שלו - לאישה אשר ניתנה לו, היא אשר נתנה לו מן העץ. וחוה? היא מגלגלת את האשמה הלאה, אל הנחש. גלגול האחריות והטחת האשמה על אחרים אמנם החלו בראשית ימי העולם, אך הם מלווים אותנו עד היום כמעט בכל תחומי החיים. מי אינו מכיר את התופעה המצערת? זה קורה בכל מערכת יחסים, אם בכיתה, אם במשפחה... משהו לא מסתדר. כמה קל להטיל את האחריות על מישהו אחר: היא שתקנית גדולה, אי אפשר לנהל אִ תה שיחה. והאחרת מתנשאת. ומול ההוא אין ברירה אלא להתמרד, הוא שתלטן מדי... זה קורה גם ביני לבין עצמי. אינני מצליחה בלימודים? זה משום שבבית שלי יש תמיד רעש מן הקטנים, שאינו מניח ללמוד. הרבה מדי חובות ביתיות מוטלות עליי... ומה אתך? היכן החלק שלך האחראי לחוסר ההצלחה הנ"ל? האם יש בך מספיק רצון? האם עשית כל שביכולתך להתגבר על הקשיים החיצוניים? ניסית למצוא פינה שקטה שבה תוכלי לעיין בחומר הלימודי באין מפריע, סידרת את סדר יומך בהתאמה למציאות בבית, בדקת כל אפשרות?... וכך בכל תפקיד שקיבלת על עצמך ומשום מה לא התבצע כראוי. תמיד ניתן למצוא את אלה האשמים לכאורה: 'זה משום שחמרי הגלם שנתנו לי לא היו טובים'. 'צוות העבודה היה חסר מוטיבציה'. 'לא הסבירו לי מספיק מה עליי לעשות'. והנה, נוכחנו לדעת בפרשת בראשית, שהדרך הזאת של סירוב לקבל אחריות אישית - היא דרך הפוגמת בעולם מתוקן. גם בימים הנוראים למדנו, שכל חזרה בתשובה מותנית בהיצמדות לנקודת האמת. ללא זאת, אין התקדמות, אין צמיחה. ואנו כיום בהתחלה החדשה של אחרי החגים, נשתדל להיות אחראים למעשינו, להישיר מבט כן וישר אל המוטל עלינו - ולהוביל את עצמנו ואת העולם למקום מתוקן שנפלא לחיות בו. בגיליון זה נקבל בברכת 'ברוך הבא' את החלק הרביעי בסדרת 'המסע של נאן'. הפעם סוגרת נאן מעגל בחייה יחד עם בתה תיקי, שכבר עולה לסמינר. הסיפור נכתב על רקע ההווי והתקופה של מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז. מאחלת לסדרה הצלחה מרובה וסיעתא דשמיא ולכם - קריאה מהנה, חווייתית ומעשירה. לאה פריד 4 תשפ"ד 29
עד שמישהו כאן בבית לא יענה לללי, הצרצרת הזו לא תיפסק. שבי מחליטה להיות המישהו הנחמד הזה, ולו משום שאין לה כבר כוח לשמוע את היללות. ניגשת לשולחן הכתיבה של התלמידה הצעירה ומבררת במה העניין הפעם. "אני צריכה שיציירו לי טיפות". "איפה?" "במחברת חגים". "לא נראה לי, ללי. את מתבלבלת. כנראה במחברת סתיו". "לא". "אולי חורף?" "אין לנו בכלל. המורה אמרה במחברת חגים". "אבל טיפות לא קשורות למחברת חגים". "כן נכון". בשלב זה נפתחות ארובות העיניים של ללי, וגשם דמעות מתיז על המחברת היפה. "כן נכון! כי התחילו לומר משיב הרוח". "אההה, נכון. את צודקת, ללי. ואני שכחתי. איך שכחתי..." שבי מדפדפת אל העמוד הריק, משרטטת טיפות גדולות ויפות לפיצוי, מדפיסה 'משיב הרוח' ומנסה לדפדף בזיכרונה. אמרתי או לא אמרתי? זכרתי לעשות את השינוי הזה בתפילה, או לא זכרתי? אם אני לא זוכרת שזכרתי, נראה ששכחתי. או שזכרתי ושכחתי. כמה תפילות התפללתי מאז בעצם? חמש. אם לא נספור את תפילת מנחה של שמחת תורה, אותה שבי זוכרת מצוין. פרשת דרכים על תובנה. הרהור. כח. מפרשת השבוע שתהיי בן אדם ובו מבינה שבי שזו מעלתה מתוך פרשת 'בראשית' תשפ"ד 4 30
תפילה חגיגית אחרונה שחותמת את הימים הנוראים. כמה מתוק להיזכר בה, וגם מעורר געגוע כבוש. בתפילה ההיא היא זכרה בבירור. היא היתה קרובה כל כך לתפילת הגשם. אח, תפילת גשם. בשנה שעברה מישהו אמר לה שהתפילה על הגשם היא תפילה על הצמא הרוחני, ומאז יש לה טעם מיוחד בתפילה היפה הזו. ולא רק בה. כמה טוב היה להתפלל בחגים. שבי נאנחת, ואין כבר מתיקות בזיכרונות שלה עכשיו, רק תסכול. מה טעם בכך שתפילות החג היו בשמיים, אם כל כך מהר היא נוחתת למטה. בקושי יומיים עברו, ונראה שהכל התאייד. תפילות שחרית חזרו להתמלמל בבוקר הלחוץ; תפילות מנחה נדחפות ברגע האחרון לפני השקיעה. עד שהיא מוצאת את עצמה בהתלבטות המבישה הזו: אמרתי או לא אמרתי. זכרתי או שכחתי. ולא שמה לב אפילו למילים שהיא אומרת. לא רואה את התזכורת שכתובה לה בסידור. מה הדין עכשיו? צריך לחזור? היא לא זוכרת. אין ברירה אלא לספר על השאלה האומללה לאבא. אבא משיב בפשטות: "אחרי שחתמו את הברכה לא חוזרים". שבי מעיזה לשאול עוד. מנסחת בכלליות כזו, כי לא נעים לה ממש לשפוך את הלב. "ואיזה מין בני אדם אנחנו, אם בשמחת תורה אנחנו מתפללים כמו מלאכים, ויום אחר כך כבר שוכחים ומוסחים ונמוכים?" "אמרת בעצמך: בני אדם. זו התשובה. אֶ ּדַ ּמֶ ה לעליון - וגם, עפר מן האדמה. זה בן אדם". "שילוב קצת אבסורדי". "או בעין יהודית: זכות הבחירה". "היינו שהאדם נברא בשני כוחות מתנגדים זה לזה: 'עפר מן האדמה' - הוא כוח החומר הגס המתאווה רק לחומריות, שהוא כוח העפר... אבל נופח באפיו של עפר זה כוח רוחני דק, נאצל מתחת כיסא כבודו יתברך, הנקרא 'נשמת חיים'". בואו לא נהיה בהלם מזה בכל פעם מחדש. בני אדם אנחנו. ואפילו שרק לפני שבועיים ריחפנו כמו מלאכים בלבן, לא כעסנו על כלום, לא קינאנו במאום; ואפילו שלפני שלושה ימים אהבנו רק את התורה ולא עוד - השבוע נחתנו אל השגרה היבשושית בקול רעש גדול. בקושי יומיים חלפו, וכבר הספקנו להתפוצץ מכעס, לחלום בתפילה ולרדוף אחרי שום דבר. וברגע של אמת קצרצר אנחנו שואלים את עצמנו בתסכול: איזה מין בני אדם אנחנו? ומה פשר הדו פרצופיות הזו? וזו גם התשובה בעצמה: בני אדם אנחנו. קרוצי חומר. נמשכים בכוח משיכה אדיר ותמידי אל הארץ, הולכים שבי אחרי פיתויים וקריצות של העולם הזה, מתקשים לחכות ולראות למרחוק. חסר עוד משהו ברשימה המעודדת? לפני שנהיה לנו רע על הלב, בואו ניזכר בצד השני: יש בנו נשמה טהורה, חלק אלוק ממעל, שמושכת אותנו אל הטוב ואל הרוחני. אנחנו רוצים טוב, ואוהבים את הטוב, ומסוגלים להתנהג באצילות מיוחדת. שני החלקים האלו מעורבבים בנו ליצירת מופת שרק המפליא לעשות יכול ליצור. בכל מעשה או תגובה וצעד שלנו, שניהם משמיעים את קולם. "נמצא כי תכלית מטרת האדם וחובתו בעולמו היא שיעבוד עם שני כוחות מנוגדים אלו, יילחם מלחמתה של רוחו ונשמתו להכניע כוחות חומרו תחת ממשלת שכלו בבחירתו בחיים, ולהגיע לדרגה רמה כזו - כשם שכל הברואים הפחותים ממנו פועלים בהכרח טבעם למלא רצון בוראם, וכמו כן מלאכי מעלה אשר כולם אהובים וברורים כולם קדושים, רק רוחניים המה לא ישיגו החומר, ופועלים ברוחם בהכרח לרצון בוראם - כך נתבע האדם עם כוח בחירתו שיש בידו לבחור ולהמשיל עלֵ י עפר חומרו את רוחו ונשמתו, שלא יתאווה ולא יימשך אלא לרוחניות בלבד". בשונה מן המלאכים שיש בהם רק טוב, ולהבדיל משאר הברואים שעושים את תפקידם בהכרח - האדם הוא הנברא היחיד שיש בו את שני הכוחות, ויש לו את זכות הבחירה. יש לו את היכולת לעשות את רצון ה' על אף החומר שבו. וזו הגדלות שלו. זו הנחת רוח הכי גדולה שרק אנחנו יכולים לעשות לו. ודווקא עכשיו, בתוך שגרת חורף ארוכה שמחכה לנו - להתקדש ולהתעלות מן החול והחולין. אה, ועוד משהו שחשוב לזכור! זו לא איזו תאונת עבודה. מה לעשות שאנחנו בני אדם ויש לנו דפקט של יצר הרע... כי למי שברא אותנו אין טעויות. הוא ברא אותנו כמו שהוא רוצה אותנו, מתרוממים על אף ולמרות, מתנערים מן העפר - ומגיעים עמוד זה טעון גניזה הגות /// ר' ברג "וַ ּיִיצֶ ר ה'... אֶ ת הָ אָ דָ ם עָ פָ ר מִ ן הָ אֲ דָ מָ ה, וַ ּיִּפַ ח ּבְ אַ ּפָ יו נִ ׁשְ מַ ת חַ ּיִים, וַ יְהִ י הָ אָ דָ ם לְ נֶ פֶ ׁש חַ ּיָה" יֵׁש לְ הָ בִ ין, מַ אי מְ עַ ּלִ ּיּותָ א ּדְ 'וַ ּיְהִ י הָ אָ דָ ם לְ נֶ פֶ ׁש חַ ּיָה', הֲ רֵ י ּגַ ם ּבְ כָ ל הַ ּנִבְ רָ אִ ים ּכְ תִ יב 'נֶ פֶ ׁש חַ ּיָה'. וְ עֹוד, לָּמָ ה ֹלא ּכָ תּוב ּבִ תְ חִ ּלָה ּגַ ּבֵ י ּבְ רִ יאַ ת הָ אָ דָ ם 'וַ יְהִ י הָ אָ דָ ם לְ נֶ פֶ ׁש חַ ּיָה'. וְ נִ רְ אֶ ה ּכִ י ּבֵ אּור נֶ פֶ ׁש חַ ּיָ ה הּוא, ׁשֶ הַ ּנֶ פֶ ׁש חַ ּיָה אֶ צְ לֹו. ּכְ לֹומַ ר: ׁשֶ הֻ טְ ּבַ ע ּבְ נֶ פֶ ׁש ּכֹל לַ חַ י לְ הַ כְ רִ יחֹו ּבְ כָ ל מִ נְ הָ גֹו וְ תֹולַ דְ ּתֹו, וְ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לֹו לְ הַ ּטֹותֹו ּבְ כָ ל ּדָ בָ ר ׁשֶ ּיִרְ צֶ ה, ׁשֶ ּמֵ עֹולָ ם ֹלא מָ צִ ינּו ּבַ ּבְ רּואִ ים ׁשֶ יְׁשַ ּנּו אֶ ת טִ בְ עָ ם, וְ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לִ נְמָ לָ ה ׁשֶ ּתִ הְ יֶה עֲ צֵ לָ ה וְ כַ ּדֹומֶ ה, ּכִ י טִ בְ עָ ם ּדַ וְ קָ א, אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לָ הֶ ם אַ חֶ רֶ ת. אֲ בָ ל ּבָ אָ דָ ם ּכְ תִ יב: 'וַ ּיִיצֶ ר ה'... אֶ ת הָ אָ דָ ם עָ פָ ר מִ ן הָ אֲ דָ מָ ה, וַ ּיִּפַ ח ּבְ אַ ּפָ יו נִׁשְ מַ ת חַ ּיִים' - הַ יְנּו ׁשֶ הָ אָ דָ ם נִבְ רָ א ּבִ ׁשְ נֵי ּכֹוחֹות מִ תְ נַ ּגְ דִ ים זֶ ה לָ זֶ ה: 'עָ פָ ר מִ ן הָ אֲ דָ מָ ה' - הּוא ּכֹוחַ הַ חֹמֶ ר הַ ּגַ ס הַ ּמִ תְ אַ ּוֶ ה רַ ק לַ חָ מְ רִ ּיּות, ׁשֶ הּוא ּכֹוחַ הֶ עָ פָ ר... אֲ בָ ל נֻּפַ ח ּבְ אַ ּפָ יו ׁשֶ ל עָ פָ ר זֶ ה ּכֹוחַ רּוחָ נִ י ּדַ ק, נֶ אֱ צָ ל מִ ּתַ חַ ת ּכִ ּסֵ א ּכְ בֹודֹו יִתְ ּבָ רַ ְך, הַ ּנִ קְ רָ א 'נִ ׁשְ מַ ת חַ ּיִים'. נִמְ צָ א ּכִ י ּתַ כְ לִ ית מַ ּטְ רַ ת הָ אָ דָ ם וְ חֹובָ תֹו ּבְ עֹולָ מֹו הִ יא ׁשֶ ּיַעֲ בֹד עִ ם ׁשְ נֵי ּכֹוחֹות מְ נֻּגָ דִ ים אֵ ּלּו, יִּלָ חֵ ם מִ לְ חַ מְ ּתָ ּה ׁשֶ ל רּוחֹו וְ נִ ׁשְ מָ תֹו לְ הַ כְ נִ יעַ ּכֹוחֹות חָ מְ רֹו ּתַ חַ ת מֶ מְ ׁשֶ לֶ ת ׂשִ כְ לֹו ּבִ בְ חִ ירָ תֹו ּבַ חַ ּיִים. ּולְ הַ ּגִ יעַ לְ דַ רְ ּגָ ה רָ מָ ה ּכָ זֹו - ּכְ ׁשֵ ם ׁשֶ ּכָ ל הַ ּבְ רּואִ ים הַ ּפְ חּותִ ים מִ ּמֶ ּנּו ּפֹועֲ לִ ים ּבְ הֶ כְ רֵ חַ טִ בְ עָ ם לְ מַ ּלֵ א רְ צֹון ּבֹורְ אָ ם, ּוכְ מֹו כֵ ן מַ לְ אֲ כֵ י מַ עְ לָ ה אֲ ׁשֶ ר ּכֻ ּלָ ם אֲ הּובִ ים ּובְ רּורִ ים ּכֻ ּלָ ם קְ דֹוׁשִ ים רַ ק רּוחָ נִ ּיִים הֵ ּמָ ה, ֹלא יַּׂשִ יגּו הַ חֹמֶ ר ּופֹועֲ לִים ּבְ רּוחָ ם ּבְ הֶ כְ רֵ חַ לִ רְ צֹון ּבֹורְ אָ ם - ּכָ ְך נִ תְ ּבָ ע הָ אָ דָ ם עִ ם ּכֹוחַ ּבְ חִ ירָ תֹו ׁשֶ ּיֵׁש ּבְ יָדֹו לִ בְ חֹר ּולְ הַ מְ ׁשִ יל עֲ לֵ י עֲ פַ ר- חָ מְ רֹו אֶ ת רּוחֹו וְ נִ ׁשְ מָ תֹו, ׁשֶ ֹּלא יִתְ אַ ּוֶ ה וְ ֹלא יִּמָ ׁשֵ ְך אֶ ּלָ א לְ רּוחָ נִ ּיּות ּבִ לְ בַ ד. )אור יהל, בראשית, ע' כ"ג( 4 תשפ"ד 31 שם הספר: אור יהל מדף: ספרי מוסר מחבר: רבי יהודה לייב חסמן כמה מילים: היה מראשי תנועת המוסר, ראש ישיבה בשטוצין והמנהל הרוחני של ישיבות טלז וחברון. תרכ"ט-תרצ"ו
מתמטיקה, מתמטיקה, משלי, מדעים, ספרות, אנגלית, אנגלית". ּבֶ לי הכניסה לילקוטה את הספרים והמחברות הנדרשים, ונאנחה אנחה מרה. איזו מערכת נוראית להתחיל אִ תה את שגרת החורף המשמימה! רק אתמול הסתיים חג הסוכות; חי, שמח, מואר ומלא באורחים ובאירועים מעניינים. ועכשיו... עכשיו צריך להתארגן ליום לימודים עמוס ומַ שְ מִ ים, ולשגרה אפורה ללא שום חג או שמחה משפחתית באופק. "איך אשרוד כך עד חנוכה?" שאלה ּבֶ לי את עצמה בייאוש. בקול שאלה זאת, בלי חשש שמישהו ישמע ויצחק לה. הבית ריק ממילא. אמא בעבודה ואבא אצל סבתא, וכל האחיינים נעלמו-פרחו להם לבתיהם. ככה זה להיות בת זקונים, היא חשבה והרגישה אומללה מאוד. אילו חיים משעממים. האחיות נשואות כולן, גם כל האחים כמעט, חוץ משלמה וחיים הספונים להם בישיבה ובאים הביתה פעם בחודשיים כדי לקחת כביסה נקייה, עוגות מהמקפיא, תשומת לב מאמא וחידושי תורה מאבא. ּבֶ לי? מי זוכר אותה בכלל. הטלפון התעורר לחיים פתאום, מחריד אותה בצלצולו הרועם. "בלי, מה שלומך? איך החיים אחרי החגים?" זו היתה יוכי אחותה הבכורה. "משעממים". המרירות עברה בלי קושי בין חוטי הטלפון. יוכי צחקה. "כשאני הייתי נערה, התפללתי לשעמום הזה. איזה סיוט היה להוריד את הקישוטים ולפרק את הסוכה כשכל הקטנים מסתובבים בין הרגליים! תשאלי את יוסי ורחלי כמה צעקתי עליהם..." "הלוואי והיו לי פה כמה קטנים שיסתובבו בין הרגליים", נאנחה בלי אנחה קורעת לב. "פשוט אי אפשר להאמין שאתמול הסתובבו אנשים בבית הזה. איזה שקט!" "אם את מתגעגעת לרעש, את מוזמנת אליי תיכף ומיד!" יוכי הצהירה. "את תתרוצצי פה עם כל החבריה ואני אסתגר בחדר ואישן..." חבל שהתכנית הנחמדה הזאת אינה מעשית. יוכי גרה בכרמיאל הרחוקה עד מאוד מהמרכז, ומקוננת על העובדה הזו בלי סוף. היא טוענת שילדיה גדלים כגלמודים, ללא בני דודים ומפגשי גינה משפחתיים. יוכי יכולה להמשיך להתלונן ככל שהיא רוצה על ילדותה העשוקה. בלי בטוחה שהיא לא היתה רוצה להתחלף אִ תה. אולי באמת זו לא חוויה קסומה לחיות בבית רועש ומבולגן, אבל אין ספק שזה מעניין ותוסס הרבה יותר! ובל נשכח: ליוכי היתה אמא צעירה שיורדת לגינה ולומדת אִ תה למבחנים ומעודכנת בכל מה שהולך. יוכי עצמה סיפרה לה פעם איך אמא היתה עוזרת לה ולחברותיה להכין תכניות ולטגן דונאטס למסיבת חנוכה הכיתתית. היא עצמה גדלה עם אמא אחרת לחלוטין; אמא שעסוקה עם השידוכים של שלמה, עם הדירה של פייגי ועם מנדי הרזה מדי של רחלי, שלא עולה במשקל על אף כל המאמצים. החברות של בלי? הלימודים והמבחנים? הם נדחקים לתחתית הרשימה. הם ילדותיים מדי, ואין להם ולא כלום עם ההתמודדויות האמיתיות של החיים. ובכלל, יש לה תחושה שאמא עייפה כבר מכל זה. היא לא מבינה מה גורלי כל כך בעובדה שהמורה שולמית לא תלמֵ ד אותן נביא השנה; היא גם לא מבינה מדוע צריך לקנות בגדים חדשים למחנה החורף, אם יש לה בארון שלושה בגדים מצוינים. בלי בכלל לא מנסה לדבר אִ תה על העניינים האלה. טוב, אולי די להרהורים העגמומיים? אולי באמת תלך עכשיו לזיסי, אחותה הנוספת, ותעזור לה קצת עם החבורה השובבה שלה? היא תוכל גם לפטפט עם פערי אחייניתה שבכיתה ט'. יהיה נחמד! טלפון זריז לזיסי, צווחות שמחה של האחיינים לשמע הבשורה, פתק קטן ומסביר לאמא על השולחן במטבח - ובֶ לי יצאה לדרך. סבתא צעירה " תשפ"ד 4 32
אצל זיסי היא התקבלה בתשואות נלהבות, ונסחפה עד מהרה באווירה העליזה, שוכחת מכל צרותיה. שימי ומנדי גררו אותה לחדרם והראו לה בגאווה את רבי הקומות שבנו מקפלה, שורי רצתה שתצייר לה שער למחברת חורף, וזיסי קראה לה מן המטבח, מציעה לה לטעום מעוגיות הקינמון שנשארו משמחת תורה. לקח לבֶ לי זמן לשים לב מי חסרה. "איפה פערי?" היא קלטה פתאום והתפלאה. "בחדר שלה, מדברת בטלפון", נאנחה זיסי האֵ ם. "מהבוקר היא בשיחות עם חברות שלה. איזו מריבה טיפשית שהתחילה בשמחת בית השואבה בחול המועד ומסעירה את כל הכיתה. את יודעת איך זה", סיימה בהשלמה, "כיתה ט'..." בלי הנהנה. חבל, רצתה לפטפט עם פערי, לקטר אִ תה ביחד על השגרה המשעממת שבפתח, אבל נראה שפערי היא לא הפרטנרית המתאימה כרגע לשיחה כזאת. לא עושה רושם שהולך להיות משעמם בכיתה שלה. לגמרי לא. גם למחרת, בסמינר, סערו הרוחות בכיתתה של פערי. דבר זה נודע לבלי כאשר עברה ליד כיתתה של פערי והציצה פנימה. "את מחפשת את פערי?" שאלה אותה טי"תית אחת מוכרת למחצה, "הן השתחררו היום מוקדם. אל תשאלי מה שהלך כאן..." הוסיפה בלי שהתבקשה, "אי אפשר היה ללמד כאן היום מרוב ויכוחים..." עם תום הלימודים, בלי יצאה מהסמינר תפוסת הרהורים. ניסתה להיזכר איך היתה היא עצמה בכיתה ט'. האם גם היא נסחפה אחרי מריבות טיפשיות שכאלו? היא לא בטוחה. נדמה לה שתמיד היתה בוגרת מהרגיל. אולי זה קשור להיותה בת זקונים, שותפה לבעיות אמיתיות של שידוכים ופרנסה וחינוך ילדים? אולי. מה שבטוח: גם אם היא היתה מעורבת בסחרחרות הילדותיות הללו, אמא שלה מעולם לא היתה מסוג האמהות שמתערבות ומתקשרות למורה לומר את דעתן. אולי כשיוכי וזיסי היו תלמידות, אמא כן היתה מתקשרת למורה, מי יודע... המחשבה שעשעה את בלי, משום מה. לא ממש הצליחה לדמיין את אמא שלה, המיושבת בדעתה והעסוקה כל כך, לוקחת ללב מריבות וסערות חברתיות בכיתות של הבנות שלה... היא נכנסה הביתה ב'שלום' מהוסה, יודעת שבשעה הזו אמא אמורה לנוח, וארוחת הצהריים מחכה לה על הכיריים בסירים החמימים. "ש-לום!" היא שמעה להפתעתה ברכה חוזרת, בשני קולות. מי בא לבקר בשעה מוזרה כזאת? פערי! היא ישבה מול אמא ליד שולחן המטבח, אוכלת עוף עם קוסקוס וירקות ומפטפטת במרץ עם סבתא שלה. היה נראה שהיא נהנית מאוד, וגם אמא נראתה שבעת רצון. בלי התבלבלה. "איך הגעת לכאן?" היא שאלה את פערי, "ולמה שחררו אתכן היום? פרס על המריבה שלכן?" היא לא התכוונה לדבר בציניות, אבל משהו במראה של פערי היושבת ביחד עם אמא ומשוחחת אִ תה בטבעיות כזאת, המם אותה וגרם לה לדבר באופן שאינו אופייני לה. "המורות התייאשו מאתנו. אף אחת לא הצליחה להעביר שיעור בין הצעקות והמריבות", סיפרה פערי בשטף. "בסוף המנהלת אמרה שנלך הביתה ונערוך חשבון נפש. אמרה שאנחנו בנות גדולות, ושכל אחת מאתנו אחראית לאווירה של הכיתה ויכולה לשנות אותה לטובה - והזהירה אותנו שבשום אופן לא תאפשר עוד יום של מהומות כאלה..." היה משעשע להקשיב לטון החמור בו דיברה פערי. בלי הרגישה כמעט כאילו המנהלת בכבודה ובעצמה באה לבקר במטבח שלהם. "לכן באתי להתייעץ עם סבתא. ידעתי שהיא תוכל לעזור לי!" "נו נו", הניפה אמא יד בביטול, "חוץ מארוחת צהריים לא נראה לי שעזרתי לך הרבה..." "עזרת המון, סבתא!" הגיבה פערי בחום, "והעצות שנתת לי מצוינות! אמא שלי סיפרה לי שגם כשהיא היתה תלמידה בסמינר עזרת לה המון בעניינים החברתיים. השיחות אתך נתנו לה הרבה רוגע וכלים בשביל להיכנס לחברה בצורה נכונה. חברות שלי צחקו עליי בתחילה, כשאמרתי שאדבר עם סבתי..." הוסיפה פערי בקומה מן השולחן, "אמרו לי שסבתות אינן מבינות בדברים כאלה. אבל הסברתי להן שלי יש סבתא צעירה, היא תבין אותי ולא תצחק!" פערי קמה ללכת, נוטלת את ילקוטה וחבילת שוקולד מסבתא לאחים הקטנים. "מחר גם הן יסכימו אתי שצדקתי. תודה סבתא, אני רצה. בלי, להתראות!" והיא נעלמה מעבר לדלת, מותירה את בלי ואת אמא צוחקות במטבח. בלי קמה למלא לה צלחת, עדיין מופתעת מכל ההתרחשות. כמה מוזר. בעוד היא עצמה מתלוננת על אמא מבוגרת ולא מתמצאת, פערי מתפארת בפני חברותיה על הסבתא המעודכנת והמעורבת שלה. מהי האמת? האם אמא שלה צעירה או מבוגרת? האם אפשר לדבר אִ תה על צרות קטנות של נערות צעירות, או שאין לה פנאי ופניות לשמוע? "ומה שלומך, בלי? איך היה היום הראשון אחרי החגים?" שאלה אותה אמא בחיבה. "קשה", ענתה בלי, קצת בהיסוס. "אחרי כל הבלגן השמח והעמוס של החגים, הכל נראה לי משעמם פי כמה..." היא הציצה אל אמא בזהירות, בודקת את תגובתה ומוצאת בעיניה ניצוץ מבין. אמא כן מבינה. כן יכולה להיות מעורבת ולתת עצות עדכניות לחיי היום יום של הבת הצעירה שלה. למה החליטה בנחרצות כזאת שהנושאים האלה לא מעניינים אותה? אין ספק שאמא עסוקה היום בכל מיני עניינים גורליים וחשובים, ואינה פנויה להיות שותפה בענייניה החברתיים של ּבֶ לי כמו שהיתה כאשר יוכי וזיסי היו בגילה; אבל עם כל זה היא הקשיבה לפערי מכל הלב, ותרמה לה מניסיונה. נראה שלמרות הכל, הדלת אצלה פתוחה ומזמינה לבוא להתייעץ כשהיא מרגישה צורך. חבל שלא ניסתה את האפשרות הזו עד כה. וכמה טוב שבאה פערי ולימדה אותה את התגלית הקטנה-גדולה הזו... פתאום נדמתה לה השגרה הארוכה המשתרעת לפניה ידידותית וחמימה יותר. הידד לה! אמא שלה היא סבתא צעירה! סיפור קצר לנוער /// אילה פרום יוכי סיפרה לה פעם איך אמא היתה עוזרת לה ולחברותיה להכין תכניות ולטגן דונאטס למסיבת חנוכה הכיתתית. היא עצמה גדלה עם אמא אחרת לחלוטין; 4 תשפ"ד 33
ממלאים שקים ישראל, ה' בסיוון תשכ"ז )1967) "ממלאים שקים למטה", אמרה רבקי חסרת נשימה מעם הדלת. "מי ממלא?" "למטה, אבא של דוידוביץ' אמר שהמחסן שמאחורי לוין הוא מקום טוב למקלט". תיקי לא המתינה לסיום המשפט. היא טסה לעבר הדלת, פתחה אותה לרווחה ואמרה: "אמא, אני יורדת". נאן מילר לא ענתה אפילו. למען האמת, גם היא עצמה היתה יורדת, אם רק היה מתאפשר לה, אבל האורז המתבשל על אש קטנה זקוק להשגחה, ו... את כל השאר אפשר יהיה ממילא לדלות מפיה של רבקי. היא נתנה עוד בחישה קלה בסיר טרם שהנחיתה עליו את המכסה, מרגישה בהקלה הגדולה הפושטת בה עם הידיעה שהביאה בתה הקטנה מן החצר. כמה טוב שדוידוביץ' נטל יוזמה והחליט לדאוג למקלט. כל האנשים מדברים רק על המלחמה המתקרבת; בחדשות מביאים שוב ושוב את קולו המתרברב של נאצר נשיא מצרים הבטוח ללא כל ספק שהפעם, שלא כב'מבצע סיני'*, לא תחמוק ישראל מתבוסה מוחצת. איך נפל לבה בקרבה אמש, כשעלתה לשכנה וייס ללוות שני גזרים למרק, לשמע השיר הנוראי שהועבר אותו רגע ב'קול הרעם מקהיר'*, שיר נורא המזמר בהתלהבות על כך שכל תושבי ישראל ייזרקו בקרוב אל הים וישמשו טרף לדגים ולכרישים. אולי גם הם יאלצו לקנות טרנזיסטור משומש קטן, רק כדי לשמוע תקנות והוראות דחופות שישודרו בשעת חירום - חלף בה הרהור. "אמא, גם אני יורדת!" חתכה רבקי את הלך מחשבותיה, "דוידוביץ' אמר שגם ילדים בגילי יכולים לעזור". "יופי, לכי ומלאי ושיהיה לך לבריאות". ומה? היתה בטוחה שכבר ירדו השלווה והמרגוע על בתי היהודים בארץ ובכל העולם. האם לא הספיק לגויים הטבח הנורא באירופה? באותם ימי זוועות, לפחות היתה היא ילדה קטנה, והיה לה לאן לברוח. ומה עכשיו? לאן תבריח את ילדיה שלה? שוב לשוויץ??? "רבותי ההיסטוריה חוזרת..." פיזמה לעצמה פזמון ישן במרירות גלויה. ילדים יהודים דור אחר דור מוצאים מחסה בבית הסבתא בשווייץ. דמעות בצבצו בעיניה בחשבה על כך, והיא שמחה שרבקי כבר ירדה, וגם תיקי ושימי אינם לידה לשאול שאלות מיותרות. עוד הצצה קלה אל תוך סיר האלומיניום הקטן; האורז מוכן. נאן כיבתה את האש. "אפילו מקלט ראוי לשמו, אין בכל השכונה הזאת", המשיכה לקונן בלבה. גם לבעלה אמרה בערך אותם דברים, ממש הבוקר. "איזו מין ממשלה זאת, שאינה יודעת לדאוג לתושביה בעיתות מלחמה..." סגירת מעגל פרק א' תשפ"ד 4 34
מצטרפים למסע - סדרה בהמשכים /// לאה פריד הוא רק הביט בה במבט מוכיח, "נאן, מה קורה לך? איפה כל האמונה שלך?" והיא פרשה ידיה באין אונים: "מקלט - זה השתדלות מינימלית כדי לא להיהרג בהפצצה של מטוסים מצריים. מה לעשות, יחזקאל, שאני סתם אישה פשוטה, סתם אמא שדואגת לילדים שלה ואינה מסוגלת לעמוד בפחד..." ובכן, ברוך הוא וברוך שמו, הקב"ה כנראה ראה שהיא סובלת מאוד, והכניס לדוידוביץ' את הרעיון הטוב לטפל בעניין המקלט. "תוכלי להחזיק את השק ככה פתוח?" ביקשה יהודית לוין מתיקי. "בסדר, אני אחזיק ואת תכניסי חול, אחר כך נתחלף". פתאום הן שוב ביחד. שלוש שנים לפני כן, בהיותן בנות עשר וחצי, נפרדו דרכיהן בגלל 'ברוגז' מטופש. לא שהן היו בנתק אמיתי, דיברו ביניהן פה ושם, ואפילו שאלו מחברות זו מזו לצורך השלמת שיעורים - אבל ידידות קרובה זו לא היתה. גם שיחה ערנית מלב אל לב כמעט ולא נוצרה כבר ביניהן. תמיד היו החברות הנוספות בשטח; ציפי של יהודית, וגילי חברתה שלה. עתה, בהיותן בכיתה ח', מתקרבות לשנתן הארבע עשרה, רפתה מעט המתיחות - והנה כעת הן ממש בצוותא, רק שתיהן, בלי ציפי זאבי שתמיד נתקעת ביניהן... שב"ה היתה צריכה למלא שקים בשכונה שלה, וגם בלי גילי, שגרה ברחוב סוקולוב המרוחק למדי. "המחסן הזה תמיד סקרן אותי", גילתה תיקי ליהודית. "הוא היה סגור כל הזמן, ולא ידעתי מה יש בו. עכשיו סוף סוף הוא פתוח, ואני רואה שהוא סתם חדר - אבנים, בלוקים ואדמה". המחסן הזה גם הוא היה עכשיו רק של שתיהן, ללא שותפות נוספות מן הכיתה. "ואני? לי היו סיוטים ממנו בלילות", צחקה יהודית. "בדמיונות שלי זו היתה מאורת שודדים. כשהייתי קטנה סיפרה לי דודתי על השודד עלי בבא, ואני מאז הייתי בטוחה שהוא גר כאן, וכל אוצרותיו טמונים במחסן הזה". תיקי הצטרפה לצחוקה. "למי הוא שייך בכלל?" שאלה. "מי? המחסן או עלי בבא?" "המחסן. עלי בבא לא מעניין אותי כשיש את נאצר ברקע... הוא גרוע אני חושבת יותר מכל השודדים". "אני חושבת שהוא שייך לבעל הבית, אדון ליכטנשטיין", אמרה יהודית והכניסה עוד מנת חול במעדר ישן שאמא שלה מצאה. "כלומר, לא לאדון ליכטנשטיין שגר כאן בבניין, אלא לאבא הזקן שלו שכבר נמצא בבית אבות. שמעתי את אדון דוידוביץ' אומר לאבי שלקח זמן עד שליכטנשטיין הסכים בכלל לתת את המפתח". "נו, באמת. בזמן כזה לא לתת מפתח?!" יהודית לא ענתה. עסוקה היתה במלאכה. השק שלהן התמלא כבר כמעט כדי מחציתו. בעודה שומרת עליו שלא יטה על צדו, סטו מחשבותיה של תיקי אל תמונת המצב המעניינת שאליה נקלעו, יהודית והיא, משוחחות כמו חברות ותיקות ששום ענן לא חלף ביניהן. האם הידידות הישנה והחמה ביניהן תתחדש? או שמא... זהו רק מפגש חד פעמי עקב ההכנות למלחמה?... דאבוס, שווייץ י"ג באייר תשכ"ז )1967) הוילונות התכלכלים במלונית היוקרתית של מדאם צ'פטל, נעו הנה והנה למשב הרוח הנעימה והעניקו תחושת אוורור ליושבים באולם האוכל הגדול. המלצרים התנועעו בזריזות בין השולחנות, ושירתו את הנופשים באדיבות. מדאם בקי צ'פטל עצמה ניצחה על המלאכה מקיטונה המזערי שבירכתיים. חלון קטן כמין צוהר קישר בינה ובין האורחים שרצו לברר אצלה אי אילו פרטים לאחר הארוחות או ביניהן. כעת שרר שקט יחסית. אחרוני הסועדים עזבו כבר את חדר האוכל, מתארגנים לסיור באתר הרכבל הקרוב. העובדים עסקו באיסוף הכלים מן השולחנות, והיא הרשתה לעצמה, נים ולא נים, להקשיב למוסיקה הקלה שהושמעה מעל גלי האתר. והנה, קטע פתאום את המוסיקה קול הבס של מיסטר ז'ק, השדרן הידוע, המודיע על שידור החדשות בעוד כחצי דקה. מה זאת? מדאם בקי התנערה באחת. האם כבר עשר? והיא לא שמה לב כיצד חלפו הדקות במהירות. אך לשמע מילותיו הראשונות הבוקעות מהמכשיר הקטן, היא התנערה עוד יותר, והזדקפה בכיסאה בדריכות. "במהלך שנחשב לבלתי חוקי, סגרה הבוקר מצרים את מצרי טיראן למעבר אוניות ישראליות, וחסמה בכך את הנתיב הימי היחיד של ישראל למזרח", דיווח השדרן בנימה כבדה ורצינית. "מנהיגים אחרים ברחבי העולם הערבי מוסיפים את קולותיהם למקהלת המאיימים להשמיד את ישראל..." יותר לא שמעה בקי מאומה. המילים אמנם המשיכו לרפרף ליד אוזניה, אבל היא וכל לבה נתונים היו למה שמתרחש בארץ הקטנה אי שם במזרח התיכון. "שוב מדברים על השמדת העם היהודי... למה?" חרה בה אפה. "האם לא היתה מספיקה אותה שואה איומה, רק לפני עשרים ושבע שנים? מה השנאה הנוראה הזאת המניעה אנשים מתורבתים-לכאורה לרדיפת יהודים?" רק אחרי שהכירה את נאן, מצילתה מטביעה במי הנחל הקפואים, התוודעה לעומק האסון שפגש את בני העם היהודי כאן באירופה, לא הרחק מארצה. ונאן – מה יהיה אִ תה שם, במדינה העומדת להשמדה? אולי זוהי ההזדמנות להחזיר לה כגמולה, ולהצילה מגורל מר המצפה לה ולילדיה? "קלוד", היא קראה בקול מבוהל לעבר בעלה שנכנס אותו רגע בשערי הלובי, "קלוד, השמעת כבר על החדשות מהמזרח התיכון?" * קול הרע"ם מקהיר - תחנת שידור מצרית ששידרה דברי תעמולה בשפה העברית, המכוונים אל תושבי ישראל. * מלחמת סיני או מבצע סיני - מלחמה קצרה שהסתיימה בניצחון ישראלי גדול, שנערכה בשנת תשי"ז נגד המצרים. 4 תשפ"ד 35
קנאקים באצבעות - מי לא מכיר? | יש מי שנהנים לחזור עליהם שוב ושוב, ויש שאינם סובלים את קול הפקיקה. אלה וגם אלה בוודאי לא טרחו אף פעם לרדת לעומקה של התופעה | ובכן, פעם אחת ולתמיד הנה לכם כל המידע המדעי העדכני | וטוב שיש גם מדענים משועממים במשך מאות שנים, מדענים נאבקו בתעלומות העמוקות ביותר של המרחב, היקום, הזמן וטבעה של התודעה. הם חקרו ומצאו תופעות פלאיות ומדהימות. אבל לא כולם. חלקם הפנו את דעתם למה שניתן לתאר בצורה הוגנת כמשהו הרבה פחות מלהיב והרבה יותר פרקטי, אבל בהחלט מסקרן; כמו למשל - למה פרקי האצבעות שלנו משמיעים קול פקיקה, 'קנאק', כשאנחנו מושכים אותן, ולמה זה גורם לנו לפעמים הנאה והקלה? השאלה מעולם לא היתה נושא לחקירה מדעית מתמשכת, אם כי מדי פעם צצו השערות בנושא. כבר לפני שבעים שנה פרסם רופא גרמני שניתן לגרום לרוב המפרקים של אנשים בריאים לפצפץ כשמושכים אותם. מאז, שבעים שנה של מחקרים מדעיים מזדמנים נערכו בנושא - ועדיין, עד היום לא יודעים בוודאות כיצד נוצרים הקנאקים והאם זה מזיק לנו. יש אנשים שמפצחים את פרקי האצבעות שלהם על ידי משיכת קצה כל אצבע, אחד בכל פעם, עד שהם שומעים 'קנאק'. אחרים עושים אגרוף חזק או מכופפים את אצבעותיהם לאחור, הרחק מכף היד, ומפצחים את כל כף היד בבת אחת. אם אתה אחד מאותם חמישים-אחוז מהאנשים שיושבים ועושים קנאקים בהנאה בזמן שהחמישים אחוז האחרים מתכווצים באימה - מישהו מסביבך בוודאי יקפוץ ממקומו ויצרח: "תגיד, זה לא כואב?" או: "תפסיק עם זה, זה יעשה לך דלקת פרקים!" או "אויש, אתה עושה לי צמרמורת". אשמתו של הנוזל הסינוביאלי מהו בעצם פיצוח מפרקי האצבעות? זו שאלה פשוטה מאוד, אבל כזאת שרובנו שאלנו את עצמנו ללא מענה. מה קורה בגוף כשאנחנו שומעים את הצליל הקופץ הזה? רבים מאמינים שפיצוח מפרקי האצבעות הוא התיישרות מחדש של העצמות, מה שלא יכול להיות רחוק יותר מהאמת; התהליך אמנם קשור למפרקים, אבל זה לגמרי לא מדויק. בין המפרקים באצבעות יש נוזל שנועד לשימון המפגש בין המפרקים, קוראים לו נוזל סינוביאלי. הוא מורכב מגזים מומסים, בעיקר חנקן. כאשר מכופפים את האצבעות - תנועת הפיצוח השכיחה ביותר - או כאשר מושכים אותן, מושכים את הקפסולה המלאה בנוזל. פעולה זו מקטינה את הלחץ בתוך הנוזל הארוז בגז, וגורמת ליצירת בועת חנקן קטנה שמתפוצצת מיד. ההתפוצצות הזאת היא שגורמת לשחרור ולהנאה לבערך חצי מהאוכלוסייה, ולעצבים ולצמרמורת לחצי השני. מדוע הצליל נשמע חזק כל כך? את השאלה הזו המדע עדיין לא פתר, אך הוא כן יודע לומר מדוע אי אפשר לעשות 'קנאקים' עוקבים בזה אחר זה. בערך עשרים דקות נדרשות לגזים בשביל להתמוסס בחזרה לתוך הנוזל, וזהו פרק הזמן הנדרש בין 'קנאק' ל'קנאק'. 'קנאק' תחת הרנטגן קולם של ה'קנאקים' הוא כבר מזמן מקור לבלבול בשביל מדענים. לפני כשישים שנה, זוג רופאים בבית החולים 'סנט תומאס' בלונדון ביצעו חקירה משלהם לגבי טבעם של 'קנאקים' בפרקי האצבעות. הם קשרו חוט סביב אצבעותיהם של המתנדבים, גרמו להם למשוך עד שהמפרק התפוצץ, וצילמו הכל בתמונת רנטגן. היה צורך במתח של שבעה ק"ג כדי לעורר את ה'פופ', שבמהלכו עצמות מפרק האצבע נפרדו בכחצי סנטימטר. הרופאים הגיעו למסקנה שה'פופ' נשמע כאשר משטחי המפרק פרופלורים תשפ"ד 4 36
נפרדים לפתע, דבר הגורם לירידה פתאומית בלחץ הנוזל הסינוביאלי בין המפרקים, להיווצרות חלל אדים או בועה - וליצירת 'קנאק'. עשרים וארבע שנים ההסבר החזיק מעמד, עד שקבוצת חוקרים אחרת קראה תיגר על הרעיון. הם חזרו על אותם ניסויים, והגיעו לתשובה אחרת לגמרי. ה'קנאק' נבע לא מהיווצרותה של בועה במפרקים בעת ההיפרדות שלהם אלה מאלה, אלא מההתפוצצות המהירה של הבועה הזו - בדיוק כמו התפוצצות של 'פצפצים'. ובכן, מה גורם לקול המעצבן - או המרגיע, תלוי מאיזה צד אתם? האם יצירת הבועות או פיצוצן? הנושא המשיך להטריד את המדענים שנים רבות. רק לפני כחמש שנים הגיעו כנראה למסקנה די ברורה, בשילוב של אם אר איי ומודל מתמטי. אחד החוקרים התנדב לפצח את אצבעותיו, אחת אחת, באמצעות מכשיר מיוחד למתיחת אצבעות בהתאמה אישית לפיצוח מפרקים מרצון, שנבנה לצורך זה - והכל תחת סריקה של אם אר איי. הממצא הראה שהבועה מתפוצצת, בדיוק כמו בועות של משקה תוסס שנפתח זה עתה. המדענים הסבירו שהתרחיש דומה מאוד למה שקורה לצלחות זכוכית שטופות; קשה מאוד להפריד אותן זו מזו כשהן רטובות, כי המים יוצרים בין הצלחות מתח שצריך להתגבר עליו. כך קורה עם המפרקים. כשמושכים אותם הם מתנגדים בהתחלה, ואז פתאום מוותרים וצועקים משהו כמו 'הופס' - כלומר, הקנאק הוא שילוב של היפרדות המפרק ביחד עם ההתפוצצות החלקית של הבועה שנוצרת. האם זה משכנע? נראה שלא כל כך, כי התיק הזה עדיין לא נסגר. מדענים ממשיכים לחפש את המודל המדויק ביותר הגורם להיווצרות ה'קנאק', ועליהם עוד לסגור ביניהם את ההחלטה: האם הפרדת המפרק גורמת, פיצוץ הבועה גורם, או דווקא השילוב של שניהם ביחד. פוקקים מתח מדוע אנשים שנראים נורמלים, נהנים כל כך מה'קנאקים'? מלבד מידה מסוימת של הרגל שמתקבע - פיצוח מפרקי האצבעות משחרר למעשה לחץ מהמפרקים. אנשים פוצחים את פרקי האצבעות שלהם מאותה סיבה שבגללה הם עלולים להתמתח מתיחה יפה וגדולה באמצע היום, סוג של אהההההה. אם כך, מדוע לא כולם פוצחים את האצבעות? ראשית, זהו סוג של התמכרות, ברגע שמתחילים קשה להפסיק, מי שלא חווה את הפיצוח אינו יודע מה הוא מפסיד. בנוסף, נראה שיש אנשים שהמרחק בתוך מפרקי האצבעות שלהם גדול יותר, ולכן הם לא ייהנו מה'קנאקים'. ומה יקרה לאצבעות שלי? ושאלת השאלות: האם ל'קנאקים' יש תופעות לוואי? אני, בתור ילד שהרבה לעשות 'קנאקים' באצבעות, חוויתי תופעת לוואי ממש לא נעימה; לפעמים, לאחר 'קנאק' רציני, הלחי שלי היתה מתנפחת. וזה תמיד היה קורה דווקא כשעמדתי ליד מישהו שלא ממש שלט בעצמו, והגיב בסטירה מצלצלת. כן, ילדים יודעים כמה זה מעצבן את הסובבים, ולפעמים זה דווקא מדרבן אותם להמשיך. אך מלבד הלחי הנפוחה, אין שום הוכחה מדעית לכך שה'קנאקים', לאורך שנים, גורמים לנזק או לדלקת פרקים לאצבעות הרועשות. אחד המחקרים המעניינים בתחום היה של ד"ר דונלד אונגר, רופא מקליפורניה. כשהיה נער צעיר הוא אהב לעשות קנאקים, והסובבים הזהירו אותו שהוא הורס לעצמו את האצבעות ואת הבריאות, ושכשיהיה זקן לא יוכל להזיז את ידו בגלל דלקת פרקים קשה. אונגר לא כל כך האמין להם, והיה לו קשה גם להיפרד מההרגל; מה עשה? פשוט ניסה על עצמו. לאורך שישים שנה, ביצע ביד שמאל בכל יום 'קנאקים', וביד ימין לא נגע. הוא רצה לדעת מה יקרה כשיהיה זקן: האם יד שמאל תפסיק לתפקד? כשהגיע לגיל שמונים ושלוש, פרסם ד"ר אונגר את תמונת שתי ידיו עם המסקנה החד משמעית: "אני מסתכל על האצבעות שלי, ואין אף סימן קל לדלקת פרקים באף אחת מן הידיים". המחקר האחרון והחם ביותר, שפורסם רק בשנה שעברה, הוא המקיף ביותר עד כה, מכיוון שהוא בדק לא רק אם אנשים פוצחים את פרקי האצבעות, אלא גם באיזו תדירות הם עושים זאת. פיצוח אצבעות בכל רבע שעה אינו אמור להיות דומה לפיצוח פעם ביום, ויכולה להיות לו השפעה שונה מאוד. גם פה המסקנה היתה חד משמעית. לא היה הבדל בשכיחות של דלקת מפרקים ניוונית בין אלו שפיצחו לאלו שלא פיצחו את פרקי האצבעות, ולא חשוב באיזו תדירות נהגו לעשות זאת. יש דיווחים בודדים על פציעה עצמית מקרית כתוצאה מפיצוח מפרקי האצבעות - אגודלים פצועים ונקעים ברצועות האצבע, אך אלו נדירים. ובכן, המחקר המקיף הזה, שבוצע בבית אבות בלוס אנג'לס - הביא את הרופאים שביצעו אותו למסקנה חד משמעית: נראה שהתוצאה החולנית העיקרית של פיצוח מפרקי האצבעות, היא ההשפעה המעצבנת שלו על המתבונן. שיהיה לכם לבריאות! קנאק! מחקר, מדע וטכנולוגיה /// חנניה צור והפעם: 4 תשפ"ד 37
כל פעם כשבחסד השם הצטרף תינוק חדש למשפחתה של רבקי )כיום בת שלושים וחמש(, נוספה על השמחה הזו התרגשות מיוחדת שלא רבים זכו לה. רבקי הילדה, מתוקף היותה הבכורה בבית, היתה זו שתפקידה היה לעלות את המדרגות המוכרות בבניין ברחוב רשב"ם 32 בבני ברק, הסמוך ונראה לביתה, ולהודיע לרבנית קניבסקי זצ"ל כי ברוך השם לאם ולתינוק שלום. "לפני שאמא יצאה לבית החולים, היא תמיד היתה נכנסת אל הרבנית כדי להתברך ממנה. וכשהייתי מגיעה לבשר על הולדת התינוק או התינוקת, הרגשתי ממש כיצד הרבנית שמחה והוקל לה", מספרת רבקי בגעגועים. "זה היה טבעי ומשפחתי לבוא לספר לרבנית, כמו שמספרים לסבתא. היא השכילה לתת תחושה שזה ממש אכפת לה. תמיד הרגשתי שאני משמעותית בשבילה. איכשהו, היא הצליחה להעביר לכל אחת בעולם שהמקרה שלה הוא משמעותי לה באופן אישי, על ידי האכפתיות שלה, הקשב והחום. מאז פטירתה, זה כבר שתים עשרה שנה, אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש: איך היא עשתה את זה? איך היא הצליחה לתת לכל אחת את ההרגשה של בת יחידה, על אף שהיתה אחת מעוד עשרות אלפים שהרגישו כך?..." רבקי, שגדלה בשכנות לרבנית, היתה כמעט בת בית שם. משפחתה היתה מקורבת למשפחת קנייבסקי, וכל ילדותה משובצת סיפורי הוד מהבית הפשוט והמיוחד שברחוב רשב"ם, בית שברבות השנים הפך אבן שואבת לרבים. "הרבנית והרב זצ"ל היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי", מספרת רבקי, ומוכנה לשתף אותנו בקצת מחוויות הילדות שלה לאורה של הרבנית, שנלקחה בפתאומיות בשבת חול המועד סוכות לפני י"ב שנים. כחום היום "גדלתי ברשב"ם, שני בניינים מבית הרבנית. התפללנו ב'לדרמן', בבית הכנסת שבו הרב והרבנית היו מתפללים. כשהייתי ילדה, היינו משחקים ברחבה שם למטה מתחת לביתם. לא היו אז כל השערים והגדרות שיש היום סביב הבית. המקום היה משפחתי וקטן, והתמונה הקבועה שהיינו רואים בעברנו שם, היתה מראה הרב זצ"ל יושב בחוץ במשך שעות ולומד ולומד. אף אחד לא 'הציק' לו באותם ימים. והוא פשוט לא זז. בחום של בני ברק, הרב היה יושב לומד שעות ארוכות. זה היה נוף הילדות שלי". את הרבנית בת שבע קנייבסקי הכירו כולן. כאמא היתה לאינספור בנות ונשים שהיו מגיעות לבקש את קרבתה החמה. לפני שתים עשרה שנה, בחול המועד סוכות, עזבה והותירה אחריה דור יתום. בעקבות יום פטירתה, זה הזמן להטעים קצת מן הסיפורים המופלאים עליה, לדור שלא זכה להכירה ב שהבינה את התמונות באדיבות ספר 'רבי חיים' ו'הרבנית' וארכיון 'שיח אמונה' ע' אהרן שפת הלב הרבנית הרבנית תשפ"ד 4 38
תפילת השחר בהנץ החמה הרבנית היתה מתפללת כמונה מעות ממש. היתה מתעוררת בעלות השחר עם בעלה הרב, על מנת שתוכל לענות אמן על ברכות השחר וברכות התורה שלו, והרב יוכל לענות אמן על הברכות שלה. את ההנהגה הזו הנחילה לרבים. מדי בוקר בשעת הנץ החמה, כאשר הרבנית התפללה 'שחרית' בלדרמן, היו מגיעות נשים רבות, כל אחת בתורה מברכת את ברכות השחר, והאחרות עונות בקול 'אמן' לברכותיה. גם אמא של רבקי היתה מן הנשים שהקפידו להתפלל עם הרבנית בקביעות מדי בוקר כוותיקין. רבקי מספרת בהתרגשות שלא נס ליחה, כי דוד שלה, עוד מאז שהיה ילד ב'חיידר', זכה ללמוד עם הרב בחברותא - שנמשכה עשרים שנה. "דוד שלי הוא חבר טוב מאוד של בן הרב, הרב שאול קנייבסקי, עוד מילדות", היא מסבירה. "הרב קיינבסקי זצ"ל היה לומד עם בנו ועם הדוד שלי בחברותא קבועה, והם סיימו את הש"ס באופן הזה כמה פעמים". לכל העולם סיר מבעבע גדֵ ל כאן דור שלא זכה להכיר את הרבנית בחיי חיותה. מה עוד את יכולה לספר להם עליה? "בהיותי ילדה צעירה, הסתובבתי שם שם כבת בית. הרגשתי שאני תמיד יכולה להיכנס אליה. זה היה בית שהוא מפעל ענק, מלא אנשים, כל הזמן תורים במסדרונות הצרים, וכמובן - ספרים בכל מקום. אני זוכרת את הרבנית עובדת במטבח קטנטן וצפוף, מול סיר ענק ומבעבע של דגים שהיא הכינה לכל העולם, ואנו עוד היינו נדחפים אליה לשם ועושים אִ תה הפרשת חלה..." רבקי צוחקת. "היו שם אורחים בלי סוף. המון נשים שהגיעו אליה תדיר לקבל עצה וברכה ונחמה. לא היתה הרגשה של צפיפות, כי לרבנית תמיד היה מקום בלב בשביל כולם. היו באים אליה לשפוך את הלב, לקבל עצה. הרגשתי עוד מאז שהייתי ילדה, שהרבנית היא הלב של עם ישראל. הגיעו לשם בקביעות נשים חולות בנפשן, שלא הניחו לה, והרבנית התייחסה אליהן בכבוד מלכים ובסבלנות מפליגה. תמיד צבאו על דלתה, והיו תורות ארוכים כדי להיכנס אליה, והיא היתה מקבלת אנשים עד כלות הכוחות. באמת לא היתה לה טיפה אחת של שקט או פרטיות. כל כולה היתה למען עם ישראל. אני מרגישה שעם ישראל ממש איבד. אמא של כולם, כמו אמא רחל". של הסטייפלר נחמה על הכיסא באילו רגעים הרבנית חסרה לך במיוחד? "הייתי ילדה סגורה מאוד, ואל הרבנית הייתי מגיעה כדי לשפוך את הלב. ידעתי שתמיד אפשר לבוא אליה. אני זוכרת פעם אחת שהגעתי אל הרבנית והייתי ממש טעונה בלב. כשהגעתי לא דיברתי, אלא רק בכיתי "מאז פטירתה, זה כבר שתים עשרה שנה, אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש: איך היא עשתה את זה? איך היא הצליחה לתת לכל אחת את ההרגשה של בת יחידה, על אף עשרות אלפים שהיתה אחת מעוד שהרגישו כך?..." מקום התפילה של הרבנית בבית כנסת לדרמן כאן קבלה הרבנית את הנשים בביתה המטבח של הרבנית 4 תשפ"ד 39
ובכיתי", רבקי מספרת ובעיניה דמעות. "אבל הרבנית ראתה כל אחד. לא הייתי צריכה בכלל לדבר במילים, כי הרבנית היתה מבינה את שפת הלב. היה לה טקס קבוע של נחמה – היא הושיבה אותי על הכיסא המיוחד של חמיה הסטייפלר זצ"ל, נתנה לי את ספר התהילים שלה ואמרה לי לומר את פרקי התהילים הקבועים. זה היה טקס של נחמה. היא היתה מורגלת בלחבוש לשבורי לב. היו לה גם הרבה סגולות שהיתה מציעה דרך קבע - וכולן היו פועלות ועובדות. אבל זה לא היה העיקר. כל אלו היו רק אמצעים כדי להעביר את הלב שלה. היא הקשיבה והכילה ונתנה חיבוק וחמימות. תמיד היתה לה מילה טובה לכל אחד; לא רק בשבילי אלא לכל העולם. היא ראתה כל אחד. אצל הרבנית היה חוסר שיפוטיות מוחלט. היא היתה מקבלת את כל הנשים מכל העולם, ואפילו חילוניות. כילדות, היינו צוחקות על כל הרכבים שהיו מגיעים מתל אביב, והנשים היו יוצאות מהם ומחפשות במה להתכסות כשהן נכנסות לרבנית... כל החילונים שראיתי בחיי היו אלו שבאו לרבנית. אני מתגעגעת אליה במיוחד כשיושב לי משהו על הלב. מחכה שהיא תבוא עם המבט האוהב שלה, תיתן לי את התהילים ואיזו מילה טובה..." רבקי מוחה דמעה ולאחריה עוד אחת. "חסר לי וכואב לי שהילדים שלי לא זכו להכיר את האישה הגדולה הזו". תחליף אבדה שאין לה את ההודעה הלא צפויה על פטירתה של הרבנית, רבקי עוד זוכרת כאילו היה זה היום. הרבנית נפטרה לאחר שהתפללה מנחה קטנה בבית הכנסת, ועלתה לביתה לומר תהילים כדרכה בקודש. היא נפטרה ממש עם הסידור ביד. "זה היה בשבת. בשעה חמש, כבר במהלך השבת, סיפרו ברחוב שבא נט"ן ולקחו את הרבנית. אחר כך סיפרו שהרבנית נפטרה מדום לב. אני לא האמנתי. זו אבדה שאין לה תחליף ולא תמורה עד ביאת משיח. בהלוויה התהלכתי סהרורית. היא היתה צעירה, בשיא תפארתה היא נלקחה. לא נחלשה. נשארה צעירה לעד בלב של כולם. כמו אמא שאף פעם לא מזדקנת בעיני ילדיה. אצלי היא עדיין חיה כאילו אתמול הלכה. וכמה הייתי משלמת בשביל עוד חיבוק שלה עכשיו..." מהו הזיכרון האחרון שלך מהרבנית? "המפגש האחרון היה כשהגעתי לתת לה את ההזמנה לחתונה שלי. אני זוכרת כמה שמחה. הרבנית היתה אמורה להגיע, כמו שהגיעה לחתונות של כל אחת מדודותיי - אבל חודש לפני חתונתי היא נפטרה. היא היתה כמו סבתא בשבילי, וכואב לי שלא זכיתי שתהיה בחתונה שלי ותיתן לי את ברכת הדרך. למרות זאת, אני מרגישה אותה ואת הברכה שלה כל הזמן. יודעת להעריך את הזכות שהייתי קרובה לקודש פנימה" כל כך... במיוחד "אני מתגעגעת אליה על הלב - אני כשיושב לי משהו מחכה שהיא תבוא עם המבט האוהב מילה טובה" התהילים ואיזו שלה, תיתן לי את חדר קבלת הקהל בבית הרבנית הרב בקברה של הרבנית בתום השבעה הזמנה לחתונתם של הרב והרבנית תשפ"ד 4 40
סדרה בהמשכים לבנות הנעורים /// ש' מלוביצקי תקציר: כדי לעזור לדודתי הצעירה תמי שעברה דירה לאלעד, ארגנתי בהיחבא מודעות פרסום לגן שהתעתדה לפתוח, ואלה גררו בדיקות מטעם מס הכנסה. תמי נלחצה, הגיבה בקיצוניות, ביטלה את המעבר לאלעד - וכעסה עליי מאוד. סיפרתי על כאבי לאסתי, חברתי החדשה, ונהניתי מאוד כשאסתי צידדה בי בעוז. אולם אחר כך הסתבר לי שאסתי התקשרה לנזוף בתמי, דבר שגרר שיחה קשה ביני לבין דודתי. תמי וסבתי נפגעו מן ההתערבות, ואני נותרתי כועסת מאוד על אסתי. היא לא ענתה לי בטלפון. בסוף ישנתי בלילה. עובדה שהתעוררתי בבוקר. בשתיים בלילה עוד בעבע לי הזעם והייתי ערה, בודקת את השעון כל דקות מספר, בטוחה שלא אירדם לעולם ועד. איך אני יכולה לישון אחרי מה שעשתה לי אסתי? ברור שהיא רק רצתה לעשות לי טוב, אבל זה לגמרי לא מספיק. להיכנס לתוך מערכת משפחתית, זו התנהגות מזיקה. היא אינה מכירה לא את תמי ולא את הקשרים המשפחתיים שלנו, לא את סבתא ולא את ההתנהלות. מה היא ככה יכלה לפחות לשאול אותי. אם הייתי חושבת שזה רעיון מתקשרת ומתערבת? טוב, הייתי אומרת לה שתתקשר, ועושה את עצמי כאילו לא ידעתי; אבל ככה, בלי לתאם, פשוט להתקשר לתמי?! אחרי שסגרנו את הטלפון, אבא הגיע ודיברנו שוב. הבהרתי שבכלל לא תכננתי שאסתי תגיד מילה. הייתי רותחת כולי, ודווקא אבא הוא זה שצינן אותי קצת. "היא התכוונה לטוב", הוא אמר ונראה עייף. "נראה לי שהגיע הזמן לסיים עם הסאגה הזו. את מרצון טוב ציערת את תמי. בהחלט את צריכה להתנצל, אבל לא כמו מי שעשה נזק ביודעין לחבר שלו, כי נזק מעשי לא גרמת, וביודעין הוא לא היה. אבל את לא מתקשרת עכשיו לתמי להתנצל ולא כלום. אין לנו עוד שמחות באופק, ועד שתפגשי את תמי יעברו חודשים. עד אז תמי בעזרת ה' תעבור שוב לגור ביחידה משלה, ולא תתגורר אצל סבתא, וכבר תהיה לה עבודה חדשה לכאורה, וכל ההדים ישככו ולא תצטרכו לעסוק הזמן הוא רופא מצוין. אני אתנצל בשמך ואגיד לתמי שאני בעניין הזה עוד. לא מרשה לך יותר לדוש בסיפור הזה. ומול אסתי", הוא הבליע חיוך מתחת לשפמו, "תלמדי גם את זה - לא לשתף בדברים שאת אינך רוצה שאנשים יֵ דעו". "למה אתה צוחק, אבא?" החיוך המובלע פגע בי ממש. "אני לא צוחק", התנער אבא, "אני רק תוהה עם עצמי אם את באמת מסוגלת לנהוג כך כרגע. אבל זהו. הסיפור מאחורינו. יום אחד אולי תרשמי לעצמך מסקנות". "אני יכולה כבר עכשיו לרשום". רציתי להיות בוגרת, לא ילדונת קטנה שמחביאים חיוכים בגינה. "נכון", אבא קם מהכיסא. היה נראה שהסיפור הזה באמת כבר נמאס עליו, "אבל אני בטוח שבעוד תקופה תוכלי להוסיף עוד שורות למסקנה שלך". אבא הוציא את הנייד שלו מהכיס ואמר: "בואי תשמעי את השיחה כדי שתראי שזה הסתיים". "שלום תמי", הוא אמר בטלפון אחרי רגע. "שמעתי מאמא שעברת חוויה לא נעימה. גם כאן אני שומע מפניני שיש לה צער ועוגמת נפש גדולים מהסיפור הזה. היא רצתה מאוד להתקשר להתנצל, אבל אני חושב שעכשיו כל ההתעסקות בפרשייה הזו על כל ספיחיה רק מגדילה את הצער, וכל מילה כאן רק מוסיפה אש למדורה. ובכן, אני מתקשר ומבקש בשמה סליחה על כל הצער שנגרם לך מהרגע הראשון ועד עכשיו; ויותר איני מרשה לה לדבר תמי כנראה אמרה משהו, ואבא הוסיף: "אין צורך לדאוג. על הסיפור הזה". היא למדה היטב את המסקנות. לא החברה הזו ולא חברות אחרות, לא מורות ולא שכנות ולא בנות דודות מהצד השני - יתקשרו אלייך יותר בעניין. הסיפור מאחורינו". אבא נשמע קצת מבודח. "בפעם הבאה שבה תיפגשו יהיו לכן רגעים ראשונים מביכים, אבל הזמן הוא רופא מצוין, ודם איננו מים. אתן דודה ואחיינית, הייתן בקשרים מצוינים, והקשר הזה ינצח את המבוכה. נס שבסופו של דבר לא נגרם פה נזק ממשי, כי הלא אֶ ת ירושלים את באמת אוהבת יותר, והבית של אמא נוח לך יותר מדירה מרווחת באלעד" - אבא לא התאפק מלהכניס בתמי מסרים אחדים. זהו. השיחה הסתיימה ואבא פנה לעיסוקיו, ואני נשארתי 'עם לשון בחוץ'. בלי לדבר עם אף אחד, לפי הוראותיו של אבא - אבל עם סערה גדולה בלב. סערה שלא הניחה לי להירדם בלילה. עד שבסוף, כאמור, כן נרדמתי. התעוררתי כמובן ברגע האחרון, ובקושי הספקתי לצאת מהבית בשעה תגרור איחור. את הדרך לסמינר עשיתי בריצה, והגעתי יחד עם הצלצול. רצתי לכיתה בלא שהספקתי לפגוש את אסתי, אבל בהפסקה הראשונה היא באה לכיתה שלי. "מה נשמע?" היא נראתה זחוחת דעת, "אמא שלי אמרה היא הביטה בי כמו מי שמצפה לזר פרחים, ואני קלטתי לי שחיפשת אותי". שהיא בכלל אינה מודעת למה שגרמה. היא בטוחה שאני פשוט רוצה להודות לה; שבזכותה תמי התנצלה והכל בסדר. "זה לא היה בסדר שהתקשרת לדודה שלי בלי רשותי", ניסיתי לא להישמע כועסת. "את לא מבינה איזה מהומה זה עשה. דודה שלי נפגעה יותר. היא הרגישה שחוץ מכל מה שעשיתי לה, בסוף אני עוד מדברת עליה". "שתתבייש לה", אסתי עוד לא קלטה את העוצמה, "שתבין באמת שהיא התנהגה באופן שאמורים לדבר עליו. טוב "זה לא ככה, בסך הכל נגרם לה צער, וכשחברה של אחיינית שהיא הבינה שזה מבייש". שלה מתקשרת לנזוף בה, זה לא באמת הפתרון לבעיה. אסתי שתקה לרגע, ואני הסתכלתי עליה. דמעות היו בעיניי. זה רק מגדיל אותה". "לא הצלחתי לישון הלילה", אמרתי לה בסוף. "אבא שלי התקשר אליה, התנצל בשמי והבטיח לה שיותר הנושא לא ידובר. סבתא שלי גם היא בהרגשה קשה על שאי הנעימות בין הבת לנכדה הפכה לשיח בין החברות". אסתי עמדה מולי כמו בלון בלי אוויר. היא שתקה. הפה שלה היה שמוט. בסוף היא אמרה: "בסך הכל רציתי לעזור לך". וגם לה היתה דמעה בעין. הסתכלתי עליה. היא הזכירה לי משהו. היא לא הביטה לכיווני. בסוף אמרה: "סליחה" והלכה לכיוון הכיתה שלה. רק אז הבנתי שהיא הזכירה לי את עצמי. פרק מס'33 לעזור שמחתי בלון בלי אוויר 4 תשפ"ד 41
יוצאת מעצמי תקציר: המיליונר סומך יוזם את הקמת 'קסם הדולפין' - מרכז לתרפיה באמצעות דולפינים, וממנה את משפחת טולדנו על ניהול המרכז. בעקבות הלשנה של ארגוני סביבה, סומך מפסיק לממן את המקום, ואחר כך מודיע שהוא לוקח את הדולפינים. טולדנו נותרים עם נטל כלכלי כבד שאין להם איך לעמוד בו. אסתי, בת כיתתה הצדדית של חני טולדנו, מגיעה למרכז לטיפולים בשביל אחותה הקטנה רחלי, הסובלת מאילמות סלקטיבית. אסתי יוצרת קשר מיוחד משלה עם הדולפינים. הטיפולים משפיעים על רחלי לטובה - עד שהמרכז נסגר. על רקע נושאי הדולפינים והמרכז, נוצר קשר בין אסתי לבין חני, אך כשהמצב הכלכלי מסתבך, חני שוקעת לדיכאון ומתנתקת. אסתי מחפשת דרך לשמח אותה מרחוק, ומארגנת עם חייקי ארוחת ערב מושקעת. כתבנו בפנים באהבה מאסתי וחייקי, הוספנו שכל המצרכים בהשגחת הבד"ץ. אחותה של חייקי הלכה בשמנו לטולדנו עם משלוח ארוז יפה. דפקה בדלת טוק טוק צלצלה בפעמון גלין גלן, כך כלשונה הזהב של חייקי. בסוף יצאה גברת השכנה ושאלה מה היא רוצה. הילדונת השאירה אצלה את החבילה והלכה הביתה. עכשיו נשאר לנו רק לחכות לטלפון של תודה. יכולתי לתאר לעצמי שהוא לא יבוא. למדתי כבר את חני, כשהיא שקועה במנהרה השחורה שלה היא לא רואה ממטר. לא כל כך משנה מה דעתי על זה, היא ממילא לא שאלה. אחר הצהריים השתרע ריק לפניי. המיטה הרעה קראה לי לשקוע, הפניתי לה גב. זכרתי את הדיכאון ואת הייאוש שהרגשתי בתוכה, לא הייתי מוכנה להיבלע בתוכם שוב. אני כבר לא אסתי של פעם, אמרתי לה, למיטה. השתניתי בתקופה האחרונה. החברות מכירות אותי אחרת. יש לי כוחות חדשים, זאת סתם היתה טעות שנפלתי לתוכך וחשבתי שהכל נגמר. היא לעגה לי בקול, רצתה שאבוא. טענה ששום דבר לא באמת השתנה, עובדה שנפלתי לתהום ברגע שנשארתי לבד. הפניתי לה גב. אדרנלין מוזר המריץ אותי. אני יכולה לחפש את מי שכן מחפשת אותי, יש כבר בנות שמתעניינות בי בכיתה. אני לא צריכה את חני בכלל. אפילו חייקי צחקה אתי היום בטלפון, נהייתי לגיטימית. חני. צריכה. אותך. שלוש המילים הדהימו אותי. מה פתאום, חני חזקה ואני סתם אסתי. היא עוברת תקופה איומה עכשיו, לא יודעת כמה היא נשארה חזקה. היא עזבה אותי לשקוע ולא עניינתי אותה בכלל. כאב פצוע עלה בי. אני צריכה אותה. אני כועסת עליה, פגועה ממנה עד העומק. אני חייבת לה הרבה... הרבה מאוד, הזכרתי לי בכוח. את כל הביטחון העצמי שקיבלתי בגללה. זאת הכרת הטוב בסיסית לחשוב איך אני יכולה לעזור לה באמת. לא כי אני צריכה אותה ואת המעמד שהיא נותנת לי, לא כי אני מחפשת את הידידות שלה. לראות את חני עצמה, כאדם. כחברה. לנסות לתת לעזור לה לים אין סוף לים 48 תשפ"ד 4 42
סיפור בהמשכים /// תמר מור במה שהיא באמת צריכה. העולם הצטלל סביבי פתאום. ברגע שכבר היה לי אוויר, יכולתי לראות מה קורה סביבי. יכולתי גם להפנות ראש ולראות את רחלי שישבה באותה תנוחה על החלון כבר שעה. מה יהיה עם הילדונת הזאת והשערים שלה שנסגרו. אותה אפשר, לפחות, לשמח בינתיים. במטבח אמא לשה בצק בתנועות חדות מדי. "אמא, חשבתי שאולי רחלי תשמח ללכת להיפרד מהדולפינים", אמרתי לה מהוססת. היא עצרה בבת אחת. "זה רעיון נהדר! הם נתנו לך אישור להיכנס בכל זמן שאת רוצה, נכון?" הנהנתי. "בכל מקרה לא יודעת כמה אכפת למישהו שניכנס עכשיו", היא נאנחה. "אבל לא הייתי נכנסת בלי שהיתה לך הרשות הרשמית, כמובן. תגידי לרחלי, אני מניחה את הבצק במקרר ונלך. לא רוצה שתסתובבו שם לבד". רחלי קפצה מהחלון בו ברגע. רק בשביל השמחה שלה היה שווה כל הרעיון הזה. "חבל שצביקי ואלי הלכו לחברים שלהם", היא הצטערה, "אבל גם זה כיף - טיול רק אני ואמא ואת". לא ידעתי איך נכבה את האור הנדיר שהבזיק בעיניה ונספר לה שזו מסיבת פרדה. בכיתה מספרים שסומך מתכוון לקחת את הדולפינים כבר בתחילת שבוע הבא. מסכנים שלי, כמה טלטלות. לאן הוא יזרוק אותם עכשיו. לא התאפקתי מלרחם עליהם כשהקשתי את קוד שער הכניסה של 'קסם'. שואפת חזק את הריח העמוק של חול וים. מתגעגעת אליו כבר מעכשיו. שאריות לכלוך שהתעופפו מאי שם מילאו את החוף. "ריח של סוף", אמא לחשה לי. התכווצתי. למי בער להרוס את המקום הנהדר הזה. ריח של סוף, המזח חרק תחתינו כשפנינו אל השערים. ניסינו אותם, שישה במספר. לפחות אחד מהם חייב להיות פתוח, הם תמיד שוכחים לסגור. אף אחד מהם לא נענה לטלטלות שלי. מה קרה לטולדנו דווקא עכשיו, זאת שירת הברבור שלהם? רחלי הצמידה אף קטן, מאוכזב, לקורות העץ. בונה הסתובבה שם במים סביב עצמה חסרת מנוחה, מחכה אולי לאוכל שכבר לא יבוא. שוקו והגור חתרו אלינו בתנועות מהירות, נעצרו מאחורי המחסום. דולפין לא מוכר הגיע אחריהם. "אני לא מכירה אותו", רחלי אמרה בצלילות. כמה זה היה מרגש לו רבקה היתה אתנו, כמה זה חסר משמעות עכשיו כשממילא אין שום זר בסביבה. כזה תהליך עָ דִ ין הן בנו, רגיש בכל פרטיו. למי יהיה כוח להתחיל בו שוב. והאֵ מון של רחלי – מי הבטיח שלא יאבד. "כנראה הדולפינים כבר מצאו להם חברים חדשים", אמא הציעה. "אולי הוציאו את המחסום שעצר אותם מלשחות לים, וככה נכנסו והגיעו עוד דולפינים שגרים פה בים", הצעתי אני. והם יהיו אומללים כל כך להיפרד עכשיו זה מזה, לא אמרתי בקול. הלוואי הייתי מוצאת דרך להגיע ללב של סומך, להסביר לו איזה חורבן יהיה פה אם ייקחו אותם. הייתי מצילה את משפחת טולדנו, את רחלי אחותי, את כל האנשים שעובדים כאן ועומדים לאבד את מקור פרנסתם. אבל אין לי שום רעיון איך לעשות את זה, מה פתאום שהוא יקשיב לי. שלושה דולפינים קירבו חרטומים סקרנים אל המחסום. הרביעי – הזר - נעצר במרחק בטוח. כשהייתי לבד, הם קראו לכולם שיבואו; עכשיו הנוכחות של אמא ושל רחלי מרתיעה אותם אולי. בכל מקרה זה לא משנה. אין לנו שום דרך להתקרב אליהם. קיר בינינו ובינם. רק עכשיו אני מבינה שהמסיבה לא היתה בשביל רחלי, לא רק בשבילה לפחות. מתגעגעת למגע החרטומים שלהם, לשכשוך הרגליים במים. לקסם שכבר לא יהיה לי, אולי לעולם. "תבואו לחול", רחלי קראה ונופפה להם בידיים, "תבואו, אנחנו רוצים לשחק אתכם". "זה מסוכן להם, הם צריכים מים עמוקים", אמא הזכירה לה. "את זוכרת מה רבקה סיפרה לך על הלוויתנים והדולפינים שעולים לחוף לפעמים, ולפעמים אנשים מצליחים להציל אותם, ואם לא - הם יכולים למות?" "אז שהשער ייפתח", היא בכתה. איזו מסיבת פרידה לא מוצלחת. זה מה שהיא תזכור? שערים סגורים ודולפינים מתחננים אליה מאחוריהם? "אולי טוב יותר כך", אמא לחשה לי. "שתתרגל..." המילים הכאיבו לי. זה היה נכון. "תדברי אִ תם", אמא ביקשה עוד. "תספרי להם מה הולך לקרות, היא חייבת להיות מוכנה". זה טיפשי שגם לי היו דמעות כשסיפרתי לדולפינים שבקרוב הם ילכו למקום רחוק מפה. הקול שלי נשנק באמצע כשקיוויתי בשבילם שיהיה להם נחמד שם, וסיפרתי שנתגעגע. הם התהפכו במים, התיזו רסיסים לכל עבר. ענו לי במקהלה נרגשת של שריקות וצפצופים. טיפשונים שכמותם, והחוקרים עוד אומרים שהם גאונים! לדעתי מה שהם הבינו מהנאום הארוך שלי היה שאני מתכננת מסיבה. אמא חיבקה את רחלי כשהיא תלתה בנו עיניים קרועות. שתקה. "וואו, יש אִ תם גם דולפין ים תיכוני!" קול עמוק התפעל מאחורינו. הסתובבנו מבוהלות לזוג זר שנראה מופתע מנוכחותנו לא פחות מאתנו. 4 תשפ"ד 43
דלת הרשת מתנדנדת קדימה ואחורה, ובני שולח מבט אל ברנר, שמושך בכתפיו. "אני לא פסיכולוג", אומר המוסכניק, "אבל הוא כנראה אוהב אתכם עד כדי כך שהאהבה הזו משבשת את דעתו..." הוא מעיף מבט דרך החלון אל שביל הגישה המוביל אל הבית, "אני אישית לא חושב שיש לו ממה לפחד, כן?" הוא אומר, כמנסה לעודד, "בוא נצא אליהם ונבדוק". "ערב טוב", קולו של ברנר מתרומם כאשר הוא מקבל את שני השוטרים, מבוגר וצעיר, בברכה. "גם לך", אומר הצעיר בין שני השוטרים, כהה עור וגבה קומה, "אתה ג'וש בראון?" "חבר שלו", משיב ברנר. "ג'וש לא נמצא". "אני מבין", השוטר שף את סנטרו, וחברו אומר: "פשוט... מצאנו חבילה שנראה לנו שהוא מחפש אותה". חבילה? חוש ההומור של בני אינו פעיל הערב, אם נדרש ממנו זמן כדי להבין את כוונתו של השוטר. "מצאתם את ארי?" הוא שואל, מפני שברנר שותק. "מצאנו כינור", משיב השוטר אפור השיער מבודח בעליל, "ודביבון, וילד שטוען ששמו ארי. בדיוק כך". "אנחנו מחפשים אותם", אומר ברנר, "איפה... הם היו, שלושתם?" "על הכביש הראשי, מזרחה מכאן", אומר השוטר השני בחומרה. "הבַ נו מהילד", מוסיף המבוגר, "שהוא החליט לנטוש את הציוויליזציה – הניסוח שלו, כמובן – ולעבור להרים מפני שאחיו הגדול אמר לו שעליו לגזור ציפורניים כדי לא להיראות כמו הדביבון שלו, או משהו בדומה לכך". השוטרים אינם מודעים, כך נראה, לכך שארי נעלם זה שעות ארוכות, ובעבורם מדובר בקרויוז משעשע בלבד. "כן", אומר ברנר, ובני שמכיר אותו שם לב כי הוא בורר את מילותיו, "זה מה שהיה. אנחנו מחפשים אחריו כבר לא מעט זמן". "אם כן, תצטרכו לבוא לרכב שלנו לשכנע אותו לצאת משם", אומר השוטר המשועשע, "כי אנחנו לא הצלחנו לעשות זאת, ולא רצינו להפעיל כוח מיותר או לעצור אותו על חוסר ציות להוראות המשטרה". איזה עוד ילד בן שבע, מלבד ארי, יסרב לציית לשוטרים בתפקיד? בני לא חושב שיש בעולם ילד נוסף שבטוח בעצמו עד כדי כך. ומפני שהוא גם רהוט ואינטליגנטי, ניתן בהחלט להבין מפני מה סירובו הצחיק את השוטרים ולא הכעיס אותם. "אני אגש אליו", הוא אומר, אולי בנחרצות מדי, שכן השעשוע נעלם מפניו של השוטר. "אתה האח הגדול והמפחיד?" הוא שואל, וכבר אינו נשמע ידידותי כל כך. "גדול לא הייתי אומר", מתערב ברנר, שמתנשא לגובה של שני מטרים כמעט, ומשקלו קרוב למאה וחמישים קילו, ומשפיל מבטו באורח רב משמעות. "לא רק שהוא כזה ציפלון, הוא אפילו לא בן שבע עשרה. אבל אין ספק שהוא אח מסור וטוב. אני אפילו לא הסתכלתי על הציפורניים של אחי הקטן, כשהייתי בגילו". "הן לא מאוד גדולות", אומר השוטר הצעיר יותר בקול נמוך. "אני יודע", בני משפיל ראש, "אבל ילדים לא צריכים סיבות אמיתיות כדי להקניט חבר". השוטר מגחך. "לא. הם לא צריכים. ורק שתדעו, שלושים ושתיים שנים אני שוטר", הוא אומר, "ועוד לא שמעתי סיבה מוצלחת כל כך לברוח מהבית. לכו תאספו את הסחורה שלכם, ותשדלו לשמור עליו שלא יברח שוב. הוא הלך שישה קילומטר לאורך השוליים של הכביש הראשי, וכמעט נרדם תוך הליכה מרוב עייפות". לאחר שארי שב הביתה, והובהר ששום אסון לא אירע לו, שב גם ברנר להתנהגותו הקונקרטית, המוכרת. "תן לו משהו לאכול ולשתות", הוא פוקד על בני, "ואחר כך שלח אותו להתקלח ולישון. אני אלך לבית הספר לעדכן את כולם שהוא שב הביתה בשלום". חבילה הגיעה תשפ"ד 4 44
סיפור בהמשכים /// מ' קינן 'הוא' עמד עדיין על יד הדלת, חובק את הכינור. "מה תאמר להם?" שואל בני בשקט, "איפה מצאנו אותו?" "אני אגיד את כל האמת, לא כולל עניין הציוויליזציה. אגיד להם שמרוב עלבון הוא החליט לחפש לעצמו מקום מגורים אחר, אבל למזלו שני שוטרים נחמדים החזירו אותו הביתה בשלום". "בושות", לוחש ארי. "איזה חלק מהסיפור?" מתעניין ברנר, אוחז בדלת הבית הפתוחה, "כי לי אישית ההתחלה נראית מביישת יותר מהסוף. מיהו החכמולוג שרוצה לבנות לעצמו בית אי שם בהרים, ובמקום מסור ופטיש - הציוד היחיד שהוא לוקח אתו הוא כינור?" "הוא התבדח, ארי", אומר בני ברַ ּכּות, לאחר שהאיש הגדול יוצא מן הבית בטריקת דלת קלה. "אני יודע", ארי זוקף סנטר קטן, עגול, "ובכלל לא הייתי צריך לבנות לי בית. יש שם כבר הכל". האוסאופהופ! בני נזכר בארי האוחז את המפה ומשמיע הוראות ניווט באוזניו של דוד ג'וש, ובבת אחת מבין הכל. הילד פשוט רצה להגיע אל המקום בו היו מאושרים כל כך יחד, בלי שום זָ ר שיביע דעות או יחלק הוראות; ובחוסר מעשיּות שאולי מתאים לגילו – לא חשב אפילו על כך שמסע בן שעה וחצי ברכב הנו מסע של עשרות שעות עבור הולכי רגל בני גילו. "הו, ארי!" הוא אומר בקול, "לא הבנת שיום של פיקניק לא דומה בכלל למגורים של קבע? וחוץ מזה... עליי כעסת, אני מבין את זה, אבל מה חשבת שיקרה עם דוד ג'וש?" ארי מניח לאיטו את נרתיק הכינור שלו. "הוא היה אמור להבין", הוא משיב בלי להביט אל בני. "הוא בעצמו אמר שזה יהיה המקום שנימלט אליו בשעת חירום". הוא משחרר את הדביבון מן הרצועה המאולתרת שלו, והגור שפרוותו יוצרת מעין משקפיים סביב עיניו, מתחיל להתרוצץ בבית בעליזות. בני כולא אנחה. "בוא", הוא אומר, "אכין לך פנקייק, אתה בטח מורעב עד כלות. אבל תדע שלא לזה מתכוונים כשאומרים 'שעת חירום'". "רק למלחמה עם הסובייטים?" ארי נגרר בתשישות אל המטבח. "למלחמה עם כל אחד", משיב בני, "אבל כרגע לא נראה שיש מישהו שיעיז להילחם בארצות הברית, מלבד ס.ס.ס.ר*". הוא שובר את הביצים אל הקערה, מוציא את הקמח ואת הסוכר מן המקרר ומכין את הבלילה לפני שארי נאנק ושואל: "דוד ג'וש והמנהל יכעסו עליי מאוד?" על כל ילד אחר שהיה בורח מן הבית – ודאי היו כועסים מאוד. אבל לארי יש קסם מן הסוג שגורם למבוגרים להתרכך. "אולי לא", אומר בני, תוהה אם התבגר עד כדי כך שהקסם הזה מתחיל להשפיע גם עליו, "יכול להיות שהם לא יכעסו כל כך, אם הם יחשבו שכבר הבנת לבד את הלקח, ולא תחזור על זה שוב". הוא מצית את האש, "יודע מה? עד שהאוכל יהיה מוכן, כדאי שתכתוב להם מכתב התנצלות". "מכתב יפה", אומר הדוד ג'וש ביובש שעתיים אחר כך, כאשר הוא חוזר הביתה, עיניו מוקפות בעיגולי עייפות שחורים וזקנו פרוע. "ואתה צודק, ארי. גם בכך שכל ילד בן שבע היה פועל כמוך, וגם בכך שנהגת בחוסר היגיון. לך עכשיו לישון". "ואתה סולח לי?" מצייץ ארי. "סולח?" תוהה הדוד, "לא יודע. נראה. אני לא פנוי עכשיו לחשוב על זה, יש לי עכשיו צרות גדולת יותר על הראש". צרות? אילו?! השוטרים הרי החזירו את ארי בלי לשאול שום שאלות מביכות! בני וארי מחליפים מבטים, וכל אחד מהם מקווה בלי מילים שהשני יהיה זה שיעז לשאול. 26 פרק תקציר: סיפורנו מתרחש לפני כארבעים שנה. הדוד ג'וש, שאימץ את בני וארי בילדותם המוקדמת, חושש עד מאוד מן המתיחות שבין ארצות הברית לברית המועצות, ומתארגן לקראת מלחמה ואסון. לאחר מריבה של ארי עם חבריו, מנסה בני להבהיר לו כיצד יוכל לדאוג לעצמו כדי שלא יהיה עוד ללעג בכיתה. ארי נפגע, בורח ונעלם. החיפושים הנרחבים, להם מגויסים אנשים רבים בעיירה, אינם מועילים. משטרה מגיעה בפתע אל הבית, והדוד, הטוען כי יאשימו אותו בהזנחת הילדים, בורח מן הדלת האחורית. * ס.ס.ס.ר הנו הכיתוב העברי לראשי התיבות הקיריליות )הנהוגות ברוסיה( P.C.C.C - .אלה הם ראשי תיבות של השם החדש שהעניק ולדימיר לנין לאימפריה הרוסית לאחר המהפכה הסובייטית. 4 תשפ"ד 45
חדר ושלושה חברים /// א' ימין תשפ"ב 4 46 ביןהסדרים איציק גוטפריד מספר: כ"ח החלטה שיחת הטלפון המפתיעה מאלימלך סופר, היתה בשבילי הצלה ממש. איך לא חשבתי לנסות להתקשר אליו?! כבר שעתיים שאני סובל, מתהפך על המזרן, מתלבט אם להעיר מישהו, קם ומתיישב קצת ללמוד, מנסה שוב להירדם ומתייאש. "אלימלך, שכחתי שאתה ער תמיד בשעות כאלו בבין הזמנים. מה שלומך?" "בסדר איציק, אני באמת מופתע שענית לי", צחק אלימלך. "רציתי רק לעשות צנתוק, כדי שתזכור לחזור אליי מחר בבוקר, לתאם את הנסיעה לישיבה בהמשך השבוע לתחילת הזמן החדש. מה קרה שאתה ער?" "נסענו לטיול ארוך, עם אבא שלי, הדודים והבני דודים, ויש לילה אחד לינה באמצע", סיפרתי. "שכרנו כאן מתחם קטן, פנימייה של ישיבה. כולם הסתדרו בחדרים, ואני בחרתי מיטה שממוקמת לבד בחדר קטן, פרטי". "נו? התפנקת יותר מכולם!" שמח בעבורי אלימלך. "תוכל לישון בשקט בלי שום חברים לחדר, ולקום רענן להמשך הטיול!" "גם אני חשבתי כך, בתחילת הלילה", השבתי. "אבל גיליתי שאני סובל מבעיה..." שיתפתי במבוכה. "מה, אתה לא נרדם מחוץ לבית? הרי בישיבה אתה ישן בלי בעיות!" צחק אלימלך. "נו, אל תתבייש, זו הרי ממש השגחה פרטית שאנחנו מדברים עכשיו! הזדמנות פז לפרוק את המצוקה ולחשוב על פתרון". התיישבתי על המיטה, הנמכתי את הקול וסיפרתי. "תשמע, אלימלך, מסתבר שאני פשוט מפחד לישון לבד. נשמע מצחיק? זו האמת... בבית אני ישן עם אחים בחדר, ובישיבה אתכם... ופשוט מלחיץ אותי לעצום עיניים כשאני לבדי בחדר". "קודם כל, אל תתבייש, זה מראה שאתה טיפוס חברותי", ניסה אלימלך לעודד. "אבל למעשה, מה הבעיה? למה לא תיקח את המזרן ותעבור לחדר אחר, בו ישנים אחיך או בני דודיך?" "באמת חשבתי שכך עליי לעשות", הסכמתי. "אבל אני קצת חושש. אני מניח שעוד מהנוכחים כאן היו רוצים חדר פרטי, ויהיה אכפת להם שתפסתי אותו כך לעצמי, אם לא באמת רציתי לישון בו. ולי אולי לא יהיה נעים לספר על הפחד המוזר... וגם יֵ צא ששילמנו לחינם על החדר הזה". "אם אתה חושש שיכעסו עליך על שהשארת חדר ריק - תחליף עם מישהו!" המשיך אלימלך להציע. "המישהו הזה ישן, כלומר – כולם ישנים!" הסברתי. "עד שקלטתי שאני בבעיה, כולם פה נרדמו, ואני לא יודע אם לעניין להעיר מישהו למטרה שכזו... או שאולי כן?..." "אולי פשוט לא תישן הלילה?" מוחו היצירתי של אלימלך המשיך לייצר רעיונות. "אני מבין שרק לישון אתה פוחד, וסתם להיות בחדר לבדך - כן נחמד לך. אם כן, שב תלמד משהו..." "באמת שקלתי לעשות כך, אבל אני חושש שאצטער על זה מחר, כשאהיה עייף בטיול... מה עושים אלימלך?" סיימתי בקול נכאים. "תן לי לחשוב", הוא ביקש מעבר לקו. שתקנו ביחד. מה הוא כבר יוכל להציע לי? הרהרתי, מבטי ממוקד בצרצר שמצא מנוחה על קיר החדר. "שמע, איציק", אלימלך פתח שוב, נמרץ, אחר שתי דקות בדיוק, "אין לי פתרון קסם, אבל דבר אחד ברור לי: אתה צריך להחליט! כרגע אתה מתגלגל ללא תכנית, מעביר את הלילה בעינוי, נכנס ויוצא, שוכב וקם. לפנות בוקר, אתה עלול למצוא עצמך עייף, מפוחד, ובסוף גם להעיר מישהו, גם לעבור לחדר אחר וגם לספוג את הבושה..." "ומה אתה מציע?" ביררתי. "שתחליט. בוא נסדר לעצמנו את האפשרויות הקיימות, ותבחר אחת מהן, איציק". "אני מתחיל למנות", הסכמתי. "ובכן: - להישאר ער סופית ולהתיישב ללמוד משהו. - לנסות עוד ועוד להירדם, בתקווה שאצליח. - להעיר מישהו ולהציע לו להחליף מיטה. - להכניס את המזרן שלי לאחד החדרים ולישון שם. עוד משהו?" "להמשיך לקפוץ מרעיון אחד לאחר, ללא קבלת החלטה", החיוך נשמע בקולו של אלימלך. "את זה ניסיתי עד עכשיו", צחקתי. "ואני כבר יודע שזו האפשרות הגרועה מכולן..." "ובכן, אני מציע להפסיק להתגלגל ולהתחבט. לקבל החלטה אחת, ולדבוק בה", סיכם אלימלך. ניתקתי את הטלפון, תפסתי את המזרן שעל מיטתי והכנסתיו לאחד החדרים. עתה אוכל סוף סוף לשקוע בשינה המיוחלת. האם אסביר מחר לבני הדודים מדוע עשיתי זאת? נראה כבר... העיקר - בחרתי באחת מהאפשרויות, והקץ ללבטים! תשפ"ד 4 46
ף . חרי אתגרים ושעשועי חשיבה /// פ ף . חרי אתגרים ושעשועי חשיבה /// פ פתרונות יש לשלוח עד שבוע מיום קבלת הגליון: לשלוח בדף נפרד ולציין עבור מדור שעת פיצוח הזוכים: לכתובת: "זרקור" ת.ד. 5284 ירושלים 91052 או בפקס: 5372784-02 שרי פלדהיים, לוד גרוס, ביתר עילית איזה צמח אינו ראוי למאכל או להרחה ובכל זאת מברכים עליו? באגם מסוים צומחות חמש שושנות מים. קצב גדילתן פשוט מבהיל: כל יום הן מכפילות את עצמן ותוך עשרה ימים הן מכסות את כל האגם. באיזה יום תהיה עשירית משטח האגם מכוסה? ראוי לברכה נס לשושנים אגוזי מלך /// ידע יהודי בונדוקים /// חידות היגיון פחות או יותר יש לשבץ את הספרות 1-6 כך שבכל שורה/טור/מלבן מודגש תופענה כל הספרות הללו )היינו, כל ספרה תופיע פעם אחת(. באתגר זה לא ניתנות ספרות כלל. במקום זאת צורת המשבצת מסייעת לקבוע את הספרה שבה. חץ היוצא ממשבצת מסוימת לעבר חברתה מורה שבמשבצת הראשונה ישנה ספרה גבוהה יותר מזו שבמשבצת השנייה, וחץ נכנס – מורה להיפך. פסטוקים אגוזי מלך בונדוקים התרנגול הוא העז שבעופות )ע"פ הגמרא במסכת ביצה דף כה:(. 120 ק"מ )ולא 280 או כל מרחק אחר(. ממבט ראשון נראה שחמשת הכפרים יוצרים מחומש צלעות, שכן הכפר האחרון, כפר ליצ'י, מתחבר לכפר הראשון, כפר מנגו, בדרך של 30 ק"מ בלבד. אך זה לא ייתכן, מכיוון שאחת הצלעות, מכפר אננס לכפר פפאיה, אורכה 200 ק"מ, כשיעור כל הצלעות האחרות יחד, וזה דבר בלתי אפשרי בכל מצולע שהוא. לכן, בהכרח שכל הכפרים מסודרים על קו ישר ששני קצותיו הם כפר אננס וכפר פפאיה וביניהם מסודרים כל היתר. הסדר הוא, אם כך: כפר פפאיה, 80 ק"מ, כפר ליצ'י, 30 ק"מ, כפר מנגו, 20 ק"מ, כפר קוקוס, 70 ק"מ, כפר אננס. כלומר, המרחק בין כפר פפאיה לכפר אננס, 200 ק"מ, סוכם נקל עתה לראות שהדרך מכפר אננס לכפר ביניהם. את כל המרחקים האחרים, הממוקמים ליצ'י היא 120 ק"מ. פתרונות לשעת פיצוח גיליון 2 מיוחד במינו קצת היסטוריה עולה יורד דרגות///קל: בינוני: קשה: שעת פיצוח קושי קבוקים /// סודוקו ועוד 4 תשפ"ד 47
עֲ יֵ פִ ים מִ ּכָ ל הַ ּיֹום. ְ הֵ ם יׁשֵ נִ ים חָ זָ ק... ּבָ רּוְך ה', הּוא ֹלא זָ ז אֲ פִ ּלּו.. ְהַ ּגַ רּבַ יִ ם! צָ רִ יְך לָ לֶ כֶ ת לֹומַ ר לֹו... ְ הַ ּנַ עֲ לַ יִ ם ּבִ מקֹום אֶ ת הַ ּנַ עֲ לַ יִ ם מֵ עַ ל ְ אֹוי וַ אֲ בֹוי! הּוא ׂשָ ם אֶ ת הַ ּגַ רּבַ יִ ם עַ ל ְהַ ּצעָ דִ ים... ְהַ ּגַ ר ְ ּבַ יִ ם מַ סוִ ים אֶ ת קֹול ְלאָ ן אַ ּתָ ה הֹולֵ ְך? ְ אַ ּבָ א ׁש ְטֶ ר ְנׁשּוס! ְהַ ּז ְ מַ ן ׁשֶ ּלָך לִ יׁשֹן. ְהֶ ר ְ ץ, לַ י ְ לָ ה עַ כׁשָ ו, ְׁש ְׁש ְׁשׁש.... ּתִ יׁשַ ן, ְעֹוקבִ ים אַ חֲ רָ יו... השולח 'זרקור' ת"ד 5284 ירושלים 91052 עיתון רשום ברשות הדואר ירושלים YERUSHALAYIM P.P. שולם ש' 55 ְּתַ קצִ יר: ְׁש ְוַ י ְ ץ. הַ ּפ ְ לִ יטִ ים הַ ּיהּודִ ים ְהִ צ ְ לִ יחּו ל ְ הַ עֲ רִ ים עַ ל הַ ּשֹׁוטרִ ים ְּול ְהִ ת ְ חַ ּבֵ א מִ ּפ ְ נֵ יהֶ ם. טֹובִ ּיָ ה מִ צטַ ּנֵ ן, ְו ְ אַ ּבָ א מ ְ בַ ּשֵׂ ר לֹו ׁשֶ ּנֹוסעִ ים לַ עֲ יָ רָ ה ְק ְ טַ ּנָ ה ּבַ ּצָ פֹון - רִ ׁשמִ ית ּבִ גְ לַ ל ְּב ְ רִ יאּותֹו, ל ְ מַ עֲ ׂשֶ ה ּכדֵ י לַ עֲ זֹר ְלַ ּפ ְ לִ יטִ ים. ּגַ ם הֶ ר ְ ץ, הַ ּנַ עַ ר הָ אֹוטִ יסט, ְ מַ ּגִ יעַ אִ ּתָ ם. הֵ ם מִ ת ְאָ ר ְ חִ ים ּב ְפֻ נּדָ ק ְ ׁשֶ ּבֹו מִ ת ְ אָ רֵ חַ ּגַ ם ׁשֹוטֵ ר. טֹובִ ּיָ ה נִ בהָ ל ְ ּבִ גְ לַ ל צַ ּיָ ד מִ ס ְ ּתֹורִ י. אַ ּבָ א קָ ם ּבַ ּלַ ילָ ה. כתבה: חיה ציירה: אביגיל כהן כ"ב שחור שלג