זרקור גיליון 19 תשפא

‫סיפור בהמשכים‪ ///‬רות רוזנשטיין‬ ‫אחרי שיוכי חזרה מן הלימודים והשלימה את כל‬ ‫ולבקש הוראות‪ .‬כן‪ ,‬יוכי דווקא שמחה לוותר בתמורה לכך‬
‫המשימות הקבועות שלה ביום שישי‪ ,‬אחר שהתכוננה‬ ‫על שטיפת חצי בית‪" .‬פשוט‪ ,‬אין לי סבלנות להקשיב‬
‫להוראות עכשיו"‪ ,‬הסבירה לה אביגיל‪" .‬הרבה יותר פשוט‬
‫לשבת והתלבשה‪.‬‬ ‫לי לשטוף במקום זה‪ .‬תקשיבי‪ ,‬תרשמי‪ ,‬ומאוחר יותר‬
‫אחר שהדליקה אמא נרות‪ ,‬והן שתיהן התפללו תפילת‬
‫תסבירי לי‪ .‬בסדר?"‬
‫קבלת שבת‪.‬‬ ‫"הכל בסדר"‪ ,‬יוכי אמרה לה אחר כך‪ ,‬כשהיא חזרה במקום‬
‫לפני שתבואנה שתי החברות של יוכי החשובה‪---‬‬ ‫יוכי מבית המרקחת בשליחות אמא‪" .‬תשטפי‪ ,‬תשטפי‬
‫"את מחלקת אותן לשתי קבוצות"‪ ,‬מסבירה לה יוכי‪.‬‬ ‫קודם‪ ,‬אחר כך אני אסביר לך את ההוראות‪ .‬כן‪ ,‬כתבתי‬
‫"את נותנת לקבוצה אחת את הכרטיסים של התמונות‪,‬‬
‫ולקבוצה השנייה את כרטיסי המילים‪ .‬עכשיו הן צריכות‬ ‫לי אותן‪ .‬הכל"‪.‬‬

‫להתחרות ביניהן!"‬ ‫"אלו נושאים לדיון?" התעניינה רותי‬
‫יוכי מחפשת את הדף שכתבה לעצמה‪ .‬היא מפשפשת‬ ‫מן השולחן שלפניה‪.‬‬

‫בין הכרטיסים‪.‬‬ ‫"אהמ‪ ...‬לא"‪ ,‬היא ענתה‪ .‬בעצמה לא‬
‫"טוב‪ ,‬אולי הדף בחדר‪ .‬כי היא אמרה עוד משהו‪ .‬מה‬ ‫יודעת אם כן או לא‪ .‬לכאורה לא‪.‬‬
‫משחק איננו דיון‪ ,‬נכון? מה הוא כן?‬
‫זה היה?"‬
‫"בוודאי אמרה משהו"‪ ,‬נענית אביגיל‪" ,‬כי בינתיים לא‬ ‫היא שטפה יפה את הסלון‪ ,‬את חדר הבנות‪ ,‬את המטבח‬
‫ואת ההול‪ ,‬ואחר כך עברה אל השאר ‪ -‬אל חצי השני של‬
‫אמרת עדיין שום דבר"‪.‬‬ ‫הבית‪ ,‬החלק שהיא עצמה אחראית עליו מדי יום חמישי‪.‬‬
‫"למה?" יוכי כמעט נפגעת‪" .‬הן מתחרות ביניהן‪ .‬את‬ ‫אחר כך היא נפלה על המיטה‪ .‬זה כן היה גדול עליה‪.‬‬
‫מוציאה בת אחת החוצה מכל קבוצה‪ ,‬והבנות צריכות‬ ‫עבודה קשה‪ .‬מתי יצא לה אי פעם להשתלט על פרויקט‬
‫להתחרות ביניהן‪ .‬בטוח שזה מה שהיא אמרה"‪ .‬יוכי קמה‬
‫כזה בבת אחת?‬
‫ופונה אל החדר שלה‪.‬‬ ‫היא התעוררה להפתעתה באישון הבוקר של שישי‪,‬‬
‫היא חוזרת נבוכה‪ .‬היא לא מוצאת את הדף‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫מגלה את עצמה בבגדיה‪ ,‬מכוסה בשמיכה‪ .‬אמא כיסתה‬
‫אבל היא זוכרת במפורש‪ ,‬במפורש שהקבוצות צריכות‬
‫להתחרות‪ .‬הנושא הוא מידות טובות‪ ,‬אלישבע אמרה‬ ‫אותה‪ ,‬כנראה‪.‬‬

‫לה את זה‪ .‬וכל אחת צריכה‪ ...‬מה זה היה?‬ ‫"ובכן‪ ,‬עכשיו‪ ,‬יוכבד'קה!"‬
‫"נו‪ ,‬את הרוב יש לך"‪ ,‬אומרת עכשיו יוכי‪ .‬נקישות כבר‬ ‫הזמן הגיע רק אחר הדלקת הנרות‪.‬‬
‫נשמעות על הדלת‪ .‬אלו החברות שלה‪ ,‬כמובן‪ .‬אלא מי‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬מה שלא אמרתי‪ ,‬פשוט תשלימי לפי ההיגיון‪"...‬‬
‫ההיגיון אומר לה לתפוס את יוכי בשערותיה ולצרוח‪.‬‬
‫ההיגיון אומר שההלם יוציא מיוכי כמו בהיפנוזה כל‬

‫מה שהעזה לשכוח‪.‬‬
‫לא‪ ,‬ההיגיון מספר לה שאין לה שום פעילות למחר‪ .‬רק‬
‫שיחה‪ .‬שיחה נפלאה וכבדה שתשחזר את הצלחותיה‬

‫הקודמות עם החניכות‪ .‬הידד לה‪.‬‬

‫‪ 19‬תשפ"א‬ ‫‪51‬‬

‫סיפור על רקע הסטורי‬

‫שתי תרופות‬

‫פרק ‪104‬‬

‫תקציר‪:‬‬

‫דן מציל את דיויד‪ ,‬איש הבולשת האמריקאי‪ ,‬ואת בנג'י הילד שאיבד את זיכרונו במהלך החטיפה‪ .‬בתיק החוטפים נמצאים בקבוקוני‬
‫תרופות‪ ,‬ודן משתמש בפניצילין כדי לטפל בדימה החולה‪ .‬זיכרונו של דימה מתחיל לשוב אליו‪ ,‬אבל הזיהום בדמו ממשיך ומתפשט‪.‬‬

‫דיויד מנסה ליצור קשר עם הפיקוד האמריקאי על אדמת גרמניה‪ ,‬אבל אינו מצליח להשיג קשר‪.‬‬
‫באמריקה‪ ,‬קיבלו הזילברים את יוזוק ויוזוק‪ ,‬שני הנערים הזרים שהוציא אברהם מברית המועצות בעזרת אשרות היציאה של אחייניו‬

‫האבודים‪.‬‬

‫שהקדוש ברוך הוא רוצה ממך אלו העשייה והמאמץ‪ .‬זה‬ ‫ניו יורק גדולה‪ ,‬רועשת ולא נאה במיוחד‪ .‬הבניינים צפופים‪,‬‬
‫התפקיד שלנו כאן‪ ,‬עלי אדמות"‪.‬‬ ‫הרחובות מלוכלכים והאנשים עסוקים מכדי להאיר פנים לאלו‬

‫"גם אם אני לא קולט כלום?" יוזוק כמעט מתריס‪.‬‬ ‫שבאו זה לא מכבר‪.‬‬
‫"אתה קולט"‪ ,‬מבטיח לו אברהם‪" ,‬אתה קולט לא מעט‪ .‬אבל‬ ‫"הם אנשים טובים‪ ,‬הזילברים"‪ ,‬אומר יוזוק לאברהם אחר צהרים‬

‫גם אם לא ‪ -‬עדיין יש ללימוד שלך משמעות"‪.‬‬ ‫חיוור אחד‪" ,‬אנשים טובים מאוד‪ .‬אבל ‪" -‬‬
‫"אני לא מרגיש את זה"‪ ,‬יוזוק נועץ בו מבט עז‪" ,‬אני מרגיש‬ ‫אוזניו של אברהם נזקפות‪" .‬אבל?" הוא חוזר‪.‬‬
‫שאני יושב שעות על גבי הכיסא‪ ,‬והמילים שלי פורחות באוויר‬ ‫יוזוק מנענע בראשו‪" .‬הוא לא רוצה לתת לי ללמוד מקצוע‪.‬‬
‫הוא ממש מתעקש על הסירוב שלו‪ .‬דיברתי אתו על זה כבר‬
‫ונעלמות"‪.‬‬
‫"פורחות באוויר‪ ,‬נעלמות ‪ -‬והרחק הרחק מעיניך הן הופכות‬ ‫שלוש פעמים בשבוע האחרון"‪.‬‬
‫לטל תחייה שמח ֶיה את העולם כולו"‪ ,‬מחייך אברהם למולו‪.‬‬ ‫"הוא רוצה שתלמד תורה"‪ ,‬אומר אברהם ומחייך‪" .‬בברית‬
‫"מה זה משנה מה אתה מרגיש‪ ,‬יוזוק? משנה מהי המציאות"‪.‬‬ ‫המועצות זה היה קשה ומסוכן‪ ,‬ובכל זאת לא היססת‪ .‬עכשיו‬
‫"הוא משקיע בי סתם"‪ ,‬לוחש יוזוק‪" .‬אני בן חמש עשרה‪ ,‬אני‬
‫נעשית תאב ממון?"‬
‫יכול להביא כסף‪ .‬יש לי ידיים טובות"‪.‬‬ ‫יוזוק נאנח‪ ,‬בוהה בחרטומי נעליו‪.‬‬
‫אברהם מחייך‪" .‬זה בסדר גמור"‪ ,‬הוא מבטיח‪" ,‬כשאתה לומד‬ ‫"יש לנו עדיין את הכסף שנתן לנו יצחק בשבילכם"‪ ,‬אומר‬
‫אברהם‪" ,‬הכסף שקיבלתי על התכשיטים‪ ...‬אתה יכול להיות‬
‫אתה מברך אותו במשהו יקר יותר מכסף‪ .‬הוא אדם נבון"‪.‬‬ ‫רגוע כמו כל ילד אחר‪ ,‬יוזוק‪ .‬אף אחד לא עושה לך טובות"‪.‬‬
‫"למרות שאני לא מבין הרבה מדי?"‬ ‫"כולם עושים לי טובות"‪ ,‬אומר יוזוק וצוחק קצרות‪" ,‬אבל‬
‫"גם אם לא היית מבין כלום"‪.‬‬ ‫בסדר‪ .‬זה לא יימשך לנצח‪ ,‬אם ירצה ה'‪ .‬כשאני אהיה גדול‪ ,‬גם‬

‫"טוב"‪ ,‬אומר יוזוק‪" ,‬אם כך‪ ,‬זה מגיע לו‪ .‬מגיע לו‪ ,‬לכל הדעות"‪.‬‬ ‫אני אעשה לאחרים טובות"‪.‬‬
‫"בעזרת ה'‪ ,‬רק בשמחות"‪ ,‬אומר אברהם‪ ,‬שמקווה מאוד שבימים‬
‫לפעמים מתאמץ אדם במשך שעות לפצח חידה‪ .‬אוסף מידע‪,‬‬ ‫בהם יגדל יוזוק ויעמוד ברשות עצמו לא יסתובבו יתומים‬
‫מאמת נתונים‪ ,‬מנסח אותם בצורה כזו ובצורה אחרת ומשתמש‬
‫בכל טכניקות החשיבה המוכרות לו כדי לפענח פיסת מציאות‬ ‫יהודיים ברחובות‪.‬‬
‫לא ברורה ‪ -‬וכאשר הוא מצליח‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬לחשוף את‬ ‫"אבל האבא הזה‪ "...‬יוזוק מנענע את ראשו‪" ,‬הוא לא מבין‪ .‬לא‬
‫האמת שמאחורי הנתונים‪ ,‬עולה בו תחושה נהדרת של סיפוק‪,‬‬ ‫מבין ‪ " -‬הוא משתתק‪" ,‬יש לו חלומות שאני אלך לישיבה‪...‬‬
‫תגיד לו אתה‪ ,‬אברהם‪ .‬תסביר לו שזה לא רק מחסום השפה‪.‬‬
‫ולפעמים גם‪ ...‬גאווה‪.‬‬ ‫שאני באמת‪ ,‬שהראש שלי‪ ,‬זאת אומרת ‪ -‬יש לי באמת משהו‬
‫אבל בפעמים אחרות‪ ,‬פתאום‪ ,‬באמצע צחצוח שיניים או‬
‫נעליים‪ ,‬בתור במכבסה או באמצע טיגון חביתה ‪ -‬פתאום נופלת‬ ‫קצת‪ " ...‬ידיו נופלות‪" ,‬סתום"‪.‬‬
‫למוחו תובנה מדהימה‪ ,‬פיסות מידע מסתדרות להן מאליהן‪,‬‬ ‫אברהם נושם עמוקות‪ .‬מודע לאמת המסתתרת מאחורי המילים‪.‬‬
‫וההבנה מפציע באדם‪ ,‬מבהירה לו כמה קטן הוא‪ ,‬לאמיתו של‬ ‫"אני לומד ולומד ולא מבין כלום‪ .‬אם כך‪ ,‬למה לו להתעקש כל‬
‫דבר‪ ,‬ואיך כל מחשבותיו וכל תובנותיו אינן אלא מתנה קשורה‬
‫כך? כשיש לי כאלה ידיים טובות?"‬
‫"ההבנה היא משמים"‪ ,‬אומר אברהם‪" ,‬ההשקעה היא שלך‪.‬‬
‫כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש ‪ -‬כבר רשום למעלה‪ .‬מה‬

‫תשפ"א ‪52 19‬‬

‫סיפור בהמשכים ‪ ///‬מ' קינן‬ ‫הוא נשמע משוכנע הרבה יותר‪" .‬לאט לאט"‪ ,‬הוא מבקש‪,‬‬ ‫בסרט מאת בורא עולם‪.‬‬

‫"תתחיל מהתחלה"‪.‬‬ ‫וזה מה שקורה לדיויד בשעת בוקר מאוחרת‪ ,‬בעודו מביט‬

‫"היו בתיק שתי תרופות ‪ " -‬דיויד נע בחוסר נוחות בתוך נעליו‬ ‫בעורפו של הפיני הצעיר הרוכן שוב אל מכשיר הקשר ומנסה‬

‫הרטובות‪" ,‬נכון?"‬ ‫ליצור קשר עם מישהו אמריקאי שירצה וגם יוכל לעזור‪.‬‬

‫"סולפונאמיד ופניצילין"‪ ,‬מסכים דן‪.‬‬ ‫והתובנה מכה בו בחדות כזו שהוא מזדקף באחת‪ ,‬כאילו הוכש‬

‫"אחת היא הראשונה שהתגלתה בהיסטוריה‪ ,‬ואחת השנייה‬ ‫על ידי נחש‪.‬‬

‫‪ " -‬ממשיך דיויד‪.‬‬ ‫"דיויד?" הצעיר מסיר את האוזניות‪" ,‬הכל בסדר?"‬

‫"שיעור מקוצר בתולדות הרפואה‪ .‬נכון"‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬כלומר לא ‪ " -‬דיויד מושיט את ידו למעילו‪" ,‬תמשיך‪ ,‬תמשיך‬

‫"והפניצילין לא מביס את הזיהום של הילד ‪" -‬‬ ‫לנסות‪ .‬אני חייב את דן ‪" -‬‬

‫"אולי הוא עוד יעזור"‪.‬‬ ‫הוא מסתבך עם שרוולי המעיל ונאנק בשעה שזרועותיו‬

‫"אבל כן רואים שהוא מחזיר לו את הזיכרון!"‬ ‫המתנופפות פוגעות במדף עץ זוויתי‪ ,‬ואחר כך יוצא מן הבית‬

‫שתיקה‪.‬‬ ‫כשהוא שוכח את הערדליים שלו מאחוריו‪ ,‬ורץ בשלג כשרק‬

‫"אתה מבין? התרופה הראשונה ‪ -‬זו שכתוב עליה סולפונאמיד ‪-‬‬ ‫נעליים לרגליו‪.‬‬

‫היא זו שמשכיחה; והתרופה השנייה היא זו שמחזירה‪ .‬והמילה‬ ‫"דן? דן?" הוא פורץ לביתו של יאנו‪" ,‬דן‪ ,‬אתה פה?"‬

‫'פניצילין' היא רק סימן‪ ,‬זה הכל"‪.‬‬ ‫אבל רק שיעוליו של יאנו החולה‬

‫"רעיון מעניין"‪ ,‬אומר דן‪" ,‬אבל אני‬ ‫התובנה מכה בו בחדות כזו‬ ‫משיבים לו‪.‬‬
‫חייב לתת לו את זה‪ .‬זה הסיכוי‬ ‫שהוא מזדקף באחת‪ ,‬כאילו‬ ‫הוא אצל הז ֵקנה‪ ,‬כנראה‪ .‬דיויד ממהר‬
‫שוב אל הדלת‪ ,‬מותיר שלוליות מים‬
‫האחרון"‪.‬‬ ‫הוכש על ידי נחש‪.‬‬ ‫קטנות מאחוריו‪ ,‬ושב ויוצא אל הדרך‪,‬‬
‫"לא"‪ ,‬דיויד תופס בידו של הרופא‪,‬‬ ‫"דיויד?" הצעיר מסיר את‬
‫"לתרופות יש גם תופעות לוואי‪.‬‬ ‫האוזניות‪" ,‬הכל בסדר?"‬ ‫מתנשף ממאמץ הריצה‪.‬‬
‫אולי היא מחלישה את מערכת‬ ‫"כן‪ ,‬כלומר לא ‪ " -‬דיויד‬ ‫"דן?"‬
‫החיסון שלו? אל תתן לו אותה‪ ,‬דן‪,‬‬
‫מושיט את ידו למעילו‪,‬‬ ‫"כן?!" הרופא כבר סיים לחטא את‬
‫זה עלול להיות מסוכן מאוד"‪.‬‬ ‫"תמשיך‪ ,‬תמשיך לנסות‪.‬‬ ‫המזרק‪ ,‬והוא פותח את בקבוקון‬
‫דן מנענע את ראשו לשלילה‪" .‬אנחנו‬
‫חייבים לנצל כל בדל של סיכוי‪ .‬אולי‬ ‫אני חייב את דן ‪" -‬‬ ‫הפניצילין‪.‬‬
‫"אל תתן לו את זה‪ ,‬דן!"‬

‫זה כן פניצילין? אין לנו אפשרות‬ ‫"מה?" דן מתיישר‪" ,‬קרה משהו‪ ,‬דיויד?"‬

‫לדעת בוודאות‪ ,‬נכון?"‬ ‫"התרופה"‪ ,‬מתנשף דיויד‪" ,‬פתאום‬

‫"יש לנו"‪ ,‬מתנשף דיויד‪" .‬תן לי את‬ ‫הבנתי‪ .‬זה לא פניצילין‪ .‬זה משהו אחר"‪.‬‬

‫התרופה השנייה‪ ,‬דן‪ ,‬ונבדוק אם היא פוגעת בזיכרון"‪.‬‬ ‫"תנשום"‪ ,‬אומרת הזקנה‪" ,‬תנשום"‪.‬‬

‫דן צוחק קצרות‪" .‬אתה אמיץ ונדיב‪ ,‬דיויד‪ ,‬אבל אנחנו צריכים‬ ‫"התרופה ‪ " -‬דיויד לא מקשיב לעצתה‪" ,‬אמרת לי שהמצב של‬

‫אותך ואת הזיכרון שלך‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬אולי בדרך כלשהי‪ ,‬בין‬ ‫הילד לא השתפר‪ ,‬נכון? אפילו הור‪"-‬‬

‫שאר הדברים הטובים שהוא עושה‪ ,‬הפניצילין הוא חומר שגם‬ ‫"דיויד ‪ " -‬מבקש דן‪ ,‬מביט על החולה הצעיר שלו‪ ,‬שעיניו‬

‫מחזיר זיכרון?"‬ ‫פקוחות‪.‬‬

‫"ואתה תעשה ניסוי? ניסוי על הילד?"‬ ‫"סליחה"‪ ,‬מתנצל דיויד‪" ,‬מה שרציתי לומר זה שהבנתי שזה‬

‫"אני עושה מה שאני יכול"‪.‬‬ ‫באמת לא פניצילין בבקבוקון‪ .‬מישהו ְס ָתם רשם שם את‬

‫"אסור לך"‪ ,‬דיויד מניח את ידיו על ראשו‪" ,‬דן‪ ,‬אל תעשה את‬ ‫המילה הזו‪ ,‬כהסוואה‪ .‬לדעתי זו תרופה אחרת‪ .‬תרופה שאמורה‬

‫זה‪ .‬תן לי שלוש‪ ,‬לא‪ ,‬ארבע שעות"‪.‬‬ ‫להחזיר לבנג'י את הזיכרון"‪.‬‬

‫"בשביל מה?"‬ ‫לאט מניח דן את המזרק על גבי פיסת הבד הנקייה הפרוסה‬

‫"בשביל להשיג לך פניצילין אמיתי‪ .‬טוב?"‬ ‫על השולחן‪ .‬דיויד כבר אמר פעם מילים דומות‪ ,‬אבל עכשיו‬

‫‪ 19‬תשפ"א‬ ‫‪53‬‬

‫בנות עשרה ואמן מספרות‪4‬‬ ‫פרקי הווי ‪ ///‬ד' רוטנשטרייך‬

‫בצי ‪ -‬הלא היא בת ציון‬

‫אביגיל ‪ -‬כשמה כן היא‪ ,‬כיתה י"ד‬

‫אפי ‪ -‬אפרת‪ ,‬כיתה י"ג‬

‫בתוש‪-‬בתיה‪,‬כיתהי"אֶא ְמ ֶע ְשֹ ֵרה‬

‫פרק ‪120‬‬

‫מצב רוח‬
‫אביגיל מספרת‪:‬‬
‫"שלום!" הקול של בתוש נכנס בסערה הביתה והגיע עד אליי‪,‬‬ ‫קרעתי את המסכה מעל אוזניי ברגע שהגעתי הביתה‪ .‬ככה זה‬
‫למטבח‪ .‬הנה‪ ,‬גם היא חזרה‪ ,‬וגם היא תשאל אותי מה קרה‪ .‬למה‬ ‫כשנתונים לחסדי האוטובוס והמסכה נשארת צמודה לפנים‪,‬‬
‫אני חייבת להסביר לכולם למה אין לי מצב רוח? מה‪ ,‬זה לא‬ ‫ומגיעים לבניין ונאלצים לטפס הביתה קומתיים ‪ -‬מבינים מה‬
‫לגיטימי? ומה אם סריג זה לא אסון‪ ,‬לכן אסור לי להצטער בגללו?‬
‫אבל בתוש לא שאלה אותי כלום‪ ,‬עם כל כוננות הספיגה שלי‪.‬‬ ‫התועלת בחמצן טרי‪ .‬סיוט המסכה הזו!‬
‫היא רק נכנסה בלי לראות אף אחד‪ ,‬בדקה קצת את הכלים‪,‬‬ ‫"מה נז ַכר ְת?" שאלה אותי אפי בעיניים תמות של נערה שבילתה‬
‫ואמרה משהו כמו‪" :‬כזה קור היום‪ .‬הייתי מכינה לאמא מרק‬ ‫את הבוקר בבית בתוך נעלי בית חמות‪ .‬יש דברים שרק בחורות‬
‫חם‪ ,‬כדי שכשתחזור בארבע לא תצטרך לחמם קציצות קרות"‪.‬‬ ‫עמלות זכאיות לשאול‪ ,‬ולכן לא עניתי לה‪ ,‬אלא גררתי רגליים‬
‫"תכיני"‪ ,‬הצעתי בקור לב‪ .‬שלא תנסה להפעיל עליי מניפולציות‬
‫למטבח‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬לא היה משהו חם על הכירה‪.‬‬
‫ולשכנע אותי להכין מרקים‪.‬‬ ‫אמא דאגה לארוחת צהרים‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל צריך לחמם אותה‪,‬‬
‫"נכון‪ ,‬זה מה שאמרתי"‪ ,‬היא ענתה לי ונזכרה להסתכל עליי‪.‬‬ ‫וזו בדיוק הנקודה הכואבת‪ .‬לא היה לי מצב רוח להתחיל עם‬

‫"ואם את עצבנית זה לא מחייב אותך להדביק את כולם"‪.‬‬ ‫חימום תבשילים קרים‪.‬‬
‫שתקתי ובתוש שלפה עדשים כתומות מהארון‪ .‬אחר כך גזרים‪.‬‬ ‫ישבתי לי שפופה במטבח והסתפקתי בכוס קפה ובפרוסת עוגה‬
‫אחר כך מגרדת ידנית‪ .‬כאן כבר התערבתי ‪":‬עזבי‪ ,‬אני מוציאה‬
‫פוד פרוססור ונעשה את זה ברגע"‪ .‬בתוש ידועה בהימנעות‬ ‫שהכנתי מתי שהוא ‪ -‬אתמול‪ ,‬שלשום‪ ,‬לא זוכרת‪.‬‬
‫מופרזת מהוצאת כלים‪ ,‬היא תשתמש בכלי הכי מינימלי גם‬ ‫"על מה הדיכאון?" זו היתה שוב אפי‪ .‬היא נכנסה למטבח‪,‬‬
‫לכאורה בלי קשר אליי‪ ,‬אבל הצליחה לעצבן אותי כהוגן‪ .‬לא‬
‫אם ייקח לה שעות‪.‬‬ ‫עניתי‪" .‬טיפשי להיכנס היום לדיכאון‪ .‬הערב ט"ו בשבט‪ ,‬ובטח‬
‫כיון שסוף סוף הפרדתי עצמי מן הכיסא ‪ -‬עזרתי לה באופן‬
‫מסיבי יותר‪ ,‬ותוך עשר דקות התחיל מרק חם לבעבע על האש‪.‬‬ ‫יש לך מתכון מוצלח של עוגת ֵפרות יבשים"‪.‬‬
‫נתתי לו להתבשל על אש נמוכה והתייעצתי עם בתוש מה כדאי‬ ‫בזה הרגע הרגשתי שהיא ראויה לתגובה חריפה‪ ,‬אבל כיון‬
‫שאני לא מאלה שצועקות בזעם על האחיות‪ ,‬עניתי לה‪" :‬תודה‬
‫לארגן לט"ו בשבט‪.‬‬ ‫רבה ‪ ,‬באמת!" בטון שאמר ‪ -‬עזבי אותי לנפשי לפני שאהפוך‬
‫"יש פרות יבשים שאבא קנה וגם גרנולה"‪ ,‬היא התלהבה‪" .‬אולי‬
‫מסוכנת לציבור‪.‬‬
‫נכין ממתק גרנולה עם פרות יבשים?"‬ ‫היא נמלטה לחדר‪ ,‬ואני חשבתי לעצמי ‪ -‬אין מה לעשות‪ ,‬היום‬
‫דפדפתי בקלסר שלי‪ ,‬והצלחתי למצוא משהו‪ .‬בתוש היתה עוזרת‬
‫טבח נהדרת‪ ,‬ואחרי ערבולים במחבת וערבובי פירות הכנסנו‬ ‫אני באמת במצב רוח נושק לרצפה‪ .‬וכל זה בגלל הסריג‪.‬‬
‫לתנור מגש רצועות יפות של גרנולה ופרות שהשתבחו בהם‬ ‫יפה‪ ,‬חדש וחגיגי בעיצוב נהדר‪ ,‬קליל מצד אחד ומחמם מצד‬
‫שני‪ ,‬בגוונים של ורוד בהיר ואפור שאני אוהבת כל כך‪ .‬לקח לי‬
‫כל מיני‪ .‬חטיף לט"ו בשבט‪ ,‬למה לא?‬
‫כשאמא חזרה הביתה הריח היה נהדר‪ .‬פרגנתי לבתוש את מלוא‬ ‫שעות למצוא אותו‪ ,‬וכשמצאתי שמחתי מאוד‪.‬‬
‫הקרדיט ‪ -‬ובצדק‪" .‬זו רק היא"‪ ,‬אמרתי לאמא בנאמנות‪" .‬היא‬ ‫לבשתי פעם אחת‪ ,‬והוא חטף כתם שמנוני‪ .‬עבדתי בכל הכוח‬
‫לשפשף אותו יחד עם 'עצות סבתא' מכל החברות שלי‪ ,‬והוא‬
‫יזמה ועבדה קשה‪ .‬אני סתם הושטתי יד"‪.‬‬ ‫סוף סוף ירד‪ .‬אחרי כל העבודה הזו ‪ -‬הכנסתי אותו לכביסה‬
‫בתוש הנאמנה כן דיברה בשבחי‪ ,‬ואפי מן הצד היתה מוכרחה‬
‫להעיר‪" :‬נס שהתאוששת‪ .‬כשחזרת מהסמינר כמעט פחדתי‬ ‫קלה במכונה‪.‬‬
‫אתמול בלילה מישהו‪( ,‬לשון הרע) רצה לפנות מהר את המכונה‪,‬‬
‫לעמוד לידך שמא תטרפיני"‪.‬‬ ‫ותקע את הסריג היקר במייבש‪ .‬וזהו‪ .‬בזאת הסתיימו חייו‪ .‬בבוקר‬
‫"כן"‪ ,‬צחקתי‪" ,‬הייתי באמת במצב רוח נורא‪ .‬אבל כמו תמיד‪,‬‬
‫העשייה עשתה לי טוב‪ ,‬למרות שלא הייתי מסוגלת לחשוב‬ ‫גיליתי שהוא איבד את הצורה ושבר לי את הלב‪.‬‬
‫ככה סחבתי את היום שכמובן היו בו עוד תקלות‪ ,‬והגעתי הביתה‬
‫עליה מלכתחילה"‪.‬‬ ‫מרוטת כנף‪ .‬וזהו‪ .‬אין לי 'עצבים' עכשיו לכלום‪ ,‬ואפילו אירוע‬
‫וריח הגרנולות הריץ אותי לתנור‪ ,‬לשמור שלא יישרפו שם‪.‬‬ ‫של ט"ו בשבט‪ ,‬שבדרך כלל אני נערכת אליו בשמחה ‪ -‬לא‬

‫מצליח להרנין אותי‪.‬‬

‫‪54 19‬‬

‫אתגרים ושעשועי חשיבה ‪ ///‬פ‪ .‬חריף‬ ‫דקרוגושית קל‪ :‬בינוני‪ :‬קשה‪:‬שעת פיצוח ‪///‬‬

‫קבוקים ‪ ///‬סודוקו ועוד‬

‫‪01‬‬ ‫אחת אפס‬
‫‪01010‬‬
‫עליכם למלא את המשבצות הריקות בספרות ‪ ,1-0‬כך‬
‫‪11‬‬ ‫שבכל שורה ובכל עמודה יהיה מספר האפסים שווה‬

‫‪1011‬‬ ‫למספר ספרות ה‪.1-‬‬
‫‪1‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬אם בשורה יש ‪ 6‬משבצות אזי ב‪ 3-‬מהן יהיו‬

‫‪11010‬‬ ‫אפסים וב‪ 3-‬מהן – הספרה ‪.1‬‬
‫‪010‬‬ ‫שני כללים נוספים‪:‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪ .1‬אין ליצור רצף של יותר משתי ספרות זהות בשורה‬
‫‪ /‬עמודה כלשהי‪.‬‬

‫‪ .2‬כל שורה ‪ /‬טור צריכים להיות שונים מחבריהם‪.‬‬
‫אסור שיהיו שני שורות ‪ /‬טורים זהים‪.‬‬

‫בונדוקים ‪ ///‬חידות היגיון‬

‫אגוז לפיצוח‬

‫מוסד תורני אחד החליט לחלק לתורמים אגוזי קוקוס לכבוד ט"ו בשבט‪.‬‬
‫מזכיר המוסד התקשר לספק להזמין את האגוזים‪ ,‬והלה הבהיר לו שהאגוזים מגיעים בארגזים‬

‫כאשר בכל ארגז יש כמות קבועה של אגוזים‪.‬‬
‫על פי נתונים אלו הזמין המזכיר ‪ 20‬ארגזים‪.‬‬

‫אולם לבסוף סופקו האגוזים השעירים בארגזים גדולים יותר‪ ,‬שכל אחד מהם מכיל ‪ 5‬אגוזים יותר‬
‫מאשר בארגז הרגיל‪ ,‬ולכן סופקה כל הכמות ב‪ 16-‬ארגזים בלבד‪.‬‬
‫כמה אגוזים הוזמנו?‬

‫אגוזי מלך ‪ ///‬ידע יהודי‬

‫יש ציפיות‬

‫על איזה מין משבעת המינים נאמר שהרואה אותו בחלומו חתוך יצפה לתורה או למצוות?‬

‫אגוזי מלך‬ ‫בונדוקים כלהאמת‬ ‫פתרונות לשעת פיצוח גיליון ‪17‬‬

‫דמות מסתורית‬ ‫יש שדה תעופה באי‪.‬‬ ‫גרעינים שחמט‬
‫רק הדובר אמת ושקר לסירוגין יכול לומר על עצמו‬
‫בלבירא היתה אשת הבל‬ ‫שהוא תמיד משקר‪ .‬האמיתי יאמר תמיד שהוא דובר‬ ‫‪ .1‬לבן‪ :‬צריח לא‪( !!6‬הצעד הבא‪ :‬מלכה ל‪-‬ו‪ 1‬ומט)‪.‬‬
‫(ע"פ סדר הדורות)‪.‬‬ ‫אמת‪ ,‬והשקרן יאמר שהוא דובר אמת או שהוא דובר‬ ‫עתה כל צעד של השחור יביא את המט בתור הבא‪.‬‬
‫אמת ושקר לסירוגין‪ ,‬אך לא יאמר את האמת שהוא‬
‫להלן הצעדים העיקריים‪:‬‬
‫משקר תמיד‪.‬‬ ‫א‪ .1 .‬שחור‪ :‬מלך ל‪-‬ו‪ ,5‬מכה את הרץ‪ .2 .‬לבן‪ :‬צריח חוזר ל‪-‬ו‪ 6‬ומט‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬בהכרח שהיליד דובר אמת ושקר לסירוגין‬
‫ושיקר במשפטו השני‪ ,‬באומרו על עצמו שהוא‬ ‫ב‪ .1 .‬שחור‪ :‬פרש ל‪-‬ו‪ ,5‬מכה את הרץ‪ .2 .‬לבן‪ :‬רץ ל‪-‬ז‪ 5‬ומט‪.‬‬
‫משקר תמיד‪ ,‬אך אמר את האמת במשפטו הראשון‬ ‫ג‪ .1 .‬שחור‪ :‬צריח ל‪-‬ו‪ ,5‬מכה את הרץ‪ .2 .‬לבן‪ :‬צריח ל‪-‬א‪ ,4‬מכה את‬

‫שיש שדה תעופה באי‪.‬‬ ‫הצריח השחור ומט‪.‬‬

‫מבשר טוב קליין עשהאלהזוכים‪:‬‬ ‫פתרונות יש לשלוח עד שבוע מיום קבלת הגליון‪:‬‬
‫משפ' ויצמן תל אביב‬
‫לכתובת‪" :‬זרקור" ת‪.‬ד‪ 5284 .‬ירושלים ‪ 91052‬או בפקס‪02-5372784 :‬‬
‫לשלוח בדף נפרד ולציין עבור מדור שעת פיצוח‬
‫בין הפותרים תיערך הגרלה‬

‫‪ 19‬תשפ"א‬ ‫‪55‬‬

‫ַּת ְק ִציר‪:‬‬ ‫כתבה‪ :‬חיה ציירה‪ :‬אביגיל כהן‬ ‫פרק נ"ב‬
‫ַאְי ִזיק ַמִּציל ֶי ֶלד ִאי ְנ ְדָיא ִני‪ּ ,‬ו ִב ְתמּוָרה ָא ִביו ְמ ַגֶּלה לֹו‬

‫ְמ ָעַרת ָז ָהב ָּב ֵאזֹור‪ַ .‬אְי ִזיק יֹו ֵצא ַּבַּלְי ָלה ְּב ֶׁש ֶקט ְל ַח ֵּפׂשֹ‬
‫ֶאת ַה ָּז ָהב‪ַ .‬אְך ְס ֶט ְנ ִלי ַמ ֲע ִבידֹו עֹו ֵקב ַא ֲחָריו ּומֹו ֵצא‬
‫ְּב ַע ְצמֹו ֶאת ְמ ָעַרת ַה ָּז ָהב‪ְּ .‬ב ֵעת ֶׁש ַאְי ִזיק יֹו ֵצא ְל ָה ִביא‬

‫לֹו ֵּכ ִלים‪ְ ,‬ס ֶט ְנ ִלי ְמ ַנ ֶּסה ְלפֹו ֵצץ ֶס ַלע ֶׁשחֹו ֵסם ֶאתרו ְד ֵפי‬
‫ַּדְרּכֹו ֶאל ַה ָּז ָהב‪ְּ ,‬ב ֶע ְזַרת ְמ ַעט ַא ְב ַקת ְׂשֵר ָפה‪.‬‬
‫ְּב ַסן ְפַר ְנ ִסי ְסקֹו ַה ְּסמּו ָכה‪ָ :‬ה ִאי ְנ ִדָיא ִנים ְמ ַח ְּפ ִׂשים‬

‫ִל ְנ ֹקם ַּבְּל ָב ִנים ַהּכֹו ְב ִׁשים‪ּ ,‬ו ְביֹום ַה ַּשׁ ָּבת ׁשֹו ְל ִחיםַה ָ ּז ָהב‬
‫ֶי ֶלד ָק ָטן ְל ָבֵרר ֶאת ִמּקּום ָּכל ַה ֲח ֻניֹות‪ַּ .‬בַּלְי ָלה ֵהם‬

‫ַמִּצי ִתים ֶאת ָּכל ַה ֲח ֻנּיֹות ‪ -‬חּוץ ֵמ ַה ֲחנּות ֶׁשל ַא ָּבא ֶׁשל‬

‫ַאְי ִזיק‪ֶׁ ,‬ש ָהְי ָתה ְסגּוָרה ְּב ַׁש ָּבת‪.‬‬

‫אוי‪ֹ ,‬לא! ָּפ ַת ְח ִּתי‬ ‫יֹ ִפי! ַה ֶּדֶרְך ֶאל ַה ָּז ָהב‬
‫ֶּפ ַתח ֶאל ַהַּנ ַחל!!!‬ ‫ְּפתּו ָחה!‬

‫ֵאי ֹפה ַה ְּמ ָעָרה? ֵאיפֹה ְס ֶט ְנ ִלי?‬ ‫ִמי ְס ֶטר ְס ֶט ְנ ִלי?‬
‫ֵאיְך ִה ִּגי ַע ְל ָכאן ַהַּנ ַחל???‬ ‫ִהֵּנה ַהֵּכ ִלים‪.‬‬

‫ֲא ָבל קֹ ֶדם ‪ַ -‬א ֲח ִליף ֶאת ּגּוׁש‬ ‫ָּברּוְך ּפֹו ֶדה ְׁשבּוִיים! ְס ֶט ְנ ִלי ִנ ְׁש ַטף‬ ‫ַּכ ֲע ֹבר ָׁשבּו ַע‪ְּ ,‬ב ַסן ְפַר ְנ ִסי ְסקֹו‪:‬‬
‫ַה ָּז ָהב ַה ֶּזה ְּב ֶכ ֶסף ְלהֹו ָצאֹות‬ ‫ַּבַּנ ַחל‪ַ ,‬ו ֲא ִני ָח ְפ ִׁשי ְל ַנ ְפ ִׁשי! ֶּשׁ ֲא ֵחִרים‬ ‫ֱאֹל ִקים ֶׁשְּלָך אֹו ֵהב אֹו ְתָך‪ָ ,‬ג'אקֹוּב‪...‬‬
‫ַה ֶּדֶרְך‪ֵ .‬איפֹה ֵיׁש ָּכאן ֲחנּות?‬ ‫ַי ְח ְּפׂשּו ֶאת ַה ָּז ָהב ֶׁשִּנ ְק ַּבר ָׁשם ַּבַּנ ַחל‪.‬‬ ‫ַע ְכ ָׁשו ֻּכָּלם ָּב ִאים ִל ְקנֹות ַרק ֶא ְצ ְלָך‪,‬‬
‫ֲא ִני ַרק רֹו ֶצה ַל ְח ֹזר ְל ַא ָּבא‪ְ ,‬ל ִב ְנָי ִמין‪...‬‬ ‫ִּכי ְּב ָכל ָה ִעיר ַהּ ֹזאת ֵאין ְסחֹוָרה ְז ִמי ָנה‬
‫ירושלים‬
‫חּוץ ֵמ ֲא ֶׁשר ֶא ְצ ְלָך‪.‬‬
‫‪YERUSHALAYIM‬‬

‫שולם ‪P.P.‬‬
‫ש' ‪55‬‬

‫השולח 'זרקור'‬
‫ת"ד ‪5284‬‬

‫ירושלים ‪91052‬‬
‫עיתון רשום‬
‫ברשות הדואר‬