The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.

קוטנר, מדו קיום לחברה משותפת - שינוי פרדיגמה בבניית שלום

Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search
Published by Givat Haviva Publications, 2019-09-18 09:11:13

קוטנר, מדו קיום לחברה משותפת - שינוי פרדיגמה בבניית שלום

קוטנר, מדו קיום לחברה משותפת - שינוי פרדיגמה בבניית שלום

‫מדו‪-‬קיום לחברה משותפת‪ :‬שינוי פרדיגמה בבניית שלום בין‪-‬קהילתי בין יהודים וערבים בישראל‬

‫ד"ר רן קוטנר‪1‬‬

‫תקציר‪:‬‬
‫השיח הנוגע לתהליכי בניית שלום בין‪-‬קהילתי בין יהודים וערבים עובר שינויים משמעותיים בשנים‬
‫האחרונות‪ .‬מהתוצאה הרצויה של "דו‪-‬קיום" (‪ ,)co-existence‬ניתן לראות שינוי הדרגתי לעבר בניית "חברה‬
‫משותפת" (‪ .)shared society‬מאמר זה מציע כי מעבר זה מייצג שינוי פרדיגמה‪ ,‬שיש להכיר ולהביאו בחשבון‪,‬‬
‫בייחוד על ידי פעילים בתחום בניית השלום ויישוב הסכסוכים‪ .‬החלק הראשון מתאר מספר הסברים כלליים‬
‫לשינוי מגמה זה בהקשר של יחסים בין יהודים וערבים בישראל‪ .‬החלק השני יציע בסיס תיאורטי לשינוי‬
‫הפרדיגמה‪ ,‬מתפיסה אינדיבידואליסטית לתפיסה התייחסותית (‪ )relational‬של העצמי‪ .‬חלק זה יטען כי שינוי‬
‫הפרדיגמה מאינדיבידואליזם להתייחסותיות (‪ )relationality‬מצוי בהלימה עם המעבר ל"חברה משותפת"‬
‫ועם הציפיה לפיתוח מסגרת מבוססת‪-‬דיאלוג לחיים משותפים‪ .‬החלק השלישי יציג את העבודה הנעשית על‬
‫ידי גבעת חביבה כמקרה בוחן‪ ,‬תוך שימת דגש על ההנחות ההתייחסותיות אותן ניתן למצוא במתודולוגיה‬

‫המוצגת‪ ,‬מתודולוגיה שנועדה לטפח חברה משותפת בין יהודים וערבים בישראל‪.‬‬

‫‪ .I‬מעברים‪ :‬מדו‪-‬קיום לחברה משותפת במאמצי בניית שלום בישראל‬

‫מבוא‬

‫השיח הנוגע לתהליכי בניית שלום בין‪-‬קהילתי בין יהודים וערבים עובר שינויים משמעותיים בשנים‬
‫האחרונות‪ .‬מהתוצאה הרצויה של "דו‪-‬קיום"‪ ,‬ישנו כעת שינוי הדרגתי לעבר "חברה משותפת"‪ .‬שינוי זה נובע‬
‫מאכזבה מחזון הדו‪-‬קיום ומההבנה כי מדובר בחזון צר ולא‪-‬מספק של חברה לכידה (סלומון ועיסאווי‪.)2009 ,‬‬
‫לטענתי‪ ,‬שינוי זה מבקש לטפח תפיסה דיאלוגית של אינטראקציה בין אנשים וקבוצות‪ ,‬במסגרתה קבוצות‬
‫ופרטים משתתפים בתהליך מתמשך של הבנייה בצוותא של מציאותם המשותפת‪ ,‬עתידם המשותף ואף זהותם‬
‫המשותפת‪ .‬במאמר זה אציע הבהרה קונספטואלית לשינוי זה‪ ,‬תוך טענה כי השינוי מצוי בהלימה עם שינוי‬
‫פרדיגמה מגישות מסורתיות יותר‪ ,‬לתפיסה התייחסותית (‪ )relational‬בכל הנוגע לאינטראקציה אנושית‬
‫ולהתמרת קונפליקטים‪ .‬בעוד הגישות המסורתיות הן אינדיבידואליסטיות ביסודן‪ ,‬ורואות בצדדים ישויות‬
‫נפרדות לחלוטין בעיקרם‪ ,‬שיש למלא אחר האינטרסים שלהן‪ ,‬התפיסה ההתייחסותית אוחזת בהנחות יסוד‬
‫שונות בנוגע לתלות‪-‬הגומלין וההוויה‪-‬המשותפת של בני אדם‪ ,‬ממנה גם נובעות גישות שונות להתמרת‬
‫קונפליקטים‪ .‬חוקרים בולטים בתחום יישוב הסכסוכים כבר מקדמים במשך מעל לשני עשורים גישות‬
‫התייחסותיות ליישוב סכסוכים (ר' למשל ‪,)Bush & Folger, 1994, 2005 Winslade & Monk, 2000, 2008‬‬
‫אולם היסודות ההתייחסותיים שיוצגו במאמר זה שונים‪ .‬מאמר זה מציע מודל דיאלוגי‪-‬התייחסותי‬

‫‪ 1‬מרצה בכיר‪ ,‬התכנית ללימודי שלום ויישוב סכסוכים‪ ,‬אונ' חיפה; יועץ אקדמי‪ ,‬גבעת חביבה‪ .‬מאמר זה הנו תרגום של‬
‫המאמר ‪Kuttner, R. (2017). From Co-existence to Shared Society: A Paradigm Shift in Intercommunity‬‬

‫‪Peacebuilding Among Jews and Arabs in Israel. Negotiation and Conflict Management Research 10(3): 179-198.‬‬

‫‪1‬‬

‫לאינטראקציות אנושיות‪ ,‬כמו גם הבנה דיאלוגית‪-‬התייחסותית של מושג החברה המשותפת‪ ,‬ממנה נגזרות‬
‫אסטרטגיות התערבות שונות המיועדות לסייע בהבניית חברה משותפת בפועל‪.‬‬

‫טיפולוגיות שונות קיימות בספרות הישראלית בנוגע לחברה משותפת‪ ,‬כפי שיוצגו בהמשך‪ .‬עם זאת‪ ,‬הבסיס‬
‫התיאורטי של הרעיון עוד לא נחקר למטרות שיפור ההבנה של שינוי הפרדיגמה הנדרש במעבר מדו‪-‬קיום‬
‫לחברה משותפת‪ .‬מאמר זה יציג יסודות תיאורטיים אלו‪ ,‬ולצדם מקרה בוחן במסגרתו נעשים מאמצים לפתח‬
‫פרקטיקות הלכה למעשה‪ ,‬המצויות בהלימה עם היסודות הללו‪ .‬ההנחה העומדת בבסיס מאמר זה היא‬
‫שהבהרה של הבסיס התיאורטי חשובה לביסוס פרקטיקות אלה ולפיתוח עתידי שיטתי של דרכי פעולה‪,‬‬

‫שיקדמו בניית חברה משותפת‪.‬‬

‫רקע‬

‫באופן היסטורי‪ ,‬השיח העוסק ביחסי יהודים‪-‬ערבים בישראל סבב סביב דו‪-‬קיום‪ .‬דרכי פעולה התמקדו‬
‫במאמצים לקידום דו‪-‬קיום בפועל ונועדו לסייע ליהודים ולערבים למצוא דרכים נעימות יותר לחיות זה לצד‬
‫זה בישראל (כהנוב‪ .)2010 ,‬המונח דו‪-‬קיום היה בשימוש בעיקר ע"י יהודים ששאפו להיות בדיאלוג עם‬
‫הערבים‪ ,‬להכיר לקהילות היהודיות את התרבות והמנהגים של הקהילות הערביות השכנות‪ ,‬ולהפחית את‬
‫העוינות והסטריאוטיפיזציה בין שתי הקבוצות‪ .‬הרעיון היה קרוב ברוחו לתפיסה האמריקנית של "נפרדים אך‬
‫שווים"‪ ,‬ונוסד על בסיס תיאוריית המגע (‪ ,)Contact Theory‬שטענה כי ניתן להפחית מתחים בין‪-‬קבוצתיים‬
‫על ידי יצירת תנאים למגע חיובי בין משתתפים משתי הקבוצות‪ .‬לפי גישה זו‪ ,‬בכך שיצרו סביבה שוות‪-‬מעמד‬
‫העובדת על בניית יחסים של קרבה ואינטימיות‪ ,‬המשתתפים מתקרבים זה לזה ומפחיתים את העוינות‬

‫ביניהם (‪.)Amir, 1969, 1976; Pettigrew, 1998‬‬

‫בשנות ה‪ 90-‬החלה להימתח ביקורת על מאמצים לדו‪-‬קיום שהתבססו על תיאוריית המגע‪ .‬הביקורת טענה כי‬
‫במודל זו נמנעים משאלות פוליטיות קשות וחוששים מהיחלשות הזהויות הנפרדות של הקבוצות‪ ,‬וכי בפועל‬
‫ישנו צורך להעלות ולהתעמת עם שאלות פוליטיות מהותיות של חוסר‪-‬שוויון מבני בחברה (חלבי ‪Abu- ;2000‬‬
‫‪ .)Nimer, 1999, 2001, 2004‬מפגשים שהתבססו על תיאוריית המגע נתפסו על ידי מותחי הביקורת‬
‫כמניפולטיביים‪ ,‬שמטרתם לשמר את מבנה הכוח הקיים ללא התבוננות ביקורתית או נכונות לשקול מחדש‬
‫יחסי כוח של מיעוט‪-‬רוב ונושאים של חוסר שוויון‪ .‬מניפולציה זו נתפסה כמצפוניות מזויפת של השמאל‬
‫היהודי‪ ,‬שסירב לראות את הדיכוי המושרש המתקיים בחברה הישראלית כלפי המיעוט הערבי‪ .‬הדיכוי וחוסר‬
‫השוויון המבני הוליד טרמינולוגיה חדשה ומודלים חדשים להנחיית קבוצות יהודיות‪-‬ערביות‪ ,‬שהדגישו כי‬
‫לפני השאיפה ל"דו‪-‬קיום"‪ ,‬צריך להתמקד ב"קיום" הערבי‪ ,‬בשיפור תנאי המחיה והענקת זכויות אזרחיות‪.‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬בשלהי שנות ה‪ 90-‬ותחילת שנות האלפיים‪ ,‬מודל העימות (‪ )confrontation model‬הפך פופולרי‪ .‬לפי‬
‫מודל זה להבאת יהודים וערבים יחדיו‪ ,‬הדינמיקה הבין‪-‬קבוצתית במפגשים מייצגת את היחסים בין שתי‬
‫הקבוצות במרחב הישראלי הבלתי‪-‬שוויוני והלא‪-‬צודק‪ .‬הפגישה לכן מדמה מפגש בין שתי זהויות הסבוכות‬
‫ביחסי כוח‪ ,‬בעלות גישה לא‪-‬שוויונית למשאבים ובמעמד לא‪-‬שווה (חלבי‪ .)2000 ,‬המשתתפים מועצמים לבטא‬
‫את הזהות התוך‪-‬קבוצתית שלהם‪ ,‬והמתחים או העימותים שנוצרים במפגשים מעין אלו בין יהודים וערבים‬

‫‪2‬‬

‫משמשים לסייע למשתתפים להבין את הדינמיקה החברתית‪ ,‬בכדי שיוכלו לפתח כלפיה עמדה ביקורתית‪.‬‬
‫חוסר השוויון מובא לתשומת לב המשתתפים והספירה הפוליטית נותרת במוקד השיחות‪ ,‬במקום לשים דגש‬
‫על ביסוס יחסים ברמה הבין‪-‬אישית‪ ,‬האינטימית‪ ,‬כפי שעושה תיאוריית המגע‪ .‬לפי מודל העימות‪ ,‬הזהויות‬
‫הלאומיות של המשתתפים מקבלות חיזוק והסכסוך בין שתי ישויות מוגדרות‪-‬היטב אלו נמצא במוקד העניין‪.‬‬
‫מצב זה מעניק כוח לערבים להביע את זהותם ומעודד יהודים לבחון את חוסר השוויון החברתי או האלימות‬

‫בה הם נוטלים חלק‪.‬‬

‫כיום בישראל קיימות הגדרות מגוונות של מטרות מפגשי יהודים‪-‬ערבים; הרצף נע בין עימות של זהויות‬
‫קולקטיביות פוליטיות‪-‬חברתיות נתונות המדגישות את הפילוג והפיצול‪ ,‬לתהליכים מבוססי‪-‬יחסים‬
‫המדגישים את המכנה האנושי המשותף ושואפים לדו‪-‬קיום (‪ .)Kahanoff, 2016‬עם זאת‪ ,‬כחלק מהמרד כנגד‬
‫מפגשים מבוססי תיאוריית המגע‪ ,‬ועל בסיס הביקורת שנמתחה הן על מודל תיאוריית המגע והן על מודל‬
‫העימות‪ ,‬סינתזה חדשה הפכה פופולרית יותר בשנים האחרונות‪ ,‬הקוראת לטיפוח תפיסות של "אזרחות‬
‫משותפת" (‪ )shared citizenship‬ו"חיים משותפים" (‪ .)shared living‬תפיסות אלו טומנות בחובן הן תגובה‬
‫לתהליכי הדחיה והניכור של ערבים מהמרחב החברתי‪ ,‬נושא שזכה לתשומת לב מסוימת במודל תיאוריית‬
‫המגע‪ ,‬והן שאיפה לקיום דיאלוג המבוסס על מאמצים קולקטיביים ליצירת אחדות ומציאת דרך חיים‬
‫מוסכמת בחברה הישראלית‪ .‬מאמצים מסוג זה כוללים טיפוח הגדרה חברתית למושג האזרחות הישראלית‪,‬‬
‫במקום הגדרות אתניות או דתיות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בדו"ח חשוב שנכתב בעקבות האירועים הטרגיים שהובילו להרג‬
‫‪ 13‬אזרחים ערבים‪-‬ישראליים על ידי משטרת ישראל בהפגנה הגדולה שהתרחשה בגליל בשנת ‪ ,2000‬הוועדה‬
‫שהוקמה הביאה בפני משרד החינוך המלצות‪ ,‬שהתמקדו בחינוך לחיים משותפים‪ .‬הוועדה הגדירה שותפות‬
‫(‪ )partnership‬כך‪" :‬מושג השותפות כפי שהוגדר ע"י הוועדה כולל משמעויות משלימות אחדות‪ :‬שוויון בין‬
‫השותפים‪ ,‬כבוד ולגיטימציה הדדיים‪ ,‬הכרה בזכות הקיום הלאומי והתרבותי של כל צד‪ ,‬קיומם של יחסים‬
‫חיוביים והוגנים תוך דיאלוג אמפתי ורגיש‪ ,‬תחושת אחריות משותפת וחתירה משותפת לשלום" (סלומון‬
‫ועיסאווי ‪ ,2009‬עמ' ‪ .)5‬נקודת מבט זו מתייחסת להדרה החברתית של ערבים בצורה שונה ממודל העימות או‬
‫מודל תיאוריית המגע‪ .‬השינוי מדו‪-‬קיום לחיים‪-‬משותפים יוצר שינוי מתפיסה מבחינה ומפרידה של אזרחות‪,‬‬
‫לתפיסה אינטגרטיבית תוך בניית יחסי קירבה לצד הצגת חזון של שינוי מהותי‪ ,‬מבני ויסודי ביחסי הכוח בין‬

‫הרוב היהודי והמיעוט הערבי‪.‬‬

‫נקודת המבט של חברה‪-‬משותפת‪ ,‬כפי שצוין‪ ,‬תופסת אחיזה בהדרגה והופכת לפופולרית יותר ויותר‪ .‬בעמודים‬
‫הבאים אטען כי השינוי בתפיסה טומן בחובו שינוי שהוא יותר פרדיגמטי בנוגע לשותפות ולחיים משותפים‬
‫בישראל‪ .‬כמו כן‪ ,‬בכדי לטפח את הלך הרוח ודרכי הפעולה שמבנות חברה משותפת יש צורך בהבנה כי אכן‬
‫מדובר בשינוי פרדיגמה‪ .‬ללא חזון ברור של הבסיס הפילוסופי‪ ,‬יהיה קשה להבטחה הטמונה ברעיון החברה‬

‫המשותפת להתממש‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫‪ .II‬הפרדיגמה ההתייחסותית והיסודות הדיאלוגיים של חברה משותפת‬

‫יסודות פילוסופיים‬
‫במאה העשרים ואל תוך המאה העשרים ואחת ישנה נטייה גוברת והולכת להטיל ספק במושג ה"עצמי" (‪)self‬‬
‫כפי שנתפס במסורת בת ‪ 2500‬השנים של הפילוסופיה המערבית‪ .‬עומדת לשאלה המסגרת המחשבתית‬
‫האריסטוטלית‪ ,‬שהיא הבסיס להגות וללוגיקה המערבית‪ ,‬שהינה מערכת פילוסופית המבוססת על קטגוריית‬
‫ה"עצם" (‪ .)substance‬לפי תפיסה זו‪ ,‬לכל אובייקט ישנה ליבה או מהות פנימית – ישות אונטולוגית המבטאת‬
‫את תכונותיו המהותיות‪ .‬הכרת מהות האובייקט‪ ,‬לפי המחשבה האריסטוטלית‪ ,‬מצריכה את חשיפת זהותו‬
‫העצמית‪ ,‬ואת תכונותיו הפנימיות הבלתי‪-‬משתנות‪ .‬תכונות אלו אינן מושפעות – ומכאן בלתי‪-‬תלויות –‬
‫במשתנים חיצוניים‪ ,‬כגון תכונותיהם של אובייקטים אחרים‪ .‬ידיעת האובייקט‪ ,‬לפי תפיסה זו הרווחת כאמור‬

‫במערב‪ ,‬משמעותה לדעת מהן התכונות המהותיות‪ ,‬הבלתי‪-‬תלויות‪ ,‬הבלתי‪-‬מופרות והבלתי‪-‬משתנות שלו‪.‬‬

‫מנקודת מבט זו נגזרת תפיסת העצמי האנושי במונחים אינדיבידואליסטים‪ ,‬כלומר – באופן השואף לקבע את‬
‫עצמאות הפרט דרך ההיכרות עם הליבה הפנימית שלו‪ ,‬הבלתי‪-‬תלויה והבלתי‪-‬משתנה‪ .‬עמנואל קאנט‪,‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬פותח את מאמרו המכונן "תשובה לשאלה‪ :‬נאורות מהי" עם ההגדרה הבאה‪" :‬נאורות היא יציאת‬
‫האדם מחוסר בגרותו‪ ,‬שהוא עצמו אשם בה‪ .‬חוסר בגרות הוא אי‪-‬יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי‬
‫הדרכת הזולת‪ .‬אשמה בחוסר‪-‬בגרות קיימת‪ ,‬אם סיבתו איננה חוסר שכל‪ ,‬אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש‬
‫בו בלי הדרכת הזולת‪ – !Sapere aude .‬אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! – היא איפוא סיסמת הנאורות"‬
‫(קאנט‪ ,1794 ,‬עמ' ‪ .)45‬זוהי תפיסה של טבע האדם המדגישה נבדלות‪ ,‬אוטונומיה‪ ,‬אינדיבידואליזם‬

‫ואינטרסים‪-‬עצמיים‪.‬‬

‫ההגות במאה העשרים באופן כללי מאופיינת בנטייה מתמדת להטיל ספק ביסודות אלו‪ ,‬וממנה עולות תהיות‬
‫אונטולוגיות בנוגע למטאפיזיקה האריסטוטלית והפילוסופיה של תקופת הנאורות‪ ,‬בנוגע לגורם האנושי‪,‬‬
‫הסובייקט‪ ,‬או העצמי‪ .‬מראשית המאה העשרים מוצעות הבנות חלופיות לעצמי‪ ,‬כישות הממוקמת ומוגדרת‬
‫בנפרד ובנבדל מאוסף היחסים וההקשרים שבתוכו היא מתפקדת‪ 2.‬בסכמם באופן ביקורתי את תפיסת העולם‬

‫והערכים האינדיבידואליסטים על החברה האמריקאית‪ ,‬בלה ואח' טוענים כי‪:‬‬

‫בזמנים של שגשוג כלכלי‪ ...‬אמריקאים דמיינו אינדיבידואליזם כמדריך פוליטי ומוסרי העומד בפני‪-‬‬
‫עצמו‪ .‬בזמנים של קשיים חברתיים כגון בזמננו אנו‪ ,‬הם מתפתים לומר כי על הפרט לדאוג‬
‫לאינטרסים של עצמו‪ .‬עם זאת‪ ,‬רבים מאתנו חשו כי הן בזמני שגשוג והן בזמני קושי‪ ,‬עדיין חסר‬
‫דבר מה באוסף הערכים האינדיבידואליסטי‪ ,‬שכן אינדיבידואליזם לבדו אינו מאפשר לאדם להבין‬
‫מציאויות בסיסיות מסוימות בחייו‪ ,‬בייחוד התלות‪-‬ההדדית שלו באחרים‪ .‬מציאויות אלו הופכות‬
‫בולטות יותר ויותר כאשר מאמציו של אדם אחד לבדו אינם מספיקים בכדי לעמוד בדרישות החיים‬

‫(‪.)Bella at al., 1996, p.9‬‬

‫‪ 2‬ניטשה (‪ ,)Nietzsche‬היידגר (‪ ,)Heidegger‬ויטגנשטיין (‪ ,)Wittgenstein‬פוקו (‪ )Foucault‬ודרידה (‪ )Derrida‬הם הוגים חשובים‬
‫שהעבירו ביקורת על ההבנה המקובלת של העצמי‪ .‬פנומנולוגיה (‪ ,)Phenomenology‬הרמנויטיקה (‪ )Hermeneutics‬ופוסט‪-‬‬
‫סטרוקטואליזם (‪ )Post-structualism‬הם זרמים מרכזיים ביצירת השינוי בגישה האינטלקטואלית‪ ,‬כל אחד מהם עם ביקורתו‬

‫הייחודית על היסודות המערביים השולטים והמונח המקובל של "עצמי"‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫נטייה זו להטיל ספק ולחפש חלופות למטאפיזיקה האריסטוטלית ולנקודת המבט האינדיבידואליסטית‬
‫חודרת גם לתיאוריה ולפרקטיקה של יישוב סכסוכים ובניית שלום‪ .‬בהתבסס על חלופות אלו‪ ,‬כפי שיתואר‬
‫בהמשך‪ ,‬הוקמו מודלים חדשים להתמרת סכסוכים שעל מומחי קונפליקטים (‪)conflict specialists‬‬

‫והעוסקים בבניית שלום להביא בחשבון כבעלי ערך על רקע השינויים ברוח התקופה‪.‬‬

‫התייחסות התייחסותית‬

‫התפיסה ההתייחסותית של העצמי המובאת כאן כאלטרנטיבה לתפיסה האינדיבידואליסטית‪ ,‬מעבירה את‬
‫המיקוד מהאינדיבידואל לתחום היחס וההתייחסותיות (‪ ;)relatedness‬העצמי נתפס כתוצר מתגבש‪ ,‬משתנה‪-‬‬
‫תדיר‪ ,‬של האינטראקציה של הפרט עם סביבתו‪ .‬העצמי מובנה (‪ )constructed‬בתוך אינטראקציות ומתוכן‪,‬‬
‫בתהליך הבניה מתמשך‪ ,‬בתוך זרם המגע של הפרט עם עולמו‪ ,‬במסגרתו הוא לא רק נותן ביטוי אלא גם מקבל‬
‫ביטוי לערכיו ולחזונו‪ ,‬בתואם ומתוך ההקשר‪ ,‬וזאת בניגוד לאוסף ערכים ותפיסות שהן קבועות אותן הפרט‬
‫כופה על העולם שסביבו‪ .‬המציאויות שלנו מעוצבות על ידי החוויות שלנו והאינטראקציות שלנו עם אחרים‪.‬‬
‫הבניה חברתית (‪ )social constructionism‬היא גישה המטילה ספק בהנחה הנלקחת כמובנת‪-‬מאליה שהאדם‬
‫האינדיבידואלי‪ ,‬הפעולה האינדיבידואלית‪ ,‬או המחשבה האינדיבידואלית‪ ,‬מהווים יחידה מתבקשת לניתוח‬
‫עבור אלו המעוניינים להבין את העולם החברתי‪ .‬במקום זאת‪ ,‬תפיסת ההבניה החברתית מדגישה דפוסי‬
‫אינטראקציה‪ ,‬ותהליכים התייחסותיים אשר מתוכם אנו בונים את האינדיבידואליות שלנו‪ .‬גרגן טוען כנגד‬
‫החשיבה הדומיננטית בעולם המערבי‪ ,‬המבוססת על תפיסת האדם כישות תחומה‪ .‬יחסים‪ ,‬לפי האלטרנטיבה‬
‫אותה הוא מציג‪ ,‬אינם נתפסים כתופעה רגעית שיכולה להתרחש כאשר שני פרטים אוטונומיים מתכנסים;‬
‫במקום זאת‪ ,‬יחסים קודמים לתפיסת העצמי‪ ,‬שכן מתוכם ובתוכם העצמי מגיח‪ ..." :‬כל פעולה מובנת נולדת‪,‬‬
‫מתקיימת ו‪/‬או נכחדת בתוך התהליך המתמשך של יחסים‪ .‬מנקודת מבט זו אין עצמי מבודד או חוויה פרטית‬
‫לחלוטין‪ .‬במקום זאת‪ ,‬אנו מתקיימים בעולם של הבניה‪-‬במשותף (‪ .)co-constitution‬אנו תמיד מתכוננים‬

‫מתוך יחסים" (‪.)Gergen, 2009, p. 15‬‬

‫הדוגלים בהבניה חברתית שואפים להסיר את המשמעות מתוך ראשו של הפרט‪ ,‬ולהעבירה במקום זאת אל‬
‫המרחב בו אנשים "מתנהלים יחדיו" או פועלים‪-‬הדדית (‪ .)Gergen, 1999‬הבנה חברתית‪ ,‬הוא מסביר‪ ,‬אינה‬
‫עניין של חדירה לפרטיות הסובייקטיבית של האחר‪ ,‬אלא הישג התייחסותי התלוי בתיאום‪ ,‬קו‪-‬אורדנציה של‬
‫פעולות‪ .‬ישנו צורך לתאם משמעות‪ ,‬תוך הבנה שהמשמעות נובעת רק דרך אינטראקציה‪ ,‬מתוך ובתוך‬
‫התייחסותיות‪ .‬משמעות איננה רכוש של הפרט‪ ,‬או של אנשים נפרדים‪ ,‬אלא "רכוש מתכונן מתוך פעולה‬
‫מתואמת" (‪ .)Gergen, 1999, p. 145‬ישנו צורך לעבור מדיבור וחשיבה על העולם אל מה ששוטר מכנה‬
‫"חשיבה מתוך ויחד" (‪ :)withness thinking‬להיות מודעים למשמעות כפי שזו מתגלית ונפתחת‪ ,‬ולהשפיע על‬

‫זרימת תהליכים מתוך המעורבות החיה שלנו בהם (‪.)Shotter, 2006‬‬

‫‪5‬‬

‫התייחסותיות בספרות יישוב הסכסוכים‬

‫את הגישה המטילה ספק בעצמי כישות קבועה‪ ,‬עצמאית ונבדלת‪ ,‬ניתן למצוא גם בספרות עכשווית בתחום‬
‫יישוב הסכסוכים בדרכים אלטרנטיביות (‪ .)Alternative Dispute Resolution, ADR‬הגישה‬
‫הטרנספורמטיבית (‪ )Transformative Approach‬לגישור הייתה הראשונה לערער על הפרדיגמה השלטת בנוגע‬
‫להבנת העצמי האנושי ומטרות תהליך הגישור‪ ,‬לטובת גישה התייחסותית‪ .‬בוש ופולג'ר טענו כי החזון של‬
‫המגשר לתהליך הגישור לא צריך להיות הסיפוק של האינטרסים והצרכים המובדלים של הפרטים והקבוצות‬
‫בדיון‪ ,‬אלא בהתמרה (טרנספורמציה) של אינטראקציית הקונפליקט של בעלי העניין‪ .‬התמרה זו מתרחשת הן‬
‫דרך חווית הנפרדות (‪ )separateness‬שלהם‪ ,‬בעזרת העצמת העצמי‪ ,‬והן דרך המחוברות (‪)connectedness‬‬
‫שלהם‪ ,‬בעזרת ההכרה באחר‪ .‬לפי תפיסת העולם ההתייחסותית אותה מציעים בוש ופולג'ר‪ ,‬אינדיבידואלים‬
‫"נראים הן כנפרדים והן כמחוברים‪ ,‬הן כמובחנים והן כדומים‪ ...‬במידה מסוימת אוטונומיים‪ ,‬מודעים‪-‬לעצמם‬
‫ובעלי אינטרס‪-‬עצמי‪ ,‬אבל גם במידה מסוימת מקושרים‪ ,‬רגישים ומגיבים לאחרים" ( ‪Bush & Folger, 1994,‬‬
‫‪ .)p. 242‬מודעות לסוכנות (‪ )agency‬ולחיבור היא המהות של המודעות האנושית ושל זהותנו כבני אדם‪ ,‬כך‬
‫לטענתם; סכסוך "מנכר [את בעלי העניין] מתחושת הכוח שלהם והחיבור לאחרים‪ ,‬ובכך מפריע וחותר תחת‬
‫האינטראקציה ביניהם כבני אדם" (‪ .)Bush & Folger, 2005, p. 46‬יכולתם של בעלי העניין להפעיל את טבעם‬

‫ההתייחסותי דורשת שיחוו הן נבדלות והן מחוברות‪ ,‬הן חוזק של העצמי והן התייחסותיות לאחרים‪.‬‬

‫גישת הגישור הנרטיבי (‪ ,)narrative approach‬כפי שהוצגה בידי קוב (‪ )Cobb, 1994‬ובידי ווינסלייד ומונק‬
‫(‪ ,)2000,2008‬מציעה מסגרת המערערת אף היא על הנחות היסוד שבבסיס הפילוסופיה המערבית‪ .‬גישה זו‬
‫מציעה הן למגשרים והן לבעלי העניין לטפח נקודת מבט שונה מהמקובל לגבי הגדרת העצמי‪ .‬ווינסלייד ומונק‬
‫גם מדגישים את העובדה שהאופן לפיו המגשר מבין את מושג העצמי הוא בעל השפעה מכרעת על האופן בו‬
‫הוא מבין את תהליך הגישור‪ ,‬ועל פעולותיו הלכה למעשה‪ .‬בהלימה עם פילוסופיה פוסט‪-‬מודרניסטית‪ ,‬הם‬
‫מבקרים את הרעיון לפיו העצמי מכיל ליבה קבועה ונבדלת; הם מדגישים כי נחוץ מעבר מנקודת המבט‬
‫הקשיחה‪ ,‬הקבועה והבנויה‪-‬היטב של כל אחד מהצדדים‪ ,‬אל חזון של העצמי כנבנה בתוך דפוסים חברתיים‬
‫ופרקטיקות של שיח‪ .‬ווינסלייד ומונק מבקרים את המודלים המסורתיים‪ ,‬מכווני‪-‬האינדיבידואל‪ ,‬לניתוח‬
‫אינטראקציית סכסוכים ולגישור‪ .‬הם טוענים כי "פתרון‪-‬בעיות וגישות מבוססות‪-‬אינטרסים מדגישות את‬
‫הפרט כזהות עצמאית‪ ,‬יציבה‪ ,‬אחת‪ ,‬בעלת ביקורת‪-‬עצמית ומוטיבציה‪-‬עצמית‪[ ...‬בעוד ש‪ ]-‬דרך עדשה פוסט‪-‬‬
‫מודרניסטית‪ ,‬זהות איננה קבועה‪ ,‬ואף איננה נותרת ללא שינוי בחייו של הפרט בעוברו מהקשר אחד למשנהו"‬
‫(‪ .)Winslade & Monk, 2000, p. 44-45‬הגישה הנרטיבית גורסת כי אנשים חיים את חייהם לא על פי דחפים‬
‫ואינטרסים פנימיים‪ ,‬אלא על‪-‬פי נרטיבים (סיפרים)‪ ,‬המובנים באופן התייחסותי בתוך השיח החברתי בו הם‬
‫משתתפים‪ .‬אנשים מבססים קוהרנטיות בנוגע לעצמם דרך הנרטיבים אותם הם מבנים‪ ,‬ובמהלך סכסוך‬
‫נרטיבים אלו הופכים מקוטבים ומפלגים ("אנחנו"‪"/‬הם"‪" ,‬טוב"‪"/‬רע"‪" ,‬קורבנות"‪"/‬מקרבנים")‪ .‬כדי לגרום‬
‫להתמרה באינטראקציית הסכסוך‪ ,‬לפי הגישה הנרטיבית‪ ,‬יש צורך לערער ולפרק את ההבניה של סיפורי‬

‫הקונפליקט‪ ,‬כך שסיפור אלטרנטיבי‪ ,‬משותף‪ ,‬יוכל להיבנות‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫הן הגישה הטרנספורמטיבית והן הגישה הנרטיבית מציעות חזון להתמרה השונה מעקרונות ההתייחסותיות‬
‫המוצעות במאמר זה‪ .‬בעוד הגישה הטרנספורמטיבית מעצימה את יכולת הפעולה של המשתתפים ומחזקת את‬
‫תחושת העצמי שלהם‪ ,‬מובן זה של העצמה אינו מצוי בהלימה עם הבניית הזהות המשותפת דרך ומתוך‬
‫אינטראקציה בין‪-‬אנושית‪ .‬הגישה הטרנספורמטיבית לפיכך גם לא תוכננה לטפח מודעות התייחסותית כפי‬
‫שמתוארת במאמר זה‪ 3.‬נוסף על כך‪ ,‬הגישה הנרטיבית‪ ,‬עם נקודת המבט שלה לגבי זהות חברתית כמבנה‬
‫מוגדר עמו נכנסים הצדדים לדיון‪ ,‬מתמקדת באינטראקציות בין אנשים באופן שונה מאשר הגישה‬

‫ההתייחסותית המוצגת כאן‪ ,‬המדגישה יצירת‪-‬משמעות משותפת‪ ,‬מבוססת‪-‬דיאלוג‪ ,‬במקומה המקורי‪.‬‬

‫דיאלוג כפרקטיקה התייחסותית‬

‫חשוב לציין בנקודה זו כי אינטראקציה שהיא דיאלוגית תואמת את היסודות ההתייחסותיים הנדרשים‬
‫לטיפוח חברה משותפת‪ ,‬וכי רעיון הדיאלוג הנו התייחסותי בהנחות היסוד שלו‪ .‬חוקרים בולטים בתחום‬
‫הדיאלוג במגוון דיסציפלינות אינטלקטואליות מציגים את תפיסת הדיאלוג כפרקטיקה התייחסותית‪,‬‬
‫ומציעים פירוש לחוויה הדיאלוגית התואם את הטלת הספק האונטולוגית בתפיסת העצמי כישות בעלת מהות‬

‫המוחזקת‪-‬בנפרד‪.‬‬

‫מרטין בובר‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬מציע אלטרנטיבה לתפיסה הרווחת לפיה אינדיבידואלים הם ישויות עצמאיות ונפרדות‬
‫הנפגשות זו עם זו‪ .‬בעוד שלפי הפילוסופיה הקאנטינית ערכו האמיתי של דבר מתקבל רק כאשר מנתקים אותו‬
‫מכל שאר קשריו‪ ,‬כשלעצמו‪ ,‬מטאפיזיקה בוברינית טוענת את ההיפך‪ ,‬ומתחילה מהרעיון לפיו רק היחס‬
‫(‪ )relation‬מעניק לדברים את קיומם העצמאי האמיתי‪ .‬הוא מציע כי תלות הדדית זו באה לידי מימוש ונחווית‬
‫רק דרך ובתוך דיאלוג‪ .‬בובר טוען טענה רדיקאלית‪ ,‬לפיה בדיאלוג מהדהד היחס כחוויה ראשונית ומכוננת‪,‬‬
‫מתוכה ניתן להבין את טבע האדם והעולם‪ .‬הוא מבחין בין שני מצבי שיחה‪ ,‬בין שתי איכויות שונות של‬
‫אינטראקציה אנושית‪" :‬אני‪-‬אתה" (”‪ )“I-Thou‬ו"אני‪-‬לז" (”‪ ,)“I-It‬כאשר הראשון הוא יחס דיאלוגי‪ .‬בעוד‬
‫היחס "אני‪-‬לז" מאופיין בראיית ה"לז" כמוגדר ע"י אחרים‪ ,‬כאובייקט שנתפס באדישות קרה‪ ,‬יחסי "אני‪-‬‬
‫אתה" הינם דיאלוגיים‪ ,‬ומכירים בכך ש"דרך ה'אתה' אדם הופך להיות 'אני'" (‪ .)Buber, 1923, p. 28‬כלומר‪,‬‬
‫רק דרך קיום היחס הראשוני "אני‪-‬אתה" ניתן להבין את העצמי במלואו‪ .‬בדיאלוג אנשים מבינים כי רק דרך‬
‫יחס זה ה"אני" הופך להיות אדם במלוא המובן‪ ,‬ובכך מגשים את אנושיותו‪ .‬תודעת ה"אתה" ביחסי "אני‪-‬‬
‫אתה" מתגברת על הניתוק המובנה ביחסים עם חפץ‪ ,‬ומתמקדת בדבר אחר‪ ,‬באדם החי ההולך ומתהווה לפניו‬
‫בתוך ההקשר‪ 4.‬מה שעקרוני עבור בובר אינם הדברים המתרחשים במוחם של שותפים במערך יחסים‪ ,‬אלא‬

‫מה שמתרחש ביניהם; הוא מתנגד נחרצות לרצון להתמקד בנפש הנפרד של המשתתפים (‪.)Buber, 2002‬‬

‫‪ 3‬למידע נוסף לגבי מגבלות הגישה הטרנספורמטיבית בהקשר לפיתוח תפיסה התייחסותית של העצמי‪ ,‬ראו (‪ )Seul, 1999‬וכן‬
‫(‪.)Kuttner, 2006‬‬

‫‪ 4‬האני המיוחס והאתה אליו הוא פונה‪ ,‬החושף את עצמו‪ ,‬יכולים להיפגש ו"התייחסות" (‪ )‘relation’, Bezeinhung‬משותפת זו‬
‫הינה "מפגש" (‪ .)‘encounter’, Begegnung‬בובר מדגיש כי במרחב ה"בין לבין" (‪ )‘in between’, zwischen‬כגורם המאנש‬
‫(‪ )humanizing factor‬בחברה האנושית‪ ,‬מוסדות הם יותר מדי לכיוון החוץ בעוד רגשות הן יותר מדי לכיוון פנים ( ‪Meir, 2006,‬‬

‫‪.)121‬‬

‫‪7‬‬

‫בדומה לגישתו של בובר‪ ,‬דייויד בוהם מציג תפיסת דיאלוג השונה מהתפיסה הרווחת של חילופין בין אנשים‬
‫דעתניים ותחומים‪ .‬לפי בוהם‪ ,‬האטימולוגיה של דיאלוג הינה "נהר של משמעות הזורם בתוכנו בקרבנו‬
‫ובינינו" (‪ .)Bohm, 1996, p. 6‬בוהם מבחין בין המצב הדיאלוגי‪ ,‬לבין מצב של החלפת מידע בין בני אדם בו כל‬
‫צד שומר על ההנחות היסודיות עמן הגיע‪" :‬אלו יותר מזכירים דיונים‪ ,‬או אולי סחר‪-‬חליפין או משא ומתן‪,‬‬
‫מאשר דיאלוג‪ .‬האנשים המשתתפים בהם אינם באמת פתוחים להטיל ספק בהנחות היסוד שלהם‪ .‬הם‬
‫מחליפים ביניהם נקודות פעוטות‪ ...‬אבל כל השאלה של שתי מערכות נפרדות אינה עומדת ברצינות לדיון‪ .‬לא‬
‫ניתן לדבר על זה – דבר לעולם לא ישנה זאת" (‪ .)Bohm, 1996, p. 7‬המצב של חילופי מידע שקול למודל משא‬
‫ומתן מבוסס‪-‬אינטרסים‪ ,‬שבו פרטים תחומים משתפים זה עם זה את האינטרסים שלהם ומחליפים רעיונות‬
‫כיצד ניתן ליצור ערך‪ .‬בעוד מאמצי הדו‪-‬קיום יכולים להסתפק באינטראקציה מעין זו‪ ,‬מאמצים לבניית חברה‬
‫משותפת וחיים‪-‬משותפים מכוונים לשנותה‪ .‬הגישה מבוססת‪-‬האינטרסים ליישוב סכסוכים לוקחת כנקודת‬
‫מוצא את העצמי האוטונומי‪ ,‬העצמאי‪ ,‬וממקדת את תשומת הלב באינטרסים של כל גורם בנפרד‪ .‬גישה זו‬
‫פועלת לפי מסורת המניחה כי ה"אחר" הוא עצמי תחום‪-‬חיצונית עמו ניתן לתקשר על ידי הצבת הפרט בנפרד‪,‬‬
‫מתוך הבנה של הדינמיקה האנושית כדינמיקה בין אינדיבידואלים מופרדים‪ ,‬שתי מערכות נפרדות‪,‬‬

‫המתקשרים על ידי החלפת רעיונות‪.‬‬

‫גישה מבוססת‪-‬אינטרס למשא ומתן‪ ,‬היא הגישה הרווחת בספרות ובפרקטיקה של משא‪-‬ומתן וגישור‪ ,‬מעודדת‬
‫את היציאה מחוץ לעמדה של הפרט כדי להבין את האינטרסים והצרכים של האחר; אחד מיסודותיה היא‬
‫ההנחה כי מתוך בחינת אינטרסים וחששות‪ ,‬כל צד יכול לפתח הבנה טובה יותר של נקודת המבט שלו עצמו‬
‫ושל הצד האחר (‪ .)Fisher, Ury & Patton, 1991; Moore, 1986; Susskind & Field, 1996‬הנחה בסיסית‬

‫נוספת היא כי דרך יצירת החילופין (‪ ,)exchange‬שבו בעלי העניין מנסים לענות על כמה שיותר מהאינטרסים‬

‫והחששות של כל הצדדים המעורבים‪ ,‬יגיעו לבסוף להסכמה על פתרונות המקובלים על כולם ( ‪Lewicki,‬‬

‫‪ )Saunders & Minton, 1985‬ויצרו ערך (‪ .)Mnookin, Peppet & Tulumello, 2000‬עם זאת‪ ,‬אפילו כאשר‬
‫ספרי הוראה לגישור טוענים לאימוץ דגש התייחסותי‪ ,‬גרינהל ולוויקי מדגישים כי לימוד נושא המשא ומתן‬
‫"היה פישוט נוח‪ ,‬מאחר וההתייחסות ל'בעל העניין' כשחקן גנרי יחידי אפשרה לחוקרים ליישם את כל‬
‫התיאוריה מבוססת‪-‬האינדיבידואליות שלהם לרמות תוך‪-‬קבוצתיות‪ ,‬בין‪-‬קבוצתיות‪ ,‬תוך‪-‬ארגוניות‬

‫ובינלאומיות" (‪.)Greenhalgh & Lewicki, 2003, p. 27‬‬

‫בניגוד להחלפת‪-‬מידע או מצב של משא‪-‬ומתן‪ ,‬המצב הדיאלוגי‪ ,‬לפי בוהם‪ ,‬דורש אפיסטמולוגיה (תורת הכרה)‬
‫שונה‪ :‬דיאלוג מחייב לדבר‪-‬על ולשנות‪-‬את "זה"‪ ,‬כלומר – בחינה מחודשת של ההנחות והתפיסות שעמן מגיע‬
‫כל משתתף‪ .‬נדרשת בחינה מחדש החותרת תחת הנחות היסוד הללו‪ ,‬לא רק בהקשר לתוכן שלהן‪ ,‬אלא גם‬
‫בהקשר לתפיסה עצמה של הצדדים כ"שתי מערכות נפרדות"‪ .‬בשלבים המתקדמים של מאמצי החברה‬

‫המשותפת‪ ,‬בחינה‪-‬מחדש שכזו צריכה להתרחש‪.‬‬

‫צ'רלס טיילור‪ ,‬בהצגתו את תפיסתו הדיאלוגית בנוגע להבנה וחשיבה אנושית‪ ,‬מבחין בין "פעולות מונולוגיות"‬
‫(פעולות של סוכן יחיד) ל"פעולות דיאלוגיות"; "פעולות דיאלוגיות" אינן נובעות‪ ,‬כך הוא מסביר‪ ,‬מהמסורת‬
‫האפיסטמולוגית המקובלת‪ .‬בתוך "פעולה דיאלוגית" ניתן לתפוס כי "העצמי איננו מתקיים לפני השיחה‪ ,‬כפי‬

‫‪8‬‬

‫שבתפיסה המונולוגית הישנה; ואף אינו נבנה מתוך הפנמה של בן‪-‬השיח; אלא היא נובעת בתוך השיחה‪,‬‬
‫מכיוון שפעולה דיאלוגית שכזו מעצם טבעה מסמנת מקום לתיחום החדש אשר מצורף לתוכו" ( ‪Taylor, 1991,‬‬

‫‪ .)p. 312‬פעם נוספת‪ ,‬ישנה הדגשה של המצב הדיאלוגי כמטיל ספק בתחושת העצמי האריסטוטלית‬
‫המקובלת‪ .‬הטלת ספק זו נדרשת לא רק ברמה הבין‪-‬אישית אלא גם ברמת החברה כולה ובקרב קבוצות‬

‫חברתיות לצורך טיפוח חברה משותפת‪.‬‬

‫טיילור מבטא את מה שניתן לראות כחזון התייחסותי להתמרה של התנצחות ופילוג חברתי לדיאלוג‪ :‬חזון של‬
‫מעבר מהרעיון של ה"אני" שהופנם ושעליו למצוא את קולו שלו‪ ,‬למודעות הולכת ונבנית לתהליך בו הוא‬
‫מופיע בתוך ומתוך השיח‪ ,‬בתהליך של "מציאה הדרגתית של הקול של עצמו כמשתתף בדיאלוג" ( ‪Taylor,‬‬
‫‪ .5)1991, p. 313‬תהליך זה – על פי הגדרה – לא יכול להתבצע בידי אינדיבידואלים‪ ,‬שכן מדובר בתהליך‬
‫חברתי משותף‪ ,‬שיעניק משמעות חדשה לרעיון של חברה משותפת‪ ,‬ולאסטרטגיות והכישורים הנדרשים‬
‫לטיפוחה ההדרגתי‪ .‬תפיסה זו של טיילור תואמת את חיבורו המוקדם‪ ,‬המרכזי‪ ,)1989( "Source of Self" ,‬בו‬

‫תיאר את הפילוסופיה ואת האופן שבו אנו תופסים את העולם ואת עצמנו‪:‬‬

‫‪ ...‬באופן טבעי אנו למדים לחשוב על עצמנו כבעלי ראשים וזרועות‪ ,‬ובמעמקי גופינו לבבות וכבדים‪,‬‬
‫ולראות בהם עובדות קשיחות‪ ,‬שאינן‪-‬ניתנות‪-‬לפרשנות‪ .‬הבחנות של מיקום לוקאלי‪ ,‬דוגמת פנים‬
‫וחוץ‪ ,‬נדמה שמתגלות בדומה לעובדות לגבי עצמנו ושאינן תלויות בדרך המסוימת‪ ,‬בין דרכים רבות‬
‫אפשריות‪ ,‬בה אנו בוחרים לפרש את עצמנו‪ ...‬דבר מה באופן בו אנו חווים את עצמנו נדמה כהופך‬

‫את הלוקליזציה העכשווית לכזו שלא ניתן לעמוד בפניה‪ ,‬לבלתי‪-‬ניתנת לערעור (שם‪ ,‬עמ' ‪.)122‬‬

‫הגישה ההתייחסותית מונחית‪-‬הדיאלוג לאינטראקציה אנושיות המוצגת במאמר זה מערערת על צורת חשיבה‬
‫כמעט‪-‬טבעית זו‪ ,‬והופכת את הלוקליזציה אודותיה כותב טיילור לכזו שכן ניתן לעמוד בפניה‪ .‬גישה מונחית‪-‬‬
‫דיאלוג זו גם מציבה אתגרים חדשים לתאורטיקנים ואנשי מקצוע‪ ,‬שמטרתם להתמיר מצב של פירוק חברתי‬

‫למצב של חברה משותפת‪.‬‬

‫גישות אלו הן רק דוגמאות לכתיבה בנושא הדיאלוג‪ ,‬המציגה יסודות לחזון התייחסותי של אינטראקציה‬
‫והוויה אנושית‪ 6.‬הן מובילות לחזון אחר להתמרה מהתנצחות מפלגת לדיאלוג‪ ,‬ושל טיפוח מודעות חדשה‬
‫למרחב המשותף‪ .‬מדובר בתפיסה שונה מהגישה מבוססת‪-‬האינטרסים‪ ,‬כמו גם מהמוקד של הגישות‬
‫הטרנספורמטיבית והנרטיבית לגישור‪ :‬חזון של מעבר מהרעיון של ה"אני" שהופנם‪ ,‬שעליו למצוא את קולו‪,‬‬
‫למודעות הדרגתית אל התהליך המתרחש במרחב המשותף‪ ,‬שמתוכו ובתוכו תחושת העצמי נמצאת ומתפתחת‪.‬‬
‫חזון זה של התייחסותיות ודיאלוג לוקח כנקודת ההתחלה את הפעולה המשותפת המתרחשת במצב קונקרטי‪,‬‬
‫בזמן הווה‪ ,‬במקום להתמקד במעשים ובזהויות של הפרט כפי שנתפסים בנבדל מהיווצרות זו‪ ,‬או בנפרד‬

‫‪ 5‬ניתן למצוא את היסודות הפילוסופיים לתפיסה זו בחקר התקשורת‪ ,‬בו מחקרים בניתוח שיחות (‪)conversation analysis, CA‬‬
‫עוסקים בדיבור‪-‬בתוך‪-‬אינטראקציה‪ ,‬מסורת מחקרים שההתחייבויות הפילוסופיות שבבסיסה דומות מאוד לתפיסת העולם‬
‫הדיאלוגית ולהנחות היסוד ההתייחסותיות‪ ,‬בראייתם את התנהגויות התקשורת כפעולות חברתיות היוצרות משמעות‪ ,‬ולא כאמצעי‬
‫להעברת מידע‪ .‬באופן דומה לתפיסת העולם של בובר‪ ,‬ובהתבסס על הנחה מרכזית ויטגנשטניאנית‪ ,‬חקר ‪ CA‬מתמקד באינטראקציה‬
‫בין אנשים ולא במחשבותיהם‪ .‬למידע נוסף לגבי האופן שבו אתנו‪-‬מתודולוגיות של ‪ CA‬מסוגלות לנתח דרכי דיבור בעזרת‬

‫אינטראקציות התייחסותיות כפי שמוצגות במאמר זה‪ ,‬ר' ‪.Glenn and Kuttner, 2013‬‬
‫‪ 6‬לקריאה נוספת לגבי הדיאלוג כפרקטיקה התייחסותית‪ ,‬ר' ‪.Kuttner, 2012‬‬

‫‪9‬‬

‫מהמציאות שהובנתה‪-‬במשותף‪ .‬מדובר בהבנייה‪-‬במשותף (‪ )co-construction‬של המציאות במרחב הדיאלוג‬
‫במקומו המקורי‪ ,‬שמתוכה ובתוכה גורמי הפעולה הפרטיים עולים ומופיעים באופן התייחסותי‪ ,‬במקום‬

‫נקודת‪-‬התחלה המתמקדת במעשים ובזהויות של הפרט‪.‬‬

‫בהסתמך על דגשים תיאורטיים אלו‪ ,‬ניתן כעת לדון ברעיון החברה המשותפת כמרחב התייחסותי‪ ,‬ולהבהיר‬
‫את שינוי הפרדיגמה מדו‪-‬קיום לחברה משותפת‪.‬‬

‫גישה התייחסותית‪ ,‬מונחית‪-‬דיאלוג‪ ,‬לחברה משותפת‬

‫לאור ההבהרה שלעיל לגבי רעיון הדיאלוג כהלך‪-‬רוח ופרקטיקה התייחסותית‪ ,‬ניתן להבין כי על מאמצי‬
‫בניית‪-‬שלום והתמרת סכסוך‪ ,‬המוכוונים לטיפוח דיאלוג‪ ,‬גם לסייע לקבוצות ולפרטים להתמיר את הלך‪-‬הרוח‬
‫שלהם בהתאם‪ :‬מהימנעות מכניסה לפרקטיקה של הבנייה‪-‬במשותף של המציאות‪ ,‬אל תפיסה ודינמיקה בהן‬
‫הפרט והקבוצה מבנים‪-‬הדדית את מציאות חייהם‪ .‬התמרה זו שואפת לטפח מודעות למרחב המשותף‪ ,‬במקום‬
‫המצב בו יחידים או קבוצות מצויים בדו‪-‬קיום תוך שהם מבצרים עצמם בזהות הפנימית‪ ,‬הקוהרנטית‬
‫והמתקבעת שלהם‪ .‬בפרקטיקה הצדדים זוכים מהמגשר או מלווה התהליך לתמיכה בכדי להיפתח לגישה‬
‫מערכתית וכוללת (‪ )inclusive‬יותר‪ ,‬בה מכלול האיכויות של מציאות הקבוצה (יהא זה האזור המשותף‪,‬‬
‫המדינה‪ ,‬אולי העיר המשותפת) מעורב בתהליך דיאלוגי של הבנייה‪-‬במשותף של המאפיינים שלה‪ ,‬יחדיו‬
‫במקום בנפרד‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬גישה זו מצריכה טיפוח הדרגתי של הלך‪-‬מחשבה של חברה משותפת‪ ,‬שהוא‬
‫שונה מגישה שמטרתה לזהות ולספק את הצרכים והאינטרסים של כל צד או קבוצה‪ ,‬כפי שעושות כאמור‬
‫גישות מבוססות‪-‬אינטרסים‪ .‬גישה התייחסותית מונחית‪-‬דיאלוג לחברה משותפת מצריכה הלך‪-‬רוח לפיו‬
‫קבוצות נפרדות‪-‬לכאורה משתתפות בתהליך המתמשך של הבנייה‪-‬במשותף של מציאותם יחד‪ .‬במקביל‬
‫מטופחת היכולת להכיר בתלות‪-‬ההדדית ולעשות זאת יחדיו ובאופן רפלקטיבי המבנה‪-‬מחדש באופן מתמשך‬
‫את תודעת הזהות‪ .‬בכך הקבוצות מפתחות מודעות לאופן ההתייחסותי בו הן מגדירות באופן רציף‪ ,‬אך‬

‫משתנה תדיר‪ ,‬את המרחב אותו הן חולקות‪ ,‬כשותפות‪.‬‬

‫בעקבות תיאור היסודות ההתייחסותיים‪ ,‬חלק זה שואף לנתח את המעבר מדו‪-‬קיום לחברה משותפת כתהליך‬
‫התואם את רוח הזמן ומושפע ממנה‪ ,‬שבמסגרתו ומתוכו עולה ומבוטא חוסר שביעות רצון מתוצאות מאמצי‬
‫דו‪-‬הקיום‪ .‬רעיון הדו‪-‬קיום לקח כנקודת התחלה את הרצון לכבד את הקיום של כל צד בנפרד‪ ,‬כאשר כל צד‬
‫הגדיר את עצמו מתוך עצמו ועבור עצמו ובכך עשה מאמץ לאבטח את זהותו‪ ,‬האתוס או הנרטיב שלו‪ .‬המצב בו‬
‫כל צד השיג לעצמו תחושת זהות מאוחדת‪ ,‬ומציאת הדרך בה הצדדים הללו חיים יחדיו‪ ,‬נמצא בראש התפיסה‬
‫האינדיבידואליסטית‪-‬ביסודה בנוגע לבניית‪-‬שלום בין‪-‬קבוצתית ולהתמרת סכסוכים‪ .‬דו הקיום מתחיל‬
‫מהאמונה לפיה לכל קבוצה יש את היכולת והזכות להגדיר את מהותה במבודד ובנפרד מה"אחר" (כאשר‬
‫ה"אחר" מהווה קבוצה מוגדרת נפרדת‪ ,‬תחומה‪ ,‬המסוגלת להגדיר את אופייה והסביבה החברתית שלה)‪.‬‬
‫האכזבה מחזון זה‪ ,‬לטענתי‪ ,‬היא ההבנה כי מדובר בחזון צר ולא‪-‬מספק של לכידות חברתית‪ ,‬מאחר והוא‬
‫מעצים את הפירוק והניכור החברתיים ונותן לגיטימציה לסגת מן המאמצים להבנות יחד את הזהות‬
‫המשותפת והייחודית כאחד‪ .‬במקום זאת‪ ,‬בחברה משותפת‪ ,‬המטרה היא להבנות חזון במסגרתו קבוצות‬

‫‪10‬‬

‫ופרטים נוטלים חלק בתהליך דיאלוגי מתמשך של הבנייה בצוותא של מציאותם המשותפת‪ ,‬עתידם המשותף‬
‫ואף אישיותם המשותפת‪ ,‬לצד חשיפה של ומגע עם ייחודיותם‪.‬‬

‫לטענתי‪ ,‬רעיון החברה המשותפת מציע שינוי פרדיגמה ופורש בפני מומחי קונפליקטים והעוסקים בבניית‪-‬‬
‫שלום אתגר שאין להתעלם ממנו‪ :‬בכדי לסייע לקבוצות‪ ,‬לפרטים ואפילו למדינות (למשל‪ ,‬במבנה של האיחוד‬
‫האירופי) לפתח תחושת חברה משותפת‪ ,‬ישנו צורך לטפח הלך‪-‬רוח התייחסותי‪ ,‬לפתח את היכולת לשחרר את‬
‫התפיסה מהאחיזה החזקה בזהויות קבועות ומוגדרות בנפרד‪ ,‬ולטפח במקומן תחושה מורכבת יותר של תלות‬
‫הדדית‪ .‬בהתאם לרציונל זה‪ ,‬מרחב משותף נתפס כמרחב בו הצדדים חולקים אחריות שווה לרווחתם הגופנית‪,‬‬
‫הנפשית והחברתית‪ .‬במרחב זה מתקיימת גישה מערכתית‪ ,‬הרואה את הכלל בשלמותו ובתוכו מוצאים פרטים‬
‫את חירותם‪ ,‬לפני שהועבר קו‪-‬מפריד וכל צד מבצר דימויים של חירות ועצמאות‪ .‬במקום תפיסת אחריות‬
‫חלקית לאיכות החיים של הטריטוריה התחומה של אותה קבוצה בלבד‪ ,‬מצב החיים המשותפים כולל הבנייה‬
‫ואחריות משותפים למרחב; ביצירה‪-‬המשותפת של תנאים חברתיים שישרתו את כל חבריה‪ ,‬יחד עם ההבנה‬
‫לפיה לאדם אין את המותרות שבשיפור איכות חייו בנפרד ובהתעלם מאיכות חייהם של ה"אחרים"‪ -‬לכאורה‪,‬‬
‫הקבוצה הנבדלת‪-‬לכאורה שאינה באחריותו (‪ .)McNamee & Gregen, 1998‬הלך‪-‬רוח התייחסותי‪ ,‬כמו גם‬
‫הלך‪-‬רוח של חברה משותפת‪ ,‬מטמיעים את ההכרה בתלות‪-‬הדדית‪ .‬במקביל‪ ,‬מתרחשת התמרה של תפיסת‬
‫התלות‪-‬השלילית‪ ,‬שהינה הלך רוח שונה לגמרי‪ .‬תלות‪-‬הדדית כוללת את המודעות לאופן שבו דימוי האחר‬
‫נוצר ביחס לדימוי העצמי של הפרט‪ ,‬ובהתאמה – כיצד זהותו או תחושת העצמי של הפרט נוצרים תמיד ביחס‬
‫לדימויים של האחר בעיניו‪ .‬הלך‪-‬רוח התייחסותי והתפיסה של חברה משותפת דורשים למידה מתמשכת‬
‫ומשותפת הכוללת מודעות להבנייה‪-‬המשותפת‪ ,‬ההדדית והמתמשכת‪ ,‬הן של ה"עצמי" והן של ה"אחר"‬
‫במקומו המקורי‪ .‬השקפה זו של דינמיקה התייחסותית דורשת חוויה שונה של הקשבה ושל קשב‪ :‬קשב‬
‫ומודעות לאופנים בהם הפרט קורא את האחר‪ ,‬מסנן מידע ומייצר הנחות ותבניות לגבי זהותו‪ ,‬והאופן בו‬

‫הנחות ותבניות אלה מפריעות לתהליך ההתייחסותיות וההתפתחות ההדדית‪.‬‬

‫הבנה התייחסותית של חברה משותפת מאפשרת הבנה חדשה ומעמיקה של עקרונות כמו כוללות (‪)inclusivity‬‬
‫ולכידות חברתית‪ .‬הבנה זו דורשת‪ ,‬כאמור‪ ,‬טיפוח מודעות התייחסותית‪ ,‬וכן מודעות לתהליך המתמשך של‬
‫הופעה והתפתחות במשותף של תחושת העצמי‪ ,‬רגשותיו ומחשבותיו של הפרט ברגע ההווה‪ ,‬ביחס למתרחש‬
‫במרחב המשותף‪ .‬טיפוח זה מצריך את בניית המסוגלות להביא פגיעות‪ ,‬ענווה ואף חוסר ביטחון (בעיני העצמי‬
‫המסוגר והשמור המבטח‪-‬עצמו) אל המרחב המשותף‪ ,‬ההדדי; הוא דורש נכונות כנה לגלות ולחקור מצב‬
‫מורכב בעיניים חדשות‪ ,‬ורצון להשקפה‪-‬מחדש על הנסיבות במקומן המקורי‪ .‬מודעות התייחסותית מתבטאת‬
‫באיכויות כגון הבנייה‪-‬משותפת (‪ ,)co-construction‬אבולוציה‪-‬משותפת (‪ ,)co-evolution‬פעולה משותפת‬
‫(‪ ,)joint-action‬ייצור‪-‬משמעות משותף (‪ ,)joint meaning-making‬משמעות מתואמת ( ‪coordinated‬‬
‫‪ ,)meaning‬שינוי אדפטיבי (‪ )adaptive change‬והעלאת רעיונות חדשים‪ ,‬ובכך להביא להתמרה של הלך הרוח‬

‫האינדיבידואליסטי‪.‬‬

‫‪11‬‬

‫לקראת הגדרה התייחסותית של חברה משותפת‬

‫"חברה משותפת" הוא מושג שפותח בהרחבה בשנים האחרונות גם בהקשרים פוליטיים בעולם‪ .‬לדוגמה‪,‬‬
‫קלאב דה מדריד‪ ,‬הקבוצה העצמאית הגדולה בעולם של מנהיגים פוליטיים‪ 7,‬פיתחה חזון ומטרה לבנות חברות‬
‫משותפות ברבי העולם‪" ,‬על בסיס הקידום וההגנה על כל זכויות האדם‪ ,‬וכן על היעדר‪-‬אפליה‪ ,‬טולרנטיות‪,‬‬
‫כבוד למגוון‪ ,‬שוויון הזדמנויות‪ ,‬סולידריות‪ ,‬ביטחון והשתתפות של כל אדם כולל קבוצות מקופחות ופגיעות‬
‫ושל כל פרט בתוכן" (‪ .)Club De Madrid, 2006, p. 6‬כדוגמה נוספת‪ ,‬ראש ממשלת בריטניה‪ ,‬תרזה מיי‬
‫(‪ ,)Theresa May‬מתייחסת לחזון החברה המשותפת במונחים של "עובד עבור כולם" או "מטפל בכמה מן‬
‫העוולות המשוועות שחותרות תחת סולידריות החברה שלנו" (‪ .)May, 2007‬עם זאת‪ ,‬תיאורים אלו חסרים‬
‫את הבסיס התיאורטי של רעיון החברה המשותפת‪ ,‬ויכולים באותה המידה להתייחס לחלוקת משאבים‪,‬‬
‫שוויון הזדמנויות וטיפול באינטרסים ובצרכים של כל קבוצה בנפרד; חשוב ככל שיהיה‪ ,‬מיקוד כזה אינו‬
‫מצריך את שינוי הפרדיגמה המתואר לעיל‪ ,‬לכיוון דיאלוג וחזון התייחסותי של חברה משותפת‪ .‬בעזרת הבנה‬
‫ברורה של הלך הרוח ההתייחסותי שבבסיס הרעיון של חיים אנושיים משותפים‪ ,‬נהיה קל יותר לסמן את‬
‫היעדים של שינוי הפרדיגמה וההתמרה החברתית‪ .‬בהמשך ניתן להיעזר בכך בכדי לפתח אסטרטגיות והליכים‬
‫שיסייעו לטפח‪ ,‬בין השאר‪ ,‬את הערכים שתוארו בידי קלאב דה מדריד‪ ,‬ומעבר לכך – להתמודד עם קרע‪ ,‬ניכור‬
‫ופירוק חברתיים‪ .‬כפי שמדגימה העבודה שנעשית על ידי גבעת חביבה‪ ,‬שתתואר בחלק הבא‪ ,‬ניתן להתקדם‬

‫ביישום בסיס התייחסותי בכדי לסייע להפוך חיים נפרדים לחזון של חברה משותפת‪.‬‬

‫‪ .III‬בניית חברה משותפת בישראל‪ :‬המקרה של גבעת חביבה‬

‫בחלק זה‪ ,‬אשתמש בתכניות שונות שפותחו בגבעת חביבה בשנים האחרונות כדי לתאר כיצד הנחות‬
‫התייחסותיות ניתנות ליישום בפיתוח תכניות התערבות לבניית חברה משותפת‪ .‬כמו כן אדגים כיצד תכניות‬

‫אלה מתנהלות בפועל‪ ,‬ואת המאמצים לבנות יסודות חדשים לחברה משותפת בישראל‪.‬‬

‫גבעת חביבה‪ :‬רקע‬

‫גבעת חביבה הינה ארגון ללא כוונת רווח שנוסד בשנת ‪ 1949‬כמרכז הארצי לחינוך של הקיבוץ הארצי‪ .‬הארגון‬
‫מתמקד בקידומן של ערבות הדדית‪ ,‬שוויון אזרחי ושיתוף פעולה בין קבוצות במחלוקת‪ ,‬כבסיס לבניית עתיד‬
‫משותף וחברה משותפת – מרכיבים חיוניים לדמוקרטיה ישראלית בת‪-‬קיימא ופורחת‪ .‬למטרה זו‪ ,‬המרכז‬
‫לחברה משותפת בגבעת חביבה מעודד קהילות מפולגות לפעול יחד להשגת יעדיהן המשותפים‪ ,‬תוך תהליך של‬
‫אינטראקציה‪ ,‬תמיכה והעצמה הדדית‪ .‬הדבר נעשה על‪-‬ידי הובלה של מיזמים בין‪-‬קהילתיים; הדרכות מונחות‬
‫ופעילויות בונות יכולת; כינוס ימי עיון‪ ,‬סדנאות וכנסים לפיתוח רעיונות מעשיים תומכי שינוי; ותרגומם של‬
‫רעיונות אלה לכדי ממש‪ .‬גבעת חביבה‪ ,‬כמובילה בתחומה‪ ,‬זכתה בפרס אונסק"ו לחינוך לשלום עבור פעילותה‬

‫רבת השנים לקידום דיאלוג יהודי‪-‬ערבי ופיוס‪8.‬‬

‫‪ 7‬ר' ‪www.clubmadrid.org‬‬
‫‪ 8‬ר' ‪http://www.givathaviva.org/index.php?dir=site&page=content&cs=3000‬‬

‫‪12‬‬

‫המרכז לחברה משותפת בגבעת חביבה "שואף לבנות בישראל חברה מכילה ומלוכדת מבחינה חברתית‪ ,‬על‪-‬ידי‬
‫שיתופן של קהילות מפולגות בפעילות קולקטיבית למען קידומה של דמוקרטיה ישראלית משגשגת ובת קיימא‬
‫המבוססת על ערבות הדדית‪ ,‬שוויון אזרחי וחזון משותף לעתיד‪ 9".‬מנקודת מבט התייחסותית‪ ,‬הדגשים‬
‫העיקריים בחזון זה הינם פעילות קולקטיבית‪ ,‬ערבות הדדית ו‪-‬חזון משותף‪ .‬אלו מציבים אתגר משמעותי‬
‫המכוון לבניית היכולת לעבוד יחד – לא רק לשם הגעה למטרות או אינטרסים שהוגדרו בנפרד – אלא‬
‫להשתתפות בדיאלוג לגבי המבנים המרכזיים‪ ,‬העקרוניים של זהות ותחושת העצמי‪ .‬השאיפה למבנה של חברה‬
‫משותפת נעשית דרך תהליך מתמשך של פעולות קולקטיביות משותפות‪ ,‬תוך חלוקה בנטל האחריות למען‬
‫טובת הכלל ושיפור איכות החיים עבור כולם‪ .‬במקום מצב בו כל צד דואג לעצמו ולאינטרסים העצמיים שלו‪,‬‬
‫או אפילו המצב בו כל צד דואג לאיכות חייו של "האחר"‪ ,‬יהודים וערבים בונים בצוותא את רעיון הטוב‬

‫המשותף‪ ,‬ועושים מאמצים משותפים מתמשכים כדי לממשו בפועל‪.‬‬

‫"מנטיקתנא"‪ :‬תכנית חינוכית באוריינטציה התייחסותיות‬

‫דוגמת פתיחה טובה לתכניות לחברה המשותפת של גבעת חביבה שהן בעלות אוריינטציה התייחסותיות ניתן‬
‫למצוא בתכנית החינוכית החדשה הנקראת "מנטיקתנא" (منطقتنا)‪ ,‬שהיא המילה הערבית ל"האזור שלנו"‪.‬‬

‫על ידי פיתוח חשיבה אזורית והלך‪-‬רוח של אזור משותף‪" ,‬התכנית שואפת לאמץ‪ ,‬בתוך קהילות אלו‪ ,‬זיקה‬
‫משותפת לאזור‪ ,‬בכדי ליצור אקלים‪/‬סביבה אלטרנטיבית של שוויון ושל סולידריות" (מעיין ועתאמנה‪,2015 ,‬‬
‫עמ' ‪ .)1‬מטרת התכנית להכשיר מורים ללמד את תלמידיהם על האזור המעורב שלהם (במקרה זה – ואדי ערה‪,‬‬
‫המורכב מאוכלוסיות יהודיות וערביות) ולסייע להם להכיר את הנוף התרבותי‪ ,‬הגיאוגרפי והאנושי שסביבם‪.‬‬
‫דרך פיתוח חשיבה אזורית הרואה את האזור כ"חצר משותפת"‪ ,‬ותוך התחבטות בשאלות של אזרחות פעילה‪,‬‬
‫המעודדת אותם להיות שותפים פעילים בעיצוב של סביבתם‪ ,‬שאיפת התכנית היא שמורים ותלמידים ייקחו‬
‫חלק פעיל וישפיעו על תהליכים באזור‪ .‬המשתתפים לומדים לפתח תחושה משותפת של שייכות‪ ,‬לבנות זהות‬
‫אזורית‪ ,‬ולהיות אזרחים פעילים יחדיו‪ .‬בסיוע זהות אזורית חזקה זו‪ ,‬הם לומדים להתמודד עם שאלות קשות‬
‫של חוסר שוויון‪ ,‬אוכלוסיות חזקות וחלשות וגישה למשאבים‪ .‬כמו כן‪ ,‬כאשר המשתתפים נוטלים חלק‬
‫בפרויקטים אזרחיים משותפים המנצלים את משאבי האזור‪ ,‬הם מסייעים לבנות עתיד שוויוני וצודק יותר‪.‬‬
‫דרך מחשבה אזורית משותפת‪ ,‬המתבצעת במשותף על ידי מורים – ובהמשך גם תלמידים – יהודים וערבים‪,‬‬
‫ניתנת האפשרות לחקור ולהבין סביבה רבגונית ומורכבת באופן שאינו מייצר ניכור אלא באופן כולל ומכיל‪.‬‬
‫בעוד התמקדות במדינה בכללותה הינה רחבה מדי בכדי להביא לאזרחות פעילה‪ ,‬והיקף התמקדות בכפר או‬
‫יישוב צר מדי בכדי להבין את הנוף הרב‪-‬תרבותי‪ ,‬חשיבה אזורית זו מאפשרת להם להתמודד עם נושאים‬
‫סביבתיים בראייה מערכתית מורכבת‪ .‬התכנית גם מעצימה את המורים ודרכם את התלמידים לטפל בנושאים‬
‫אלו‪ ,‬כך שהם חשים כי ביכולתם להביא לשינוי‪ .‬נושאים סביבתיים אזוריים הדורשים טיפול הופכים למוקד‬
‫ההתעניינות עבור התלמידים‪ ,‬והם חשים אינטרס משותף לפעול כדי לשפר את מחייתם‪ .‬בתוך זהות אזורית זו‬
‫שהולכת ונבנית‪ ,‬ויחד עם הריגוש המשותף של אזרחות פעילה‪ ,‬קל יותר להעלות‪ ,‬לנהל ואף לפתור עניינים‬
‫מסובכים הנוגעים לחוסר שוויון ומאזני כוח בין יהודים וערבים‪ .‬יתרה מכך‪ -‬ניתן לעשות זאת באופן דיאלוגי‬

‫‪ 9‬ר' המרכז לחברה משותפת בגבעת חביבה‪ ,‬בכתובת ‪www.givathaviva.org‬‬

‫‪13‬‬

‫ומבלי לסגת בחזרה אל מרחבים נפרדים ואל קיטוב ושבר‪ ,‬בהם הזהויות היהודיות והערביות נמצאות‬
‫בעימות‪.‬‬

‫בשלב האחרון‪ ,‬התכנית שמה דגש על ביטוי מוחשי של הבניית המרחב הציבורי המשותף‪ :‬דרך למידה‬
‫התנסותית‪ ,‬האזרחות הפעילה המשותפת מתממשת לכדי פעולה יהודית‪-‬ערבית לשיפור החיים באזור‪ ,‬על ידי‬

‫השתתפות בפרויקט המחזק את תחושת המרחב הציבורי האזורי המשותף‪.‬‬

‫הערכה כמותית ואיכותנית (אברהמי‪-‬מרום‪ )2017a ,‬בוצעה לאחר תכנית הדרכה משותפת למורי גיאוגרפיה‬
‫יהודים וערבים ממועצות מקומיות שכנות‪ .‬התכנית התמקדה בגיאוגרפיה אזורית ובעיות סביבתיות‬
‫וחברתיות‪ ,‬תוך הענקת כישורים ללמידה יהודית‪-‬ערבית משותפת בנוגע לנושאים אלו‪ .‬על פי הערכה זו‪,‬‬
‫המשתתפים בתכנית דיווחו על עלייה משמעותית בתחושת המרחב המשותף שלהם‪ ,‬וכן במסוגלותם לסייע‬
‫לתלמידים לטפח הלך‪-‬רוח דומה ולרכוש כישורים דומים‪ .‬פותח כלי הערכה למדידת השינוי בתחושת‬
‫האזוריות המשותפת‪ ,‬ונעשה בו שימוש לבחינת גישת המשתתפים לפני ואחרי הקורס‪ .‬כלי הערכה זה מתייחס‬
‫ל‪(:‬א) קשר רגשי לאזור‪ ,‬שכולל בתוכו תחושת שייכות והמידה בה האזור מהווה חלק מזהותם‪ ,‬והאם זהותם‬
‫תושפע כתוצאה משינויים בו; (ב) ידע לגבי האזור ותושביו (בדגש על האוכלוסייה השונה מזו שלהם); (ג) גישה‬
‫למשאבים אזוריים‪ ,‬הכוללת את תפיסתו של המשתתף לגבי הגישה המוענקת לכל קבוצה ואת מידת‬
‫ההשתתפות שיש ושצריכה להיות לכל קבוצה בתהליכי תכנון אזוריים; ו‪( -‬ד) ההזדמנות והיכולת להשתתף‬
‫בתהליכים משותפים הנוגעים לאזור‪ ,‬וכן המידה בה המשתתף מאמין כי יש באמתחתו את הכלים להשפיע על‬

‫התהליך האזורי (לדוגמה החלטות הנוגעות להרחבה של כפר‪ ,‬פיתוח מתקני ספורט חדשים‪ ,‬שבילי טבע וכד')‪.‬‬

‫עלייה‪ ,‬לעתים גבוהה‪ ,‬נמדדה בכל המשתנים הנ"ל לאחר תכנית ההכשרה‪ .‬המורים דיווחו על עלייה גבוהה‬
‫ברמת השכנוע כי תכנית שכזו יכולה להביא להגברת תחושת השייכות‪ ,‬לתחושת ההיכרות עם פסיפס האזור‪,‬‬
‫ולשינויים בנושאים חשובים‪ .‬דווח גם על עליה באמונה כי יש להם את הכלים לעשות כן תוך שיתוף פעולה‬
‫ופיתוח תחושת שותפות עם הקהילות השכנות‪ 10.‬דיווחים אלו של המורים משקפים שינוי שהם חוו בעצמם‬
‫ביכולם לא רק לשתף פעולה אלא גם להבנות‪-‬במשותף את המציאות שלהם ולפתח תחושת שותפות מוגברת‬

‫ואחריות משותפת ביחס למרחב החברתי שלהם‪.‬‬

‫קהילות משותפות‪ :‬מודל התייחסותי לקידום חברה משותפת‬

‫תכנית הדגל של גבעת חביבה‪" ,‬קהילות משותפות"‪ ,‬היא דוגמה נוספת לתכנית לבניית חברה משותפת‬
‫באוריינטציה התייחסותיות‪ .‬תכנית קהילות‪-‬משותפות מתמקדת בקהילות יהודיות וערביות שכנות‪,‬‬
‫המקוטבות בשל מתחים גוברים וניכור הדדי המאיימים על המרקם הדמוקרטי של ישראל כיום‪ .‬מדובר‬
‫בתכנית התערבות ארבע‪-‬שנתית בין זוגות של קהילות שכנות שכאלו‪ ,‬המבנה שיתוף פעולה מונחה‪ ,‬מוגדר‬
‫ומועיל‪-‬הדדית ביניהן‪ .‬יוזמה זו מבוססת על האמונה לפיה קהילות משותפות הן אבני הבניין לפרויקט ארצי‬

‫ליצירת חברה משותפת‪.‬‬

‫‪ 10‬בעקבות תכנית ההכשרה‪" ,‬מנטיקתנא" יושמה בקרב תלמידיהם של המורים המשתתפים‪ ,‬עם תלמידים משתי מועצות מקומיות‬
‫שלמדו יחד‪ .‬לאחר שלמדו להכיר אלו את אלו‪ ,‬וקיבלו מבוא קצר אלה לתרבותם של אלה‪ ,‬התלמידים המשיכו לעבוד יחדיו בקבוצות‬
‫קטנות (ארבעה בקבוצה‪ :‬שני יהודים ושני ערבים)‪ ,‬כשהם ממפים ומצלמים מקומות אותם הם אוהבים באזור‪ ,‬ומכינים תוצר‬

‫משותף שמשווק את האזור ואת עושרו ואת המגוון שבו‪ ,‬תוך הדגשת ייחודיותו‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫מודל ההתערבות בתכנית זו‪ ,‬שפותח בגבעת חביבה‪ ,‬מבוסס על טיפולוגיה בת שלושה שלבים ומסמן מסלול בן‬
‫ארבע שנים שבו גבעת חביבה משמשת כמתכללת (‪ )integrator‬ומספקת מרחב (‪ )facilitator‬ליוזמות משותפות‬
‫שונות בין קהילות‪ ,‬ושואפת לטפח את רוח השותפות ביניהן‪ .‬טיפולוגיות רבות ושונות קיימות בספרות‬
‫הישראלית העוסקת בבניית חברה משותפת‪ :‬לארגון שתיל טיפולוגיה בת ארבעה שלבים‪ ,‬כאשר המתקדם‬
‫ביותר נקרא "שותפות אסטרטגית" או "שותפות ליבה" (רובל‪-‬ליפשיץ‪ .)2006 ,‬עמותת סיכוי מבחינה במודל‬
‫העבודה שלה בין "שיתוף פעולה" ובין השלב המתקדם יותר של "שותפות" (סבג ואח'‪ .)2014 ,‬עם זאת‪ ,‬אף‬
‫אחת מן הטיפולוגיות הללו אינה מתייחסת לבסיס התיאורטי‪ ,‬או מציעה מודל התייחסותי‪ ,‬כפי שמתואר כאן‪.‬‬
‫הטיפולוגיה של גבעת חביבה מורכבת מהשלבים הבאים‪" :‬השתתפות" (‪" ,)participation‬שיתוף פעולה"‬

‫(‪ )collaboration‬ו"שותפות" (‪:)partnership‬‬

‫שותפות‬ ‫שיתוף פעולה‬ ‫השתתפות‬

‫שלוש הרמות – השתתפות‪ ,‬שיתוף פעולה ושותפות – מייצגות שלושה שלבים התפתחותיים מנקודת מבט‬
‫התייחסותית‪ .‬יהיה זה בלתי אפשרי במסגרת מאמר זה לתאר את כל המאפיינים והמשתנים של שלושת‬
‫השלבים ולהציג ניתוח מעמיק של ההבדלים ביניהם מנקודת מבט התייחסותית‪ .‬עם זאת‪ ,‬חשוב לציין כי‬
‫המעבר לכיוון שותפות מבטא את ההתמרה של הלך הרוח הבלתי‪-‬התייחסותי‪ ,‬המאופיין על ידי ביטויים‬

‫אינדיבידואליסטים‪.‬‬

‫השלבים המוקדמים‬

‫גבעת חביבה מגדירה השתתפות כדלהלן‪" :‬השתתפות בשותפות שאחר מוביל‪ ,‬כך שהעבודה המשותפת בדרך‬
‫כלל אקראית‪ ,‬נקודתית או מוגבלת בזמן לפתרון בעיות אד‪-‬הוק‪ .‬המשתתפים מגיעים להסכמות על יעדים‬
‫שהוגדרו מראש בעזרת פורומים לדיאלוג עליהם הוחלט מראש‪ ,‬הכוללים שיתוף חלקי בידע‪ ,‬מידע ומשאבים‪,‬‬
‫עבודה בשיתוף לקבלת פרספקטיבה על בעיה ופתרונה‪ ,‬ויצירת מרחב ציבורי המוביל למערכות יחסים טובות‬
‫יותר והמאפשר התכנסות חוזרת בעת הצורך"‪ .‬מנקודת מבט התייחסותית‪ ,‬פלטפורמה זו מדגימה תחושת‬
‫נפרדות של כל אחת מן הקבוצות‪ ,‬השומרות על סדר‪-‬העדיפויות שלהן‪ ,‬האינטרסים שלהן‪ ,‬והפרספקטיבה‬
‫שלהן לגבי הבעיות שיש לפתור‪ .‬ההתמקדות בשלב זה היא בסיפוק אינטרסים מוגדרים‪-‬היטב‪ ,‬ופחות על‬

‫רפלקציה והתפתחות משותפות‪.‬‬

‫שיתוף פעולה מוגדר כדלהלן‪" :‬השותפים‪ ,‬או למעשה 'משתפי הפעולה'‪ ,‬מובילים יחד פרויקט משותף או מספר‬
‫יוזמות במקביל‪ ,‬תוך איתור ומימוש דגשים ואינטרסים נפרדים ומשותפים שסדרי העדיפויות לגביהם‬
‫משתלבים‪ .‬ההחלטות על מסגרת העבודה‪ ,‬מטרותיה ומאפייניה מתקבלות יחד‪ ,‬תוך דחיפת הגבולות המובנים‬
‫של הארגונים ויצירת תחושה משמעותית יותר של תלות הדדית למימוש אינטרסים‪ .‬תלות זו מובילה לחיזוק‬
‫הקשרים וליצירת פלטפורמה לשיתוף פעולה מתמשך‪ ,‬וקיימים יכולת ועניין חלקיים בפיתוח שותפויות‬
‫חדשות‪ ,‬בלמידה חדשה‪ ,‬ובשינוי בפרקטיקות ופרספקטיבות"‪ .‬מנקודת מבט התייחסותית‪ ,‬ישנה התקדמות‬

‫‪15‬‬

‫לכיוון קבלת החלטות משותפת ובחינה של גבולות העצמי‪ :‬ישנו מקום לתלות הדדית‪ ,‬אולם עדיין במטרה לתת‬
‫מענה לאינטרסים מוגדרים‪-‬בנפרד‪ .‬ישנה גם התקדמות לעבר למידה משותפת‪ ,‬שהיא שלב בדרך להתפתחות‬

‫משותפת ויצירת משמעות משותפת‪.‬‬

‫בשלב הכניסה לשותפות חדשה‪ ,‬חלק מההערכה והניתוח המקדימים שעורכת גבעת חביבה הנו זיהוי של‬
‫הבשלות של המשתתפים להיות עם השותפים לתהליך ברמות שונות של מעורבות (לדיון נוסף לגבי בשלות‪ ,‬ר'‬
‫‪ .)Zartman, 2001; Schiff, 2014‬על גבעת חביבה לגלות ולהדגים אמפתיה כנה וכבוד למיקומם הנוכחי על‬

‫הרצף המתואר של המשתתפים בעת הכניסה לתהליך‪11.‬‬

‫מודל ההתערבות בגבעת חביבה מתחיל בזיהוי ומיפוי האינטרסים המוגדרים‪-‬בנפרד‪ ,‬כחלק מכניסה לתהליך‬
‫שבו כל צד מביא את הצרכים והאינטרסים שלו אל השולחן‪ .‬הכרה בצרכים ובאינטרסים אלו‪ ,‬והשקעת‬
‫מאמצים במתן מענה להם‪ ,‬היא בעלת חשיבות עליונה בכדי לבנות אמון ושכנוע בערך המוסף של השותפות‪,‬‬
‫ורוב מאמציה של גבעת חביבה בשלב מוקדם זה מרוכזים בכך‪ .‬הדברים נעשים בהתאם לגישה מבוססת‪-‬‬
‫האינטרסים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מעבר למציאת אינטרסים משותפים‪ ,‬המצויים גם בבסיס הגישה מבוססת‪-‬‬
‫האינטרסים‪ ,‬המשתתפים מפתחים את היכולת לבנות אינטרסים חדשים‪ ,‬משולבים – אינטרסים של השותפות‬
‫כשותפות‪ ,‬ישות העומדת בפני עצמה‪ ,‬שיש לשמרה ולקיימה‪ ,‬מערכת שבה‪ ,‬ודרכה‪ ,‬הצרכים‪ ,‬האינטרסים‬

‫והחששות של כל צד מוגדרים ומוגדרים‪-‬מחדש‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬בשלב זה‪ ,‬העבודה עם המשתתפים מוצאת קווי דמיון רבים לפרויקטים של דו‪-‬קיום‪ .‬עם זאת‪ ,‬כאשר‬
‫צוותים משותפים פועלים יחד לאורך זמן בכדי להשפיע בעתיד על המציאות שלהם‪ ,‬רוח של פעולה קולקטיבית‬
‫מתפתחת בהדרגה‪ ,‬ונעשית התקדמות מעבר למודלים הישנים של מפגשי דו‪-‬קיום‪ .‬בשלביה המוקדמים‬
‫לתכנית יש מאפיינים רבים המשותפים למודלים של תיאוריית המגע‪ :‬אנשים הנפגשים יחד ומתרגלים עבודה‬
‫ביחד סביב אינטרסים המזוהים בנפרד‪ ,‬סביב אינטרסים משותפים שהוגדרו יחדיו‪ ,‬וסביב מטרותיהם‬
‫המשותפות‪ .‬המטרה היא לעבור מאינטרסים תוך‪-‬קבוצתיים לאינטרסים משותפים‪ ,‬ובהמשך לחזון משותף‬
‫של המרחב הכולל‪ .‬עם זאת‪ ,‬מודל זה אינו נשען על הנחות של מגע בלבד; הוא שואף להכין את המשתתפים‬
‫לשינוי מבני ולתזוזה בהלך הרוח‪ ,‬במבט קדימה לעבר אינטראקציה המתבססת יותר על עקרון‬

‫ההתייחסותיות‪ .‬בנוסף‪ ,‬זוהי גישה מערכתית‪ ,‬ממנה נגזרים ונבנים‪-‬במקביל אינטרסים משותפים‪.‬‬

‫לדוגמה‪ ,‬צוות הפיתוח הכלכלי של שותפות בין מועצה מקומית יהודית וערבית עשוי למצוא את התמריץ‬
‫והרצון להשתתף בתכנית בשלב ההתפתחותי המוקדם דרך שקלול אינטרסים‪-‬עצמיים של כל אחת מן‬
‫המועצות המקומיות‪ ,‬כלומר‪" -‬מה אנחנו (המועצה האזורית שלי) מרוויחים מכך כלכלית" או "כיצד ניתן‬
‫לספק את האינטרסים הכלכליים שלנו דרך תכנית ייעודית כלשהי"‪ .‬בשלב מתקדם יותר של שיתוף פעולה‬
‫השאלה עשויה להיות ממוסגרת באופן שונה‪ .‬למשל "כיצד ניתן לשפר את איכות חייהם של כל האזרחים‬
‫באזור דרך הפרויקט הזה?"‪ ,‬תוך אימוץ נקודת מבט אזורית של טובת האנשים המשותפת‪ ,‬ללא קשר לשיוך‬

‫לאינטרסים תוך‪-‬קבוצתיים מסוימים‪.‬‬

‫‪ 11‬מה שעשוי להיראות בתחילה כרמה מתקדמת יותר של מעורבות אצל המשתתפים היהודים‪ ,‬הפחות‪-‬מסוגרים ביחס לזהותם‬
‫התוך‪-‬קבוצתית‪ ,‬עלול להיות מבלבל‪ :‬הפתיחות‪-‬לכאורה מכוונת למעורבות מבוססת‪-‬מגע‪ ,‬שבה נקודת ההתחלה המיוחסת של‬
‫היהודים נלקחת כמובנת‪-‬מאליה; עם זאת‪ ,‬לרוב תזוהה אצלם נכונות פחותה לבחינת ביקורתית של נקודת ההתחלה המדויקת‪,‬‬

‫ופתיחות מוגבלת לשינויים מבניים שעלולים להיתפס כאיום על ההשקפה ההגמונית היהודית‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫מצב שכזה עשוי להביא בשלב מאוחר יותר להשקפה רפלקטיבית ולניתוח ביקורתי של יחסי הכוח וחוסר‬
‫השוויון המבני‪ .‬עם זאת‪ ,‬מאחר וגבעת חביבה מעוניינת להביא למעורבות בדילמות חברתיות ועניינים‬
‫מורכבים באופן שיהיה דיאלוגי ולא מתעמת או מונולוגי‪ ,‬בשלבים האלה רק יוצרים את התנאים לדיאלוג‬
‫שכזה‪ .‬ההכנה נעשית כך שהנושאים הקשים מובאים לקדמת הבמה רק בשלבים מאוחרים יותר‪ ,‬בהם ניתן‬

‫יהיה להכילם ולטפל בהם באופן בונה‪ ,‬בדרך של דיאלוג ועם מודעות התייחסותית במרחב המשותף‪.‬‬

‫שותפות‬

‫ההגדרה של גבעת חביבה לשותפות היא כדלהלן‪" :‬חיבור עמוק במטרות הליבה‪ ,‬בחזון‪ ,‬ובערכים; בניה יחד של‬
‫מערכת או רפורמה ארוכת טווח‪ ,‬כאשר כל השותפים תורמים לשינוי של המערכת ומגיעים להסכמות בנוגע‬
‫לאופנים בהם ניתן לשנות – באופן רדיקלי ולטווח ארוך – דפוסי עבודה‪ ,‬תוך התאמה של שירותים‪ ,‬משאבים‪,‬‬
‫מוסדות‪ ,‬ונורמות ופיתוח דרכים חדשות להתמודד עם בעיות חברתיות‪ .‬השותפים אוכפים על עצמם את‬
‫המשימות הנדרשות להשגה‪ ,‬לשימור ולהמשך פיתוח השותפות‪ ,‬תוך יצירת משמעות משותפת והון חברתי‬

‫משותף ובניית מערכות ערניות לזיהוי‪ ,‬להצפת‪ ,‬לניהול וליישוב קונפליקטים"‪.‬‬

‫החיבור העמוק מסייע לבחון מחדש את הנחות היסוד ולהנכיח תחושת קיום משותף‪ .‬תחושה זו מסייעת‬
‫למשתתפים בשלב מתקדם זה להימנע מלסגת חזרה במהלך האינטראקציה אל התפיסה הנפרדת ומתבצרת‬
‫של זהות מובחנת‪ .‬אכן‪ ,‬ניתן מקום להבעת נקודות שוני ולהעצמת נרטיבים קבוצתיים ואף מועצמת חוויית‬
‫הזהות הייחודית‪ ,‬אך אלו עולים מתוך ובתוך האינטראקציה‪ ,‬ומקבלים התייחסות אמפתית מתוך עולם‬
‫המרחב המשותף‪ .‬במרחב זה‪ ,‬שיתוף בחזון‪ ,‬במטרות המרכזיות ובערכי הליבה משמש תפקיד מרכזי בהבניית‬
‫תחושת השותפות ומהווים את המרחב המכיל‪ ,‬המחזיק את הדיאלוג הנוגע גם לדיון בשונות‪ .‬זהו כבר אינו‬
‫אזור מפגש בלבד של צרכים ואינטרסים המוגדרים בנפרד‪ .‬האינטרסים כבר אינם מוגדרים אד‪-‬הוק‪,‬‬
‫והאג'נדות של כל צד במפגש כבר אינן מיועדות ליצור ערך אופטימלי עבור קהילתו‪-‬שלו‪ ,‬אלא נחשבות‬

‫ומטופלות באופן הוליסטי הלוקח בחשבון את המורכבות של השיקולים האזוריים‪ ,‬ברמה מערכתית יותר‪.‬‬

‫הבניה המשותפת של מערכת ורפורמה לטווח ארוך מחזקת את ההבנייה‪-‬במשותף של מערכת בת‪-‬קיימא‪,‬‬
‫מבנה העומד בפני עצמו בו נוטלים חלק כל הצדדים‪ .‬תוך שהם רואים את קדימות מכלול האיכויות‪ ,‬ישנה‬
‫הכרה במערכת‪ ,‬במרחב משותף ראשוני‪ ,‬בו המשתתפים פועלים יחדיו ובתוכו מעלים את מי שהם באופן‬
‫התייחסותי‪ .‬שינוי דפוסי פעולה מושרשים השייכים לנטייה האינדיבידואליסטית נגזר מן היכולת לפרק מבנים‬
‫מחשבתיים ודרכי קיום מורגלות הנובעות מתפיסת עצמי אותה יש להתמיר‪ .‬את מקומם של דפוסים אלה‬
‫מחליפה הבנייה‪-‬במשותף של תחושת פעולה בצוותא באופן הדדי (למשל‪ ,‬התייחסות לאתגר סביבתי כאתגר‬
‫אזורי ולא כאתגר מולו צריכה להתמודד כל רשות מקומית עם יכולתה המוכרת‪ ,‬המוגדרת‪-‬מראש)‪ .‬היכולת‬
‫להסתגל למציאויות חדשות דורשת התמרה של התפיסה המורגלת של העצמי והאחר‪ .‬כמו כן נדרשת התמרה‬
‫של מבני‪-‬מציאות אובייקטיביים‪-‬לכאורה‪ ,‬שנכפו על הפרט כחלק מתהליך הבנייה חברתי‪ .‬תחושת האחריות‬
‫והחיזוק‪-‬העצמי מגיעים כתוצאה מבניית מוטיבציה‪ ,‬המכירה ורואה בחשיבות השמירה והקיום של השותפות‬
‫בעמדתה הדיאלוגית המהותית‪ .‬זו כוללת יצירת משמעות יחדיו‪ ,‬והימנעות מנסיגה לתחושת עצמי מופרדת‪,‬‬
‫העומדת כנגד הצד האחר ואשר מאפיינת ניהול קונפליקטים לקוי‪ .‬פיתוח היכולת והכישורים לנהל‬

‫‪17‬‬

‫קונפליקטים מנקודת מבט התייחסותית מצריכה יכולת רפלקטיבית לזיהוי והעלאה של הנסיגה השכיחה‬
‫והכמעט‪-‬טבעית הזו (מהמרחב הדיאלוגי להתבצרות בזהויות תוך‪-‬קבוצתיות הניצבות זו כנגד זו)‪ .‬למערכות‬
‫ניהול קונפליקטים טובות ובעלות יכולת גבוהה יש מודעות לנטייה לקטב‪ ,‬להפריד ולראות את העולם באופן‬
‫דיכוטומי‪ .‬מערכות ניהול קונפליקטים כאלו מסוגלות לשנות את הנטייה האנושית הזו‪ ,‬לכיוון של מודעות‬

‫התייחסותית ולדיאלוג כולל‪ ,‬בו מתקיימת תלות הדדית‪.‬‬

‫בשלב מתקדם זה‪ ,‬שימור ושיפור השותפות הופך להיות מרכז תשומת הלב‪ ,‬ודרך תהליכים אלו המשתתפים‬
‫לומדים לגלות את מהות השותפות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בצוות הפיתוח הכלכלי של שותפות בין רשות מקומית יהודית‬
‫וערבית שתוארה לעיל‪ ,‬השותפים בשלב זה עשויים למצוא את המוטיבציה – כאשר הם מטפחים בהדרגה את‬
‫הלך המחשבה של שותפות ותחושה גוברת של בעלות משותפת ואחריות לאזור אותו הם חולקים – להיכנס‬
‫לדיאלוג בו הצוות עשוי להתמקד ברעיונות כגון "מי אנחנו כשותפות?" "מהו החזון המשותף שלנו לאזור זה?"‪,‬‬
‫ואף יתרה מכך – "כיצד תחושה זו של מי אנחנו נבחנת מחדש בתוך האינטראקציה הזו ודרכה?" או "כיצד‬
‫ניתן להגדיר מחדש את השותפות שלנו דרך הפעילות המשותפת הדוחפת את הגבולות שלנו‪ ,‬את התחושה של‬
‫מי שאנחנו‪ ,‬באופן שיסייע לנו לשגשג?" כאשר שואלים את השאלות המתקדמות יותר‪ ,‬המשתתפים כבר אינם‬
‫נמנעים מחוסר האיזון המבני‪ ,‬והם בונים‪-‬מחדש את יחסי הכוח ובוחנים מחדש את חוסר השוויון‪ .‬יתר על כן‪,‬‬
‫תוך שהם חווים שינויים עמוקים בדינמיקה היהודית‪-‬ערבית ומטפחים תחושה התייחסותית של בנייה‪-‬‬
‫במשותף של מציאותם המשותפת‪ ,‬הם כעת מסוגלים להעלות ולהתמודד בצורה בונה עם נושאים קשים אלו‪,‬‬

‫שלרוב מאתגר מאוד להתייחס אליהם במפגשים בין יהודים וערבים‪.‬‬

‫מרכיבי התכנית והלקח הנלמד‬

‫השותפות הראשונה שהקימה גבעת חביבה בין זוג קהילות – היישוב היהודי של פרדס חנה‪-‬כרכור (אוכלוסיה‬
‫– ‪ )32,000‬והכפר הערבי השכן כפר קרע (אוכלוסיה – ‪ )17,000‬הייתה בשנת ‪ .2010‬מאז‪ ,‬ארבע שותפויות אחרות‬
‫הוקמו‪ ,‬החמישית לקראת סוף שנת ‪ ,2016‬בין המועצה האזורית המקומית לב השרון (אוכלוסיה – ‪)14,000‬‬

‫והעיר קלנסווה (אוכלוסיה – ‪.)22,000‬‬

‫במסגרת התכנית‪ ,‬אזרחים ישראלים ומנהיגות מקומית פועלים לגשר על השסעים והקיטוב דרך מספר‬
‫אפיקים‪ :‬יצירת בריתות בין‪-‬קהילתיות‪ ,‬מנגנונים ומסגרות המאפשרים פעילות משותפת שנסובה סביב ערכים‬
‫משותפים‪ ,‬פרויקטים משותפים והשגת מטרות משותפות‪ .‬התכנית מאמצת גישה הוליסטית וכוללת הפועלת‬
‫בכמה מעגלים‪ :‬תכניות מבוססות‪-‬קהילה‪ ,‬שנוגעות ישירות לאזרחים עצמם; תכניות חינוכיות‪ ,‬המתנהלות‬
‫דרך מערכת החינוך הפורמלית ודרך החינוך הבלתי‪-‬פורמלי; וברמה המוניציפלית‪ ,‬בה ראשי רשויות וממונים‬
‫בכירים פועלים בצוותים משותפים המתכנסים באופן תדיר (למשל צוות לנושאים סביבתיים‪ ,‬צוות לאמנות‪,‬‬
‫צוות פיתוח כלכלי‪ ,‬צוות תכנון וכד') ועוסקים בפרויקטים שהוחלט עליהם באופן הדדי‪ .‬בכל אחד מהמעגלים‬
‫מזוהים וזוכים להתייחסות שלושת השלבים השונים שתוארו‪ ,‬באופן המסייע למשתתפים להפוך למשתפי‪-‬‬
‫פעולה ולשותפים‪ .‬בכל מעגל מעודדים את המשתתפים לבנות בצוותא את מרחבם המשותף ואת המציאות‬
‫המשותפת שלהם יחדיו‪ .‬עם זאת‪ ,‬בכל אחד מן השלבים תהליך זה מיתרגם לדינמיקה שונה‪ ,‬עם רמות שונות‬
‫של ביטחון‪-‬הדדי ואמון; בכל שלב מאמצי ההבנייה‪-‬המשותפת מביאים בחשבון חזון של חברה משותפת ושל‬

‫‪18‬‬

‫שותפות‪ ,‬אולם חזון זה מתפתח ומקבל משמעות חדשה ככל שהתהליך מתקדם‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ברמה המוניציפלית‪,‬‬
‫מלווי התכנית מגבעת חביבה יעצבו את התהליך ויציבו אתגרים בפני הצוותים השונים בהתאם לשלב בו הם‬
‫נמצאים‪ :‬בשלב המוקדם מלווי התכנית יסייעו לקבוצות לזהות אינטרסים משותפים ולתכנן פרויקטים בעלי‬
‫רמות השתתפות שתואמות את ציפיותיהם של המשתתפים‪ .‬המלווים גם ידחפו את גבולותיהם ויביאו אותם‬
‫לבחון באופן ביקורתי את מבנה הצוות כולו‪ ,‬במטרה לסייע בטיפוח נקודת השקפה חדשה ומשותפת בשלב‬
‫מאוחר יותר‪ .‬באופן המשלים את העבודה הבין‪-‬קהילתית בצמדי הקהילות השותפות‪ ,‬גבעת חביבה גם מספקת‬
‫מרחב לפורומים אזוריים ומלווה אותם‪ ,‬כדי להבנות שיתוף פעולה ברמה האזורית‪ .‬פורומים אלו מביאים‬
‫יחדיו שחקנים יהודים וערבים מרכזיים מאזור ואדי ערה כולו וכוללים רשויות מקומיות‪ ,‬עסקים וארגונים‬

‫ללא‪-‬כוונות‪-‬רווח‪.‬‬

‫הרציונל מאחורי ההתמקדות בשותפות בשלושת המעגלים הללו – קהילה‪ ,‬מוניציפאלי‪ ,‬ומערכת חינוך – נובע‬
‫מהרצון להיות קשובים לצרכים הבסיסיים השונים והמטרות השונות שאותן מבטאים לרוב שני הצדדים‬
‫ביחסים בין יהודים וערבים‪ .‬בעוד היהודים בדרך כלל ממוקדים יותר בבניית יחסים ובהשגת הכרה מצד‬
‫הקהילות הערביות (הכרה בזכותם לקיום לאום יהודי בארץ ישראל)‪ ,‬ובכך לפתח תחושת ביטחון ורגיעה‪,‬‬
‫מטרתם של המשתתפים הערבים היא לראות פעילויות שמקדמות חלוקה הוגנת יותר של משאבים‪ ,‬שוויון‬
‫וצדק (חלבי‪ .)Kahanoff, 2016 ;2000 ,‬התכנית בנויה באופן המסייע לשניהם‪ :‬הפעילויות מבוססות‪-‬הקהילה‬
‫מכוונות בבסיסן למגע ולפרויקטים של אנשים‪-‬עם‪-‬אנשים‪ ,‬המחזקים בניית יחסים והיכרות‪ .‬לעומתן‪ ,‬המעגל‬
‫המוניציפלי נסוב סביב פיתוח תשתיות משותפות חדשות‪ ,‬יצירת בסיס לשוויון ונגישות שוויונית והדדית לכוח‬
‫ולמשאבים לאומיים‪ .‬המעגל החינוכי ממוקד בפיתוח משאבים אנושיים‪ ,‬המאמצים כבר מילדות את רעיון‬
‫המחיה והחברה המשותפת‪ ,‬כפי שתוארו לעיל‪ ,‬לצד תכניות חינוכיות אחרות שמביאות יחדיו תלמידים‬

‫ומחנכים במגוון פורמטים‪ ,‬עם מגוון מטרות התפתחותיות‪.‬‬

‫הניסיון מראה כי המעבר משלב ההשתתפות לשלב של שיתוף פעולה דורש זמן וחוויות חיוביות מצטברות‪ ,‬וכי‬
‫המעבר אל עבר השלב של שותפות אמיתית מציב אתגרים משמעותיים‪ .‬אתגרים אלו יכולים להתחיל ולהראות‬
‫ניצנים לאחר זמן מה‪ ,‬רק אם יטופלו מתוך כוונה ברורה ונחישות בעשיה‪ .‬ככל שהתכנית מתקדמת‪,‬‬
‫המשתתפים זוכים להצצות לפרקים לרעיון החיים המשותפים‪ ,‬לצד תסכול מכך שמצב זה אינו מושג בטווח‬
‫הקצר או מתבסס בטווח הבינוני‪ .‬בהדרגה‪ ,‬רגעים אלו הופכים תדירים וארוכים יותר‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בהערכה‬
‫כמותית ואיכותנית שבוצעה בסוף השנה הראשונה לתכנית הקהילות המשותפות בין המועצה האזורית מגידו‬
‫ובין מעלה עירון (אברהמי‪-‬מרום‪ 12.)2016 ,‬המשתתפים דיווחו כי הם מרוצים מהתיאום בין הרשויות‬
‫המקומיות‪ ,‬ומרמת האמון ביניהם‪ .‬הם גם הראו שביעות רצון רבה בנושא הכבוד ההדדי בין כולם ורמת‬
‫המחויבות שלהם לפרויקט הייתה גבוהה מאוד‪ .‬כאשר נשאלו המשתתפים האם חברי המועצה האזורית‬
‫האחרת דואגים רק לאינטרסים של עצמם‪ ,‬כמעט כל המשתתפים (‪ )90%‬לא הסכימו‪ .‬תחושת סיפוק כוללת זו‪,‬‬
‫וכן המידע שהתקבל בראיונות‪ ,‬מדגימים שינוי הדרגתי לעבר שיתוף פעולה בקרב המשתתפים‪ .‬הערכה‬
‫שנעשתה בשנה השניה (אברהמי‪-‬מרום‪ )2017b ,‬מראה שלמרות שהמשתתפים בתכנית שמרו על רמה גבוהה‬
‫של כבוד הדדי ושהאמון ביניהם רק התחזק‪ ,‬הייתה ירידה בשביעות הרצון לגבי רמת התיאום ביניהם ועלייה‬

‫‪ 21 12‬משתתפים‪ ,‬גברים ונשים‪ ,‬מוועדת ההיגוי של התכנית ומצוותי העבודה (שמונה ממעלה עירון ו‪ 13-‬ממגידו) השתתפו בסקר‪.‬‬
‫כמו כן בוצעו ראיונות עם ‪ 16‬מהם (שישה וחמישה‪ ,‬בהתאמה‪ ,‬מכל קהילה‪ ,‬בנוסף לאנשי צוות גבעת חביבה‪.‬‬

‫‪19‬‬

‫בתחושות של שיבושים בתקשורת‪ ,‬וכן‪ ,‬לתחושתם‪ ,‬ניסיון של הצד האחר לכפות את דעותיו‪ .‬באופן מפתיע‪,‬‬
‫לצד העלייה ברמות האמון שחשו המשתתפים כלפי משתתפים מהמועצה האחרת באופן כללי‪ ,‬הייתה גם‬
‫ירידה בתחושה כי הם יכולים לסמוך על המשתתפים מהמועצה השכנה שיושבים עמם באותו צוות‪ .‬בחיבור‬
‫לנתונים שהתקבלו מהשאלונים הכמותיים‪ ,‬הלקח שנלמד מניתוח התשובות הוא שהירידה בשביעות הרצון‬
‫בשנה השניה ייתכן וקשורה לרמות הציפיה השונות שהיו לקבוצות עבור כל שנה‪ :‬בשנה הראשונה המשתתפים‬
‫נכנסו לתכנית עם ציפיות נמוכות לגבי הדינמיקה של המרחב המשותף‪ ,‬ובהלך רוח של השתתפות בלבד‪ ,‬ולכן‬
‫היו מופתעים לטובה מההישגים אליהם הגיעו במהלך שנה זו‪ .‬בתום השנה השניה‪ ,‬תוצאות ההערכה שנעשתה‬
‫מקפלות בתוכן את הציפיות של המשתתפים לחיזוק קשרי העבודה על בסיס קבוע‪ ,‬ואף שאיפות למצבים של‬
‫שותפות‪ ,‬כפי שייתכן והם חוו אותה בהבלחות נקודתיות כבר בשלב זה‪ .‬התשובה לשאלה "מהי המשמעות של‬
‫להיות מסוגל לסמוך על המשתתפים מהקבוצה האחרת" משתנה במשך הזמן‪ :‬בעוד בתום השנה הראשונה‬
‫האמון מקושר בעיקר להפגנות של כבוד הדדי‪ ,‬וציפיות יחסית נמוכות ביחס לשיתוף פעולה‪ ,‬הרי שבשנה‬
‫השניה היכולת לסמוך מקפלת בתוכה שאיפות גבוהות יותר‪ .‬הדיווחים מראים כי לצד החוויות של שותפות‪,‬‬
‫ישנו דגש על האכזבה מהיעדר מצב שכזה במהלך השלבים המוקדמים של תכנית ההתערבות (השנתיים‬
‫הראשונות)‪ .‬ישנה יכולת מוגברת להביע ולדמיין שותפות אמיתית‪ ,‬והשנה השלישית תצטרך לטפל בתחושות‬

‫התסכול הנלוות אליה ולמנף אותן להמשך התמרת היחסים‪.‬‬

‫דיון‬

‫המושגים של מודעות התייחסותית‪ ,‬תלות‪-‬הדדית‪ ,‬התפתחות‪-‬משותפת‪ ,‬משמעות מתואמת וכו' אינם זרים‬
‫למחקר העכשווי בתחום יישוב סכסוכים ולפרקטיקות של דיאלוג‪ .‬עם זאת‪ ,‬הם מציבים איום משמעותי‬
‫למציאות המזרח‪-‬תיכונית העכשווית‪ ,‬בה כל צד שואף לעצמאות במקום לתלות‪-‬הדדית‪ ,‬ומעוניין להגדיר את‬
‫עצמו בעצמו ואת מטרותיו‪-‬הוא בנפרד‪ ,‬ולהגן על עצמו מפני ה"אחר" (‪)Bar-Tal, Halperin & Oren, 2010‬‬

‫שנתפס כמציב איום קיומי כלפי קבוצתו של כל אחד מהצדדים‪..‬‬

‫בכדי להשריש את מושג החברה המשותפת‪ ,‬על היסודות התיאורטיים של גישה זו לאתגר את ההתגוננות‬
‫וההתבצרות הזו‪ .‬כפי שהודגם לעיל‪ ,‬הבהרת הרעיון של החברה המשותפת‪ ,‬הבסיס התיאורטי שמאחוריו‪,‬‬
‫והאופן שבו ניתן לפתח וליישם דרכי התנהלות מסוימות הנשענות עליו‪ ,‬יכולים לסייע למאמצי בניית‪-‬שלום‬

‫להתגבר על המחסומים העומדים בפני יצירת התנאים לשותפות אמיתית‪.‬‬

‫לצד המטרות הקונקרטיות אותן מביאים המשתתפים לתכניות החברה המשותפת‪ /‬הקהילות המשותפות‬
‫ברמת התוכן‪ ,‬חשוב לשמור על חזון ברור ואסטרטגיית התערבות ברמת התהליך‪ .‬את אלו מביאים אנשי‬
‫המקצוע המלווים‪ ,‬שיתמכו בשינוי ההדרגתי מהשתתפות דרך שיתוף פעולה ואל שותפות‪ .‬ההבהרות‬
‫הקונספטואליות‪ ,‬לצד תרגומן לפרקטיקות קונקרטיות וההשלכות שהודגמו בפועל‪ ,‬כפי שתוארו במאמר זה‪,‬‬

‫מציעות דרכים מעשיות להתמיר דימויים מנוכרים של ה"אחר"‪ ,‬לשותפות אמיתית‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫מחקר נוסף‬

‫בסיוע הבנות תיאורטיות אלו‪ ,‬מאמר זה מדגיש כיוונים חשובים למחקרים עתידיים‪ ,‬שיתמקדו בשינוי‬
‫פרדיגמה אותו ניתן כבר למצוא במגוון דיסציפלינות‪ ,‬מהבנה אינדיבידואליסטית להבנה התייחסותית של‬
‫העצמי‪ .‬המאמר מצביע על כיוונים חדשים של מחקר בין‪-‬תחומי ועל הפריה הדדית אפשרית בין דיסציפלינות‪,‬‬
‫וכן לבחינה מעמיקה של הדברים אותם ניתן ללמוד מהתפתחויות בתחום המחקר התייחסותי בשדות אחרים‬
‫(כגון פסיכולוגיה‪ ,‬תקשורת‪ ,‬פיסיקה‪ ,‬חקר המוח‪ ,‬מדעי המדינה וכו')‪ .‬אלו יאפשרו לקדם את החברה‬
‫המשותפת‪ ,‬הן ברמה התיאורטית והן ברמה המעשית‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬על מחקר עתידי להתמקד בפיתוח נוסף של‬
‫אסטרטגיות יעילות להתערבות שיתקבלו היטב אצל המשתתפים ושיהיו בעלות השפעה חיובית בכל הנוגע‬
‫לטיפוח מודעות התייחסותית‪ .‬ישנו גם צורך במחקר אמפירי להערכת האסטרטגיות השונות‪ ,‬בכדי למדוד‬
‫שינויים במודעות ההתייחסותית‪ ,‬ולסייע בבחינה ולמידה של מהן דרכי הפעולה היעילות ביותר בהקשרים‬

‫ספציפיים בהם מפתחים תכניות של חברה משותפת‪.‬‬

‫נדרש ניתוח מעמיק יותר של כל אחד מן השלבים‪ ,‬שיפרט כיצד משתנים מסוימים מתבטאים בכל שלב (למשל‪,‬‬
‫כיצד "מחויבות אישית" מתבטאת בשלב ההשתתפות‪/‬שיתוף פעולה‪/‬שותפות)‪ .‬נדרש גם מחקר תיאורטי שיבחן‬
‫את השיקולים להתפתחות בתהליך‪ :‬אם בכדי להתקדם משלב לשלב יש צורך בהתמרה‪ ,‬חשוב להבהיר אילו‬

‫תנאים צריכים להתקיים בכדי להשיג זאת‪ ,‬עבור כל אחד מן המשתנים‪.‬‬

‫כמו כן‪ ,‬ברמה הקונספטואלית‪ ,‬חשוב לפתח הלאה את הקשר שבין הנחות התייחסותיות ובין התפתחות‬
‫ההגדרה החברתית של אזרחות ישראלית‪ ,‬ולחקור כיצד היסודות ההתייחסותיים יכולים לסייע לשיח האתני‬
‫והדתי להיות דיאלוגי ובונה‪ .‬נושאים אלה הינם רגישים והמפגש סביבם נוטה להיות מפלג‪ ,‬מצייר לעיתים‬
‫גבולות חדים וניגודים בין שתי אידאולוגיות קשיחות ונפרדות‪ .‬מנקודת מבט התייחסותית‪ ,‬נדרש טיפוח‬
‫המודעות‪ ,‬במאמץ להתמיר את תחושות הזהות הדתית והאתנית‪ ,‬האינדיבידואליסטיות ביסודן; דרך הנחות‬
‫התייחסותיות ניתן לערער על השיח הנוכחי הנוגע לזהות אתנית‪ ,‬ואפילו על השיח הנוגע לזהות דתית‪ ,‬בדרכים‬

‫חדשות ומרתקות‪.‬‬

‫בנוסף‪ ,‬מחקרים העושים שימוש במתודת חקר שיח (‪ )Conversation Analysis‬בניתוח שיח בין יהודים וערבים‬
‫יכולים לסייע בזיהוי מחסומים לטיפוח דינמיקה התייחסותית‪ ,‬בעזרת שימוש בניתוח תקשורת שיבחן‬
‫מאפיינים התייחסותיים באינטראקציה (ר' ‪ .)Glenn & Kuttner, 2013‬נדרש גם מחקר הנוגע לסגנונות שונים‬

‫של הנחייה וליווי שותפויות‪ ,‬בדומה למחקר המתקיים בתחום הגישור (ר' לדוגמה ‪.)Kressel & Wall, 2012‬‬

‫מסקנות‬

‫בשנים האחרונות‪ ,‬רעיון ה"חברה המשותפת" צובר פופולריות‪ .‬במאמר זה‪ ,‬הראיתי כי המעבר מדו‪-‬קיום‬
‫לחברה משותפת ניתן להסבר בדרכים שונות‪ ,‬והצעתי כי הוא נשען על שינויים עמוקים ברוח התקופה‪ ,‬שינוי‬
‫פרדיגמה שיש להכיר בו‪ .‬ההסברים השונים הנוגעים לאופי השינוי ומה הוא כולל – לדוגמא‪ ,‬האופן בו קלאב‬
‫דה מדריד מפרשים את המושג‪ ,‬או ההבנה ההתייחסותית המתוארת במאמר זה‪ ,‬או שיח הזכויות התובע‬

‫‪21‬‬

‫שוויון המקודם ע"י הוגים ערבים מסוימים בישראל‪ ,‬אינם מוציאים האחד את השני; אין הסבר אחד שהוא‬

‫נכון או עדיף יותר בנוגע לשאלת המעבר מדו‪-‬קיום לחברה‪-‬משותפת‪ ,‬אלא הצטברות של פרשנויות שלכולן‬

‫תפקיד בשינוי החברתי‪ .‬חשוב להבין את מגוון ההסברים הקיימים כדי לתמוך בשינוי זה בשטח‪ ,‬שכן כל הסבר‬

‫דורש התייחסות ונקיטת פעולה שונים ומשלימים בכדי לטפל בנושאים העולים ממנו‪ ,‬במאמץ לבנות חברה‬

‫משותפת‪ .‬יתר על כן‪ ,‬מאחר והיישום של רעיון החברה המשותפת כולל שינוי פרדיגמה‪ ,‬היעדר הבנה ברורה של‬

‫היסודות התיאורטיים שבבסיסו תקשה על בניית חברה משותפת‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬מומחי קונפליקטים ובוני‪-‬‬

‫שלום שרואים את המעבר מדו‪-‬קיום לחברה משותפת כשינוי רצוי‪ ,‬והמעוניינים לייצר את התנאים הנדרשים‬

‫למעבר זה בשטח ולסייע לפיתוח חברה משותפת בפועל‪ ,‬חשוב שיכירו את ההיבטים השונים המרכיבים את‬

‫רעיון החברה המשותפת‪ .‬עליהם להעמיק את החקירה של המושג בכדי לפעול בשיטתיות ולסייע למימושו‪ .‬אם‬

‫יש עניין בשינוי משמעותי‪ ,‬שינוי המציב במרכזו כחזון את הטיפוח של שותפות אמיתית‪ ,‬אזי יש להבין ולטפל‬

‫באתגר הייחודי והמשמעותי של הפיכת הפילוג והקיטוב לדיאלוג באופן התואם את רוח הזמן‪ .‬מעבר זה מבטא‬

‫התמרה עמוקה בהלך הרוח ובגישה – לא רק בנוגע למאמצי בניית השלום‪ ,‬אלא בנוגע לאופן בו העצמי‪,‬‬

‫והאינטראקציות האנושיות בכלל‪ ,‬מתגשמים‪.‬‬

‫ביבליוגרפיה‪:‬‬

‫אברהמי‪-‬מרום‪ ,‬ע‪ .)2016( .‬דו"ח הערכה לשותפות בין מועצה אזורית מגידו ומועצה מקומית מעלה‪-‬עירון‪ .‬מנשה‪:‬‬
‫גבעת‪-‬חביבה (מסמך פנימי)‪.‬‬

‫אברהמי‪-‬מרום‪ ,‬ע‪ .)2017a( .‬דו"ח הערכה ל"מנטיקתנא"‪ ,‬תכנית להכשרת מורים‪ .‬מנשה‪ :‬גבעת חביבה (מסמך פנימי)‪.‬‬
‫אברהמי‪-‬מרום‪ ,‬ע‪ .)2017b( .‬דו"ח הערכה לשותפות בין מועצה אזורית מגידו ומועצה מקומית מעלה‪-‬עירון‪ ,‬שנה‬

‫שניה‪ .‬מנשה‪ :‬גבעת חביבה (מסמך פנימי)‪.‬‬
‫חלבי‪ ,‬ר‪ .)2000( .‬דיאלוג בין זהויות‪ :‬יהודים וערבים‪ :‬מפגשי יהודים ערבים בנוה‪-‬שלום‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫קאנט‪ ,‬ע‪ .)1794( .‬תשובה לשאלה‪ :‬נאורות מהי? (מגרמנית‪ :‬ידידיה פלס)‪ ,‬עזמי בשארה (עורך)‪ ,‬הנאורות – פרויקט‬

‫שלא נשלם?‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪.1997 ,‬‬
‫רובל‪-‬ליפשיץ‪ ,‬ת‪ .)2006( .‬פרקטיקות של עבודה משותפת‪ .‬ירושלים‪ :‬שתיל‪.‬‬

‫‪. www.shatil.org.il/download/file/fid/175‬‬
‫כהנוב‪ ,‬מ‪ .)2010( .‬דיאלוג חשוף‪ :‬יהודים וערבים במפגש‪ .‬ירושלים‪ :‬מוסד ביאליק‪.‬‬
‫מעיין‪ ,‬י‪ ,.‬עתאמנה‪ ,‬ס‪ .)2015( .‬מנטיקתנא (האזור שלנו)‪ :‬חינוך אזורי משותף‪ .‬מנשה‪ :‬גבעת חביבה (בעברית‬
‫וערבית)‪http://www.sikkuy.org.il/wp-content/uploads/2014/11/ezorei_shivion_he.pdf.‬‬
‫סבג‪ ,‬ר‪ ,.‬מרעי‪ ,‬ח'‪ ,.‬כהן‪ ,‬ג'‪ ,.‬מעוז‪ ,‬י‪ ,.‬גרליץ‪ ,‬ר‪ & ,.‬עסאקלה‪ ,‬ג'‪ .)2014( .‬אזורי שוויון‪ :‬קידום שותפויות בין רשויות‬
‫מוניציפליות יהודיות וערביות ‪:‬לקחים ותובנות מעשור של פעילות של עמותת סיכוי‪ .‬ירושלים‪ ,‬סיכוי‪.‬‬
‫סלומון‪ ,‬ג‪ ,.‬עיסאווי‪ ,‬מ‪ .)2009( .‬דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש המדיניות הממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין‬

‫יהודים לבין ערבים בישראל‪.‬‬
‫‪Abu-Nimer, M. (1999). Dialogue, conflict resolution, and change: Arab-Jewish encounters in‬‬

‫‪Israel. NY: Springer.‬‬
‫‪Abu-Nimer, M. (2001). Reconciliation, justice and coexistence: Theory and practice. Lanham,‬‬

‫‪MD: Lexington Books.‬‬
‫‪Abu-Nimer, M. (2004). Coexistence and Arab-Jewish encounters in Israel: Potential and‬‬

‫‪challenges. Journal of social issues, 60(2), 404-422.‬‬
‫‪Amir, Y. (1969). Contact hypothesis in ethnic relations. Psychological Bulletin 71, 319-343.‬‬
‫‪Amir, Y. (1976). The role of intergroup contact in change of prejudice and ethnic relations. In P.‬‬

‫‪Katz (ed.), Toward the elimination of racism. NY: Pergamon.‬‬

‫‪22‬‬

Bar-Tal, D., Halperin, E. and Oren, N. (2010). Socio–psychological barriers to peace making:
The case of the Israeli Jewish society. Social issues and policy review, 4(1), 63-109.

Bellah, R.N., Madsen, R., Sullivan, W.M., Swidler, A., & Tipton, S.M. (1996[1985]). Habits of
the heart: Individualism and commitment in American life. Berkeley, CA: Univ. of
California Press.

Bohm, D. (2000[1996]). On dialogue. London & New York: Routledge.
Buber, M. (1987[1923]). I and thou. New York: Macmillan.
Buber, M. (2002[1932]). Dialogue. In Between man and man, New York: Routledge.
Bush, R.A.B., & Folger, J. P. (1994). The promise of mediation: responding to conflict through

empowerment and recognition. San Francisco, CA: Jossey-Bass.
Bush, R.A.B, & Folger, J.P. (2005). The Promise of Mediation: The Transformative Approach to

Conflict (New and Revised Edition). San-Francisco: Jossey-Bass.
Club de Madrid, "Declaration for shared societies",

http://www.clubmadrid.org/sspguide/site/index?lan=en
Cobb, S. (1994). A narrative perspective on mediation: Toward the materialization of the

‘storytelling’ metaphor. In J.P. Folger & T.S. Jones (eds.), New directions in mediation:
communication research and perspectives. Thousand Oaks, CA: Sage.
Fisher, R., Ury, W., & Patton, B. (1991). Getting to yes: Negotiating agreement without giving in
(2nd ed.). New-York: Penguin.
Gergen, K. (1999). Dialogic Potentials. In An Invitation to Social Construction. Thousand-Oaks,
CA: Sage, 142-166.
Gergen, K. J. (2009). Relational being: Beyond self and community. New York: Oxford
University Press.
Glenn, P. & Kuttner, R. (2013). Dialogue, Dispute Resolution, and Talk-in-Interaction: On
Empirical Studies of Ephemeral Phenomena. Negotiation and Conflict Management
Research, 6(1), 13-31
Greenhalgh, L., & Lewicki, R. (2003). New directions in teaching negotiations from walton and
mckersei to the new millennium. In T. A. Kochan & D. B. Lipsky (Eds.), Negotiations and
change: From the workplace to society. New-York: Cornel Univ. Press.
Kahhanof, M. (2016). Jews and Arabs in Israel encountering their identities. Lanham, MD:
Lexington Books.
Kant, E. (1794). An answer to the question: What is enlightenment
http://ethics.acusd.edu/Books/Kant/Enlightenment/what-is-enlightenmentKant.htm
Kressel, K., & Wall, J. (2012). Introduction to the special issue on mediator style. Negotiation
and Conflict Management Research, 5(4), 334-339.
Kuttner, R. (2006). Striving to Fulfill the Promise: The Purple House Conversation and the
Practice of Transformative Mediation. Negotiation Journal, 22(3), 331-349.
Kuttner, R. (2010). From adversity to relationality. Ohio State Journal on Dispute Resolution,
25, 931-974.
Kuttner, R. (2012). Cultivating dialogue: From fragmentation to relationality in conflict
interaction. Negotiation Journal, 28(3), 315-335.
Lewicki, R., Saunders, D., & Minton, R. (1985). Negotiation. Boston, MA: McGraw-Hill.
May, T. (2017). I’m determined to build the shared society for everyone. The Telegraph News,
Jan. 7, 2017, at http://www.telegraph.co.uk/news/2017/01/07/determined-build-shared-
society-everyone/ (last visited March 23, 2017).

23

McNamee, S, & Gergen, K. 1998. Relational responsibility: Resources for sustainable dialogue.
Thousand Oaks, CA: Sage

Meir, E. (2006). Reading buber’s ‘I’ and ‘You’ as a guide to conflict management and social
transformation. In The legacy of the German-Jewish religious and cultural heritage: a
basis for German-Israeli dialogue, B. Molov (Ed.). Ramat-Gan: Bar-Ilan University.

Mnookin, R., Peppet, S., & Tulumello, A. (2000). Beyond winning: negotiating to create value
in deals and disputes. Cambridge, MA: The Belknap Press of Harvard University Press.

Moore, C. (1986). The mediation process: Practical strategies for resolving conflict. San-
Francisco, CA: Jossey-Bass.

Pettigrew, T. (1998). Intergroup contact theory, Annual Review of Psychology, 49, 65-85.
Schiff, A. (2014). Reaching a mutual agreement: Readiness theory and coalition building in the

Aceh peace process. Negotiation and Conflict Management Research, 7(1), 57-82.
Seul, J. 1999. How transformative is transformative mediation?: A constructive-developmental

assessment. Ohio State Journal on Dispute Resolution, 15(1), 135-172.
Shotter, J. (2006). Understanding process from within: An argument for ‘withness’-thinking,

Organization Studies, 27(4), 585–604.
Susskind, L., & Field, P. (1996). Dealing with an angry public: The mutual gain approach. New-

York: The Free Press.
Taylor, C. (1989). Sources of the self: the making of a new identity. Cambridge, MA: Harvard

Univ. Press.
Taylor, C. (1991). The dialogic self. In The interpretive turn: philosophy, science, culture, D.

Hilly, J. Bohman & R. Shusterman (Eds.). Ithaca, NY: Cornell Univ. Press.
Winslade, J., & Monk, G. (2000). Narrative mediation: a new approach to conflict resolution.

San Francisco, CA: Jossey-Bass.
Winslade, J., & Monk, G. (2008). Practicing Narrative Mediation: Loosening the Grip of

Conflict. San Francisco, CA: Jossey-Bass.
Zartman, I. W. (2001). The Timing of Peace Initiatives: Hurting Stalemates and Ripe Moments,

The Global Review of Ethnopolitics, 1(1), 8-18.

24


Click to View FlipBook Version