929 תרי עשר

‫‪ 929‬תרי עשר‬
‫משפט וחצי על הפרק היומי‬

‫כתב‪ :‬דניאל שרשבסקי‬

‫הושע א ‪ -‬תמונת פתיחה‪ :‬דיסוננס‪ .‬במרכז העיר‬
‫עומד לו בית‪ ,‬ועל הבית שלט‪" :‬בית הנביא"‪ .‬ומי גר‬

‫בבית? אבא נביא‪ ,‬אמא זונה‪ ,‬ושלושה ילדים‪.‬‬

‫הושע ב ‪ -‬הושע שולח מכתב ‪ -‬דמייני את העתיד‬
‫המזהיר שמחכה לך איתי‪ ,‬ומיד נסוג ‪ -‬מי רוצה‬

‫אותך בכלל?! הוא יכול להרשות לעצמו‪ ,‬הוא יודע‬
‫שאין לה לאן ללכת‬

‫הושע ג ‪ -‬הושע בטוח‪ ,‬הבדידות תעשה את שלה‪.‬‬
‫האדם לא ישרוד בלי אלוהיו‪ .‬במאות האחרונות‬

‫הועמדה התזה של הושע במבחן‪ .‬האדם נותר לבד‪.‬‬
‫רבים ויתרו וחדלו מהחיפוש אחר אלוהים‪ .‬דוח מצב‬

‫עדכני ‪ -‬ניטשה והושע עדיין נאבקים‪.‬‬

‫הושע ד ‪ -‬יום אחד האישה מפרקי הושע החליטה‬
‫לשוב‪ .‬היא חיבקה את הבעל חזק חזק וגילתה בין‬
‫זרועותיה רצועות קלף‪ ,‬כבתפילין‪ ,‬ועליהן המילים‪:‬‬

‫הלא היא הדעת אותי‪.‬‬

‫הושע ה ‪" -‬אלך אשובה אל מקומי" מתרה אלוהים‪,‬‬
‫ומכריז בכך כי העולם אינו מקומו‪ ,‬הוא כאורח בו‪.‬‬
‫הכנסת האל לעולם היא פעולה אנושית‪ ,‬אירוח‬
‫הדורש פינוי מקום‪ ,‬פתיחת דלת‪.‬‬

‫הושע ו ‪ -‬הושע הכריז על נושא הדיון בפתיחת‬
‫הספר ‪ -‬קשרים‪ ,‬נאמנות ובגידה‪ .‬אט אט הוא ניגש‬

‫לייצר את מילון המושגים של התקשורת הזוגית‪.‬‬
‫ובפרקנו ‪ -‬אהבה שמתעוררת לרגע‪ ,‬חסד רגע‪,‬‬
‫ליטוף מסויג‪ .‬כענן בוקר‪.‬‬

‫הושע ז ‪" -‬אוֹי ָל ֶהם ִכּי נְָדדוּ ִמ ֶמּנִּי" אומר אלוהים‪ ,‬אך‬
‫זה אוֹי שיש בו קריצה‪ .‬היטב הוא יודע שדווקא‬

‫הנדודים הם שמשמרים את הנאמנות‪ ,‬מונעים את‬
‫ההתיישבות והשכחה‪.‬‬

‫הושע ח ‪ -‬למילון הזוגיות של הושע מצטרף מונח‬
‫חדש‪ ,‬אולי הקשה מכולם‪ֶ" .‬אְכ ָתּב לוֹ ֻרֵבּי תּוֹ ָר ִתי ְכּמוֹ‬
‫ָזר נֶ ְח ָשׁבוּ" ‪ -‬זרוּת‪ .‬הרגע שבו בני הזוג מביטים זה‬

‫על זה במבט מזוגג ‪' -‬הכרנו פעם'?‬

‫הושע ט ‪ -‬עכשיו הושע מפיל את האסימון‪ .‬כל סיפורי‬
‫הזוגיות מבטאים את הרעיון האחד‪ :‬עם ישראל הוא‬
‫לא יליד הארץ‪ ,‬הוא לא בן המקום‪ .‬הוא הובא לכאן‬
‫בעקבות הנישואין במדבר‪ .‬כעת הזוגיות עלתה על‬

‫שרטון‪ .‬נפרדים‪.‬‬

‫הושע י ‪ -‬בימי הראשית‪ ,‬כך מספרים‪ ,‬נפרדה הארץ‬
‫מהשמים בבכי‪ .‬ועד היום חקוקה בתרבות תמונת‬
‫זוגיות של ארץ הכמהה לגשם‪ .‬אל התמונה הזו‬
‫מתחבר הושע המזמין את האדם לזרוע צדקה‪,‬‬

‫ולהמתין ליורה‪ .‬והיורה‪ ,‬הלא הוא האל שיבוא ו'יורה‬
‫צדק'‪.‬‬

‫הושע יא ‪ -‬על במת הושע הופיעו עד כה השחקנים‬
‫בסצינות זוגיוּת ‪ -‬פגיעה‪ ,‬בגידה‪ ,‬שנאה קנאה‪ ,‬וגם‬
‫אהבה‪ .‬הכל טעון‪ ,‬הכל קשה‪ .‬ועכשיו משחק חדש ‪-‬‬

‫אבא‪ .‬הקנאה נעלמת‪ ,‬הבגידה הופכת למשובת‬
‫נעורים‪ ,‬ורוח של סלחנות ואהבה הורית מרחפת‪.‬‬

‫חכו‪ ,‬ההצגה עוד לא נגמרה‪.‬‬

‫הושע יב ‪" -‬ואנכי ה' אלוהיך" אומר הושע ומהדהד‬
‫את המשפט המקראי האולטימטיבי‪ ,‬זה המציב את‬

‫האני של האדם אל מול אלוהיו‪ .‬ומסביב ‪ -‬כחש‪,‬‬
‫מרמה‪ ,‬עקבה‪ .‬שכחתם את ה"אנוכי" שלכם‪ ,‬אומר‬

‫הושע‪.‬‬

‫הושע יג ‪ -‬במשך ספר שלם הוא התאמן על זה ‪-‬‬
‫משחק בין קצוות של רגשות‪ .‬את המילים הקשות‬
‫ביותר שומר הושע לסיום הפרק )יד‪ ,‬א(‪ .‬עכשיו הוא‬
‫מחריד את השומעים‪ ,‬מזעזע את הצופים‪ ,‬מרסק את‬

‫הכל‪ .‬לקראת הקתארזיס שיבוא מחר‪.‬‬

‫הושע יד ‪ -‬במשך ‪ 13‬פרקים הוא טלטל והניע ‪" -‬יך‬
‫ויחבשנו"‪" ,‬יך ויחבשנו"‪ .‬עכשיו הוא מביא את‬
‫הספינה אל המנוחה‪ ,‬טל הבוקר החולף הופך‬

‫לשגרה מבורכת של יציבות המכה שורשים ‪" -‬ויך‬
‫שורשיו כלבנון"‪.‬‬

‫יואל א ‪ -‬ארץ ושמים‪ ,‬כך זה מתחיל‪ .‬הביטו אל‬
‫הארץ ‪ -‬חרבה‪ ,‬חשופה‪ ,‬אומללה‪ ,‬צמאה‪ .‬עכשיו‬

‫הביטו לשמים‪ַ .‬גּם ַבּ ֲהמוֹת ָשָׂדי ַתּ ֲערוֹג ֵאֶלי ָך‪.‬‬

‫יואל ב ‪ -‬הנה הארץ מזדקפת אל מול השמים ‪" -‬אַל‬
‫ִתּי ְר ִאי ֲאָד ָמה"‪" ,‬אַל ִתּי ְראוּ ַבּ ֲהמוֹת"‪ ,‬וממשיכים אל‬
‫על ‪ -‬דשא צומח‪ ,‬עצים עולים‪ ,‬בני אדם מזדקפים‬
‫ותולים מבט‪ .‬שמים נפערים וחוטים של גשם יורדים‬

‫ומחברים שמים וארץ‪.‬‬

‫יואל ג ‪ -‬בפרק הקודם קשר יחזקאל שמים וארץ‬
‫בחוטים של גשם‪ .‬ובפרק הזה ‪ -‬תמונת גשם‪ ,‬אבל‬

‫אחר ‪" -‬אַ ֲחֵרי ֵכן ֶא ְשׁפּוֹ ְך ֶאת רוּ ִחי ַעל ָכּל ָבּ ָשׂר"‪.‬‬

‫יואל ד ‪ -‬כשיואל ראה מולו את תוצאות הארבה ‪-‬‬
‫ארץ חשופה‪ ,‬עירומה‪ ,‬ארץ של תוהו ‪ -‬הוא זיהה‬
‫הזדמנות וכתב ספר‪ .‬מתוך התוהו הוא בנה מחדש‪,‬‬

‫קשר שמים אל ארץ‪ ,‬והכריז ‪ -‬מעכשיו‪ ,‬ה' שוכן‬
‫בציון‪.‬‬

‫עמוס א ‪ -‬בתחילה נשמעת שאגה‪ ,‬הקהל כולו‬
‫מצטופף בבהלה‪ .‬ואז פזמון מנחם ‪ -‬שלושה ארבעה‪,‬‬

‫שלושה ארבעה‪ .‬והקהל תוהא בחשש ‪ -‬אם שאגה‬
‫למה נחמה‪ ,‬אם נחמה למה שאגה? הוא יצטרך‬
‫להמתין למחר כדי להבין‪.‬‬

‫עמוס ב ‪ -‬פסגת הנאום היא השאלה הרטורית‪.‬‬
‫" ַהאַף ֵאין זֹאת ְבּנֵי יִ ְשׂ ָרֵאל‪ ,‬נְֻאם ה'?!" ‪ -‬כמה עלבון‪,‬‬

‫כמה רגש אלוהי מכילה השאלה העדינה הזו‪.‬‬

‫עמוס ג ‪ -‬הרי לנו תמצית החוויה הנבואית ‪ -‬קול‬
‫אלוהים מהדהד בעולם‪ ,‬והנביא מביט ימין ושמאל‬
‫ונרעד ‪ -‬אף אחד לא שם לב‪" .‬אתם לא שומעים את‬
‫האריה השואג"?! זועק הנביא‪ ,‬ואנשים זורקים שקל‬

‫וממשיכים‬

‫עמוס ד ‪ -‬במבט נבואי המציאות מנהלת שיחה‬

‫מתמדת עם האדם‪ .‬גשם‪ ,‬רעב‪ ,‬מחלות ‪ -‬הם תמיד‬
‫קריאה מגבוה‪ִ "" .‬שַׁלּ ְח ִתּי ָבֶכם ֶדֶּבר… וְלֹא ַשׁ ְב ֶתּם‬

‫ָעַדי!"‪ .‬לימים הוא יגלה שכדי שתתנהל שיחה‪ ,‬האדם‬
‫הוא שחייב ליזום אותה‪.‬‬

‫עמוס ה ‪ -‬באמצע התנך‪ ,‬אחרי כל מה שעברנו‪,‬‬
‫עמוס עוצר וחוזר אל הראשית‪ ,‬אל המובן מאליו‬
‫שאולי נשכח ואבד בתוך ים המילים ‪ִ" -‬דּ ְרשׁוּ טוֹב‬

‫וְאַל ָרע"‪.‬‬

‫עמוס ו ‪ -‬אי אפשר לפספס את התמונה של הנֶֶבל‪.‬‬
‫אמנות רוצה לנער את התרבות‪ ,‬אבל לפעמים במין‬

‫תחכום גרוטסקי‪ ,‬הפטפוט על אמנות מאפשר‬
‫לחברה שבעה ומנותקת בריחה מכל דבר תרבותי‪.‬‬
‫" ַהפְֹּר ִטים ַעל ִפּי ַהנֶָּבל ְכָּדוִיד ָח ְשׁבוּ ָל ֶהם ְכֵּלי ִשׁיר"‪.‬‬

‫עמוס ז ‪ -‬את הדברים החריפים ביותר שומר עמוס‬
‫לאמציה הכוהן‪ .‬מילא הסירוב לקבל את דברי‬

‫הנביא‪ ,‬אבל שלילת הדיבור עצמו‪ ,‬היא חורבן מיידי‪.‬‬
‫מניפסט לחופש הדיבור‪.‬‬

‫עמוס ח ‪ְ" -‬כּלוּב ָקיִץ" רואה עמוס בחזונו‪ ,‬הוא אולי‬
‫יכול להריח את אותן תאנים קיציות ולהרהר בטעם‬

‫המתוק של‬

‫עמוס ט ‪ -‬בסופו של דבר גם עמוס מסיים בטוב‪.‬‬
‫לאט לאט נחשפת התמונה התנכית ‪ -‬חיים על קו‬
‫הקץ‪ :‬החורבן הוא אף פעם לא קץ‪ ,‬והתקומה זמנית‬

‫גם היא‪ .‬אלה הם חיינו‪ ,‬תשאלו את קהלת‪.‬‬

‫עובדיה א ‪ -‬מכל רחבי התנך הם מתקבצים ‪ -‬פסוקי‬
‫שנאה לאדום‪ ,‬ותקוות נקמה וגאולה‪ .‬נשמע קשה‬
‫לאוזן אנינה ושבעה‪ .‬אך אל מול המגף הרומי‬

‫ומפרעות תתנ"ו ועד אושוויץ המילים הללו היו הקש‬
‫היחיד להיאחז בו‪.‬‬

‫יונה א ‪ -‬שלושה ימים של תימהון וזעזוע‪ .‬זה מה‬
‫שדורש ממנו הספר‪ ,‬בלי להציץ קדימה‪ .‬שלושה‬
‫ימים שנראה איש בורח מאלוהים ולא נבין למה‪ .‬זה‬

‫הזמן לספקולציות‪ ,‬עד לפרק ד‪.‬‬

‫יונה ב ‪ -‬זום אין‪ :‬יקום‪ ,‬כדור הארץ‪ ,‬שמים וארץ‪ ,‬ים‪,‬‬
‫דגים‪ ,‬יונה‪ .‬על הפיצקלך הזה‪ ,‬האדם שקטן מדג‪,‬‬
‫מתנהל הדיון בספר יונה‬

‫יונה ג ‪ -‬אחרי כל הדרמה‪ ,‬מגיע ציוץ קטן בטוויטר‪,‬‬
‫והופ ‪ -‬כולם חוזרים בתשובה‪ .‬אז מה המסקנה?‬
‫אדם הוא כמו קיקיון ‪ -‬פעם פורח פעם נובל‪ ,‬לא‬
‫כדאי לקחת אותו יותר מדי ברצינות‪.‬‬

‫יונה ד ‪ -‬יונה לא מרחם על הקיקיון‪ ,‬הוא זקוק לו‪,‬‬
‫הוא תלוי בו‪ .‬כך חש גם האל כלפי האדם‪ .‬ללא‬

‫התשובה‪ ,‬האל מזמן היה מאבד את הקיקיון שלו‬
‫ונותר לבד‪.‬‬

‫מיכה א ‪ -‬מיכה מזהה את מוקד ההשחתה במוקדי‬
‫הכח ‪ -‬בירות הממלכות‪ .‬אל מול העוצמה האנושית‬
‫מפגין מיכה את העוצמה האלוהית‪ ,‬זו המרעידה את‬

‫הארץ‪ .‬כי הדבר היחיד שכח מבין‪ ,‬הוא כח חזק‬
‫יותר‪.‬‬

‫מיכה ב ‪ -‬בחצי משפט מצביע מיכה על הריקבון ‪-‬‬

‫" ְבּאוֹר ַהבֶֹּקר יֲַעשׂוּ ָה ‪ִ -‬כּי יֶשׁ ְלֵאל יָָדם" הרוע הופך‬
‫לברירת מחדל ‪ -‬באור הבוקר יעשוה‪ ,‬פשוט כי הם‬

‫יכולים‪.‬‬

‫מיכה ג ‪ִ " -‬שׁ ְמעוּ נָא זֹאת ָרא ֵשׁי ֵבּית יֲַעקֹב‪...‬‬
‫" ַה ֲמ ַת ֲע ִבים ִמ ְשׁ ָפּט וְֵאת ָכּל ַהיְ ָשׁ ָרה יְַעֵקּשׁוּ"‪ .‬עולם‬
‫המשפט הוא המקום שבו דנים על הישר והנכון‪.‬‬

‫מחפשים דיוק‪ .‬כשהחברה מתחילה לתעב את‬

‫המשפט הכל מתעקם והולך‪.‬‬

‫מיכה ד ‪ -‬זה לצד זה יושבים בפרק חזון פיוטי על‬
‫שלום עולמי והלמות תופים של מלחמה ונקמה‪.‬‬
‫כאלה אנחנו‪ ,‬יצורים של גם וגם‪.‬‬

‫מיכה ה ‪ -‬בפרק הזה כמעט אפשר לגעת בסערת‬
‫הנפש של הנביא‪ .‬הנבואה מתרוצצת ומקפצת‬
‫ומתלבטת בין רגשות‪ .‬הנביא מחפש את הקול‬

‫האלוהי המדויק מבין הקולות השונים שדוברים בו‪,‬‬
‫ומתקשה‪ .‬נבואה חשופה‪.‬‬

‫מיכה ו ‪ -‬לאורך הספר נראה שמיכה נרעש מאבדן‬
‫הבהירות‪ ,‬אבדן ההבחנה הפשוטה בין טוב לרע‪.‬‬

‫כן‪ ,‬אומר מיכה‪ ,‬הטוב נמצא במחוזות הפשטות‬
‫שאינה מתחכמת‪ .‬ומיד הוא מדגים בציוץ קצר‪ :‬הגיד‬

‫לך אדם מה טוב…‬

‫מיכה ז ‪" -‬אַל ִתּ ְשׂ ְמ ִחי אֹיְַב ִתּי ִלי" ‪ -‬אולי לרגע נראה‬
‫לאויב שמיכה מיואש מהחברה שבו הוא חי‪ ,‬אך‬

‫מיכה חש להבהיר ‪ -‬החברה שבה אני חי היא ביתי‪,‬‬
‫הביקורת באה מאהבה והזדהות‪.‬‬

‫נחום א – כשהסדר הקיים נראה לנחום משובש הוא‬
‫מזמין את הכעס – שוטף‪ ,‬הרסני‪ ,‬חסר הבנה ופורע‬

‫סדרים‪.‬‬

‫נחום ב ‪ -‬שני רגשות מתפרצים נפגשים בנחום –‬
‫החימה הדורסת של פרק א והחגיגה המשוחררת‬

‫של פרק ב‪ .‬נביא של קצוות נחום‪.‬‬

‫נחום ג ‪ -‬זה יהיה חד ומהיר ‪" -‬קוֹל שׁוֹט וְקוֹל ַר ַעשׁ" ‪-‬‬
‫ש' שורקת של הצלפת שוט בתחילת הפרק‪,‬‬

‫אוטוסטרדה של מילות חורבן‪ ,‬והש' השורקת עוד‬
‫עמנו‪ ,‬שקט שאחרי חורבן‪.‬‬

‫חבקוק א ‪" -‬וַ ַתּ ֲע ֶשׂה אָָדם ִכְּדֵגי ַהיָּם ְכֶּר ֶמשׂ לֹא מֵֹשׁל‬
‫בּוֹ" ‪ -‬חבקוק נחרד לנוכח המחשבה הזו‪ ,‬ונסוג‪.‬‬
‫לימים יקום ז'ן פול סארטר ויוסיף סימן קריאה ‪-‬‬
‫"האדם נידון להיות חופשי"‪ ,‬הוא יאמר בצער‬
‫ובאומץ‪.‬‬

‫חבקוק ב ‪ -‬בתחילה מצפה חבקוק לדיבור האלוהי‬
‫שיציג בפניו עולם מתוקן‪ ,‬עולם פתור‪ .‬אך לבסוף‬

‫מגלה חבקוק את האל דווקא בתוך השתיקה‬
‫הנדהמת ‪" -‬וַה' ְבּ ֵהיַכל ָקְדשׁוֹ ַהס ִמ ָפּנָיו ָכּל ָהאֶָרץ"‪.‬‬

‫חבקוק ג ‪ -‬חבקוק בוחר לסיים במעין פרק תהלים‪.‬‬
‫כי גיבור הספר הזה הוא איש התהלים ‪ -‬האדם‬
‫העומד לפני אלוהיו ומנסה לראות פנים בתוך‬
‫מציאות אדישה‪.‬‬

‫צפניה א ‪ -‬תסיסה מתמדת‪ .‬כך נראה המאמין בעיני‬
‫צפניה‪ .‬כשהתסיסה נפסקת‪ ,‬כשהשמרים שוקעים‬

‫וקופאים‪ ,‬הנפש הדתית מתה‪ .‬כשיישתרר הקיפאון‪,‬‬
‫מנבא צפניה‪ ,‬ייסוב אלוהים ברחובות וינסה להצית‬

‫מחדש את השלהבת‪.‬‬

‫צפניה ב ‪ -‬אתמול דיבר צפניה על ' ַהקְֹּפ ִאים ַעל‬
‫ִשׁ ְמֵרי ֶהם'‪ ,‬היום על ' ַהגּוֹי לֹא נְִכ ָסף'‪ .‬מעל פני השטח‬

‫מדבר הנביא על שחיתות מוסרית‪ ,‬בין השורות‬

‫מוצפנת זעקה כנגד קיפאון‪ ,‬אבדן הכיסופים‪ ,‬שממה‬

‫רוחנית‪.‬‬

‫צפניה ג ‪ -‬הסלידה של צפניה מהגאווה מובילה אותו‬

‫לפיתרון רדיקלי ‪ -‬חברה ענייה ודלה שאין לה במה‬

‫להתגאות‪" .‬וְִה ְשׁאַ ְר ִתּי ְב ִק ְרֵבּ ְך ַעם ָענִי וָָדל וְָחסוּ ְבּ ֵשׁם‬
‫ה'"‪ .‬הצעות נוספות יתקבלו בברכה‪.‬‬

‫חגי א ‪ -‬בית‪ ,‬אומר חגי‪ ,‬וביתי וביתכם‪ ,‬ושוב ושוב‪,‬‬
‫עד שהוא מתיך את שני הבתים ‪ -‬הבית הפרטי‬
‫והבית האלוהי‪ ,‬עד שהנכנס בדלת יחוש שביתו‬
‫הקטן נמצא בצלו של הבית הגדול‪.‬‬