משפט וחצי על פרקי שיר השירים
דניאל שרשבסקי
שיר השירים א
א ִשׁיר ַה ִשּׁיִרים ֲא ֶשׁר ִל ְשׁלֹמֹה .ב יִ ָשֵּׁקִני ִמְנּ ִשׁיקוֹת
ִפּיהוּ ִכּי טוֹ ִבים דֶֹּדיָך ִמיָּיִן .ג ְלֵרי ַח ְשׁ ָמֶניָך טוֹ ִבים
ֶשׁ ֶמן תּוַּרק ְשׁ ֶמָך ַעל ֵכּן ֲעָלמוֹת ֲא ֵהבוָּך .ד ָמ ְשֵׁכִני
אַ ֲחֶריָך ָנּרוָּצה ֱה ִביאִַני ַה ֶמֶּלְך ֲחָדָריו ָנִגיָלה וְִנ ְשׂ ְמ ָחה
ָבְּך ַנְזִכּיָרה דֶֹדיָך ִמיַּיִן ֵמי ָשִׁרים ֲא ֵהבוָּך.
נשיקה
"יִ ָשֵּׁקִני ִמְנּ ִשׁיקוֹת ִפּיהוּ" בוא ואראה לך את המקום
שבו נושקים השמים והארץ זה לזו ,אמר הסוחר
לחכם התלמודי והסב מבטו אל האופק .שם
בנקודת החיבור ראשית כל הכמיהות ,שם,
בנשיקה הראשונה ,החלו השירים.
)לאה גולדברג(
שיר השירים ב
א ֲאִני ֲח ַבֶצֶּלת ַה ָשּׁרוֹן שׁוֹ ַשַׁנּת ָהֲע ָמ ִקים .ב ְכּשׁוֹ ַשָׁנּה
ֵבּין ַהחוֹ ִחים ֵכּן ַר ְעיָ ִתי ֵבּין ַה ָבּנוֹת .ג ְכּ ַתפּוּ ַח ַבֲּעֵצי
ַהיַַּער ֵכּן דּוִֹדי ֵבּין ַה ָבִּנים ְבִּצלּוֹ ִח ַמְּד ִתּי וְיָ ַשׁ ְב ִתּי וּ ִפְריוֹ
ָמתוֹק ְל ִחִכּי .ד ֱה ִביאִַני ֶאל ֵבּית ַהיָּיִן וְִדְגלוֹ ָעַלי
אַ ֲה ָבה .ה ַס ְמּכוִּני ָבּ ֲא ִשׁישׁוֹת ַר ְפּדוִּני ַבּ ַתּפּוּ ִחים ִכּי
חוַֹלת אַ ֲה ָבה אִָני .ו ְשׂמֹאלוֹ ַתּ ַחת ְלרֹא ִשׁי וִי ִמינוֹ
ְתּ ַח ְבֵּקִני .ז ִה ְשׁ ַבּ ְע ִתּי ֶא ְתֶכם ְבּנוֹת יְרוּ ָשַׁלִם ִבְּצ ָבאוֹת
אוֹ ְבּאַיְלוֹת ַה ָשֶּׂדה ִאם ָתּ ִעירוּ וְִאם ְתּעוְֹררוּ ֶאת
ָהאַ ֲה ָבה ַעד ֶשׁ ֶתּ ְח ָפּץ .
חיבוק
"שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" ,ואפשר גם
הפוך -השמאל מחבקת והימין תחת הראש ,וזה
כבר עניין אחר לגמרי .כי גם החיבוק הוא שפה וגם
לו דקדוק פנימי ואינספור צירופים ,וכמו שלשפה
משוררים כך ישנם דוברי חיבוקית היודעים את רזי
החיבוק לפניי ולפנים.
הלילה התגנב על קצות אצבעות
ַהַלּיְָלה ִה ְתַגּנֵּב ַעל ְקצוֹת ָה ֶאְצָבּעוֹת ֶאל ְשׂ ָפ ַתי –
וְִנ ְר ַדּם.
אָז ַה ָשּׁ ַמיִם ָה ְפכוּ ַרִכּים ְמאֹד
וְ ִח ְבּקוִּני.
וְָח ַשְׁב ִתּי אָז ֶשׁ ִמּי ֶשׁהוּ ָצִריְך ְלַגלּוֹת
ֶשׁ ֲאִני ִדּבּוּקוֹ ֶשׁאַָבד
אוֹ ֶשַׁנַּער רוִֹעים ָצִריְך ִלְראוֹת –
ֶשׁ ֲאִני ֲחִלילוֹ.
יחפות ְגּדוָֹלה ָשְׁכָנה ִבּי
וְיַָדי ָהיוּ ְתּלוּיוֹת ֲא ֻרכּוֹת וְַדקּוֹת ְלִצִדּי –
ְרפוּיוֹת ִמַגְּעגּוִּעים.
וְָרִצי ִתי ָכּלָ-כְּך ֶשׁ ִמּי ֶשׁהוּ יְִר ֶאה
ֶשׁ ַהַלּיְָלה ִה ְתַגּנֵּב ֶאל ְשׂ ָפ ַתי ַעל ְקצוֹת ֶאְצָבּעוֹת
–
וְִנ ְר ַדּם.
)רבקה מרים ,כסאות במדבר(
שיר השירים ג
א ַעל ִמ ְשָׁכּ ִבי ַבֵּלּילוֹת ִבּ ַקּ ְשׁ ִתּי ֵאת ֶשׁאָ ֲה ָבה ַנ ְפ ִשׁי
ִבּ ַקּ ְשׁ ִתּיו וְלֹא ְמָצא ִתיו .ב אָקוּ ָמה ָנּא וֲַאסוֹ ְב ָבה ָב ִעיר
ַבּ ְשּׁוִָקים וּ ָבְרחֹבוֹת ֲא ַב ְק ָשׁה ֵאת ֶשׁאָ ֲה ָבה ַנ ְפ ִשׁי
ִבּ ַקּ ְשׁ ִתּיו וְלֹא ְמָצא ִתיו .ג ְמָצאוִּני ַהשְֹּׁמִרים ַהסְֹּב ִבים
ָבּ ִעיר ֵאת ֶשׁאָ ֲה ָבה ַנ ְפ ִשׁי ְר ִאי ֶתם .ד ִכּ ְמ ַעט ֶשׁ ָע ַבְר ִתּי
ֵמ ֶהם ַעד ֶשׁ ָמָּצא ִתי ֵאת ֶשׁאָ ֲה ָבה ַנ ְפ ִשׁי ֲא ַחְז ִתּיו וְלֹא
אְַרֶפּנּוּ ַעד ֶשׁ ֲהֵביא ִתיו ֶאל ֵבּית ִא ִמּי וְֶאל ֶחֶדר הוָֹר ִתי.
ה ִה ְשׁ ַבּ ְע ִתּי ֶא ְתֶכם ְבּנוֹת יְרוּ ָשַׁלִם ִבְּצ ָבאוֹת אוֹ
ְבּאַיְלוֹת ַה ָשֶּׂדה ִאם ָתּ ִעירוּ וְִאם ְתּעוְֹררוּ ֶאת ָהאַ ֲה ָבה
ַעד ֶשׁ ֶתּ ְח ָפּץ .
ֶח ֶדר
" ַעד ֶשׁ ֲהֵביא ִתיו ֶאל ֵבּית ִא ִמּי וְֶאל ֶחֶדר הוָֹר ִתי".
כשהאדם מבקש להתכנס אל עצמו ,הוא נכנס
לחדרו .שם לצד המיטה המוכרת ,השידה ,החלון,
הוא נפרד מכל החוץ שדבק בו ,שם ,הוא עצמו
מונח בתוך עצמו .רק נפש אהובה תעבור את
מפתן הדלת ,תבוא בתוככי החדר.
)אווה קילפי ,הפרפר חוצה את הכביש(
שיר השירים ד
א ִהָנְּך יָָפה ַר ְעיָ ִתי ִהָנְּך יָָפה ֵעיַניְִך יוִֹנים ִמ ַבּ ַעד
ְלַצ ָמּ ֵתְך ַשׂ ְעֵרְך ְכֵּעֶדר ָה ִעִזּים ֶשָׁגְּלשׁוּ ֵמ ַהר ִגְּל ָעד .ב
ִשַׁנּיְִך ְכֵּעֶדר ַה ְקּצוּבוֹת ֶשׁ ָעלוּ ִמן ָהַר ְחָצה ֶשֻׁכָּלּם
ַמ ְת ִאימוֹת וְ ַשֻׁכָּלה ֵאין ָבּ ֶהם .ג ְכּחוּט ַה ָשִּׁני ִשׂ ְפתַֹתיְִך
וּ ִמְד ָבֵּריְך ָנאוֶה ְכֶּפַלח ָהִרמּוֹן ַר ָקּ ֵתְך ִמ ַבּ ַעד ְלַצ ָמּ ֵתְך.
ד ְכּ ִמְגַדּל ָדּוִיד ַצוָּאֵרְך ָבּנוּי ְל ַתְל ִפּיּוֹת ֶאֶלף ַה ָמֵּגן
ָתּלוּי ָעָליו כֹּל ִשְׁל ֵטי ַהִגּבּוִֹרים .ה ְשֵׁני ָשַׁדיְִך ִכּ ְשֵׁני
ֳע ָפִרים ְתּאוֹ ֵמי ְצ ִביָּה ָהרוֹ ִעים ַבּשּׁוֹ ַשִׁנּים .ו ַעד ֶשׁיָּפוּ ַח
ַהיּוֹם וְָנסוּ ַהְצָּלִלים ֵאֶלְך ִלי ֶאל ַהר ַהמּוֹר וְֶאל ִגּ ְב ַעת
ַהְלּבוָֹנה .ז ֻכָּלְּך יָָפה ַר ְעיָ ִתי וּמוּם ֵאין ָבְּך .
בוש ם.
"וְֵרי ַח ַשְׂלמַֹתיְִך ְכֵּרי ַח ְל ָבנוֹן" -קול ומראה וריח אין
בהן משום מעילה ,אומרים החכמים .כי כמו הקול
והמראה ,לא ניתן לאחוז בריח .וכמותם ,יודע
הריח היטב לאחוז בנו .כשאביב בחוץ הוא שולח
ריחות משכרים לכל עבר ,וקורא -החוצה! בית
המאפה הקטן מתחת לבית יפיץ ניחוחותיו ויאמר
לנו -היכנסו! בושם הגברת יאחז בו באיש וילחש
לו " -בוא"!
קינמון
ֲאהוָּב ִתי ָקְל ָתה ְפּרוּ ָסה ֶשׁל
ֶל ֶחם ִקָנּמוֹן וְאָז
ָמְר ָחה ֲעֶלי ָה ֶח ְמאָה וְאָז
ָמְר ָחה ֲעֶלי ָה ִרַבּת ַגְּרְג ֵרי-יַַער וְאָז
ָנְג ָסה ִמ ֶמָּנּה ְנִגי ָסה ְק ַטָנּה
וְ ִחיְָּכה
וְָהעוָֹלם ֵה ִאיר ִכְּבתֹם ֵשׁ ֶשׁת יְ ֵמי ַהְבִּריאָה
וְָכל ִפָּנּה ִמ ִפּנּוֹ ָתיו ִהִדּי ָפה ִנחוֹ ַח ֶשׁל
ִקָנּמוֹן.
)משה דור(
שיר השירים ה
ב ֲאִני יְ ֵשָׁנה וְִל ִבּי ֵער קוֹל דּוִֹדי דוֵֹפק ִפּ ְת ִחי ִלי ֲאחִֹתי
ַר ְעיָ ִתי יוָֹנ ִתי ַת ָמּ ִתי ֶשׁרֹּא ִשׁי ִנ ְמָלא ָטל ְקוֻּצּוֹ ַתי ְר ִסי ֵסי
ָליְָלה .ג ָפּ ַשׁ ְט ִתּי ֶאת ֻכּ ָתְּנ ִתּי ֵאיָכָכה ֶאְל ָבּ ֶשָׁנּה ָר ַחְצ ִתּי
ֶאת ַרְגַלי ֵאיָכָכה ֲא ַטְנֵּפם .ד דּוִֹדי ָשַׁלח יָדוֹ ִמן ַהחֹר
וּ ֵמ ַעי ָהמוּ ָעָליו .ה ַק ְמ ִתּי ֲאִני ִל ְפתַֹּח ְלדוִֹדי וְיַָדי ָנ ְטפוּ
מוֹר וְֶאְצ ְבּעַֹתי מוֹר עֵֹבר ַעל ַכּפּוֹת ַה ַמְּנעוּל .ו ָפּ ַת ְח ִתּי
ֲאִני ְלדוִֹדי וְדוִֹדי ָח ַמק ָע ָבר ַנ ְפ ִשׁי יְָצאָה ְבַד ְבּרוֹ
ִבּ ַקּ ְשׁ ִתּיהוּ וְלֹא ְמָצא ִתיהוּ ְקָרא ִתיו וְלֹא ָעָנִני .ז ְמָצ ֻאִני
ַהשְֹּׁמִרים ַהסְֹּב ִבים ָבּ ִעיר ִהכּוִּני ְפָצעוִּני ָנ ְשׂאוּ ֶאת
ְרִדיִדי ֵמ ָעַלי שְֹׁמֵרי ַהחֹמוֹת .ח ִה ְשׁ ַבּ ְע ִתּי ֶא ְתֶכם ְבּנוֹת
יְרוּ ָשָׁלִם ִאם ִתּ ְמְצאוּ ֶאת דּוִֹדי ַמה ַתִּגּידוּ לוֹ ֶשׁחוַֹלת
אַ ֲה ָבה אִָני.
מנעול
" ַק ְמ ִתּי ֲאִני ִל ְפתַֹּח ְלדוִֹדי" -אילו היה העולם ללא
פתחים ,ללא דלתות ,ללא מנעולים ,מישור אחד
מקצה עד קצה .או אז היו הבריות מביטות זו בזו,
ותיכף היה השיעמום פושה בכל .שהלא הדלת
והמנעול הם שמאפשרים את ההתייחדות ,את
הייחוד .רק סגירת הדלת מאפשרת את הפתיחה,
את ההיפתחות והמפגש.
ַעל ַה ֶדֶּלת ִנְכתֹּב:
"ָכּאן ָגִּרים!"
וְּנ ַחֶכּה ָלאֶֹשׁר.
עוֹד ְמַעט יִ ְת ַפּ ֶתּה
וְִנ ְסגֹּר ָעָליו
ְכּמוֹ ַמְלכֶֹּדת
ְגּדוָֹלה.
)אלי אליהו(
שיר השירים ו
א אָָנה ָהַלְך דּוֵֹדְך ַהיָָּפה ַבָּנּ ִשׁים אָָנה ָפָּנה דוֵֹדְך
וְּנ ַב ְק ֶשׁנּוּ ִע ָמְּך .ב דּוִֹדי יַָרד ְלַגנּוֹ ַלֲערוּגוֹת ַהבֶֹּשׂם
ִלְרעוֹת ַבַּגִּנּים וְִלְלקֹט שׁוֹ ַשִׁנּים .ג ֲאִני ְלדוִֹדי וְדוִֹדי ִלי
ָהרֶֹעה ַבּשּׁוֹ ַשִׁנּים .ד יָָפה אַ ְתּ ַר ְעיָ ִתי ְכּ ִתְרָצה
ָנאוָה ִכּירוּ ָשָׁלִם ֲאיָֻמּה ַכִּנְּדָגּלוֹת .ה ָה ֵס ִבּי ֵעיַניְִך
ִמֶנְּגִדּי ֶשׁ ֵהם ִהְר ִהי ֻבִני ַשׂ ְעֵרְך ְכֵּעֶדר ָה ִעִזּים ֶשָׁגְּלשׁוּ
ִמן ַהִגְּל ָעד .ו ִשַׁנּיְִך ְכֵּעֶדר ָהְר ֵחִלים ֶשׁ ָעלוּ ִמן ָהַר ְחָצה
ֶשֻׁכָּלּם ַמ ְת ִאימוֹת וְ ַשֻׁכָּלה ֵאין ָבּ ֶהם .ז ְכֶּפַלח ָהִרמּוֹן
ַר ָקּ ֵתְך ִמ ַבּ ַעד ְלַצ ָמּ ֵתְך.
עיניים
" ָה ֵס ִבּי ֵעיַניְִך ִמֶנְּגִדּי ֶשׁ ֵהם ִהְר ִהי ֻבִני" .אליפסה ואז
לבן .ואז עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול .ובעיגול
הפנימי ,השחור ,אם תביט היטב תמצא את
דמותך המשתקפת .שכך הוא טיבן של העיניים -
הן לא רק מביטות החוצה ,עיגול בתוך עיגול בתוך
עיגול הן שואבות את המתבונן בהן עמוק עמוק
פנימה.
ִהנֵּה ֶא ַקּח ֶאת ַמַבּט ֵעיַניְִך –
ִעְצבּוֹ ַה ָשּׁ ֵקטְ ,צחוֹקוֹ ַה ֵמּ ִאיר,
ָהרְֹך ַה ָשּׁ ֵקט ָהרוֹ ֵעף ִמ ֵמְּך,
ָהרוֹ ֵפא ְלִלִבּי ְכּ ֶמְר ַחב ַהִנּיר –
ִהנֵּה ֶא ַקּח ֶאת ַמַבּט ֵעיַניְִך,
ִהנֵּה ֶא ַקּח וְָצַרְר ִתּי ְבּ ִשׁיר…
)רחל(
שיר השירים ז
ז ַמה יִָּפית וּ ַמה ָנּ ַע ְמ ְתּ אַ ֲה ָבה ַבּ ַתֲּענוִּגים .ח זֹאת
קוֹ ָמ ֵתְך ָדּ ְמ ָתה ְל ָת ָמר וְ ָשַׁדיְִך ְלאַ ְשׁכֹּלוֹת .ט אָ ַמְר ִתּי
ֶא ֱעֶלה ְב ָת ָמר אֲֹחָזה ְבּ ַסְנ ִסָנּיו וְיְִהיוּ ָנא ָשַׁדיְִך
ְכּ ֶא ְשְׁכּלוֹת ַהֶגֶּפן וְֵרי ַח אֵַפְּך ַכּ ַתּפּוּ ִחים .י וְִחֵכְּך ְכּיֵין
ַהטּוֹב הוֵֹלְך ְלדוִֹדי ְל ֵמי ָשִׁרים דּוֵֹבב ִשׂ ְפ ֵתי יְ ֵשִׁנים .יא
ֲאִני ְלדוִֹדי וְָעַלי ְתּשׁוּ ָקתוֹ .יב ְלָכה דוִֹדי ֵנֵצא
ַה ָשֶּׂדה ָנִליָנה ַבְּכּ ָפִרים .יג ַנ ְשִׁכּי ָמה ַלְכָּר ִמים ִנְר ֶאה
ִאם ָפְּר ָחה ַהֶגֶּפן ִפּ ַתּח ַה ְסּ ָמַדר ֵהֵנצוּ ָהִרמּוִֹנים ָשׁם
ֶא ֵתּן ֶאת דַֹּדי ָלְך .יד ַהדּוָּד ִאים ָנ ְתנוּ ֵרי ַח וְַעל ְפּ ָת ֵחינוּ
ָכּל ְמָגִדים ֲחָד ִשׁים ַגּם יְ ָשִׁנים דּוִֹדי ָצ ַפְנ ִתּי ָלְך.
שדה
"ְלָכה דוִֹדי ֵנֵצא ַה ָשֶּׂדה" .כל בית צריך שדה .כל
אדם צריך שתהיה לו שדה שאליה יוכל לצאת.
בבית הוא שואף ,אוגר ,מתמלא ,בשדה הוא נושף,
מתפרץ ופורח .כדי לחיות ,על האדם לדלג בין
הפנים לבין החוץ ,בין השאיפה לבין הנשיפה ,רק
כך אפשר לנשום.
)אלתרמן ,כוכבים בחוץ(
שיר השירים ח
ה ִמי זֹאת עָֹלה ִמן ַה ִמְּד ָבּר ִמ ְתַרֶפֶּקת ַעל דּוָֹדהּ
ַתּ ַחת ַה ַתּפּוּ ַח עוַֹרְר ִתּיָך ָשׁ ָמּה ִח ְבַּל ְתָך ִא ֶמָּך ָשׁ ָמּה
ִח ְבָּלה יְָלַד ְתָך .ו ִשׂי ֵמִני ַכחוֹ ָתם ַעל ִלֶבָּך ַכּחוֹ ָתם ַעל
ְזרוֶֹעָך ִכּי ַעָזּה ַכ ָמּוֶת אַ ֲה ָבה ָק ָשׁה ִכ ְשׁאוֹל ִקְנאָה
ְר ָשֶׁפי ָה ִר ְשֵׁפּי ֵאשׁ ַשְׁל ֶהֶב ְתיָה .ז ַמיִם ַר ִבּים לֹא יוְּכלוּ
ְלַכבּוֹת ֶאת ָהאַ ֲה ָבה וְּנ ָהרוֹת לֹא יִ ְשׁ ְטפוּ ָה ִאם יִֵתּן
ִאישׁ ֶאת ָכּל הוֹן ֵבּיתוֹ ָבּאַ ֲה ָבה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
ח אָחוֹת ָלנוּ ְק ַטָנּה וְ ָשַׁדיִם ֵאין ָלהּ ַמה
ַנֲּע ֶשׂה ַל ֲאחֵֹתנוּ ַבּיּוֹם ֶשׁיְֻּד ַבּר ָבּהּ .ט ִאם חוֹ ָמה ִהיא
ִנ ְבֶנה ָעֶלי ָה ִטיַרת ָכּ ֶסף וְִאם ֶדֶּלת ִהיא ָנצוּר ָעֶלי ָה
לוּ ַח אֶָרז .י ֲאִני חוֹ ָמה וְ ָשַׁדי ַכּ ִמְּגָדּלוֹת אָז ָהיִי ִתי
ְבֵעיָניו ְכּמוְֹצ ֵאת ָשׁלוֹם.
תפוחים
הגפנים ,התפוחים ,האגסים ,הרימונים .שם,
בפרדס ובכרם נוכח הפיתוי בכל עבר ,כל
הצבעוניות העגלגלה הזו נראית כקריצה ,כרמיזה.
כאילו הטבע עצמו הוא משל לדבר מה אחר ,כאילו
הטבע כולו הוא שיר ,שיר השירים.
ַה ְפִּרי ַהָבּ ֵשׁל נוֹ ֵפל ְלתוְֹך יֵָדינוּ ַה ְפּשׁוּטוֹת
ִכּ ְפִרי ָבּ ֵשׁל.
הוּא ָמֵלא וְיֶָפה וְּלִע ִתּים ְמֻצ ָמּק וְָקמוּט
אְַך ְמ ִתיקוּתוֹ כֹּה ַעָזּהֲ .חִרי ָפה.
ֲאַנ ְחנוּ אוִֹרים ,וּבוְֹצִרים וְקוֹ ְט ִפים וְזוֹ ְמִרים וּמוֹ ְס ִקים
וְגוֹ ְד ִדים
וְַגם בּוִֹכים ִמ ִשּׂ ְמ ָחה.
ְלָכל ְפִּרי ַמ ְת ִאי ִמים ִמָלּהְ ,כִּעטּוּר
אוֹ ִשׂ ְמָלה ֲחָד ָשׁה.
ָכּל הוֹ ָשׁ ַטת יָד ִל ְקטֹף ְפִּרי
ִהיא ְל ִחיַצת יָד ִעם ַה ַחיִּים,
ִהיא ִשׁיר.
וְ ָת ִמיד ִנְבֶכּה
ַגּם ַעל ַהיִֹּפי ַהֶזּה
)אסתר אטינגר(